סעיף 19 בחוק ההתיישנות נדון בפסק-דינו של כב' הנשיא אגרנט בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד קו לימיטד נ' רמי לב, פ"ד כג(2) 230 (1969), שהוא פסק הדין המנחה בעניין זה. כאמור שם, על-פי הוראת סעיף 19, חוזה הקובע תקופת התיישנות ארוכה או קצרה מזו שנקבעה בחוק ההתיישנות, חייב להיערך "בחוזה נפרד בכתב". עליו להיערך גם בכתב וגם בנפרד מההסכם העיקרי הקובע את הזכות המהותית. אפילו נערך באותו מסמך, הרי שההסכמה על שינוי תקופת ההתיישנות מזו הקבועה בחוק, חייבת להיעשות באופן נפרד, המצביע בבירור על ההסכמה להאריך את תקופת ההתיישנות או לקצרה (שם, בעמ' 232). חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)).   עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית). התיישנות