תכליתה של הנכות התפקודית, המכונה גם נכות פונקציונאלית, להצביע על מידת ההשפעה של הנכות על פעילותו של הנפגע בדרך כלל (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, 801-802). משום כך, אין הנכות התפקודית זהה בהכרח לנכות הרפואית. המאפיינים הספציפיים אותם יש להביא בחשבון, לצורך קביעת הנכות התפקודית, הם עיסוקו של התובע; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של הנכות הרפואית על היכולת לעסוק באותו מקצוע; יכולתו לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד לפני התאונה; הימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי יוכל להמשיך ולעבוד גם בעתיד; מצב התעסוקה בשוק הרלוונטי, ועוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה ניתן ביום 25.7.10). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נכות פונקציונלית: פתח דברים לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיצוי התובע בגין נזקיו אשר נגרמו כתוצאה מרשלנות הנתבעים. התובע, יליד 26.12.74, הועסק על ידי נתבעת 1 (להלן: "חברת השמירה" או "החברה") כשומר בחצרי נתבעת 3 (להלן: "המפעל"). ביום שישי ה-15.1.99 בשעה 15:00 בצהרים, הגיע התובע לעמדת השמירה במפעל לביצוע משמרת כפולה שסיומה הצפוי היה בשעה 07:00 בבוקר שלמחרת. לאחר כ-4 שעות עבודה, בסמוך לשעה 19:00 בערב הותקף התובע באלימות ובאכזריות על ידי שלושה בני מיעוטים שהגיעו למפעל במטרה לבצע שוד. במסגרת פסק דין חלקי, ביום 5.11.07, הוכרעה שאלת האחריות אשר קבעה כי הנתבעות 1-4 חבות בחלקים שווים בתביעה שבנדון. בפסק דין משלים נדון, אפוא, בשאלת גובה נזקיו של התובע. חוות דעת רפואיות על פי הוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 הגיש התובע חוות דעת רפואיות לתמיכה בטענותיו כי נותרה לו נכות עקב האירוע נשוא התביעה. שלוש חוות דעת הוגשו מטעם התובע- בתחום הפלסטיקה, עיניים ופסיכיאטריה. בתחום הפלסטיקה- ד"ר יעקב גולן, מומחה לכירורגיה פלסטית, קבע לתובע נכות צמיתה בגין הצלקות בשיעור של 10%. בתחום העיניים- פרופ' ש. מרין, מומחה למחלות עיניים, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 57(2) לתקנות הביטוח לאומי ו- 5% נוספים לפי סעיף 29(5) אI, מחצית הנכות בגלל פגם בענף אחד. סה"כ נכות צמיתה בשיעור של 19.25% . בתחום הפסיכיאטריה- ד"ר שלום ליטמן, מומחה לפסיכיאטריה, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% על פי סעיף 34(ג) לפרק הרביעי לתקנות המוסד לביטוח לאומי. הנתבעות אף הן הגישו שלוש חוות דעת רפואיות מטעמן. בתחום הפלסטיקה- פרופ' דן מלר, מומחה לכירורגיה פלסטית, קבע לתובע 0% על פי תקנה 75 (1) א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בתחום העיניים- פרופ' נמט, מומחה בתחום העיניים, קבע לתובע נכות בשיעור 10% בגין קונברגנציה, לפי סעיף 57 (1) לתקנות ו- 5% נוספים בגין הפגיעה בעצבוב ימין לפי סעיף 29, 5 א' I מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בתחום הפסיכיאטריה- פרופ' אליצור, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, קבע כי רמת נכותו הנפשית של התובע בגין האירוע נשוא התביעה היא 10% בלבד, מוגבל לשנת 1999 ולשנת 2003. לאחר מכן, קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה שניתן לקשרה לאירוע הנדון. בשל פערים גדולים בין חוות דעת הצדדים בתחום הפסיכיאטרי, מונתה ד"ר דורסט, כמומחית בית משפט בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר דורסט קבעה בחוות דעתה כי לתובע נותרה נכות נפשית בשיעור 20% ממנה יש לנכות 5% בגין מצב קודם, ובסה"כ נכותו הנפשית כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 15%. יצוין, כי התובע נבדק על ידי ועדות רפואיות של המל"ל ולתובע נקבעו 20% בתחום הנפשי, 10% בתחום העיניים ו-5% בתחום הפלסטי. כן הומלץ על הפעלתה של תקנה 15 לתקנות המל"ל כך שנכותו של התובע הועמדה על 48% לצמיתות. טענות הצדדים לעניין הנכות הרפואית כאמור, ב"כ התובע ביקש כי בית המשפט יאמץ קביעותיהם של המומחים מטעמו ואת קביעותיה של המומחית מטעם בית המשפט ולקבוע, כי לתובע נותרה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 41.86%, וכן להתייחס לנכות הזמנית כפי שנקבעה על ידי מומחית בית המשפט: במהלך השנה הראשונה שלאחר האירוע- 30% ומתום השנה הראשונה ועד לסוף שנת 2003- 25%. ב"כ הנתבעות טען, מנגד, כי על בית המשפט להתעלם מקביעות המל"ל. כמו כן, ביקש לאמץ את המפורט בחוות דעת המומחים מטעם הנתבעות. הנכות הפלסטית המומחה מטעם התובע, ד"ר גולן, קבע בפרק סיכום ומסקנות כך: "מדובר בגבר צעיר אשר נפגע במהלך שוד ובין השאר נגרמו לו צלקות מכוערות ומכאיבות בגופו. מצב הצלקות הוא סופי, ואין לצפות לשינוי משמעותי בהן. להערכתי לנ"ל 10% נכות לצמיתות בגין הצלקות, על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי סעיף 75 (1) ב'". המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' דן מלר, תיאר את ממצאיו וקבע בפרק דיון ומסקנות בזו הלשון: "...היום, למעלה מחמש שנים לאחר אותה פציעה, החתכים נרפאו היטב ויפה, והותירו צלקות, שמרביתן קטנות ועדינות, והן בקושי נגלות לעין, ושתיים מהן ממוקמות בעכוז השמאלי ונגלות לעין רק שהנבדק פושט את מכנסיו ותחתוניו. אף אחת מן הצלקות איננה גורמת הפרעה פיסית כלשהי. למר דימטרי בז'ז'נסקי לא נותרה כל נכות בגין הצלקות, הכלולות בהגדרת תקנה 75/ 1/ א' של המל"ל- "צלקות בגוף שאינן מפריעות ואינן מכערות= 0% נכות"". יצוין, כי הצדדים ויתרו על חקירת המומחים . לאחר בחינת טענות הצדדים וחוות דעת המומחים, הגעתי למסקנה כי יהיה נכון לייחס לחוות דעת הנתבעות משקל רב יותר מזו של התובע ולקבוע נכות בשיעור של 3%. ודוק, התובע בחר שלא להציג בפני בית המשפט תמונות של הצלקות. כמו כן, בדיקת פרופ' מלר נעשתה ביום 18.4.04 לעומת בדיקתו של ד"ר יעקב גולן שנעשתה ביום 9.7.03. אין לשלול כי במרוצת הזמן חל שיפור במצבו של התובע. בשולי הדברים, אעיר כי היה ראוי כי הנתבעות היו בודקות את העובדות לאשורן בטרם טענו כי ד"ר גולן אינו מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. הנכות בתחום העיניים פרופ' מרין, המומחה מטעם התובע, קבע בחוות דעתו כי השבר בארובה הימנית גרם לראייה כפולה במבטים מסוימים וירידה ברגישות בעור באזור המעוצבב ע"י העצב האינפרה-אוריטלי. הלה קבע כי לתובע נכות משוקללת בשיעור של 19.25%. פרופ' נמט, המומחה מטעם הנתבעות, קבע בחוות דעתו כי קשיי הראייה והקריאה נובעות מהתכנסות לקויה של העיניים. עם זאת, לא קיימת פזילה- לא למבט לרחוק ולא למבט לקרוב. בגין פגיעתו קבע את נכותו בשיעור 10% לפי ס' 57 (1) לתקנות המל"ל וכן 5% נוספים בגין הפגיעה בעצבוב עפעף תחתון של עין ימין לפי סעיף 29(5)אI מותאם. סה"כ נכות משוקללת של 14.5% צמיתה עקב הפגיעה בעיניו הנובעת מפציעתו. לאחר בחינת טענות הצדדים ובחינת חוות דעת המומחים, בחרתי לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעות ולקבוע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 14.5% במיוחד לאור העובדה כי הוא זה שבדק אחרון את התובע. הנכות בתחום הנפשי ד"ר ליטמן, המומחה מטעם התובע, קבע בחוות דעתו כי עקב אירוע התקיפה בעבודה התפתחה אצל התובע תסמונת P.T.S.D קשה. בחוות דעתו המשלימה הסביר כי סיבת שחרורו של התובע מצה"ל הייתה הנסיבות האישיות והמשפחתיות לפני הגיוס, כאשר באותה תקופה ראה את עיקר תפקידו בעזרה להורים להתאקלם בארץ בהיותם עולים חדשים. בחקירתו בבית המשפט, חזר המומחה על האמור בחוות דעתו המשלימה והבהיר "הוא שוחרר מהצבא עקב שמצבו הנפשי היה בתור עולה חדש שההורים הגיעו ושהיה לו אחריות על המצב שלהם. הוא היה במשבר מבחינה חוויתית..." (פרוטוקול הדיון מיום 12.7.09 עמוד 11 שורות 2-4). בהמשך החקירה הוסיף כי "זה שהוא לא הלך לצבא, זה לא רלבנטי למצב הטראומטי והפוסט טראומטי. העוצמה הטראומטית היא בגודל לפחות 20% אם לא יותר" (שם, עמוד 47 , שורות 3-6). מנגד, המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' אליצור, קבע כי התובע סובל מתסמונת פוסט טראומטית בחומרה קלה ותגובה דיכאונית כאשר חוסר התפקוד יוחס לקווים פסיביים אגרסיביים שהינם חלק מהפרעת האישיות שלו כפי שנקבע כבר בעבר. התובע בחר שלא לחקור את המומחה מטעם הנתבעות. לאור הפערים בחוות דעת המומחים בתחום הנפשי מונתה, כאמור, ד"ר דורסט, כמומחית רפואית מטעם בית משפט. המומחית קבעה בחוות דעתה כי "קיים קשר סיבתי ישיר בין אירוע התקיפה מיום 15.1.99 לבין ההפרעה הנפשית הפוסט טראומטית והמרכיב הדיכאוני החרדתי ממנה סובל דימיטרי בז'ז'ינסקי מאז אירוע התקיפה והפוגעת בהרגשתו הסובייקטיבית ובכושר תפקודו. הסימפטומים המתוארים בגוף חוות הדעת, הופיעו בסמוך לאחר האירוע, מידת חריפותם הייתה גבוהה יותר בשנה הראשונה והתמנתה לאחר מכן". עם זאת, ציינה המומחית כי איננה מקבלת את "הסתייגותו של ד"ר ליטמן מקביעותיהם של פסיכיאטרים צבאיים המומחים בתחומם והתעלמות ממסקנותיהם בחוות דעתו המשלימה. גם אם האבחנות של הפרעת אישיות והפרעה בשליטה על דחפים נשענו רק על אנמנזה שניתנה על ידי דימיטרי בז'ז'ינסקי במטרה להשתחרר מצה"ל, יש בעצם מסירת הנתונים על ידו עדות לשימוש בדפוס של הפקת רווחים משניים בהתאם לצרכים בנקודת זמן. ד"ר מייזל ז"ל שבדקו לאחר התאונה, התרשם מקיומה של הפרעת אישיות. יש, אם כן, להתחשב בהפרעת האישיות בהערכת נכותו הצמיתה של התובע". המומחית הבהירה בחקירה הנגדית כי לא התעלמה מהאבחנה שניתנה בלשכת הגיוס שכן "אם בן אדם בא ללשכת גיוס ומספר סיפורים, אז אם הם נכונים-בוודאי, אבל גם הם לא נכונים, גם לא טובה, למה אתה הולך ואומר דברים לא נכונים? בשביל להשיג מטרה כזו או אחרת. פעם זה כסף ופעם זה צבא ופעם אינני יודעת מה, אז יש בזה קווי אישיות, אז לכן אמרתי, אני לא יכולה להתעלם מזה..." (פרוטוקול הדיון מיום 18.7.11 עמ' 48 שורות 4-8). המומחית שבה וחזרה על דבריה בהמשך החקירה באומרה: "אני לא התעלמתי מזה, אני כן חושבת שצריך לתת לזה מקום, לא צריך להגיד לא היו דברים מעולם. יש, יש בעיה וצריך להתייחס אליה. אבל לא הייתה אז נכות, הוא לא היה בטיפול, הוא לא היה צריך טיפול" (שם, עמ' 76 שורות 19-21). עם זאת, המומחית קיבלה את הסבריו של התובע כי דבריו בלשכת הגיוס היו מגמתיים. ובלשונה: "הבדיקה זו הייתה מבחינתו מגמתית. הוא הלך לבדיקה הזו עם סימון מטרה בסופה ואני לא באה לשפוט" (שם, עמ' 46 שורות 10-11). היא אף הוסיפה וטענה כי גם אם היו לתובע בעיית אישיות, אין היא קשורה ו/או משליכה על הטראומה שנגרמה בגין התקיפה "אנשים שעוברים טראומה כזאת, גם אם יש להם איזה קו אישיות כזה או אחר קודם לכן, כל אדם אחר שהיה יושב שם בעמדת השמירה והיו באים ומתקיפים אותו בצורה כל כך קשה, כפי שהוא תיאר וכפי שכן עולה בכל מיני מסמכים" (שם, עמ' 46 שורות 20-23). לאחר שבחנתי לעומקן את טענות הצדדים וחוות דעת המומחים, באתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, ולקבוע את נכותו הנפשית הצמיתה של התובע הקשורה באירוע נשוא התביעה בשיעור של 15%. לסיכום, הנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 29.5%. הנכות התפקודית הצדדים חלוקים ביניהם גם לגבי שיעורה של הנכות התפקודית. כידוע, תכליתה של הנכות התפקודית, המכונה גם נכות פונקציונאלית, להצביע על מידת ההשפעה של הנכות על פעילותו של הנפגע בדרך כלל (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, 801-802). משום כך, אין הנכות התפקודית זהה בהכרח לנכות הרפואית. המאפיינים הספציפיים אותם יש להביא בחשבון, לצורך קביעת הנכות התפקודית, הם עיסוקו של התובע; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של הנכות הרפואית על היכולת לעסוק באותו מקצוע; יכולתו לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד לפני התאונה; הימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי יוכל להמשיך ולעבוד גם בעתיד; מצב התעסוקה בשוק הרלוונטי, ועוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה ניתן ביום 25.7.10). במקרה דנן, לא ניכר כי הנכות האסתטית השפיעה על התובע מבחינה פיסית או תפקודית. יצוין, כי גם המומחה מטעם התובע לא מצא מגבלה תפקודית כלשהי. נראה כי גם בתחום העיניים, התובע לא סובל ממגבלה תפקודית. התובע לא איבד את כושר ראייתו ולא נראה כי הליקוי בראייתו מגביל אותו בחיי היומיום. עם זאת, ובהתחשב בעובדה שמצבו עלול להחמיר בעתיד, אני מחליט לקבוע את הנכות התפקודית בשיעור של 10%. אשר לנכות הנפשית- אחד מסלעי המחלוקת העיקריים שנתגלו בין בעלי הדין בכל הקשור בנכות התפקודית בתחום הנפשי נוגע לרקע הנפשי הקודם של התובע. לטענת הנתבעות, תרם רקע זה, ולא אירוע התקיפה לבעיות התפקודיות שעליהן מתלונן התובע. בהקשר זה ביקשו הנתבעות להראות שכבר במהלך גיוסו לצה"ל נקבע כי התובע סובל מהפרעת אישיות לא בשלה, אשר בגינה ניתן לו פטור מגיוס לצה"ל, וכי התובע בעצמו ציין בפני הועדה הרפואית בלשכת הגיוס כי הוא סובל מדיכאון וכשמשעמם לו הוא הולך מכות. מנגד, העיד התובע בתצהירו כי לאחר עליית הוריו ארצה, הוא עבד בכל עבודה אפשרית, למד באופן עצמאי קורסים שונים ותמיד רצה להתקדם ולהתפתח. הלה הסביר כי דבריו לקב"ן בלשכת הגיוס אמר, מתוך מטרה שלא יגייסו אותו לשירות הצבאי, כי היה עליו לעזור להוריו ובלשונו: "...באותה תקופה שבה ראיתי את כל תפקידי וייעודי בתמיכה בהוריי שעשו את צעדיהם הראשונים בהתאקלמות בארץ, לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת לאוניברסיטה וגם לא להתגייס לצבא ולכן ביקשתי בלשכת הגיוס להשתחרר משירות צבאי". עוד העיד התובע כי מאז אירוע התקיפה נפגע תפקודו באופן קשה ביותר, הוא מפוזר במחשבותיו ואינו מאורגן, אינו מרוכז וסובל מקשיי זיכרון, הפך לאדם דכאוני הנתון למצבי רוח משתנים, לא עוזר בבית למרות שרוב הזמן הוא אינו עובד. התובע הסביר בחקירתו כי אינו יכול לעבוד באופן רצוף ובלשונו: "אני בבוקר אחרי שאני קם...יוצא עם הפיג'מה לתחנת האוטובוס...חוזר לישון. קם ב- 10:00, הולך למחשב, אוכל צהריים, חוזר למחשב, אחר כך נח, הולך לישון או סתם מרגיע את הראש" (פרוטוקול הדיון מיום 4.4.11 עמוד 24 שורות 8-14). אביו של התובע, ולדימיר בז'ז'ינסקי, הגיש תצהיר עדות ראשית ואף העיד בבית המשפט. בתצהירו תיאר את התובע לפני התאונה ואת השינוי שחל בו לאחר התאונה. לדבריו, עובר לאירוע התקיפה היה התובע אדם נמרץ, מלא אנרגיות ובעל מוטיבציה רבה וכי אירוע התקיפה שינה אותו מקצה אל קצה, אולם לאחר התאונה הוא איבד את הרצון ללמוד ולהתפתח, מצוי במצב רוח ירוד ובדיכאון, אינו מסוגל להתרכז וסובל מעייפות כרונית במהלך היום. גם אשתו של התובע, הגב' אריאלה דיקאסטרו, העידה כי התובע סובל מעייפות כרונית, חסר יוזמה ומוטיבציה, אינו עובד, אינו מסייע בעבודות הבית ובטיפול בבנות. לדבריה, הוא אינו עובד למעט סיוע שהוא נותן לאביו לעיתים בהובלות "פעם בחודשים או פעמיים בחודש, הוא יוצא עם אבא כדי לעזור לו בהובלה, למשל להביא קרטונים למישהו. לא, חוץ ממה שאמרתי קודם. הוא לא עובד קבוע" (פרוטוקול הדיון מיום 4.4.11 עמוד 11 שורות 5-6). גם מעדותו של מר יגאל יאסינוב, מכר ותיק של התובע, עולה מאז אירוע התקיפה חל בתובע שינוי קיצוני. בתצהירו העיד כי כיום קשה להתקשר עם התובע, אשר הפך לאדם דכאוני, איבד את המוטיבציה ללמוד ולהתפתח ולמעשה אינו מתפקד כלל וכלל. הנה כי כן, מהעדויות עולה שעובר לתאונה תיפקד התובע כאדם נמרץ, מלא אנרגיות, בעל מוטיבציה לעבוד וללמוד. אל מול העדויות הללו, המשרטטות לנו את התובע קודם לתאונה כדמות פעילה למדי, הנה לאחר התאונה צצה ועולה מתוך העדויות תמונה תפקודית בעייתית של התובע. לכך מתווספת חוות דעתה ועדותה של המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט. בחוות דעתה קבעה המומחית כי "ההידרדרות הנפשית והמצב הפיזי המתואר הופיעו אחר אירוע התקיפה ולא היו סימנים מבשרים קודם לכן. דימיטרי בז'ז'ינסקי לא סבל קודם לאירוע מהפרעה נפשית פוסט טראומטית או מתסמינים דיכאוניים, לא היו לו קשיים בריכוז, בסבלנות, לא הייתה נטייה להתפרצויות, לא היו קשיי שינה ובוודאי לא היו קשיי תפקוד, עייפות מתמשכת וצורך במנוחה של שעות ביום. קיים היום שוני מהותי בין יכולת וכישורים לבין רמת ביצוע ובין רמת ביצוע היום לאחר האירוע הטראומטי לבין תפקודו קודם האירוע, עת היה פעיל ביותר, עבד מעל 12 שעות ליום, עזר להורים, למד, היה יעיל, זריז ויכול, נטול פחד וחרדות". גם בחקירה הנגדית שבה וחזרה המומחית על האמור בחוות דעתה ואישרה כי קיים פער גדול בין מצבו עובר התאונה לבין מצבו לאחר התאונה (פרוטוקול הדיון מיום 18.7.11 עמוד 45 שורות 7-9). כאשר נשאלה האם הביטוי התפקודי של הנכות הרפואית עולה על הנכות הרפואית השיבה "עקרונית קשה לי עם השאלה הזו אבל כמה שאני יכולה להגיד שהנכות התפקודית, בסעיפים 34-35 הם אינהרנטיים לתקנות. זאת אומרת, אם יש נכות תפקודית, אני מעריכה אותה בגובה של אחוזי הנכות שלו..." (שם, עמ' 44 שורות 10-15). לאור האמור לעיל, אני מחליט לקבוע את הנכות התפקודית בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של 15%. לסיכום, הנכות התפקודית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 23.5%. כושר השתכרות על מנת לקבוע הפסדי השתכרות של התובע בעבר ובעתיד יש לקבוע ממצאים לגבי כושר השתכרותו. התובע, יליד 1974, עלה ארצה עם אחותו בשנת 1993. בשנת 1996 עלו הוריו. התובע הועסק עובר לתאונה אצל הנתבעת 1 בעבודה זמנית כשומר, כאשר שכרו הממוצע ב- 3 חודשים שלפני התאונה עמד על 4,458 ₪ ברוטו. סכום זה המשוערך ליום מגיע לכדי 6,000 ₪ לערך. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע נפגע בתקופה שבה עבד במקביל ללימודים עצמאיים של גרפיקה ממוחשבת ובמקביל לעזרה שנתן למשפחתו כולל סיוע בהקמת עסק להובלת רהיטים והשכר שהשתכר אינו משקף את פוטנציאל שכרו. לטענתו, יש לחשב את הפסדי השכר כדלקמן: בגין השנתיים שלאחר הפגיעה, לפי בסיס השכר עובר לפגיעה; בגין 3 שנים נוספות, לפי השכר הממוצע במשק ובגין יתרת התקופה, לפי בסיס שכר של עובד בתחום המחשוב (על פי הלוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה התובע משתכר 16,500 ₪). הנתבעות טענו, מנגד, כי התובע נמנע מהבאת ראיות ביחס להשתכרותו. כמו כן, טענו, כי מעדות אביו של התובע, נסתבר כי בשלושה חודשים אחרונים רשם את התובע כעובד והוציא לו תלושי משכורת ע"ס 2,000 ₪. נכותו התפקודית של התובע, הוערכה כאמור, בשיעור של 23.5%. המומחית מטעם בית המשפט הסבירה בחקירתה כי אין בנכותו הנפשית של התובע להביא למגבלה תעסוקתית ובלשונה: "...האיש הוא לא Total loss, אני כתבתי שהוא ברוך כישרונות, ואני חושבת שהוא ברוך כישרונות. אני חושבת שהוא בוודאי לא מנצל את הכישרונות שלו, ואני רוצה להגיד לך שהיום על מחשבים עובדים הרבה אנשים...עם מוגבלויות קשות ביותר לפעמים, הרבה יותר משל 15% נכות.." (פרוטוקול הדיון מיום 18.7.11 עמוד 63 שורות 2-8). בנסיבות אלה, אין הצדקה לטענת התובע כי לא חזר לעבודה, בגין פגיעתו תולדת התאונה. עובדה זו אינה מזכה אותו בפיצוי בגין אבדן השתכרות מלא בעבר. התובע הפר את חובתו להקטין את הנזק שעה שלא עשה מאומה על מנת לשוב ולהשתלב במעגל העבודה, וזאת למרות שמעדות התובע עצמו עולה כי הוא כן עבד בעסק המשפחתי. הוא הקים אתרי אינטרנט בנושא הובלות והוא מתפעל ומתחזק אותם באופן קבוע ושוטף עד היום. בהתחשב במהות הנכות ובשיעורה מחד ובעובדת אי חזרתו של התובע לעבודה מסודרת מאידך, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר על דרך ההערכה גלובלית בסך של 350,000 ₪. סכום זה אינו כולל את תקופת אי הכושר המלאה בה היה התובע כ]י שיפורט להלן. בנוסף, לתובע אושרה תקופת אי כושר על ידי המוסד לביטוח לאומי למשך 8 חודשים. בגין כך זכאי התובע לפיצוי בסך 70,000 ₪. אשר לאובדן כושר השתכרות לעתיד- מצאתי כי יש לחשב הכנסתו של התובע על בסיס שכר ממוצע במשק למשרת שכיר נכון לחודש 1/12 (8,500 ₪) X הנכות התפקודית (23.5%) X מקדם היוון עד גיל 67 (232.237) = 470,000 ₪ הפסד זכויות פנסיה צו ההרחבה הפנסיוני היה חל על השתכרותו של התובע החל מיום 1.1.2008 ולכן הוא חל גם על הפסדי כושר השתכרותו. גם ללא צו הרחבה זה, היה זכאי התובע להפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. בהתחשב בחוסר הוודאות בעניין זה וחוסר היכולת לחשב רכיב זה, מחד, ובהתחשב, מאידך, בכך שהתובע בכל זאת זכאי להפסדי פנסיה, אני סבור כי ניתן לפצות אותו בסכום גלובלי בגין הפסדי פנסיה, בסך של 100,000 ₪. הוצאות נסיעה והוצאות כלליות לעבר ולעתיד לא הוצגו קבלות כלשהן ובכל מקרה מדובר בתאונת עבודה וקיים כיסוי על ידי המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות דנן, אני מעמיד את סך הפיצוי בראש נזק זה על סכום כולל של 5,000 ₪. כאב וסבל בהתחשב בטיב הפגיעה ובכלל הנסיבות, אני מעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין כאב וסבל על 250,000 ₪. הוצאות רפואיות התובע טען כי הוצאותיו הרפואיות לעבר באו לידי ביטוי הן ברכישת תרופות והן בטיפולים הרפואיים. גם לגבי העתיד הוא טען כי צפויות לו הוצאות חודשיות בגין רכישת תרופה נגד דיכאון וטיפולים נפשיים. הנתבעות טענו, כי התובע זכאי לקבל את צרכיו הרפואיים כנפגע בעבודה, מהמוסד לביטוח לאומי, ולפיכך אין לפצותו בראש נזק זה. עוד טענו הנתבעות, כי לראיותיו של התובע לא צורפו קבלות ו/או אישורים ו/או אסמכתאות היכולות לתמוך בדרישה לפיצוי. אכן, מרבית הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי (ראה ע"א 6881/95, 5557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, 746). בנוסף, בכל הנוגע להוצאות לעבר, המדובר בהוצאות שהינן פיצוי מיוחד שיש לבססו בראיות של ממש. התובע הודה בחקירתו כי לא שמר את הקבלות. כמו כן, התובע לא המציא במהלך המשפט כל ראיה להוצאות אותן הוא מוציא בקשר לטיפולים הרפואיים. באשר להוצאות לעתיד- אני סבור, כי יש לקחת בחשבון כי קיים סיכוי סביר כי חלק מהעלויות להן יזדקק התובע במהלך חייו, בין ביחס לתרופות נגד דיכאון והן ביחס לטיפולים הנפשיים לא יכוסו על ידי המל"ל והתובע יידרש לממנם באופן חלקי, ועל כן על מנת שלא לקפח את התובע ומתוך החשש שמא התובע ישא בעתיד בהוצאות כלשהן שלא יכוסו על ידי המל"ל, אני פוסק לתובע סכום גלובאלי של 15,000 ₪. עזרת הזולת עזרת הזולת לעבר- התובע טען שיש לפסוק לו בראש נזק זה סכום 154,875 ₪ בשל העובדה כי נזקק לעזרת הוריו בכל הפעולות שלא היה מסוגל לבצע בתקופה לאחר אירוע התקיפה וכן בגין עזרה בעבודות הבית. לדבריו, הוא כמעט שלא נוטל חלק בעבודות הבית השונות ובטיפול בילדות, והוריו הם אלו שעוזרים לאשתו הנושאת כמעט לבדה בעוול עבודות הבית והטיפול בילדות. מנגד, הנתבעות סברו כי גם באם נזקק בתקופה הקצרה (5 ימי אשפוז) לעזרה, הרי מדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה אשר טבעי כי יהיו סמוכים לבן משפחתם שנפגע. כך גם לגבי תקופת אי כושר במשך 8 חודשים. אשר לעתיד- הנתבעות סברו שאין לפסוק התובע כלל ועיקר. לטענתן, התובע מתנהל בכוחות עצמו וללא כל דופי. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מקום בו נעזר הנפגע בעזרת קרובים, הנובעת מעצם קרבתם של העוזרים לנפגע ודאגתם הטבעית לו, אין מקום לפסיקת פיצויים בהיעדר אינדיקציה לנזק ספציפי, קרי גרעון כלכלי ממשי שאירע בעקבות העזרה (ע"א 327/81 אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח', פ"ד לח(3) 580, 589-590). בנסיבות העניין, שוכנעתי כי בתקופה הסמוכה לפגיעה ובתקופת אי הכושר היה צורך בעזרה מוגברת ומשמעותית של בני המשפחה. לאור האמור, יש לפסוק לתובע פיצויים לעניין העבר בסך של 15,000 ₪ לפי ערכו ביום מתן פסק הדין. באשר לפיצוי העתידי, לא מצאתי לנכון לקבוע פיצוי עבור עזרה לתובע. לאור טיב הנכות ואופיה יזדקק התובע בעתיד לעזרה לעבודות בית קשות ופיזיות, כך שמדובר בעזרה מוגבלת מחינת היקפה. הפיצוי יעמוד על 50,000 ₪. סיכום נזקי התובע לאור האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע הסכומים הבאים: כאב וסבל 250,000 ₪ הפסד שכר לעבר 420,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 470,000 ₪ הפסד פנסיה 100,000 ₪ עזרת הזולת 65,000 ₪ הוצאות נסיעה וכלליות 5,000 ₪ הוצאות רפואיות 15,000 ₪ סה"כ 1,325,000 ₪ ניכויי מל"ל מסכום הפיצוי יש לקזז את הסכומים שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל. מר שי ספיר ערך חוות דעת אקטוארית עדכנית ובה נקבע כי יש לנכות סך של 1,041,716 ₪. סוף דבר סה"כ נזקי התובע עומדים על סך של 1,325,000 ₪ נכון להיום. מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך 1,042,000 ₪ . היתרה בסך 283,000 ₪ הינה שיעור הפיצוי המגיע לתובע נכון להיום. לסכום הפיצוי יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 65,000 ₪ הכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעות בהוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתה ועד למועד התשלום בפועל. נכות