מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חידוש רישיון עריכת דין: עתירה כנגד החלטת המשיב 2 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן: "הוועד המחוזי") מיום 21.6.2010, שלא לחדש חברותה של העותרת בלשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה") . ואלה העובדות הצריכות לעניין: העותרת קיבלה רישיון עו"ד ביום 27.6.1963, שמספרו 3998. ביום 8.11.1973 הוכרזה העותרת כפושטת רגל (ראו: אישור הכנ"ר מיום 1.5.2007, נספח א' לתגובת המשיבים לעתירה, להלן: "התגובה"). בשל כך פקעה חברותה בלשכה, לפי סע' 48(3) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה" או "החוק"). בעקבות כך עברה העותרת לעסוק במסחר. בסוף שנות השבעים בוטל צו פשיטת הרגל כנגד העותרת (ראו: אישור הכנ"ר מיום 1.5.2007, נספח א' לתגובה), מאז היא לא ביקשה לחדש חברותה בלשכה. לטענת הלשכה, בשנת 1976 הורשעה העותרת בעבירות מרמה ונדונה לשנתיים מאסר בפועל, ובשנת 1987 הורשעה העותרת בעבירות זיוף, ונדונה ל- 5 שנות מאסר בפועל. גיליון ההרשעות לא הוגש ע"י ב"כ הצדדים, והעותרת לא ציינה את כל פרטי הרשעותיה. בשנת 2008 ביקשה העותרת לחדש חברותה בלשכה, זאת לאחר שעבירותיה התיישנו, אך טרם נמחקו. לגרסת הלשכה היא קיימה לעותרת שימוע ביום 9.2.2010. לעומת זאת העותרת טוענת שהייתה רק שיחה ידידותית עם עו"ד ד"ר משה ויינברג. ביום 15.4.2010 נתנה ה"ועדה לסעיף 51 לחוק לשכת עורכי הדין" (כפי שצויין באותיות קטנות בתחתית העמ' האחרון של ההמלצה), המונה 3 חברים, המלצה שאומצה ע"י הוועד המרכזי ביום 21.6.2010, לפיה אין לחדש לעותרת את חברותה בלשכה (נספח ב' לתגובה, להלן: "המלצה"). זאת מהטעמים שהעותרת עבדה כעורכת דין שנתיים בלבד לפני שפקעה חברותה, מזה כ- 40 שנה היא לא עוסקת בעריכת דין, והיא הורשעה בעבירות פליליות. עוד צויין כי גילה המבוגר עומד לה לרועץ (בת 73 בשנת 2010 - מועד ההמלצה) וכי העותרת לא הוכיחה מצב כלכלי קשה או חריג המצדיק את חידוש חברותה, לאחר ששנים רבות לא פעלה העותרת לחידוש חברותה בלשכה. ביום 19.12.2012 התקיים דיון בעתירה, ובמהלך הדיון העלתה העותרת הצעה לפיה היא מוכנה לעבור שוב רק את שלב המבחן בע"פ של בחינות ההסמכה, לצורך חידוש חברותה בלשכה. בעקבות זאת, הצעתי למשיבים לשקול האם לקבל הצעתה של העותרת, וב"כ המשיבים, עו"ד ד"ר עליאש (להלן: "עו"ד עליאש") ביקש ארכה של 60 יום על מנת להביא את ההצעה לדיון לפני הוועד המרכזי. ביום 6.2.2013 התקיים דיון זה. דיון החלטת הועד המרכזי מפברואר 2013 מפרוטוקול הדיון בפני הוועד המרכזי של הלשכה (שהוגש לתיק ב- 10.3.13) עולה כי ב"כ הלשכה, עו"ד עליאש, לא מילא את הנחיית ביהמ"ש מהישיבה שהתקיימה ביום 19.12.2012. ההצעה שהועלתה ע"י העותרת ושב"כ הלשכה הודיע כי הוא צריך להביאה לפני הוועד המרכזי, היתה שהעותרת תעבור רק את הבחינה בע"פ שעוברים מתמחים בסוף התמחותם. בניגוד גמור למה שציין ב"כ הלשכה לפני חברי הוועד המרכזי (כפי שמתואר בעמ' 2 לפרוט' הוועד המרכזי מפברואר 2013), לא הועלתה בדיון לפניי הצעה שהעותרת תיבחן בדיני מדינת ישראל, כפי שעוברים מועמדים שהוסמכו בחו"ל ועבדו כעורכי דין או בתפקיד שיפוטי בחו"ל. כמו כן, בניגוד גמור להודעת עו"ד עליאש לביהמ"ש מיום 18.2.2013, לפיה ציין: "אולם לאור החלטת בית המשפט, המורה כי על הוועד המרכזי לדון בהצעת העותרת, לא היתה בדיון האמור התייחסות להרשעות הקודמות של העותר", מתברר מעיון בפרוטוקול החלטת הוועד המרכזי כי מייד בפתח הדיון, ב"כ הלשכה פירט באריכות לפני חברי הוועד המרכזי את "הרפתקאות" העותרת כלשונו, באשר לעברה הפלילי (עמ' 2 לפרוט'). התוצאה היא כי בשל התנהלותו של עו"ד עליאש באותה ישיבה, עמדת הוועד המרכזי הייתה מוטה בבסיסה, אם כי לא באשמת חברי הוועד. החלטה משנת 2010 אתייחס להחלטה משנת 2010, אשר עמדה בבסיס העתירה. הלשכה מודה שבזמנו עמדה העותרת בכל הדרישות לקבלת רישיון עריכת דין בישראל. לפיכך העניקה הלשכה לעותרת ביוני 1963 רישיון עו"ד כדין, ומכוחו עסקה העותרת במקצוע בישראל. הלשכה ביססה החלטתה זו, לפיה סירבה לחדש את חברות העותרת, על שני עדנים מרכזיים (להם נילוו שיקולים משניים): הראשון, כי העותרת בעלת עבר פלילי שהתיישן, אך טרם נמחק במועד בקשת העותרת לחדש חברותה, והשני כי העותרת התנתקה מהעיסוק במקצוע במשך כ- 40 שנה. עבר פלילי שהתיישן לפי סעיפים 20-19 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי") והפרשנות שניתנה להם ע"י ביהמ"ש העליון ב- דנ"פ 9384/01 אל נאסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, הוועד המרכזי, פד"י נט(4) 637 (להלן: "פס"ד אל נסאסרה"), הלשכה לא היתה רשאית להביא בחשבון שיקוליה עבירות פליליות שהתיישנו. בפס"ד זה החיל ביהמ"ש העליון את העיקרון הקבוע בסע' 20(ב) לחוק המרשם הפלילי, שעוסק בעבירה שנמחקה, גם על עבירה שהתיישנה, אך טרם נמחקה. נפסק כי ראיות שיש בהן גילוי על הרשעות שהתיישנו לא יהיו קבילות, אלא אם כן עורך הדין מסר ללשכה את המידע אודות עברו הפלילי שהתיישן "ביודעין", דהיינו מתוך וויתור מודע על החיסיון שמקנה לו חוק לשכת עורכי הדין על מידע זה (שם, עמ' 676 לחוות דעתה של כב' השופטת ד. בייניש, כתוארה דאז). ביהמ"ש העליון ציין בפסק דינו כי הרציונאל העומד בבסיס סע' 20-19 לחוק המרשם הפלילי הוא העדפת עקרון הריהביליטציה על פני הערך של ההגנה על אינטרס הציבור. אכן הלשכה לא חולקת על כך שבשנת 2008, מועד בו ביקשה העותרת מהלשכה לראשונה לחדש את חברותה בלשכה, העבירות התיישנו, אך היא מנסה להבנות ממכתבי העותרת ללשכה, שאליהם מפנה הלשכה בתגובתה לעתירה (נספחים ב'-ג' לעתירה). מעיון במכתבים אלה ברור שהעותרת לא מתכוונת לוותר על החיסיון שמעניק לה החוק, אלא להיפך. העותרת הזכירה במכתביה הנ"ל, ללא כניסה לפרטים, שיש לה עבר פלילי שהתיישן, וציינה במפורש במכתביה שהיא עומדת על זכותה לפי חוק המרשם הפלילי שעבירות אלו לא יילקחו בחשבון מאחר שהן התיישנו. לפיכך, מסקנתי היא שבמקרה דנן העותרת לא מסרה ללשכה את המידע הנ"ל "ביודעין" כמשמעותו בסע' 20(ב) לחוק המרשם הפלילי. בהקשר זה יובהר, כי ביהמ"ש העליון ציין שגם אם הלשכה סבורה שאין זה ראוי שעורכי דין שהורשעו בפלילים, שהתיישנו עבירותיהם, ישמשו כעורכי דין, עליה להסדיר זאת בחיקוק מתאים, ולא ע"י פרשנות מרחיבה, וכל עוד העניין לא הוסדר בחיקוק שמסמיך את הלשכה לעשות כן, אין בסמכות הלשכה להביא בחשבון שיקוליה עבירות שהתיישנו. (שם, עמ' 678). אשר על כן, היה על הלשכה להתעלם מהשיקול של ההרשעות הקודמות שהתיישנו, ואין מקום להביאו בגדר השיקולים הרלבנטיים. אי עיסוק במקצוע כ- 40 שנה עדיין נותרו הנימוקים של הלשכה כי קיימת בעייתיות לחדש את חברות העותרת בלשכה, לאחר שבמשך כ- 40 שנה היא לא עסקה בעריכת דין, כלשון הוועדה: "אין חולק, כי השבתה של המבקשת, אשר לא עסקה במקצוע למעלה מ - 40 שנים ולבטח צברה פער מחבריה למקצוע אינו עולה בקנה אחד עם מטרת הלשכה.... "יהיה זה מצד הלשכה זלזול בחובותיה על פי דין באם תאפשר היום למבקשת להצטרף לשורותיה כשעל פניו נראה כי למבקשת אין כל כשירות מקצועית היום, וספק אם קיימת כשירות אישית". "...לא נמצא שהמבקשת כשירה היום לשמש כעו"ד מקצועית...". עקרון חוקיות המינהל קובע כי הרשות המנהלית, ובכללה הלשכה, איננה רשאית לעשות דבר ללא עיגון בחיקוק כלשהו, כגון תקנות וכללים. שתיקת החוק והתקנות בעניין מסויים, משמעותה העדר סמכות לפעול. ראו: בג"צ 36/51 נחום חת נ' מועצת עירית חיפה, פד"י ה', 1553. יצויין, שבהחלטה מאוקטובר 2010 החליטה הלשכה לסרב לחלוטין לחדש את חברות העותרת בלשכה, ללא ציון תנאים כלשהם שבהתקיימם יהיה ניתן לחדש לעותרת את החברות, תוך הבהרה ש: המבקשת סירבה לרעיון בדבר אפשרות של התמחות חוזרת ולאפשרות מעבר של בחינת הסמכה של הלשכה בשנית". (נספח ב' לתגובת הלשכה, עמ' 3). הלשכה סבורה כי מכוח סע' 1 לחוק, הקובע כי על הלשכה לשקוד על טהרו ורמתו של המקצוע, מוקנית לה הסמכות בנסיבות דנן לדחות את בקשת העותרת לחידוש חברותה. סע' 1 לחוק הוא סעיף כללי, שכל שניתן ללמוד ממנו הוא כי על הלשכה לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותה לצורך שמירה על רמת המקצוע. השאלה היא האם נקטה הלשכה באמצעים מספיקים. כך למשל, ראוי היה שהלשכה תתקין תקנות וכללים שיסדירו מצב מעין זה של העותרת, לפיו מי שהוסמך כדין לעריכת דין בישראל ואף עסק בעריכת דין בישראל, התנתק למשך תקופה ממושכת מעיסוק בעריכת דין, מסיבות אלו ואחרות, ובשלב מסויים הוא מעוניין לשוב לעסוק בעריכת דין. סעיף 1 לחוק לא מתיימר לפטור את הלשכה ממוש סמכויותיה להסדרת הנושא ע"י התקנת תקנות וכללים מפורטים וברורים. עם זאת יתכן שניתן להבנות מפרשנותם של סעיפים אחרים: סע' 44 לחוק הלשכה, שכותרתו "סירוב הלשכה לקבל חבר", קובע: "44. (א) הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו - (1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין; (2) אם נתגלו עובדות אחרות - בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין; (3) (נמחקה). (ב) החליטה הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה, תודיע לו את נימוקיה בכתב". (ההדגשות כאן ולהלן שלי - י' ש') ניתן לפרש כי ה"עובדות האחרות" שהתגלו "בדרך אחרת" הן עצם חלוף הזמן של כ- 40 שנה במהלכם העותרת לא עסקה במקצוע עריכת הדין, ולדעת הלשכה "לאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין". סע' 51 לחוק הלשכה, שכותרתו "חידוש חברות", מחיל את סעיף 44 הנ"ל העוסק במקרה של קבלת חברות בלשכה גם על מצב של חידוש חברות בלשכה: "51. מי שפרש מן הלשכה ומי שחברותו בלשכה פקעה מסיבה אחרת והסיבה בטלה, רשאי לבקש חידוש חברותו בלשכה; על חידוש החברות יחולו הוראות הסעיפים 42 עד 47, בשינויים המחוייבים, ובלבד שהלשכה לא תסרב לחידוש החברות אלא על סמך הרשעה או עובדות שאירעו אחרי פקיעת החברות". הפרשנות לעיל לסע' 44(2) לחוק, יפה גם לסע' 51 סיפא לחוק, כך שה"עובדות שיארעו אחרי פקיעת החברות" הן במקרה דנן עצם חלוף הזמן הארוך של 40 השנים בהם העותרת לא עסקה במקצוע. גם סע' 52 לחוק הלשכה, שכותרתו "סייג לחידוש חברות" מקנה שיקול דעת רחב ללשכה ביחס למי שנידון להוצאה מהלשכה וביקש לחדש חברותו. אומנם מי שנידון להוצאה מהלשכה דינו אמור להיות חמור יותר ממי שחברותו פקעה בשל פשיטת הרגל, מבחינת יסוד האשמה, אך לעניין שיקולי הלשכה בחידוש החברות, בפן של בחינת רמתו המקצועית גרידא של מבקש החידוש, אין הבדל אם מבקש החידוש הוצא מהלשכה בהליך משמעתי, או שפקעה חברותו בשל שפיטת הרגל. אמת המידה הסבירה היא משך פרק הזמן בו לא עסק במקצוע והשלכותיו על הרמה המקצועית. לפיכך ניתן עדיין ללמוד שללשכה תהיה אותה סמכות רחבה שמקנה לה החוק בעניין זה - "לפי שיקול דעתה". תימוכין לגישה זו ניתן למצוא גם בסע' 100 לחוק הלשכה, שכותרתו "חברות של עורכי דין במקרים מסויימים", הקובע: "מי שערב תחילתו של חוק זה היה רשום בפנקס עורכי הדין, ולא היה תושב ישראל, או שהתעסקותו במקצוע הותלתה על ידי המועצה המשפטית, או שנתקיים בו האמור בסעיף 48(3) (העוסק בפקיעת חברות עקב פשיטת רגל - י' ש'), רשאי לבקש להתקבל ללשכה; על קבלתו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 42 עד 47; הוא הדין במי ששמו נמחק מפנקס עורכי הדין על פי צו המועצה המשפטית, ועברו מאז עשר שנים, אלא שהלשכה רשאית, לפי שיקול דעתה, להסכים לקבלו ללשכה או לסרב לו". הסעיף עוסק במי שהיה רשום כחבר לשכה לפני תחילת החוק (שתחילתו ביום 13.3.1962) בעוד שהעותרת קיבלה רישיונה ביום 27.6.1963, דהיינו לאחר תחילת החוק. למרות זאת, לאור עקרון השוויון וההרמוניה החקיקתית, ניתן להקיש מהאמור בסע' זה, שמתייחס במפורש גם למי שפקעה חברותו עקב פשיטת רגל, גם ביחס לחבר שהצטרף ללשכה לאחר מרץ 1962. ניתן להבין מנוסח סעיף 100, כי שיקול הדעת הרחב, האם לחדש חברות נתון ללשכה לא רק במקרה של חבר "ששמו נמחק מפנקס עורכי הדין על פי צו המועצה המשפטית, ועברו מאז עשר שנים", אלא גם כלפי חבר שחברותו פקעה בשל פשיטת הרגל (לפי סע' 48(3) לחוק). הפעלת שיקול הדעת ומעצם הקניית הסמכות להפעיל שיקול דעת למהות שיקול הדעת. סע' 38 לחוק הלשכה, שכותרתו "בחינות התמחות", שהוזכר ע"י אחד מחברי הוועד המרכזי בישיבה מפברואר 2013, קובע : "38. (א) בתום תקופת ההתמחות על המועמד לחברות בלשכה להיבחן בבחינות הלשכה במקצועות מעשיים; ואולם מי שהוסמך בחוץ לארץ לעריכת דין ושימש בחוץ לארץ לפחות חמש שנים עורך דין או בתפקיד שיפוטי ומי ששימש בחוץ לארץ לפחות חמש שנים בתפקיד שיפוטי שרק בעל השכלה משפטית כשיר לו, והוא התחיל בהתמחותו תוך עשר שנים מיום עלייתו ארצה פטור מבחינה זו". ניתן אולי ללמוד מסע' 38(א) הנ"ל, לעניין הדרישה מהעותרת לבחינות הסמכה חוזרות, כי אמת המידה של 10 שנים מאז שהמועמד עבד בתפקיד משפטי ועד שהמועמד החל את התמחותו, היא פרק זמן שנחשב כסביר. מכאן, שהפסקה של כ- 40 שנה מעיסוק משפטי חורגת בהרבה מ- 10 שנים ולכן סביר שהמשיבים התייחסו אליה כניתוק משמעותי מעיסוק במקצוע. יצויין, שהסיטואציה המתוארת בסע' 38 לחוק, איננה דומה למקרה שלנו, שכן לא היתה הפסקה בין לימודיה האקדמאיים לבין תחילת התמחותה ובחינות ההסמכה שעברה בזמנו, בתום התמחותה. אפילו ב"כ הלשכה הודה, בהחלטה האחרונה של הועד המרכזי מפברואר 2013, כי לצורך קביעת נוהל כזה לכל עורכי הדין שנקלעו לסיטואציה דומה, חייבים תיקון חקיקה (עמ' 9 לפרוטוקול הוועד המרכזי). לאור האמור לעיל במצטבר, לא מצאתי כי השיקולים המתייחסים לנתק הממושך מעיסוק במקצוע, בהחלטת הלשכה, חורגים ממתחם הסבירות. לפי כללי המשפט המנהלי, אין בימ"ש זה, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, בא בנעלי הרשות המנהלית, ואין הוא שוקל את שיקוליה של הרשות, אלא רק בוחן את סבירות החלטותיה והתנהלותה. שיקול זה של הלשכה נותן דגש על כך שניתוק מהמקצוע למשך 40 שנה מקים ספק משמעותי ביחס לרמה ולעדכון המקצועי של העותרת, כך שאין לחדש חברותה באופן אוטומטי. לא רק שהלשכה רשאית בנסיבות להניח שהעותרת אינה מעודכנת הדרישה כי תראה בפועל שרמתה המקצועית אכן נאותה, היא בסיסית בנסיבות העניין ומתיישבת עם כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בסעיפים שפורטו לעיל. דא עקא, הלשכה בהחלטתה משנת 2010 לא הציבה שום תנאים שבהתקיימם תוכל העותרת לחדש את חברותה, ובשל סירובה הראשוני, נסתתמה בפניה כל אפשרות לחדש את חברותה. שיקולי המידתיות והסבירות תוצאה כזו על פניה אינה מידתית ובמיוחד בהינתן שינוי בגישת העותרת שהסכימה בביהמ"ש להבחן, אם כי בע"פ בלבד. יצויין, שבישיבה מפברואר 2013 הסכימה הלשכה לקבל את העותרת כחברה, בכפוף למילוי התנאים שפורטו. אכן, אף אני סבורה שהתנתקות מהמקצוע במשך כ- 40 שנה מצריכה אינדיקציה אוביקטיבית כלשהיא לרמתה המקצועית של העותרת כיום. מאידך, נראה כי דרישת הוועד המרכזי בהחלטתו האחרונה: בחינה בדיני מדינת ישראל, התמחות של 6 חודשים, מבחן בכתב וגם מבחן בע"פ היא מכבידה מדי. דרישה זו מתעלמת ממצבה הייחודי של העותרת שלמדה בישראל ועל כן הכירה את שיטת המשפט הישראלית באופן בסיסי. היא הוסמכה בישראל כדת וכדין וגם עסקה בישראל בעריכת דין מספר שנים. (אם כי יש מחלוקת בין הצדדים לגבי מספר השנים בהן עסקה העותרת בעריכת דין בישראל, האם 10 שנים כגרסת העותרת, או שנתיים כגרסת הלשכה). עמדת הלשכה אינה סבירה גם לאור העובדה שהעותרת ממילא הייתה רשאית לגשת שוב לבחינות הלשכה ולבצע את כל תהליך ההסמכה מתחילתו במלואו, שאז לא היה ללשכה נימוק להתנגדות. הלשכה הקלה אך במעט עם העותרת כשקיצרה את תקופת התמחותה הנדרשת שוב, משנה לחצי שנה, אך מאידך החמירה עם העותרת, החמרה שאיננה מעוגנת בחיקוק, בכך שהיא הציגה לעותרת דרישה להיבחן גם בדיני מדינת ישראל, בחינה שלפי הדין חלה רק על מי שלמד בחו"ל, או שהוסמך לעריכת דין בחו"ל ועבד בתפקיד משפטי בחו"ל. יש התעלמות מצד הלשכה מהעובדה שהעותרת סיימה כדין את לימודיה במוסד מוכר בארץ. דרישת הלשכה גם לבחינה בדיני ישראל, בשל עצם הריחוק התקופתי של העותרת ממועד סיום לימודיה האקדמאיים בארץ, לא מוסדרת כאמור בחיקוק, ושיקולי הסבירות והשכל הישר מורים כי דרישה זו חורגת ממתחם הסבירות. עמידה בבחינות ההסמכה הרגילות במקצועות מעשיים מחייבת כשלעצמה עדכון ולימוד תיאורטי של הדינים העדכניים והידע יבחן ויוכל לבוא לידי ביטוי מלא ואמיתי הן בבחינה בכתב והן בבחינה בע"פ. לפיכך ניתן להסתפק בעניינינו בבחינות ההסמכה המעשיות שמתמקדות בעיקר בפן הפרקטי והשכיח בעבודתו של עורך הדין הישראלי, כדי להבטיח את הרמה המקצועית. לאור המסקנות לעיל, והצורך לעבור את בחינות ההסמכה הן בכתב והן בע"פ, יהיה זה בלתי מידתי לדרוש מהעותרת לעבור התמחות חוזרת לצורך חידוש חברותה בלשכה. ההתמחות שעשתה העותרת כדין בארץ בזמנו תעמוד לזכותה. סיכום רצוי מאד שהלשכה תסדיר בהקדם באמצעות התקנת תקנות או כללים, מקרה מעין זה של מי שהיה עו"ד והתנתק מעיסוק במקצוע, מסיבות שונות ומגוונות, ורוצה לחדש חברותו בלשכה, וזאת בהליך הוגן ראוי ומידתי, שיהיה ידוע מראש לכלל ציבור עורכי הדין. בנסיבות המקרה בלבד ועל מנת לאפשר פתרון פרטני למקרה של העותרת, ומתוקף סמכותי כבית משפט לעניינים מנהליים להעניק סעד למען הצדק, (ראו: סע' 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2,000), ולאחר ששקלתי אמות מידה של סבירות ומידתיות להם מחוייבת כל רשות ציבורית ובכללה הלשכה, ראיתי לקבוע שהעותרת תוכל לחדש את חברותה בלשכה לאחר שתעבור מחדש ובהצלחה את בחינות ההסמכה במקצועות מעשיים, הן בכתב והן בע"פ, ללא צורך בהתמחות פעם נוספת. אין צו להוצאות. לשכת עורכי הדין