עזיבת דירה שכורה באמצע חוזה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עזיבת דירה שכורה באמצע חוזה: לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותו בגין הפרת שני הסכמי שכירות, ובגובה הפיצוי המוסכם הנקוב בם. במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי ביום 8.5.2009 הושכרה דירה ברחוב מניה שוחט 11/11 בראשון לציון (להלן: "הדירה") לנתבעים 1-2, וזאת עד ליום 7.7.2010, ובתנאים הנקובים בהסכם. במהלך חודש ינואר 2010 ביקשה הנתבעת 1 לעזוב את המושכר, תוך שהיא מתחייבת למצוא דייר חלופי תחתיה. ביום 12.1.2010 נחתם הסכם שכירות חדש עם הנתבעים 3-4 אשר אמור היה להיכנס לתוקפו ביום 1.2.2010. ביום 25.1.2010, וימים ספורים קודם קבלת החזקה, הודיעו הנתבעים 3-4 כי אין בכוונתם להיכנס לדירה וממילא הם נמנעו מלהשלים, עד לאותה עת, את התחייבויותיהם בכל הנוגע להמצאת בטחונות. לטענת התובע, הנתבעים כולם, בכוונת מכוון, פעלו מנת לחמוק מהתחייבויותיהם החוזיות , תוך שבסופו של יום, נותר התובע עם דירה ריקה, וכי עליהם, יחד ולחוד, לשפותו בגין נזקיו, כמו גם בגובה הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכמי השכירות. בכתב התביעה, הבהיר התובע כי הינו הבעלים הרשום של הדירה , אלא שזו נרשמה מטעמים שונים על שמו של בא כוחו, עו"ד לבון, כנאמן, ושעה שהתובע מחזיק ביפוי כח נוטריוני מאת הנאמן לפעול ביחס לדירה. בכתב ההגנה של הנתבעים 1-2 נטען כי הנתבע 2 עזב את המושכר זמן רב קודם האירועים נשוא התביעה, ומכאן שלא היה כלל מקום לכלול אותו במסגרת ההליך הנוכחי. עוד נטען כי משנכרת הסכם השכירות בין התובע לבין הנתבעים 3-4, יש לראות בכך כדי מילוי התחייבויות הנתבעת 1, וכדי לפטור אותה מיתרת חובותיה על פי הסכם השכירות. עוד טענה הנתבעת 1, כי ממילא ניתן בידה ביום 15.1.2010 אישור בכתב מאת התובע, על פיו היא רשאית לעזוב את הדירה ביום 30.1.2010, ומכאן שאין ולא היה מקום להגשתה של תביעה זו. הנתבעים 3-4 טענו כי התקשרו עם התובע בהסכם שכירות אשר נחתם בקניון בראשון לציון, תוך שהם מוסרים לידיו את השיקים בגין כל תקופת השכירות, בטחונות וחתימות מטעמם של שלושה ערבים. על פי אותו הסכם היו הנתבעים 3-4 אמורים לקבל את החזקה בדירה ביום 1.2.2010. על אף האמור לעיל, סירב התובע למסור בידי הנתבעים 3-4 העתק של הסכם השכירות, במועד החתימה, ופניות מאוחרות לקבלת ההסכם לא נענו תוך שהתובע מציב דרישות נוספות לרבות לעניין חתימתו של ערב נוסף. פניות אחרות של הנתבעים לקבלת כתובת מדויקת של הנכס ומתן אפשרות ביקור של נציג חברת בזק לצורך העתקת קו טלפון, נענו בשלילה, עד כי הנתבעים פנו לנתבעת 1, אשר הציגה בפניהם את הסכם השכירות ובו מופיע שם השונה משמו של התובע, כמשכיר, בעוד התובע מופיע כמיופה כוח. לשיטת הנתבעים 3-4, לא נותר להם אלא לחפש דירה חלופית לשכירות, חלף דירתו של התובע. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפני ונתתי דעתי לסיכומי באי כח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 1-2, ולהתקבל באופן חלקי ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3-4. טעמיי להלן. מערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 1-2 אין חולק בין הצדדים כי הסכם השכירות אשר נכרת בין התובע לבין הנתבעים 1-2, חייב את הנתבעת בתשלום מלוא דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות. (בעניין זה ראה נספח ב' לתצהיר התובע). כמו כן, אין חולק כי הנתבעת 1 ביקשה לסיים את תקופת השכירות, מטעמים אלו ואחרים, וכי הוצהר על ידה כי קיצור הסכם השכירות יעשה כנגד מציאתו של דייר חלופי, בהסכמת התובע ובתאום עמו, ובתנאים שלא יפחתו מאלו אשר היו נקובים בהסכם שבין התובע לבין הנתבעים 1-2. (בעניין זה ראה נספח א1 לתצהיר התובע) המחלוקת בין הצדדים, עניינה בשתי שאלות: האחת, האם עמדה הנתבעת 1 בהתחייבותה כלפי התובע, לצורך סיום הסכם השכירות. האחרת, איזו משמעות יש לייחס לנספח ב'6 לתצהיר התובע. (להלן בפסק הדין : "הודעת התובע") במסגרת הסיכומים, טען התובע כי נוכח ההלכה היוצאת מבית המשפט העליון, כמו גם התיקון לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973, יש לקרוא את הוראות החוזה כלשונן, ואין מקום לפרשנות חיצונית. נוכח כך, מקום בו הסכם השכירות חייב את הנתבעים 1-2 בקיום הסכם השכירות עד לתום תקופת השכירות, (אלא אם ייכנס שוכר חלופי תחתם), אין מקום לראות במסמכים או נתונים חיצוניים לכך, כדי שינוי ההסכמות החוזיות. בעניין זה, אני מוצאת לאבחן בין שאלת פרשנותו של הסכם השכירות לבין התוכן או המשמעות שיש לייחס להודעת התובע. בניגוד לטענות התובע, איני סבורה שיש לראות בהודעתו כמסמך חיצוני, אלא שיש להסיק ממנו הסכמה מפורשת לשינוי הוראות הסכם השכירות המקורי. יש הבדל בין שאלת הצורך להידרש ל"כלים חיצוניים" לצורך פרשנותו של מסמך, לבין השאלה האם אותו מסמך שונה, בהסכמה מאוחרת. אני מוצאת כי המקרה שבפני, הוא מקרה שבו התובע, מפורשות, נתן הסכמתו המאוחרת לסיום הסכם השכירות על ידי הנתבעת 1, ולאחר שנתנה הסכמה זו, אינו יכול לחזור בו, אך מחמת העובדה כי זו התבססה ככל הנראה, בדיעבד, על טעות. כפי הנטען על ידי התובע, הודעתו הופנתה לרשות המקומית. עם זאת, היא גם מופנית לבעלים הרשום של הדירה, עו"ד אלכסנדר לבון. ההודעה אינה מסויגת, ואינה כוללת תנאים מתלים. נוכח חשיבותה של ההודעה יצוטט תוכנה להלן: "לכבוד עיריית ראשון לציון לבון אלכסנדר אגף מיסוי ארנונה ומים מס' ז 55912348 א.ג.נ, מרח' ינובסקי 3 ראשל"צ "הנדון : חוזה שכירות דירה ברחוב מניה שוחט 11/11 ראשל"צ לגב' פרמיאקוב אולגה מס' זיהוי 317748341 "בהתאם לסיכום ביננו, הנ"ל מפסיקה את השכירות בדירה הנ"ל החל מיום 30.1.2010. בבקשה לתת לה אישור על סילוק כל החובות, כולל ארנונה , מיום וכו' עד לתאריך 30.1.2010. בכבוד רב, ה/ אלכסנדר לבון מיופה כח יהודה בן יוסף" מכוח תוכן התובע ניתן להסיק הסכמה מפורשת לסיום הסכם השכירות, או לכל הפחות הבעת דעה כי הסכמה כאמור נתנה, ומפורשות, לנתבעת 1 עצמה. זאת ועוד, גם אילו לא היה מקום לראות במסמך זה כדי ראייה לקיומה של הסכמה מפורשת, מאוחרת של התובע, ביחס לנתבעים 1-2, הרי שהיה מקום להוסיף ולבחון את כלל המסמכים והראיות הסובבים את האירועים באותו חודש. במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז ברק : " חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני." בפסק דין אפרופים נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט, וגם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו, עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, עדיפות גם על הכתובים. במסגרת הסיכומים, הפנה בא כח התובע את שימת הלב לפסק הדין בעניין דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד פא(2) 1, 75 (2006) והבהיר כי התערבותו של בית המשפט בהוראות החוזיות תעשה אך במקרים קיצוניים כגון אלו אשר נדונו באותה עת, וכי אין בכך כדי היתר או סמן לכך שיש לסטות, בעיקרם של המקרים, מהוראות החוזה המקוריות. בנוסף, ביקש בא כח התובע להפנות את שימת הלב לפסיקתו של בית המשפט המחוזי, מן העת האחרונה, אשר שבה ומעלה על נס את המשמעות שיש לייחס להוראות החוזיות כלשונן. אכן דומה היה בשנים האחרונות כי מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון, כמו גם הפרשנות אשר יש לייחס לתיקון להוראות חוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") מטות את כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן. בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' , שם נקבע בין היתר: " יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..." באופן דומה, ראה ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ שם נקבע: "לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם ( ע"א 5856/06) לוי נ' נורקייט בע"מ ([טרם פורסם], 28.1.08) (להלן - עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני." כן ראה גם ע"א 2001/08 (י-ם) דהן עודד נ' כתר הוצאה לאור בע"מ, (פורסם נבו). לצד פסיקה זו, תוקן כאמור סעיף 25 לחוק החוזים, ולכאורה ניתן היה לראות בו כדי סממן של המחוקק , בדבר הצורך בהשבת העדיפות לאמור בהסכם, על פני ראיות מאוחרות או נוספות. אלא, שעיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מן העת האחרונה, ובכוונתי בעיקר לרע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' כמו גם דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' אשר ניתן אך ביום 16.8.12 מלמדת כי בית המשפט העליון מצא לחזור ולעשות שימוש בהלכת אפרופים, לצורך פרשנותו של הסכם. כך או כך, הכלי הראשון העומד לבחינתו של בית המשפט, הוא אכן החוזה עצמו, על הוראותיו. בהמשך, נבחנות גם הראיות החיצוניות להסכם. אלא שכאמור, הודעת התובע הינה בגדר שינוי של ההסכם, ושינוי מההסכמות הקודמות, ומכאן שיש לראות את אותה הודעה, כחלק בלתי נפרד מהסכמות הצדדים, ולמעשה כתוספת להסכם השכירות. בנוסף, עיון בכלל ראיות העדים מלמדת כי שני הצדדים התנהלו, על בסיס אותה הסכמה , לאחר שנתנה, ומכאן כי גם ראיות חיצוניות להסכם מלמדות על שינויו. ולמעשה, טענתו של התובע על פיה על הנתבעת 1 להיוותר בנכס, נוצרה מחדש, ובדיעבד, לאחר שהתעוררה המחלוקת בין התובע לבין הנתבעים 3-4. עיון במכתב אשר נשלח על ידי התובע לנתבעים 3-4 ביום 31.1.2010 (נספח ז' לתצהירו) כולל בחובו, במסגרת סעיף ה' , את הודעת התובע על פיה: "הדיירת אולגה שמוכרת להם ומתואמת אתכם, פינתה את הדירה ומסרה לי את המפתחות של הדירה שכיידוע לכם קיצרה את תקופת השכירות בהסתמך ובתיאום אתכם, מייד באותו רגע...." גם מתוכן הודעה זו ניתן לראות ולהסיק כי כל הצדדים היו מודעים לכך שנתנה לנתבעת 1, הסכמת התובע, לקיצור תקופת השכירות. אני מודעת היטב לטענת התובע , על פיה, נמסרה הודעת התובע לידי הנתבעת, אך מחמת טענתה של הנתבעת כי היא נדרשת לכך לצורך סילוק חובותיה מול הרשות המקומית. לא מצאתי לקבל טענותיו אלו של התובע, וזאת שעה שמדובר במסמך אשר נערך על ידי התובע, ונוסח על פי רצונו, ומכאן, שיכול היה לנסח אותו בצורה אחרת, שאינה כוללת את המשפט המפורש על פיו הנתבעת מפסיקה את הסכם השכירות. זה גם המקום לציין, כי התרשמותי הבלתי אמצעית מן התובע הייתה כי מדובר באדם שקול, קפדן, ומאוד זהיר בדבריו ובמעשיו. עיון בהסכמי השכירות מלמד על כך שהתובע הינו מי שעמד על כך שהשוכרים יחתמו על כל סעיף וסעיף בהסכם השכירות (ולא רק בסוף כל עמו בסיום ההסכם), התובע הינו מי שציין במסגרת הסכם השכירות, בכתב יד, כל נתון נוסף רלוונטי - לרבות פרטים מדויקים, התובע הינו מי שערך פרוטוקול מסירה לצורך מסירת החזקה לידי הנתבעים 3-4, מי שטרח לתעד כל פנייה לנתבעים או מי מהם וכיוצא באלו. משכיר מסוג זה, אינו חותם על ההודעה מיום 15.1.210, אך כיוון שנתבקש לכך, וללא שיקול דעת, והטענה כי "הובל" לאותה חתימה שלא בתום לב, אינה סבירה בעיני בנסיבותיו של תיק זה. בנוסף, מצאתי את עדותה של הנתבעת 1 בפני כמהימנה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי מדובר במי שפעלה, בתום לב, לאורך כל הדרך, על בסיס הסכמתו וידיעתו המפורשת של התובע. מתוך שכך, גם בחינת הראיות החיצוניות להסכם מלמדות, במקרה דנן, על כך שהתובע לסיום הסכם השכירות על ידה, וזאת ללא סייג. משבחרה הנתבעת לממש את אותה הסכמה ולפנות את הדירה, לא ניתן לראותה כמי שהפרה הפרה יסודית את ההסכם בין הצדדים עקב כך. בשולי החלטתי זו אציין כי התובע הוסיף והעלה טענות באשר להפרת ההסכם על דרך אי תשלום חובות לרשויות או אופן הותרת הדירה, ואולם ביחס לאלו, לא הוצגו בפני ראיות אשר יש בהן כדי תמיכה בטענות התובע. נוכח האמור לעיל יש להורות על דחיית תביעתו של התובע, ביחס לנתבעים 1-2. מערך היחסים שבין התובע לבין נתבעים 3-4 בכל הנוגע למערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 3-4, הצדדים אינם חלוקים ביניהם ביחס לעובדות הבאות: א. הסכם השכירות החדש, בין התובע לנתבעים 3-4, נחתם ביום 12.1.2010, או בסמוך לכך. ב. תקופת השכירות אמורה הייתה להתחיל ביום 1.2.2010. ג. במועד חתימת ההסכם, נמסרו לידי התובע כל השיקים בגין דמי השכירות לכל תקופת השכירות, כמו גם שיקים כבטחונות לתשלומים השונים לרשויות. ד. העתק הסכם השכירות לא נמסר לידי הנתבעים 3-4 במועד חתימת ההסכם. ה. בשלב כלשהו, בין ה- 25.1.2010 לבין ה- 31.1.2010, הודיעו הנתבעים 3-4 כי אין בכוונתם לקבל את החזקה בדירה. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לסוגיות הבאות : א. כיצד הציג עצמו התובע בפני הנתבעים (בעלים/מיופה כח). ב. האם הוסכם בין הצדדים כי נדרשת חתימתו של ערב נוסף (רביעי), והאם הודיע התובע לנתבעים כי ההסכם לא ייכנס לתוקף, אלא בכפוף לחתימתו של אותו ערב ג. האם נתבקש התובע לאפשר לנתבעים או מי מהם לקבל חזקה כבר ביום 25.1.2010 או בסמוך לכך. לאחר שנתתי דעתי לכלל ראיות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי שני הצדדים, דהיינו התובע והנתבעים 3-4 תרמו, יחד, לכך שהנתבעים 3-4 לא קיבלו חזקה בדירה, והכל כפי שיפורט להלן. התנהלותו של התובע, בכל הנוגע לניהול המשא ומתן מול הנתבעים 3-4, כמו גם התנהלותו לאחר אותו מועד, אינה סבירה. לא ברור מדוע מי שחתם על הסכם שכירות, המציא שלושה ערבים, מסר לידי התובע את כלל השיקים בגין הסכם השכירות כמו גם שיקים כבטחונות, לא יהא זכאי לקבל לידיו את העתק הסכם השכירות. אין חולק בעניין זה כי התובע סירב למסור לידי הנתבעים 3-4 את העתק הסכם השכירות. ויודגש, ככל שההסכם היה ניתן באותו מועד, חלק מחוסר הוודאות שנוצר בין הצדדים, והיווה חלק מן הזרז ליתר האירועים, לא היה מתקיים כלל. כמו כן, השימוש של התובע, ביפוי כח, ביחס לנכס שהינו מהותית בבעלותו, אך הוחזק בנאמנות על ידי בא כוחו, יכול ויעלה סימני שאלה , על ידי כל שוכר סביר. התרשמתי כי בנושא זה התובע מיעט ליתן מידע, תשובותיו לא היה ברורות, ומכאן כי חוסר הבהירות בו שהו הנתבעים 3-4, היה סביר לאותה עת. כך לדוגמא, משנשאל התובע, במסגרת חקירתו הנגדית לעניין מעמדו בנכס השיב : "הצגתי את עצמי שאני אמנם הבעלים, אני מיופה כח כי יש לי עו"ד נאמן". (ראה עמוד 7 שורה 11 לפרוטוקול). הרי, אם התובע הינו הבעלים, מדוע הוא נדרש לייפוי כח?, ואם יש בידו יפויי כח, מדוע הוא מציג עצמו כבעלים? בכל הנוגע להמצאת ערב נוסף, רביעי, לא התרשמתי כי בעת חתימת ההסכם, הוצג בפני הנתבעים 3-4 כי מדובר בתנאי בלעדיו אין , למימושו של הסכם השכירות. למעשה, הגם ששני הצדדים אישרו כי התובע דרש בתחילה חתימתם של ארבעה ערבים, דרך התנהלות כל הצדדים לאחר אותו מועד, מלמדת כי אכן הנתבעים 3-4, אכן הסיקו כי די יהיה בחתימתם של שלושה, ודרישתו של התובע בעניין זה, לא הייתה מקובלת עליהם. מן העדויות השונות עולה כי ביחס להסכם השכירות שבין התובע לבין הנתבעים 1-2, חתמו שני ערבים. נוכח כך, עצם הדרישה לחתימתם של ארבעה ערבים, נחזית מעט חריגה. אני ערה לטענתו של התובע כי דרישתו זו נבעה מכך שמדובר בחברים ,וכל אחד אחראי על עצמו, ואולם עיון בהסכם השכירות מלמד כי היה זה התובע אשר מצא להוסיף, בכתב יד, על גבי כותרת ההסכם, כי התחייבות השוכרים, הנתבעים 3-4, הינן "שניהם יחד ולכל אחד לחוד", תוך צירוף חתימתם לצד הוראה זו. בנוסף, העיד התובע, כי גם לשיטתו התחייבויות הצדדים היו יחד לחוד. (לעניין זה ראה עדותו בעמוד 9 שורות 17-18 לפרוטוקול). אשר על כן, מהותית, אין כל הבדל בין עניינם של הנתבעים 1-2 לבין עניינם של הנתבעים 3-4, באשר לערבויות, והתובע אף היה מודע לכך. בהסכם השכירות עצמו נרשמה בסעיף 5ג', בכתב יד, התוספת הבאה : "כמו כן בנוסף לצקים הנ"ל, נתקבלו שטרי חוב חתומים ע"י ערבים וכן כתב ערבות אישית חתום ע"י הערבים". לא נרשם בסעיף זה, דבר וחצי דבר לעניין הצורך בחתימתו של ערב נוסף ולא נרשם בהסכם כי יש צורך בחתימתם של ארבעה ערבים או מספר מזוהה אחר. למעשה, המקום היחיד שממנו ניתן, אולי, להסיק כי התובע ציפה לערב נוסף, הוא בסיפא של ההסכם שם נרשם כי השוכרים מאשרים קבלת העתק חוזה זה רק לכשיתקבלו כל השיקים והערבויות, וגם זאת תוך מתן הדעת לכך, כי אין חולק שחלק מן הערבים חתמו ממילא מספר ימים מאוחר יותר. בנוסף, עיון בתצהירי העדות הראשית של התובע מלמד כי חלפו כעשרה ימים בין המועד בו חתמו הערבים השונים על המסמכים לבין המועד בו הועלתה, בשנית, הדרישה בכתב לחתימתו של ערב נוסף. נתון זה יש בו כדי לחזק את המסקנה כי הצדדים הסיקו מסקנות שונות ביחס לדרישה זו. זה המקום לציין כי מצאתי את עדותם של הנתבעים 3-4 כמהימנה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי מדובר בשני אנשים אשר ביקשו, בתום לב, לשכור דירה, תוך שהם נותנים בידי המשכיר, לכל הפחות, את חלק הארי של המסמכים , השיקים והערבויות אשר נדרשו מעמם. בניגוד לנטען במסגרת כתבי טענותיו של התובע, לא התרשמתי כי הנתבעים 3-4, פעלו צוותא חדא עם הנתבעים 1-2, מתוך כוונת מכוון, על מנת לאפשר לאלו האחרונים, לחמוק מהתחייבויותיהם על פי הסכם השכירות. עצם העלאת הטענה על פיה יבחר אדם כלשהו, להפקיד בידי משכיר שיקים למלוא תקופת השכירות, להמציא שיקים לבטחונות, להביא ערבים, להמציא תשלוי שכר וכל זאת על מנת לסייע לאחר לחמוק מקיום התחייבויות חוזיות, נמצאה על ידי בתיק זה , כמופרכת לחלוטין. מאידך, גם בדרך התנהלות הנתבעים 3-4 נפלו כשלים, אשר גם ככל שנעשו בתום לב, אין בכך כדי לגרוע מחבותם ומכאן מאחריותם לשאת, בחלק, מנזקי התובע. במסגרת ההליכים בפני העלו הנתבעים 3-4 טענות מרובות באשר לקיומן של הסכמות חוזיות, אי מתן מידע באשר לזהות בעל הנכס, אי ידיעתם את כתובת הנכס המדויקת וכיוצא באלה. שאלת זהותו של המשכיר, בדיקת הנכס, איתור הכתובת וקביעת מועדים לביצוען של התחייבויות שונות, הם למעשה דברים בסיסיים שעל הנתבעים 3-4, היה לבדוק, קודם שבחרו להתקשר עם התובע בהסכם שכירות. התרשמתי כי רצונם של הנתבעים 3-4 להתקשר בהסכם השכירות, גבר על הצורך לבחון את כלל הנתונים קודם ההתקשרות. עם זאת, הנתבעים 3-4 הינם אנשים בוגרים, ולחתימתם על הסכם השכירות יש משמעות והשלכות. אין הנתבעים 3-4 יכולים, לבחון מחדש, את כלל סוגיית התקשרותם, אך בשל רצון לבדוק , בדיעבד, דבר זה או אחר. התרשמתי כי הנתבעים 3-4, החלו לחשוש, לאחר יום 25.1.2010, כי קיימת בעיה בנכס או ביחס לזהותו של המשכיר. חלף התמודדות של ממש עם אותו חשש, הם בחרו , להדיר רגליהם מן ההסכם, בהודעה חד צדדית. מעל כל אלו, דומה כי התובע והנתבעים 3-4 ניהלו ביניהם דו שיח בקווים מקבילים, כאשר אף לא אחד מהם מקשיב בפועל לאחר, וכל אחד מתבצר בעמדותיו, תוך כעס וטרוניה, אשר הובילה, בסופו של יום, כי הנתבעים 3-4 אינם מקבלים את החזקה בדירה, ואילו התובע נותר עם נכס ריק משוכרים. דוגמא לאותו חוסר בתקשורת שבין הצדדים ניתן למצוא בדרך התנהלותם בכל הנוגע למתן היתר לכניסתו של בעל מקצוע מחברת בזק לצורך העתקת קו הטלפון של הנתבעים 3-4. התובע הסיק משיחת הטלפון עם הנתבעים 3-4 כי הם מבקשים להיכנס לדירה, מכוח אותה פנייה, קודם למועד הנקוב. הנתבעים טענו בפני כי לא זו הייתה כוונתם, וממילא לא הוכח כי יכלו כלל להעתיק את מגוריהם באותו מועד. מאידך, הנתבעים 3-4, הסיקו משיחת הטלפון עם התובע, כי זה מסרב לאפשר להם לזמן את איש התקשורת, כאשר דומה כי התובע כלל לא הבין את מהות בקשתם. באופן דומה עלה מתצהירי העדות הראשית של התובע והנתבעים 3-4 , גם יחד, כי נסיונותיהם ההדדיים ליצור קשר טלפוני, כשלו. דומה כי אילו היו הצדדים מנהלים שיח של ממש ביניהם, ניתן היה לגשר על אי ההבנות או אי ההסכמות. משבחרו שני הצדדים שלא לעשות כן, תוך שהתובע שולח מכתבי התראה עוד קודם מועד תחילת תקופת השכירות והנתבעים 3-4 פונים בתלונה למשטרה, אין להם להלין אלא על עצמם, בכל הנוגע לתוצאות אותם מעשים. נוכח האמור לעיל אני סבורה כי הגם שיש לראות את הנתבעים כמי אשר הפרו את הוראות הסכם השכירות, ואת התובע כמי שתרם תרומה מהותית להתרחשותה של אותה הפרה. בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת לכך שייתכנו מקרים בהם תקום הצדקה להורות על חלוקת אחריות בין צדדים, גם שעה שמדובר בהתקשרות חוזית, וזאת מכוח קיומו של אשם תורם חוזי. אני סבורה כי פסיקה זו תואמת את המקרה שבפני. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי (פורסם במאגר נבו- 27.8.2012 ). התובע עתר לחיובם של הנתבעים במלוא גובה הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, דהיינו סך של 25,000 ₪. תוך מתן הדעת לסוגית אשמו התורם, אני מוצאת להעמיד את שיעור הפיצוי לו זכאי התובע, על סך של 10,000 ₪ בלבד. אוסיף ואציין כי גם ככל שהיה מקום להכיר באחריות הנתבעים 3-4 באופן מלא, דהיינו ללא כל התייחסות לתרומתו של התובע לאירועים נשוא התביעה, עדיין היה מקום לבחון , נוכח הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, האם מדובר בנזק שהצדדים יכלו לצפותו באופן סביר במועד התקשרותם. הגם שנטייתו של בית המשפט העליון הינה למנוע התערבות באוטונומיה של הצדדים בקביעת שיעורו של הפיצוי המוסכם, עדיין נתון שיקול הדעת בנושא זה לפתחו של בית המשפט. שיעור הפיצוי המוסכם על פיה הסכם השכירות שבפני, שווה לכמעט שמונה חודשי שכירות. איני סבורה כי מדובר בנזק שהוא סביר וצפוי בנסיבות המקרה. התובע לא הוכיח כי כלל פנה לצורך בחינת אפשרות השכרת הנכס לאחר יום ה- 1.2.2010, אלא שלדבריו בחר למכור את הדירה ארבעה חודשים מאוחר יותר. גם בכך יש כדי ללמד על חוסר הסבירות החריג, בהיקף הסכום הנקוב. בהינתן האמור לעיל, היה ממילא מקום להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם, והסך הנקוב של 10,000 ₪, אכן משקף את הסכום הראוי במקרה הנדון. סוף דבר התביעה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 1-2, נדחית. התובע יישא בהוצאות ההליך בסך של 7,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. הנתבעים 3-4, ישלמו לתובע את הסך של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ( 2.8.11) ועד התשלום המלא בפועל. נוכח תוכן ההחלטה בעניינם של הנתבעים 3-4, איני מוצאת לעשות צו להוצאות בעניינם. שכירותמקרקעיןחוזה