לטענת המערער, הרשם חרג מסמכותו הקבועה בסע' 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 עת קרא הוא לתוך פסק הדין, קביעות שלא נאמרו בו. מאידך, טוען המערער, כי כב' הרשם התעלם מהנאמר והכתוב במפורש בפסק הדין ומהחלטת בית המשפט בבקשה למתן פסיקתא שהגישה המשיבה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חריגה מסמכות של רשם ההוצל''פ: א. מבוא לפני ערעור שהגיש המערער על החלטתו של כב' רשם ההוצאה לפועל, ג'ובראן שאדי, מיום 29.8.12, בתיק הוצל"פ 01-74825-11-9, לפיה נדחתה טענת "פרעתי" שהגיש המערער, הוא החייב בתיק ההוצל"פ נומרטור: 118179424ט, (להלן- "המערער" ו/או "החייב"), באשר לביצוע פסק דין מיום 14.1.10 שניתן ע"י בית המשפט השלום בתל אביב, מפי כב' השופטת עידית ברקוביץ (להלן- "פסק הדין"). ב. הרקע ביום 17.1.90 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין מי שהיה בזמנו הבעלים של הבניין המצוי ברח' הרצל 27 ת"א (להלן בהתאמה- "הבעלים הקודמים" ו- "הבניין"), לבין המערער, לפיו הושכרה למערער דירה בקומת גג הבניין (להלן- "הדירה"). בשנת 1992 סגר המערער מרפסת בצד צפון- מזרח לדירה ויצר חדר נוסף, שהוסב בהתאם לטענתו למטבח (להלן- "החדר הנוסף). ביום 20.8.92 נחתם בין המערער לבין הבעלים הקודמים "זיכרון דברים" (להלן- "זיכרון הדברים"), במסגרתו נקבע, כי השימוש של המערער בחדר הנוסף הוא כבר רשות, בתמורה לתשלום דמי רשות. כן נקבע במסגרת סע' 8 לזיכרון הדברים, כי ההרשאה כאמור ניתנת לביטול בהודעה מוקדמת של 30 ימים. לימים רכשה המשיבה (להלן- "המשיבה" ו/או "הזוכה") את הזכויות בבניין מהבעלים הקודמים, ובהסתמך על סע' 8 לזיכרון הדברים, שלחה למערער ביום 2.9.07 דרישה לפירוק החדר הנוסף ובהמשך הגישה נגד המערער תביעה לביטול הרשאה וסילוק יד. ביום 14.1.2010 ניתן פסק הדין בתובענה שהגישה המשיבה, במסגרתו התקבלה התביעה. המערער הגיש ערעור על פסק הדין, וביום 7.12.10 הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה, בין היתר, "המערער ימשוך את הערעור ללא צו להוצאות" וכן, כי "המערער יפנה את המטבח בתוך 60 יום מהיום כמפורט בפסק דין קמא". המערער לשיטתו, מילא אחר הוראות פסק הדין במלואן. מנגד טענה המשיבה, כי המערער לא ביצע את פסק הדין במלואו, ולפיכך הגישה בקשה לאכוף את פסה"ד, וביום 19.6.11 נפתח תיק ההוצל"פ. ביום 21.7.11 הגיש המערער בקשה בטענת "פרעתי", במסגרתה טען, כי ביצע את פסק הדין. עובר להחלטת הרשם בבקשת ה"פרעתי" שהגיש המערער, הגישה המשיבה לבית המשפט שנתן את פסק הדין "בקשה למתן פסיקתא". בית המשפט דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 5.3.12. ביום 29.8.12 ניתנה החלטת הרשם בתיק נשוא הערעור, לפיה נדחתה בקשת המערער בטענת ה"פרעתי", ומכאן מוגש הערעור דנן. ג. החלטת הרשם נשוא הערעור הרשם סיכם החלטתו, כדלקמן: "...אני דוחה את בקשת החייב בטענת הפרעתי לאור האמור לעיל ואני קובע כי החייב לא עמד בהוראות פסק הדין בדבר פינוי החדר הנוסף וביצוע הפעולות שעליו לבצען להחזרת המצב לקדמותו...". הרשם סיכם בהחלטתו את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, כדלקמן: "1. ההגדרה של 'החדר הנוסף', האם הוא המטבח שלטענת החייב פורק על ידו או שמא כל תוספת בנייה שלאחר שנת 1989 כטענת הזוכה. 2. הצעדים והפעולות שנעשו על ידי החייב לביצוע פסק הדין, האם הדבר מהווה ביצוע מלא של פסק הדין, או שמא על החייב לנקוט בהליכים ומעשים אחרים על מנת שהדבר ייחשב כביצוע פסק הדין. 3. שאלת החזקת השטח המפונה, האם הזוכה תהיה זכאית לקבל חזקה בשטח המפונה (בכפוף להכרעה במהות והגדרת השטח המפונה, קרי החדר הנוסף)". בהמשך, קיים הרשם דיון מפורט בכל אחת מהשאלות שפורטו לעיל. החלטת הרשם, התבססה, בין היתר, על הקביעות הבאות: א. "הגדרת החדר הנוסף" (סע' 1 להחלטה). "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לרבות חוות הדעת והצילומים שצורפו, אני מקבל את עמדת הזוכה בעניין הגדרת 'החדר הנוסף' הכולל בחובו את שטח המבואה והשטחים שסומנו על ידי המומחה שלמה בן יוסף בתרשימים...". הרשם תמך החלטתו זו במס' נימוקים, כפי שיפורט להלן: (1). "אני מקבל את האמור בחוות הדעת של המומחה שלמה... מעיון באיורים שבחוות הדעת רואים בבירור כי החלק הידוע כ 'מבואה' היה חלק מהחדר הנוסף נשוא המחלוקת, ורואים גם כי הוא 'מודבק' לביתו של החייב וכי אינו מהווה חלק אינטגרלי מביתו, אלא תוספת. גם התקרה של המבואה עשויה מקונסטרוקציית ברזל". (2). "אינני מקבל את טענת החייב כי משמעות הפטרו מתשלום דמי הרשות כנקוב בסע' 7 לזיכרון הדברים כאילו הדבר מהווה הוכחה כי הוא אכן פירק את כל החדר הנוסף (שלטענתו הוא המטבח). סע' 7 לזיכרון הדברים אינו מתייחס להחזרת המצב לקדמותו, ואין לקרוא בו מה שלא נכתב בו. הסעיף קובע תנאים להפטר החייב מתשלום דמי הרשות, הא ותו לא. הא ראייה, בסעיף הנ"ל לא נקב זיכרון הדברים בלשון פירוק החדר או החזרת המצב לקדמותו, אלא נקב בלשון של פירוק הקונסטרוקציה מברזל, קירות ותקרת החדר והפיכתו למרפסת פתוחה. תמיכה לאמור לעיל ניתן למצוא באמור בסע' 8 לזיכרון הדברים, שם נקטו הצדדים בלשון של פירוק החדר והחזרת המצב לקדמותו...". (3). "החייב שהעלה טענת פרעתי והנטל עליו להוכיח את טענותיו, לא הוכיח מה היה המצב הקודם שיש לחזור אליו. החייב לא תמך את טענותיו בחוות דעת מקצועית או ראייה אחרת המעידה על המצב הקודם...לא זו אף זו, החייב העלה טענות חדשות...כי הוא קיבל רשות של בעל הנכס בזמנו לביצוע הריצוף, טענה העומדת בסתירה מוחלטת לזיכרון הדברים שלפיו החייב ביצע שינויים ללא רשות בעל הנכס". (4). "אני מסכים עם טענת הזוכה כי החזרת המצב לקדמותו- היא החזרת המצב כפי שהיה לפני חתימת זיכרון הדברים- הדבר הגיוני ועולה מהקשר הדברים ולשון זיכרון הדברים. המצב הקודם הוא החזקת החייב ב 3 חדרים בהתאם לחוזה השכירות, משמע, אי החזקתו בשטחים נוספים מעבר לשלושת החדרים הללו". ב. בהמשך דן הרשם בשאלה, האם הצעדים שנעשו על ידי החייב, מהווים ביצוע מלא של פסק הדין. (1). המבואה- בהמשך לקביעותיו לעיל, קבע הרשם, כי:"...במסגרת החזרת המצב לקדמותו, יש לפרק את המבואה...". (2). מפלס מרוצף לאחר הריסת המטבח- בעניין זה קבע כב' הרשם, כי עיון בחוות הדעת של המומחה שלמה, "מלמד כי לפי צילומי האוויר של הזוכה בשנת 1989 לא היה מפלס בכלל, בהמשך בשנת 1995 היה מטבח, ובשנת 2011 היה משטח גבוה הוא הריצוף. העולה מהאמור כי החזרת המצב לקדמותו משמעה גם פירוק הריצוף שהוסף על ידי החייב". כן קבע הרשם, כי: "אינני מקבל את טענת החייב כי קיבל רשות של בעל המושכר לרצף את המרפסת ובכך נוצר מפלס חדש. עניינינו בטענה עובדתית חדשה שעלתה לראשונה בסיכומים, ומסיבה זו כשלעצמה אני דוחה אותה. לא זו אף זו, הטענה סותרת את לשון זיכרון הדברים שבו נרשם במפורש כי החייב בנה ללא רשות בעל הבית, ועל כן אני דוחה את הטענה... למעלה מן הצורך יצוין גם כי, צורת הריצוף דומה לצורת המטבח שנהרס, והדבר מעיד כי הריצוף אכן נעשה בסמוך לפני/אחרי או ביחד עם בנית הקירות ומהווה ריצוף לחדר הנוסף ולא ריצוף במרפסת פתוחה. הטענה כי הזוכה לא העלתה טענה כי היה ריצוף אינה נכונה ואף אינה מעלה ואינה מורידה, הרי הותנה בזיכרון הדברים כי החייב יחזיר המצב לקדמותו, כך גם תבעה הזוכה, כי החייב יפנה את החדר הנוסף, יפרקו ויחזיר את המצב לקדמותו". (3). שקעי חשמל- בעניין זה קבע הרשם, בין היתר: "...לאור הסכמת החייב לפרק את שקעי החשמל ולבטלם, וכן לאור העובדה כי עליו לעשות כן בכדי להחזיר את המצב לקדמותו ולפנות את שטח החדר הנוסף, אני מורה כי יש לבטל את שקעי החשמל כחלק מביצוע פסק הדין ופינוי החדר הנוסף". (4). כיור המטבח- בעניין זה קבע הרשם, בין היתר: "...חובתו של החייב להסיר את הכיור נובעת, לא רק מהסכמתו, אלא מהוראות פסק הדין וחובתו להחזיר את המצב לקדמותו וחובתו לפנות את החדר הנוסף". ג. לבסוף, דן הרשם בשאלת זכות החזקה בשטח החדר הנוסף. בעניין זה קבע הרשם כדלקמן: "אין מחלוקת בין הצדדים כי על החייב לפנות את שטח החדר הנוסף והדבר נכתב מפורשות בפסק הדין נשוא המחלוקת. אין צורך במאמץ מיוחד כדי להגיע למסקנה כי מעצם פינויו וחובתו לפנות את השטח הנ"ל הרי החייב אינו מורשה להחזיק בו עוד. יובהר כי אינני מתייחס או דן בשאלת החזקת השטח הנותר בגג שאינו שטח החדר הנוסף ואין להסיק מהחלטה זו מסקנות אלא בעניין שטח החדר הנוסף נשוא המחלוקת. בית המשפט קבע בפסק הדין כי זכותה של הזוכה להחזיק את השטח של החדר הנוסף מכוח הבעלות שלה בשטח והדבר מצא ביטויו בסעיף 12 לפסק הדין. לאור האמור יש לפנות את שטח החדר הנוסף ולאפשר לזוכה לתפוס בו חזקה מכוח בעלותה ומכוח הוראות פסק הדין המפורשות". ד. טיעוני המערער בתמצית לטענת המערער, הרשם חרג מסמכותו הקבועה בסע' 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן- "חוק ההוצאה לפועל"), עת קרא הוא לתוך פסק הדין, קביעות שלא נאמרו בו. מאידך, טוען המערער, כי כב' הרשם התעלם מהנאמר והכתוב במפורש בפסק הדין ומהחלטת בית המשפט בבקשה למתן פסיקתא שהגישה המשיבה. טענות המערער נגד החלטת הרשם, מסתכמות בעניינים הבאים: אין בפסק הדין כל אזכור לכך כי על המערער לפרק לכאורה לא רק את המטבח, כי אם כל תוספת בנייה שהוספה אחרי שנת 1989, ובכלל זה את המבואה. אין בפסק הדין כל אזכור לכך שהשבת המצב לקדמותו משמעה אינה רק פירוק המטבח והסבתו למרפסת פתוחה, אלא כי משמעה החזקתו של המערער בשלושה חדרים בלבד ע"פ הסכם השכירות. אין בפסק הדין כל אזכור לכך כי על מנת להשיב את המצב לקדמותו על המערער אף לפרק את הריצוף שעל גבי שטח המרפסת הפתוחה. אין בפסק הדין כל אזכור לכך כי על המערער לאפשר למשיבה לתפוס חזקה בשטח נשוא המטבח. המערער מוסיף, כי בדיון שנערך אצל הרשם, עובר להחלטתו, התבקש כב' הרשם, לעשות שימוש בסמכותו לפי סע' 12 לחוק ההוצאה לפועל ולפנות בבקשת הבהרה למותב שנתן את פסק הדין. ברם הרשם לא פנה אל בית המשפט בבקשת הבהרה. ה. טיעוני המשיבה בתמצית המשיבה דוחה את כל טענות המערער, ולשיטתה לא נפל כל פגם בהחלטת הרשם. לטענת המשיבה, נטל ההוכחה בטענת "פרעתי" רובץ על החייב, ונטל זה לא הורם. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי בפסק הדין לא נאמר, כי על המערער להרוס את המטבח, כי אם את החדר הנוסף, אשר לא הוגדר בכתב התביעה ובפסק הדין כמטבח. לטענתה, הגדרת החדר הנוסף, כוללת את כל הבנייה שנבנתה ללא הסכמת הבעלים בצד צפון מזרח לדירה. לעניין הריצוף טוענת המשיבה, כי הוא נבנה בסמוך למועד בו נבנה החדר הנוסף, ובנסיבות אלה, השבת המצב לקדמותו כוללת גם הריסתו. לעניין זכות החזקה בשטח הנוסף, טוענת המשיבה, כי בפסק הדין נקבע מפורשות, כי למשיבה יש זכות להחזיק בחדר הנוסף, לאחר שבוטלה הרשות שניתנה למערער להשתמש בו. ו. דיון והכרעה כאמור, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, עניינה, ביצועו של פסק הדין. סמכותו של ראש ההוצאה לפועל על עניין סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, עמד המלומד דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (המדורה שביעית) נובמבר-2012 (עמ' 7): "...הרשם ממלא תפקיד מנהלי ובדרך כלל אין בידיו כוח שיפוטי. עליו לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, ואין הוא רשאי להרהר אחר מידת תבונתו או צדקתו (ע"א 347/71 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כו(2) 333). הרשם אינו מוסמך 'להציץ' מאחורי הפרגוד של פסק הדין ולחקור מה נאמר בכתב התביעה, מה חשב או לא חשב השופט בשעה שפסק את מה שפסק, ומה היתה בזמנו עמדת הצדדים וכוונתם (ע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין, פ"ד ו 1201). עליו לבצע אחר פסק הדין כפי שניתן ואין לו להרהר אחריו. אם טעה בית המשפט שעה שנתן את פסק הדין, כי היה על הצד הנפגע לפנות לערכאת הערעור. ואם עבר המועד להגשת הערעור בלי שהוגש יעמוד פסק הדין בעיניו ויש לבצעו גם אם הוא מוטעה (המ' 218/69 איזנברג נ' איזנברג, פ"ד כג (2) 746)...ואפילו פסק בית המשפט בניגוד לדין- גם אז יהיה פסק הדין סוף פסוק ויבוצע כפי שהוא, ואין לקרוא לתוכו מה שאין בו (ע"א 429/71 שושן נ' גורביץ, פ"ד כו (1)14)...על הרשם לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו. הוא איננו רשאי לתקן את מה שעיוות (אם עיוות) בית המשפט שנתן את פסק הדין, וגם לא למלא את החסר בפסק דין אפילו חסר לדעתו פרט כלשהו (ע"א 267/78 בלפור נ' בלפור, פ"ד לג (1) 375). כן לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו ברע"א 773/97 טנקרידרי ארנקיל בע"מ נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נ(5) 657), עמ' 659-660: "צודקת המבקשת בטענתה, כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא להוציא לפועל את האמור בפסקי-דין. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו... אין ראש ההוצאה לפועל רשאי לסטות ממילותיו הברורות של פסק הדין, אפילו סבור הוא כי פסק הדין שגוי מעיקרו (רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד [1], בעמ' 789). הדרך הנכונה לתקוף את פסק הדין היא בהליך של ערעור על פסק הדין עצמו, ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל". נטל ההוכחה בטענת "פרעתי" סע' 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל, קובע כדלקמן: "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לקבוע בסע' זה, הרי שנטל ההוכחה בטענת "פרעתי", רובץ על כתפי החייב, הוא הטוען שביצע אחר הוראות פסק הדין. דיון בהחלטת כב' הרשם (א). הגדרת החדר הנוסף בעניין זה טען החייב בפני הרשם, כי החדר הנוסף, הוא המטבח שנבנה על ידו. מנגד טענה הזוכה, כי החדר הנוסף הוא כל תוספת בנייה שנבנתה ללא הסכמת הבעלים, הכוללת הן את המטבח והן מבואה, כאשר היא תמכה טענותיה בשתי חוות דעת של מומחים מטעמה. בהליך שבפני טוען המערער, כי אין בכתב התביעה ובזיכרון הדברים, כל אזכור לכך שהשטח נשוא המחלוקת הינו כל בנייה שנעשתה לאחר שנת 1989. בנוסף, לטענתו פסק הדין קובע מפורשות, כי החדר הנוסף משמעו המטבח בלבד. מוסיף המערער, כי חרג הרשם מסמכותו שעה שהסתמך על חוות דעת, שהיא בבחינת ראייה שלא הובאה בפני הערכאה המוסמכת. במסגרת סע' 1 לפסק הדין, הוגדר השטח נשוא המחלוקת כדלקמן: "בשנת 1992 סגר הנתבע מרפסת בצד צפון- מזרח לדירה ויצר חדר נוסף (להלן: 'החדר הנוסף')". קרי, פסק הדין התייחס לשטח נשוא המחלוקת כחדר תחום וסגור. אמנם רובו של פסק הדין, נוקט בלשון "החדר הנוסף", ברם, בפסקה האחרונה, הוסיף בית המשפט את המשפט הבא (סע' 30):"...בהתחשב בכך שהחדר הנוסף משמש את הנתבע ומשפחתו כמטבח ופינויו מצריך התארגנות מחודשת בדירה, הריני קובעת כי הפינוי יהיה בתוך 90 יום ממועד קבלת פסק הדין" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). במסגרת זיכרון הדברים, הוגדר השטח נשוא המחלוקת כדלקמן ("הואיל שני"): "ובעל הרשות סגר את המרפסת המצויה מצד צפון- מזרח באמצעות קונסטרוקציית מתכת שקירותיו גם עשויים מתבניות מתכת, ובכך יצר לעצמו חדר נוסף (להלן: 'החדר')". בבקשה למתן פסיקתא שהגישה המשיבה, כתבה היא, בין היתר (סע' 1): "ביום 17.1.08 הגישה התובעת את התביעה דנן, במסגרתה נתבקש כב' ביהמ"ש להורות לנתבע לפרק את המטבח שבנה..." (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). בעניין זה ראה גם סע' 4 לבקשה; סע' 6 לבקשה; סע' 7 לבקשה, שנוסח כדלקמן: "התובעת תטען, כי משקבע כב' ביהמ"ש שאין לנתבע זכויות כלשהן בשטח נשוא המטבח..." (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). אף בית המשפט המחוזי הנכבד, במסגרת פסק דינו, נקט במילה "מטבח", עת קבע, כי: "המערער יפנה את המטבח בתוך 60 יום מהיום כמפורט בפסק הדין קמא" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). מכל האמור לעיל עולה בבירור, כי השטח נשוא המחולקת, אליו התייחסו הצדדים וכן הערכאות המשפטיות שדנו בתיק דנן, הוא השטח המצוי בצד צפון- מזרח לדירה, הוא השטח אשר הוסב למטבח. זאת ועוד, המשיבה צירפה חוות דעת מומחה מטעמה, מר יוסף בן שלמה. מעיון בשרטוט שצורף לחוות דעתו, עולה, כי שטח המטבח, מוקם בצד צפון- מזרח לדירה. ברם, כפי שעולה מהשרטוט ומהתמונות שצירף המומחה, עולה, כי "המבואה", ממוקמת מצפון לדירה. בנוסף, עולה, כי "המבואה" איננה חלק אינטגראלי מן המטבח, כי אם היא מחוברת לדירה בצידה הצפוני ונושקת למטבח. בנקודה זו חשוב לציין, לטענת המשיבה, המערער אף פלש לשטח "המבואה". ברם, עניין זה לא מצא ביטויו, אם בכתב התביעה ואם בפסק הדין. מכל אלה, בנקודה זו לטעמי הדין עם טענות המערער. כאמור, פסק הדין אינו מתייחס לכל תוספת בנייה שהוספה אחר שנת 1989, כאשר המחלוקת ביחס לתוספות כאמור, היא "המבואה", לא הונחה בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין. חוות הדעת, מהן נלמד מהו השטח נשוא המחלוקת, לא היו בפני בית המשפט בשעה שנתן את פסק הדין. ודוק- המשיבה לא העלתה טענותיה אלה בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין, ומנגד המערער לא נתן גרסתו באשר לטענות אלה. במסגרת ההליך דנן, העלה המערער את הטענה, כי המבואה צמודה באופן חלקי לחדר הנוסף ובחלקה האחר משמשת ככניסה נפרדת. ואולם, אין בידי לבחון טענות אלה, שלא נבחנו בפני בית המשפט אשר נתן את פסק הדין. מכל אלה דין טענת המערער בנקודה זו להתקבל. ככל שהמשיבה אוחזת בטענה, כי המערער פלש לשטחים נוספים בגג הבניין, עליה לפנות לערכאות המוסמכות. (ב). האם החייב ביצע את פסק הדין מבואה- בהתאם לקביעתי בפרק הקודם, הרי שמכוח פסק הדין, אין לחייב את המערער בפירוק "המבואה". ריצוף- בעניין זה טען החייב, בפני הרשם, כי קיבל רשות מבעל המושכר לרצף את המרפסת. בהליך זה טוען המערער, כי אין בפסק הדין כל אזכור לכך שעליו לפרק את הריצוף, וכן, כי טענה זו מעולם לא הועלתה בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין. מוסיף המערער וטוען, כי סוגיית ריצוף המרפסת הפתוחה, לא אוזכרה בזיכרון הדברים ובכתב התביעה, וזאת הואיל והמרפסת הייתה מרוצפת עוד בטרם הוסבה למטבח/לחדר נוסף וכן, כי לאחר כניסתו למושכר, ובטרם סגירתו את המרפסת והפיכתה למטבח, נתנו הבעלים הקודמים הסכמתם לריצוף, תוך שהעיר, כי הסכמה זו ניתנה אף ביחס למרפסת שכנתו. בעניין זה אין בידי לקבל את טענות המערער. אומנם, כפי טענת המערער, פסק הדין לא קבע מפורשות, כי במסגרת השבת החדר הנוסף לקדמותו, עליו לפרק את הריצוף שעל גבי שטח המרפסת הפתוחה, ברם, פסק הדין כלל קביעה כללית, לפיה: "הנתבע יפנה את החדר הנוסף, יפרקו ויחזירו לקדמותו". כפי שניתן להבחין בנקל, בית המשפט לא קבע ולא פירט מה כוללות עבודות פירוק החדר הנוסף. ואולם, מנוסח פסק הדין ומההיגיון, עולה, כי המערער נדרש לפרק את כל מה שהקים בחדר הנוסף, ככל שהבנייה כללה ריצוף, הרי שהמערער נדרש לפרקו. ודוק- לא ניתן ללמוד דבר מכך שפסק הדין לא התייחס לריצוף באופן מפורש, שכן ההוראה שניתנה במסגרת פסק הדין, הייתה כללית, ולא התייחסה לאלמנטים ספציפיים, כגון ארונות, חלונות וכדו'. בעניין זה יצוין, כי הגם שזיכרון הדברים הגדיר את החדר הנוסף כ- "מרפסת המצויה מצד צפון-מזרח באמצעות קונסטרוקציית מתכת שקירותיו גם עשויים מתבניות מתכת...", הרי שבמסגרת סע' 8 לזיכרון הדברים, הוא הסע' מכוחו ניתן היה לבטל את ההרשאה, נכתב, בין היתר, כי, בהתאם להודעת המרשה, בעל הרשות יהיה חייב: "לפרק את החדר ולהחזירו לקדמותו". סעיף זה גם הוא לא דיבר על פירוק הקונסטרוקציות. זאת ועוד, המערער, אשר, כאמור לעיל, נטל ההוכחה רובץ על כתפיו, לא תמך טענותיו בעניין זה בכל ראיות. המערער יכול היה לבקש לזמן לעדות את מי שנתן לו את הרשאה הנטענת לריצוף המרפסת הפתוחה, ברם הוא לא עשה כן והימנעותו מלעשות כן פועלת לרעתו. מבלי לפגוע באמור ומעבר לנחוץ, גם ההיגיון מביא אותי לאותה המסקנה. המערער טוען, כי: "השקיע רבות, בסיוע אמנים נוספים, בהפיכת אותו מטבח ליצירת אומנות של ממש. בהתאם פורסם המטבח במגזינים שונים בארץ ובחו"ל". נהיר, כי קיימת הלימה בין המטבח לבין הריצוף, שהרי המערער לא היה משקיע השקעה ניכרת במטבח, תוך השארת ריצוף שאינו תואם את המטבח. זאת ועוד, אף מחוות הדעת שהגישה המשיבה, ניכר לעין, כי הצבעים בהם רוצפה המרפסת, זהים לצבעי המטבח. כל אלה יכולים להצביע על כך שהריצוף נעשה בד בבד עם בניית המטבח, וכי הוא לא נועד לצורך המרפסת הפתוחה. לאור האמור לעיל, המערער נדרש לפרק את הריצוף בחדר הנוסף, בתוך 30 ימים. שקעי חשמל וכיור המטבח- הואיל והמערער פעל לפירוקם, הרי שהתייתר הצורך לדון בעניינים אלה. (ג). זכות החזקה בשטח החדר הנוסף כפי שעולה מפסק הדין, הסעד לו עתרה המשיבה, הינו "ביטול הרשאה וסילוק יד". בעניין זה צוין בפסק הדין (סע' 12) כדלקמן: "בהינתן התשתית העובדתית, כפי שנקבעה לעיל, נראה כי אין מנוס מקבלת התביעה. החדר הנוסף הוא בבעלות התובעת. בעבר ניתנה לנתבע רשות שימוש בחדר זה, וכעת מבקשת התובעת לבטל רשות זו. זכות התובעת לביטול ההרשאה עומדת לה הן מכוח זכותה הקניינית והן מכוח זכותה המעוגנת בסעיף 8 לזיכרון הדברים". קרי, כפי שעולה מציטוט זה, בית המשפט קבע, כי ככל שהתביעה תתקבל, הרי למערער לא תהיה זכות לעשות שימוש בחדר הנוסף, אשר ישוב להיות מרפסת פתוחה. זאת ועוד, במסגרת סע' 14 לפסק הדין, נקבע כדלקמן: "בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת הזכאות להחזיק בגג הבניין, אשר שטחו כדונם. בפועל, הנתבע מחזיק כדייר מוגן בדירה שעל הגג, ועושה שימוש בשטח הגג כולו (הגם שהתובעת חולקת על זכותו לכך). בנסיבות אלה, פינוי החדר הנוסף, הוא כשלעצמו, לא בהכרח יועיל לתובעת, ואין וודאות כי היא תוכל לעשות שימוש בגג כולו. לטענת הנתבע, התביעה באה כאמצעי לחץ בשל טענתו לזכויות בגג. התובעת לא הגישה תביעה לפינוי הנתבע מהגג, אלא בחרה להתמקד בתביעה לפינוי החדר הנוסף, על יסוד ההסכם המאפשר לה זאת. אמנם, בסיכומיה, התייחסה התובעת לענין החזקת הנתבע בגג, אלא שהנתבע טען ובצדק, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן לא נכללה בתביעה. נוכח הגזירה הצרה של כתבי הטענות, שאלת זכותו של הנתבע להחזיק בגג כולו, לא נדונה ואיני מכריעה בה" (ההדגשה אינה המקור- מ.ס). מציטוט זה של בית המשפט שנתן את פסק הדין, ניתן ללמוד, כי בית המשפט ערך הפרדה בין החדר הנוסף ליתר שטחי גג הבניין. בהתאם לדברי בית המשפט כאמור, הרי שבאפשרות המשיבה יהא לעשות שימוש בחדר הנוסף, להבדיל משאר שטחי הגג, כאשר הזכויות לגבי שטחים אלה, הינו עניין אשר נותר במחלוקת בין הצדדים ובית המשפט לא הכריע בו. במסגרת סע' 21 לפסק הדין, קבע בית המשפט, מפורשות, כי המשיבה עתרה להשבת זכות החזקה בחדר הנוסף, תוך שנקבע, כי היא זכאית לכך מכוח זכותה הקניינית ומכוח זיכרון הדברים, וזאת גם אם לא תוכל לעשות "שימוש משמעותי" בשטח הנוסף: "בענייננו, זכות התובעת בחדר הנוסף היא זכות קניינית. התובעת עומדת על זכותה לקבל חזקה בחדר הנוסף, כאשר זכות זו, לבד מהיותה זכות קניינית, מעוגנת גם בזיכרון הדברים. מאחר שבפועל, הנתבע מחזיק בגג כולו (חרף מחאת התובעת) קיים אומנם ספק אם התובעת תוכל לעשות שימוש משמעותי בחדר הנוסף, אלא שספק זה, אין בו די כדי להביא לשלילת זכויותיה של התובעת. אילו היה נקבע באופן חד משמעי, כי זכות החזקה בגג היא לנתבע לבדו וכי לתובעת אין כל זכות שימוש בגג, המשמעות הייתה, כי לתובעת לא תהיה תועלת בפינוי החדר הנוסף... מאחר ששאלת זכות החזקה בגג לא הוכרעה, עדיין לא ניתן לשלול את האפשרות שזכות זו מוקנית לתובעת, באופן שתהיה לה תועלת מפינוי החדר הנוסף. מאחר שקיימת אפשרות לפיה אי פינוי החדר הנוסף, יגרום לתובעת חסרון ממשי, נוטה הכף לטובתה" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). זאת ועוד, המשיבה הגישה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, בקשה למתן פסיקתא. נוסח הפסיקתא שצורפה לחתימת בית המשפט היה כדלקמן: "על הנתבע לפנות את החדר הנוסף (כהגדרתו בכתב התביעה) המצוי בקומת הגג של בניין ברחוב הרצל 27 ת"א, והידוע כגוש 8982 חלקה 1, לפרקו ולהחזירו לקדמותו (מרפסת פתוחה), וכן להחזיר לתובעת את זכות החזקה בשטח נשוא החדר הנוסף, ובכלל זה למסור לתובעת מפתחות לדלתות הגג בו מצוי החדר הנוסף, באופן שהתובעת תוכל לממש את זכות החזקה שלה בשטח נשוא המטבח". בית המשפט שנתן את פסק הדין, דחה את הבקשה למתן פסיקתא, בהחלטתו מיום 5.3.12, תוך שקבע, בין היתר, את הדברים הבאים: "3. עיון בפסיקתא שהוגשה על ידי התובעת מעלה כי אין היא משקפת את פסק הדין לאשורו, אלא כוללת הוראה 'למסור לתובעת מפתחות לדלתות הגג בו מצוי החדר הנוסף', אשר לא נכללה בפסק הדין". כפי שעולה מהחלטת בית המשפט כאמור לעיל, עולה, כי המקור לסירובו של בית המשפט לחתום על הפסיקתא בנוסח שהגישה המשיבה, היה נעוץ בכך ש"אין היא משקפת את פסק הדין לאשורו, אלא כוללת הוראה 'למסור לתובעת מפתחות לדלתות הגג בו מצוי החדר הנוסף', אשר לא נכללה בפסק הדין". לשון אחרת, בית המשפט שנתן את פסק הדין, נימק מדוע סירב לחתום על הפסיקתא בנוסח המוצע, ונימוקו היה נעוץ בבקשת המשיבה לקבל לידיה מפתחות לדלתות הגג, סעד שלא ניתן במסגרת פסק הדין. במסגרת נימוקיו לא הוסיף בית המשפט, כי הסיבה בגינה מסרב הוא לחתום על נוסח הפסיקתא, נעוצה ברצון המשיבה לתפוס חזקה בחדר הנוסף. מכל האמור לעיל, הרי שפסק דינו של בית המשפט קבע, כי החזקה בשטח הנוסף, תושב לידי המשיבה, ומכאן שיש להותיר את החלטת הרשם בעניין זה על קנה ולדחות את טענות המערער בעניין זה. ז. סיכום לאור כל האמור לעיל, הרי שהערעור מתקבל בחלקו ונדחה בחלקו, כמפורט בגוף פסק הדין. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לפסוק הוצאות למי מהצדדים. הוצאה לפועלרשם