במקרה להלן הותרה העלאת הארנונה בשיעורים שונים על פי גודל הנכס. את הארנונה לנכסים ומחסנים שגודלם מעל 150 מ"ר הותר להעלות ב- 25% ואילו את הארנונה לאלה שגודלם עד 150 מ"ר - ב- 20% בלבד. ההבדל בין סיווג 901 ו- 902 אינו אפוא סיווג חדש אלא אבחנה שעניינה רק גודל הנכס ואשר הינה מחוייבת מכוח הוראות חוזר המנכ"ל, שאישרו העלאה שונה למחסנים שגודלם עד 150 מ"ר - ולכאלה שגודלם מעל 150 מ"ר. ברור אפוא שלא נעשה שימוש בתת הסיווג החדש (902) כדי לעקוף את הוראות ההקפאה ואין מדובר לכן בפעולה אסורה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סיווג ארנונה מועצה מקומית: 1. התיק שבפני הוא רק חוליה אחת בשרשרת של הליכים משפטיים, שמתנהלים והתנהלו בין הצדדים. התובעת היא חברה ממשלתית, המחזיקה בנכס מקרקעין המצוי בתחומה של הנתבעת, שהיא מועצה מקומית. בגין המקרקעין משלמת התובעת לנתבעת ארנונה עירונית, וחיובי הארנונה האלה הם הבסיס להתדיינויות רבות, שונות ומשונות, שהתנהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בחיפה, בבית המשפט המחוזי בנצרת, בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה ובבית המשפט העליון. 2. לכאורה, מדובר בתביעה פשוטה, שבה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת להשיב לה סכומים שזו גבתה ממנה, לטענתה, שלא כדין. התביעה מתייחסת לשנים 2003 עד 2009, וסכומה הכולל 905,051 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. בפועל, מדובר במחלוקת משפטית שאינה פשוטה כלל ועיקר שכן כל אחד מהצדדים מסתמך בטיעוניו על פסקי דין שניתנו בהליכים שהתנהלו בין הצדדים האלה ממש, ובהם נדונו, בין היתר, טענות הנוגעות לטענות שמעלה התובעת בתובענה הנוכחית. כל אחד מהצדדים טוען אפוא כי פסק דין אחר הוא המקים מעשה בית דין, החוסם את טענות הצד שכנגד. רקע 3. בשנת הכספים 1989 נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989 (להלן - "חוק ההסדרים"). סעיף 20 לחוק ההסדרים מתייחס לשיעורי העלאת הארנונה המותרים ונועד למעשה להגביל את יכולתן של הרשויות להעלות את שיעורי הארנונה. לפיכך הוא מכונה לעיתים "חוק ההקפאה". 4. בשנת 1993 הגישה התובעת תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 1188/93) ובה העלתה טענות שונות כנגד חיובי הארנונה שחוייבה בהן על ידי הנתבעת. בין היתר טענה התובעת באותו הליך כי הנתבעת חייבה אותה בשיעורי ארנונה שחרגו מהשיעורים המותרים על פי חוק ההסדרים, מאחר שהנתבעת העלתה את שיעורי הארנונה בשיעור שהוא גבוה מהשיעור שהותר על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים. תובענה זו נדונה בסופו של דבר בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 545/95) בפני כב' השופט אמינוף. ביום 7/1/04 ניתן פסק דינו של כב' השופט אמינוף. בפסק הדין דן בית המשפט במחלוקות שבין הצדדים, ובין היתר גם בטענות התובעת, לפיהן לא היתה הנתבעת רשאית להעלות את שיעורי הארנונה לשיעורים שבהם חייבה את התובעת וכי בהעלאתם פעלה בניגוד לחוקי ההסדרים. 5. בית המשפט דחה את טענות התובעת. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה התובעת ערעור (ע"א 2306/04). פסק הדין בערעור ניתן ביום 7/11/07. בין לבין, הגישה התובעת עתירות נוספות. 6. ביום 20/3/03 הגישה התובעת עתירה מנהלית, לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 1109/03) ובה ביקשה, בין היתר, להורות לנתבעת להמנע מלחייב אותה בחיובי ארנונה על נכסים שבהם לא חוייבה בארנונה בעבר, והכל על פי הוראות חוקי ההקפאה, חוקי ההסדרים במשק המדינה והתקנות שתוקנו מכח חוקים אלה. העתירה התייחסה לחשבון הארנונה שקיבלה התובעת מהנתבעת לשנת הכספים 2003. הצדדים הגיעו באותה עתירה להסכמה דיונית ועל פיה הגישו טיעונים כתובים. ביום 26/1/06 ניתן פסק דינה של כב' השופטת שטמר באותו הליך. בסעיף 30 לפסק הדין התייחסה כב' השופטת שטמר לטענה שהעלתה התובעת בסיכומיה, ולפיה חרגה הנתבעת מדיני ההקפאה כאשר הוסיפה סיווג נוסף, 902, וחייבה את התובעת על פיו, בעוד שבצו המיסים קיים סיווג 901 בלבד, והיה עליה לחייב את התובעת לפיו. כב' השופטת שטמר קיבלה את טענות התובעת בעניין הזה והורתה על הפחתת הארנונה בהתאם. על פסק דינה של כב' השופטת שטמר הוגשו ערעור וערעור שכנגד (עע"מ 1860/06, בר"מ 7774/06). 7. פסק הדין בערעור ניתן ביום 16/9/08, לאחר שניתן כבר פסק הדין בערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט אמינוף, ובית המשפט העליון התייחס לנתון זה באופן מפורש בפסק דינו (סעיף 3 לפסק הדין). 8. תוך כדי ניהול ההליכים האלה הגישה התובעת עתירה מנהלית נוספת, הפעם בשנת 2005 (עת"מ 1232/05) וזו נקבעה לדיון בפני כב' השופט ברלינר. ביום 25/5/09 נתן כב' השופט ברלינר את פסק דינו בעתירה, שנסבה על שומות הארנונה שהוציאה הנתבעת לתובעת לשנים 2004 ו- 2005. בפסק דינו (סעיף 5 לפסק הדין) קבע כב' השופט ברלינר כי הוא מקבל את טענות התובעת ביחס לחיובה על פי סיווג 902, וקבע כי יש לחייב לכן את התובעת אך ורק לפי הסיווג הקודם, 901. גם על פסק דינו של כב' השופט ברלינר הוגש ערעור ואולם, אין מחלוקת על כך שהערעור לא נסב על חלק זה של פסק הדין (ר' עע"מ 5166/09, פסק דין מיום 17.7.11). 9. בתובענה שבפני טוענת התובעת כי הסיווג, שעל פיו חישבה הנתבעת את הארנונה למיכלי הדלק של התובעת, סיווג 902, אינו חוקי ויש לחשב את הארנונה לפי סיווג 901. התובעת מתבססת על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, בשתי העתירות, שנדונו בפני כב' השופטים שטמר וברלינר. לטענת התובעת, בשל אותו סיווג לא חוקי היא חוייבה בסכומים עודפים, שאותם שילמה לנתבעת במהלך השנים 2003-2009, והיא תובעת את השבת הסכומים האלה. 10. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה. לטענתה, פסק הדין שמחייב את הצדדים, הוא זה שניתן בערעור על פסק דינו של כב' השופט אמינוף, ע"א 2306/04. לטענת הנתבעת, בפסק הדין בע"א 2306/04 דחה בית המשפט העליון את כל טענות התובעת, כולל הטענות בדבר העלאה לא חוקית של שיעורי הארנונה בניגוד לחוקי ההקפאה, ובשל כך מנועה התובעת מלטעון כעת כי היא זכאית להשבה עקב העלאה לא חוקית של שיעורי הארנונה. 11. הנתבעת טוענת כי פסקי הדין שניתנו בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה אינם יכולים להועיל לתובעת, וזאת משני טעמים: א. פסק דינה של כב' השופטת שטמר, הגם שאושר בבית המשפט העליון (ע"א 1860/06) אינו יכול להוות מעשה בית דין מאחר שנקבע מפורשות כי הוא נוגע לשנת 2003 בלבד ואין בו משום הכרעה לגופו של עניין בשאלת ההקפאה (סעיף 20 לפסק הדין בע"א 1860/06). ב. פסק דינו של כב' השופט ברלינר אינו יכול להוות מעשה בית דין מאחר שהתובעת הסתירה בהליכים שהתנהלו באותו עניין את קיומו של חוזר המנכ"ל, שעל בסיסו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק 2306/04. לחילופין טענה הנתבעת בעניין הזה כי פסק דינו של כב' השופט ברלינר מוגבל לחיובי הארנונה בגין השנים 2004 ו- 2005 והתובעת אינה יכולה לתבוע מכוחו השבת ארנונה בגין שנים אחרות. 12. יש להצטער על כך ששני הצדדים, ששניהם גופים מנהליים, אינם מצליחים להגיע להבנות ומאלצים את בתי המשפט, פעם אחר פעם, להדרש למחלוקות שביניהם באופן שבמהלך השנים שמאז 2004 נדרשו בתי המשפט השונים ליתן לא פחות מ- 7 פסקי דין בעניין צווי הארנונה שהתובעת חוייבה על פיהם, כשבחלק ניכר מאותם הליכים שבות ועולות בין הצדדים אותן שאלות ממש. והשווה לדבריו של כב' השופט רובינשטיין בעע"מ 1860/06 ובעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים נ' מועצה אזורית לכיש,. על כל פנים, משפנו הצדדים לבית המשפט, ובהעדר הסכמה אחרת, אין מנוס מלהדרש לגוף המחלוקת שמונחת בפני. חיוב הארנונה בגין שנת 2003 13. בעניין זה אני מקבלת את טענות התובעת. בפסק הדין בעע"מ 1860/06 קבע בית המשפט העליון באופן מפורש כי הוא דוחה את הערעור שהוגש על פסק דינה של כב' השופטת שטמר, בעניין חיוב היתר שהתובעת טענה לו בשנה זו. למסקנה זו הגיע בית המשפט העליון חרף העובדה שעוד קודם לפסק דינו בעניין הזה, ניתן כבר פסק הדין בערעור 2306/04 שהוגש על פסק דינו של כב' השופט אמינוף. בית המשפט העליון היה מודע, ללא צל של ספק, לפסק הדין בע"א 2306/04 (ר' סעיף 3 לפסק הדין) וחרף זאת שב ואישר את קביעותיה של כב' השופטת שטמר, לפיהן על הנתבעת להפחית את הארנונה ולחשבה על פי סיווג 901 (סעיף 31 לפסק דינה של כב' השופטת שטמר). 14. אני דוחה את טענות הנתבעת, לפיהן אין התובעת זכאית להשבה בגין שנת 2003 מאחר שלא הגישה חישוב מדוייק של השטחים שסיווגם שונה ואף לא פנתה למנהל הארנונה בדרך של השגה בעניין הזה. בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת שטמר, שכאמור אושר בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, נקבעה חובת הנתבעת להפחית את חיוב הארנונה. בית המשפט לא הכריע בשאלת גודלם של השטחים שיש לחשב את הארנונה לגביהם מחדש, והותיר עניין זה, אם תהיה בו מחלוקת, למנהל הארנונה. בטיעונים שבפני לא שמעתי מפי הנתבעת כל טענה לפיה יש מחלוקת בשאלת גודלם של השטחים שסיווגם שונה. 15. חרף העובדה שעיינתי, ושבתי ועיינתי, בטיעוני הנתבעת לא עלה בידי למצוא בהם ולו נימוק אחד מניח את הדעת לכך שהנתבעת התעלמה מפסקי הדין, הן בבית המשפט לעניינים מנהליים והן בבית המשפט העליון, בנוגע לחיובי הארנונה לשנת 2003 ונמנעה מלהשיב לתובעת, אם בדרך של תשלום ואם בדרך של קיזוז מחיובי הארנונה בשנים שלאחר מכן, את הסכומים המגיעים לתובעת בגין שנה זו. חיוב הארנונה בשנת 2004- 2005 16. בעניין זה טענה, כאמור, הנתבעת, כי אין להתחשב בפסק דינו של כב' השופט ברלינר, מאחר שזה ניתן כשבית המשפט אינו מודע לפסק הדין שניתן בע"א 2306/04, פסק דין שלטענת הנתבעת דוחה את כל טענות התובעת בעניין החריגה מחוקי ההקפאה. אין בידי לקבל טענה זו. 17. ראשית, משום שפסק דינו של כב' השופט ברלינר, אף אם נפלה בו טעות, וכמובן שאינני קובעת כך, הריהו פסק דין מחייב, לאחר שאיש מהצדדים לא ערער על הקביעה שנקבעה בו לעניין החריגה מחוקי ההקפאה בשנים 2004 ו- 2005. "טעותו של שופט אינה מספקת לבעל דין היתר להשתחרר מכבלי מעשה בית הדין. מקום שקם מעשה בית דין אין בודקים אם צדק השופט אם לאו". ע"א 440/70 הודא עלי מוחמד ע'אנם נ' ריא פיאד מוחמד ע'אנם, פד"י כו(2) 829, 838. ע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות ( ניתן ביום 29.01.12). אם סברה הנתבעת כי נפלה טעות בפסק הדין, בין מחמת שניתן מבלי שעמדה בפני בית המשפט עובדה רלוונטית, ובין מכל טעם אחר, היה עליה להגיש ערעור על חלק זה בפסק הדין או לבקש את ביטולו. הנתבעת לא נקטה אף באחד מהליכים אלה. 18. שנית, הנתבעת, שהיתה צד לכל ההליכים, ומלינה בפני על כך שהתובעת נמנעה מלהציג לכב' השופט ברלינר את חוזר המנכ"ל שעל בסיסו ניתן, לטענתה, פסק הדין בע"א 2306/04, מתעלמת, משום מה, מן העובדה שגם היא לא הציגה בפני כב' השופט ברלינר את אותו חוזר מנכ"ל ולא העלתה בפניו כל טענה בעניין הזה. זאת, אף שהצדדים טענו באריכות בפני כב' השופט ברלינר (פרוטוקול עת"מ 1232/05 מיום 17.5.09). 19. שלישית, מעיון בפרוטוקול הנ"ל ברור כי לכב' השופט ברלינר הוצג פסק הדין שניתן בע"א 2306/04 (שם, בעמ' 4 שו' 17-18), ופסק דינו ניתן אפוא על אף האמור באותו פסק דין. 20. לאחר פסק דינו של כב' השופט ברלינר, שקיבל את עתירת התובעת ביחס לארנונה לשנת 2004 ו- 2005, היה על הנתבעת לערוך את חישובי הארנונה לפי הסיווג הקודם (901), ולא לפי הסיווג החדש (902) וגם כאן לא ברור לי כיצד ההינה הנתבעת להתעלם מפסק הדין, ונמנעה מלהשיב לתובעת את הסכומים המגיעים לה בגין תיקון החישוב לשנים האלה. חיוב הארנונה בגין השנים 2006 עד 2009 21. כאמור, התובעת מבססת את תביעתה בדבר ההשבה המגיעה לה בגין שנים אלה, על פסקי הדין שנתנו כב' השופטים שטמר וברלינר. לטענתה, מפסקי הדין האלה ברור כי חיוב הארנונה שחוייבה בו, ואשר חושב על פי סיווג 902 אינו חוקי והיה על הנתבעת לחשב את הארנונה לפי סיווג 901. 22. הנתבעת לעומת זאת, טוענת ביחס לשנים אלה כי ההכרעה המחייבת בעניין חוקיות שיעורי הארנונה שהתובעת חוייבה על פיהם, היא זו שניתנה בע"א 2306/04, ולא זו שניתנה על ידי השופטים שטמר וברלינר. טענת הנתבעת בעניין הזה מושתתת על מספר נימוקים: א. משום ההיררכיה הקבועה בחוק שעל פיה פסק דינו של בית המשפט העליון הוא המחייב ואילו פסקי הדין של הערכאות הנמוכות ממנו, ובכלל זה בית המשפט לעניינים מנהליים, הם מנחים בלבד. ב. משום שפסק הדין של כב' השופטת שטמר דן באופן נקודתי אך ורק בחיובים לשנת 2003 וההכרעה בעניין שנה זו ניתנה על בסיס פרוצדוראלי ולא מהותי, לאחר שהנתבעת נמנעה מלהתייחס לשאלה מסויימת בסיכומים מטעמה. הנתבעת טוענת כי בהעדר דיון לגופו של עניין, לא קם מעשה בית דין הכובל את הצדדים, ודאי שלא ביחס לשנים אחרות. ג. משום שפסק הדין שנתן כב' השופט ברלינר ניתן בהתעלם מחוזר המנכ"ל, שאישר את העלאת תעריפי הארנונה, כפי שקבע בית המשפט בע"א 2306/04. ד. משום שפסק הדין שניתן כב' השופט ברלינר דן באופן נקודתי אך ורק בשנים 2004 ו- 2005 ואילו פסק הדין בע"א 2306/04 מכריע במחלוקת הכרעה עקרונית, שהיא המחייבת, ואשר על פיה נדחו טענות התובעת. 23. אציין, שוב, כי ראוי היה שהמחלוקת שבין הצדדים תוכרע אחת ולתמיד בין הצדדים. תחת זאת בחר כל אחד מהצדדים לפעול בדרכים שאך מעצימות את המחלוקת ומונעות הגעה לפתרון. התובעת מצידה נמנעה מלהגיש השגות ו/או עתירות מנהליות לשנים 2006 עד 2009, חרף העובדה שהליכים כאלה הם "דרך המלך" להכרעה במחלוקת, ובחרה תחת זאת להגיש את התובענה שבפני שבה הכרעה במחלוקות נשוא שנים אלה אינה יכולה לשמש את הצדדים אלא לצורך הליך זה והליך זה בלבד (סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש]). וראה גם: פסקה 6 לפסק הדין בעע"מ 5166/09 תשתיות נפט נ' מ"מ קרית טבעון (ניתן ביום 17.07.11). הנתבעת מצידה נמנעה מלתקן את חיובי הארנונה לשנים 2003 עד 2005, שעניינן הוכרע כבר בעתירות המנהליות שנדונו בפני כב' השופטים שטמר וברלינר, ואילצה את התובעת לשוב ולפנות להליכים משפטיים בעניין שנים אלה. על כל פנים, לצורך התביעה שבפני, אין מנוס מלהכריע כעת במחלוקת הנוגעת לשנים 2006 עד 2009. 24. טענת התובעת היא, כי על פי חוקי ההקפאה לא היתה רשאית הנתבעת להוציא סיווג חדש ולחייב על פיו את מיכלי הדלק של התובעת. לטענת התובעת בעת שיצאו חוקי ההקפאה היה סיווג אחד בלבד למיכלי דלק, 901, ללא אבחנה לעניין גודל המיכלים והנתבעת לא היתה רשאית להוסיף סיווג חדש, 902, שבו סווגו מיכלי דלק ששטחם עולה על 150 מ"ר בתעריף שונה, וגבוה יותר מזה שבסיווג 901. לטענת התובעת, לסיווג חדש שכזה דרוש אישור השרים ואישור כזה לא ניתן לנתבעת ולפיכך החיוב שחייבה את התובעת בגין הסיווג החדש, 902, אינו חוקי ויש לחייב את הנתבעת להשיב את הסכומים שגבתה מכח אותו סיווג. 25. הנתבעת לעומת זאת טוענת, כפי שכבר ציינתי, כי במסגרת הדיון בע"א 2306/04 דן בית המשפט העליון, בין היתר, גם בטענות התובעת לעניין העלאת שיעורי הארנונה וחוקי ההקפאה ודחה את כל טענות התובעת, ויש לדחותן לכן גם עתה. 26. בהליכים, שסופם בפסק הדין שבע"א 2306/04, נדונה הטענה בדבר "סיווג הקרקע מחדש" (סעיף 3 לפסק הדין), בית המשפט קבע שם מפורשות כי אכן "הלכה פסוקה היא כי אין לאפשר לרשויות מקומיות ליצור תתי סיווגים חדשים, אם הדבר גורם להגדלת הארנונה מעבר לשיעור המותר". (הדגש שלי, ה.א.). עם זאת, באותו עניין קבע בית המשפט שהנתבעת לא עשתה שימוש בתת הסיווג החדש כדי לעקוף את הוראות חוקי ההקפאה שכן גבתה עבור הסיווג "החדש" תעריף הזהה לתעריף שגבתה באותה שנה עבור הסיווג "הישן" (סעיף 10 לפסק הדין). משכך, דחה בית המשפט באותו עניין את טענות התובעת. 27. הטענות שמעלה התובעת כעת הן, כי הנתבעת יצרה סיווג חדש וחייבה בגינו בשיעור ארנונה מוגדל, תוך עקיפה של חוקי ההקפאה. טענות אלה של התובעת התקבלו, אמנם, הן על ידי כב' השופטת שטמר והן על ידי כב' השופט ברלינר, ואולם אין בכך כדי להועיל לתובעת. 28. פסק דינה של כב' השופטת שטמר אינו יכול לשמש מעשה בית דין מעבר לשנת 2003 מאחר שנקבע, בערעור שהוגש עליו, כי הוא יפה אך ורק לשנה זו. 29. פסק דינו של השופט ברלינר עניינו אך ורק הארנונה לשנים 2004 - 2005. התובעת עצמה טענה בפני כב' השופט ברלינר, כי "בעניינים פיסיקליים לא נוצר מעשה בית דין בהחלטה שניתנה לגבי שנת מס אחת ביחס לשנת מס מאוחרת יותר". (סעיף 3 לפסק דינו החלקי של כב' השופט ברלינר בעת"מ (חי) 1232/05). התובעת מושתקת, אפוא, מלטעון כעת בפני טענה הפוכה, כאילו פסק דינו של כב' השופט ברלינר, אף שהוא מתייחס רק לשנים 2004 -2005 , יש בו משום מעשה בית דין גם לשנים אחרות. 30. ההשתק מלטעון טענה סותרת, לטענה שמכוחה זכה התובע לסעד בהליך קודם, חל במשפטנו מכוח חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. חובה זו הורחבה בסעיף 61(ב) לחוק אל כלל החיובים, והפסיקה הרחיבה אותה וראתה בה עיקרון אוניברסלי, המתפרש על כל תחומי המשפט. מחובת תום הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, והעלאת טענות סותרות היא פן אחד של איסור זה. ראה: ע"א 594/80, 658 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו (3) 543; ע"א 1393/92 קזצ'קוב נ' קזצ'קוב, פ"ד מח (4) 353; ע"א 132/86 גורי נ' מדינת ישראל ואח’,  פ"ד מב (1) 555; ע"א 151/85 רודן נ' רודן, קטין באמצעות אמו ואח', פ"ד לט (3) 186. 31. יש לבחון אפוא לגופה את השאלה - האם ביצירת הסיווג 902 פעלה הנתבעת שלא כדין ותוך עקיפה של חוקי ההקפאה. בעניין זה דעתי כדעת כב' השופט אמינוף, דעה שזכתה לאישורו של בית המשפט העליון בע"א 2306/06, ועם כל הכבוד אינני מצטרפת בעניין זה לדעתם של כב' השופטים שטמר וברלינר. בבג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד מב (3) 441, קבע בית המשפט כי לאור חוקי ההקפאה אין רשות מקומית רשאית לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה לגבי נכס קיים, באופן שיביא לכך שסכום הארנונה יגדל מעבר להעלאה שהותרה בחוק. 32. במקרה שבפני הותרה העלאת הארנונה בשיעורים שונים על פי גודל הנכס. את הארנונה לנכסים ומחסנים שגודלם מעל 150 מ"ר הותר להעלות ב- 25% ואילו את הארנונה לאלה שגודלם עד 150 מ"ר - ב- 20% בלבד. ההבדל בין סיווג 901 ו- 902 אינו אפוא סיווג חדש אלא אבחנה שעניינה רק גודל הנכס ואשר הינה מחוייבת מכוח הוראות חוזר המנכ"ל, שאישרו העלאה שונה למחסנים שגודלם עד 150 מ"ר - ולכאלה שגודלם מעל 150 מ"ר. ברור אפוא שלא נעשה שימוש בתת הסיווג החדש (902) כדי לעקוף את הוראות ההקפאה ואין מדובר לכן בפעולה אסורה. והשווה: ע"א 2306/04 בס' 10 סיפא לפסק הדין. 33. בפעולת הנתבעת ובחשבונות הארנונה לשנים 2006-2009 לא נפל לכן כל פגם ואני דוחה את טענות התובעת לעניין שנים אלה. 34. אשר לשנים 2003, 2004, 2005 - בגין שנים אלה אני מקבלת את התביעה, ועל הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שפורטו בתביעה בנוגע לשנים אלה. 35. אני דוחה את טענת הנתבעת, לפיה אין מקום להורות על השבה מאחר שהנתבעת לא התעשרה שלא כדין על חשבון התובעת. עצם העלאתה של טענה זו, כאשר הנתבעת התעלמה מפסקי דין מפורשים שניתנו לעניין השנים 2003 - 2005, היא מקוממת. קבלת טענה זו, משמעה כי הנתבעת, שהתעלמה במופגן מפסקי הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, תזכה להותיר בידיה את הסכומים שגבתה מהתובעת שלא כדין. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מאפשר אמנם, לבית המשפט לפטור מהשבה אם מצא כי מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת, ואולם, דומה כי אין מקרה שבו צודק יותר להורות על השבה מאשר המקרה שבפני, שבו מתעלמת הנתבעת מפסקי דין, המורים לה להשיב לתובעת את הסכומים שגבתה ממנה ביתר. 36. סוף דבר שאני מורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעת: א. את הסך של 82,031 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) מיום 30/6/03 (אמצע התקופה). ב. את הסך של 84,860 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כנ"ל מיום 30/6/04. ג. את הסך של 89,844 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כנ"ל מיום 30/6/05. ד. התביעה ביחס לשנים 2006 - 2009 - נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי - אין צו להוצאות בגין התובענה. ארנונה (סיווג)מועצות מקומיותארנונה