מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו עשה לסגירת חנות: בתביעה זו מבקש התובע צו עשה להורות לנתבעות 1-3 לסגור את חנות הנוחות הפועלת בתחנת הדלק במישור אדומים. בנוסף, כי ינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות 1-3 להקים ולהפעיל חנות נוחות בשטח תחנת הדלק ובשטח המסחרי הסמוך וכן מבקש התובע לאכוף על הנתבעות 4 ו-5 את התחייבויותיהן כלפיו באותו הענין. עוד מבקש התובע כי אתיר לו לפצל את סעדיו כדי שיוכל לתבוע סעדים כספיים. כיוון שאין בין הצדדים מחלוקות עובדתיות והתביעה מושתתת כולה על מסמכים מתועדים, חוזים ותכתובות, הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על דרך של הגשת סיכומים ומבלי לשמוע עדויות. מכלול המסמכים צורפו לתביעה וכן צורפו, על ידי התובע, שלושה מסמכים בשלב מאוחר יותר. לשם הנוחות יצויינו הנתבעים על פי המספרים הסידוריים אשר בסיכומי הצדדים כמופיע בכותרת של פסק הדין (בסדר שונה מזה אשר בתביעה). רקע הנתבעת 5 היתה בעלת הזכויות במתחם שהיה מיועד לתחנת דלק ולמרכז מסחרי. יוער כי מדובר בזכות חכירה מאת הממונה על הרכוש הנטוש, אולם לענייננו ניתן להתייחס לזכויות כאל זכויות בעלות. מאז שנת 1984, היתה הנתבעת 1 שוכרת של שטח תחנת הדלק והיא מינתה את הנתבעת 4 כמפעילת התחנה. ההסכם נחתם ביום 28.6.84 (נספח 4 לתביעה). ביום 2.12.85 רכש התובע מאת הנתבעת 5 שטח באותו המתחם, אשר יועד לבניית קפיטריה (נספח 1 לתביעה). אין מחלוקת כי התובע אינו רשאי להקים במקום עסק אחר. במהלך השנים שימש התובע גם כמפעיל התחנה מטעם הנתבעת 1, במקומה של הנתבעת 4. היה זה החל מיום 8.10.85, למשך כשלוש שנים (נספחים 2 ו-3 לתביעה). אין מחלוקת כי בתקופה זו הקפיטריה של התובע טרם החלה לפעול. ביום 3.10.91 רכשה הנתבעת 3 את זכויותיה של הנתבעת 5 בכל המתחם, מלבד הקפיטריה שבבעלות התובע. הצדדים ערכו שני הסכמים נפרדים: הסכם אחד למכירת הזכויות בשטח המסחרי של המתחם (נספח 5א לתביעה), והסכם שני למכירת הזכויות בשטח תחנת הדלק (נספח 5ב לתביעה). אין מחלוקת כי הנתבעת 3 השכירה את תחנת הדלק לנתבעת 1 וכי הנתבעת 2 היא המפעילה את התחנה, מטעמה של הנתבעת 1. בשנת 2011 הקימו הנתבעות 1-2 חנות נוחות בשטח התחנה. על כך טרוניותיו של התובע. לטענת התובע, הובטחה לו בלעדיות המונעת מן הנתבעות את האפשרות להקים חנות המתחרה בקפיטריה שבבעלותו. התביעה נשענת על ההסכמים שלעיל כמו גם מיני תכתובות, כפי שיפורטו להלן. הנתבעות 1-3 טוענות כי המסמכים אינם יוצרים את החבות הנטענת על ידי התובע וכי אין כל מניעה להקים ולהפעיל את חנות הנוחות נשוא התביעה. הנתבעות 4-5 מבקשות לדחות את התביעה על הסף בנימוק כי הן אינן בעלות זכויות ואין להן כל זיקה למתחם נשוא התביעה מזה למעלה מ-20 שנים. האם טענות התובע יוצרות הסדר כובל טענתן העיקרית של הנתבעות 1-3 היא כי תביעות התובע מביאות להסדר כובל האסור על פי הדין. התובע, מטבע הדברים, מתנגד לטענה. הנתבעות 1-3 מפנות אותי לסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים"). זוהי לשונו של סעיף החוק: "2.(א) הסדר כובל הוא הסדר שנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר. (ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) יראו כהסדר כובל הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחר העניינים הבאים: (1) המחיר שיידרש, כשיוצע או שישולם; (2) הריווח שיופק; (3) חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו; (4) כמות הנכסים או השירות שבעסק, איכותם או סוגם". הנתבעות 1-3 טוענות כי טענות התובע כאילו ניתנה לו בלעדיות בכל המתחם וכי אין לאפשר הקמת חנויות מתחרות לקפיטריה אשר בבעלותו - מהוות הפרה של סעיף 2 לחוק ההגבלים. לטענתן, התוצאה של תביעת התובע, לו תתקבל, תהיה הפחתת התחרות בעסקים בינו לבין הנתבעות 1-3 או האנשים האחרים המבקרים במתחם ומשתמשים בשירותיו. הנתבעות 1-3 מביאות פסיקה (דנ"א 4465/98 טבעול בע"מ נ' שף הים) על תכליתו של חוק ההגבלים לשמור על התחרות החופשית בעסקים ולמנוע הסכמים אשר מגבילים את התחרות. מקרה דומה למקרה שבפני נדון בת"א (מחוזי חי') 992/08 עיריית קריית מוצקין נ' גלי-גיל מרכז ספורט. שם ביקשה התובעת להשתחרר מהסכם על פיו התובעת היתה מנועה מלהקים מרכז ספורט אשר עלול להוות תחרות למרכז של הנתבעת. אמנם בית המשפט לא איפשר שם לתובעת להשתחרר מן ההסכם בנימוק שהוא הסכם כובל, בשל העובדה הפרוצדוראלית כי הטענה לא הועלתה מבעוד מועד אלא בשלב מאוחר, אולם לענייננו, ממצאי בית המשפט וקביעתו כי ההסדר הוא כובל, הם הרלוונטיים משום הדימיון למקרה דנן. כך מסכם בית המשפט את השיקולים לעניין זה ומחיל את הוראת סעיף 2(ב): "הבדיקה אם הסכם מכיל הסדר כובל יהיה לפי שני מבחנים: מבחן פונקציונאלי של פגיעה בתחרות, לפיו אחד הצדדים מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות; ומבחן צורני, לפיו חזקה חלוטה היא שהסדרים המופיעים בסעיף 2(ב) לחוק הם הסדרים כובלים. ההסכם בדבר הימנעות מקיום חוגים, מטרתו למנוע תחרות על מנת להיטיב עם גלי-גיל בתמורה להתחייבויותיה. הוא למעשה "חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק" או הסכם בדבר "כמות... השירותים שבעסק, איכותם או סוגם." מקרה אחד שיש בו דמיון למקרה דנן נדון בבש"א (מחוזי י-ם) 250/06 בנק דיסקונט נ' חברת קניון הראל, שם הפעיל התובע סניף בנק אצל הנתבעת וטען כי יש לו בלעדיות במקום. הרקע להליכים שם היה קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים כי ההסדר בדבר הבלעדיות הוא הסדר כובל. מקביעת הממונה שם, כמו גם מפסק הדין, ניתן להקיש אל המקרה דנן, כי המדובר בהסדר כובל. בפי התובע אין מענה ראוי של ממש לטענה זו. התובע טוען כי ההסכם דנן הוא הסכם למכירת מקרקעין וכי הוא לא נעשה בין "בני אדם המנהלים עסקים", כדרישת סעיף 2(א) לחוק ההגבלים. לעניין הטענה על אופי ההסכם, בהיותו הסכם במקרקעין, אינני מקבלת פרשנות זו של התובע. החוק אינו מצמצם את תחולתו רק על הסכמים אשר נועדו למטרה זו בלבד. פרשנות מצמצמת, זו של התובע, תביא לתוצאה אבסורדית על פיה הסכמים מגבילים אשר "יושחלו" לחוזים בעניינים אחרים, יהיו "כשרים" על פי החוק. כאשר החוק נוקט בלשון של "הסדר", הוא מתכוון כי תחולתו תהיה תקפה על כל "הסדר". בין אם "הסדר" זה הוא הסכם או חוזה מלא ושלם, אשר זוהי מטרתו, ובין אם "הסדר" זה הוא סעיף משנה בתוך חוזה שמטרתו היא אחרת וההסדר הכובל אינו אלא שולי למכלול החוזה. לפיכך, אני קובעת כי העובדה שההסכמים דנן הם הסכמים במקרקעין, אינה שוללת את תחולת חוק ההגבלים עליהם. לעניין הטענה על הצדדים להסכם, העקרון שלעיל חל גם על הביטוי "בני אדם המנהלים עסקים". אינני מקבלת את גירסת התובע כאילו החוק חל רק במקרה בו הצדדים להסדר מנהלים ביניהם מכלול של עסקים. גם ההסכם היחיד, כלשון התובע, אשר על פיו נמכרו לו הזכויות במתחם, הינו בגדר "ניהול עסקים". שהרי, אין מחלוקת כי מכוח הסכם זה הקים התובע את העסק הקרוי 'קפיטריה'. לפיכך, אני קובעת כי למרות שההסכם היחיד בין הצדדים היה ההסכם דנן, יש לראות את הצדדים לו כמי שמנהלים עסקים לעניין תחולת חוק ההגבלים. על פרשנותו המורחבת של חוק ההגבלים, גם למקרה של השכרת קרקע לצרכי מסחר, עמד בית המשפט בבש"א 250/06 בנק דיסקונט, המוזכר לעיל. כך אמר בית המשפט: "אף אני סבור כך. לדעתי, פרשנות תכליתית של החוק מחייבת במקרה זה את הרחבתו, ולא את צמצומו. ממילא, במקרה שלנו, סעיף 2(א) לחוק טומן בחובו גם התייחסות לבעל מרכז מסחרי, כמי שמשכיר את הקרקע לצורכי מסחר לגורמים שונים ותניית הבלעדיות מגבילה את התחרות בין גורמים אלו לצד שלישי. פרשנות זו אף הועדפה בספרות והמשפטית. הנה כך כתב ד"ר ד' גילה, 'חוזים המגבילים תחרות, הגבלים עסקיים ומונופולים', חוזים ג' (העורכים ד' פרידמן, נ' כהן, תשס"ד), עמוד 659: 'למרות שאין ספק כי סעיף 2 מנוסח ברישול מבחינה זו, נראה לנו כי יש להעדיף את עמדת בית הדין להגבלים עסקיים בעניין דלק הנ"ל, ולפרש את הסעיף, למרות לשונו, באופן תכליתי, כחל על כל הסדר העלול לפגוע בתחרות בענף מסוים, בלי קשר לשאלה אם הצד שהגביל עצמו פועל באותו הענף אם לאו'". בענייננו, טענת התובע כי יש לאסור על הנתבעות להפעיל חנות מתחרה לקפיטריה שבבעלותו מונעת כל תחרות אל מול הקפיטריה שלו ומאפשרת לו יתרון עסקי של בלעדיות, בניגוד לחוק. כמו כן, התוצאה על פי תביעת התובע תהיה, כי תיווצר "חלוקת השוק" באופן שבמתחם עיסוקו של התובע הוא יהיה העסק היחיד מן הסוג של 'קפיטריה', בניגוד לסעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים. בנוסף, התוצאה תהיה הגבלת השירותים אשר הנתבעות יכולות לתת בעסק המוחזק על ידם, בניגוד לסעיף 2(ב)(4) לחוק ההגבלים. התוצאה היא שאני מקבלת את טענות הנתבעות 1-3 וקובעת כי ההסדר אותו מנסה התובע לאכוף הוא הסדר מגביל, על פי חוק ההגבלים. החריג של סעיף 3(3) לחוק ההסדרים לאור קביעותי דלעיל כי תביעתו של התובע, אם תתקבל, תהיה בבחינת הסדר מגביל לפי חוק ההגבלים, אני נדרשת לדון האם מתקיים במקרה דנן איזה מן החריגים אשר מתיר החוק. הסעיף הרלוונטי במקרה דנן הוא סעיף 3(3) לחוק הההגבלים. כך נאמר בסעיף: "על אף האמור בסעיף 2, לא יחשבו כהסדרים כובלים ההסדרים הבאים: ... (3) הסדר, בין מי שמקנה זכות במקרקעין לבין מי שרוכש את הזכות, שכל כבילותיו נוגעות לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכות באותם מקרקעין." בפסיקה מובא ההסבר מתוך הצעת החוק על הצורך בחקיקתו של סעיף זה, כלהלן: "הפטור המוצע יביא למשל לכך שהסכמים בין חברות בנייה לבעלי עסקים שלפיהם נמסרים בתי עסק במרכזים המסחריים המכילים הגבלה על מכירת בית עסק באותו מרכז לבעל עסק דומה - הסכמים שהם נהוגים ומקובלים - לא ייחשבו כהסדרים כובלים." (ציטוט מתוך, ת"א (מחוזי י-ם) 1000/95 פז נ' עמוס). איני רואה הבדל מהותי בין הדוגמא המובאת בהצעת החוק לבין המקרה דנן. כמו שם גם כאן, יכול שבעל המקרקעין המעביר זכויותיו, ירצה למנוע עסקים דומים באותו המתחם. לא מצאתי בפסיקה דיון מעמיק מהן אותן זכויות במקרקעין המוקנות בסעיף 3(3) לחוק ההגבלים ואשר מאפשרות יצירת הסדר כובל שלא יהיה כפוף לחוק. מתוך קריאת מקרים שונים בפסיקה ניתן להסיק כי אין מדובר בהקניית זכויות בעלות, אלא בהקניית זכויות נמוכות יותר, כך שהבעלים ממשיך להחזיק בזכויות הבעלות. בת"א 1000/95 פז הנ"ל, נאמר: "עיקרו של חריג זה במתן הכרה ומשקל מכריע לזכות הקנין של בעל מקרקעין על פני אינטרס הציבור בחופש התחרות העסקי. הרעיון הטמון בו מכוון לכך כי זכות הקנין נותנת בידי בעליה חופש לפעול בנכסיו כרצונו, בכפוף למגבלות החוק. במסגרת חופש זה פתוחה הדרך בפניו להקנות לאחר זכויות משניות בנכס ולהקנייה כזו עשויות להתלוות תניות מתניות שונות המוצבות על ידי מקנה הזכות. החריג בסעיף 3(3) לחוק מכיר בזכותו של בעל הקנין להתנות מתן זכויות לאחר בקניינו בכך שיקיים תנאים מסוימים הנוגעים לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק באותם מקרקעין. זאת, אף אם יש בהסדר כזה משום כבילה שאחרת היתה אסורה. בכך ניתן ביטוי להעדפת החוק את זכות הקנין, על מאפייניה השונים, על פני אינטרס הציבור בהגנה על חופש התחרות. דוגמא אפשרית לתחולת הפטור היא מקרה שבו בעל זכות קנין בנכס מסחרי מבקש להשכיר יחידות שונות שבו, תוך התניית השכירות בקיום הגבלות שונות שתמנענה כפילות בסוגי העסקים המתנהלים באותו מרכז מסחרי. במקרה כזה הפטור יכשיר הגבלות כאלה גם מקום שהן פוגעות בתחרות החופשית וזאת כדי לקיים את ההגנה שהחוק ביקש לתת לזכות הקנין של בעל הנכס." האם יש להסיק מכך שסעיף 3(3) לחוק ההגבלים אינו חל כאשר בעל מקרקעין מוכר את זכות הבעלות? אינני סבורה כי מסקנה זו תהיה נכונה. ראשית, בלשון סעיף החוק אין סייג כאילו ההוראה אינה חלה על הקניית זכות הבעלות. הסעיף נוקט בלשון של הקניית "זכות מקרקעין" כלשון כוללת ונרחבת החלה על כל זכות במקרקעין. אין זה תפקידו של בית המשפט ליתן פרשנות המצמצמת את הסעיף כאשר המחוקק לא צמצם את ההוראה. שנית, גם על פי דברי ההסבר, כפי שהובאו לעיל, ניתן להבין כי הוראת הסעיף חלה גם על העברת זכות הבעלות, שהרי 'חברות הבנייה' המוזכרות בדוגמא אשר בדברי ההסבר, אינן אמורות להמשיך ולהיות הבעלים של אותם מרכזים מסחריים נשוא הדוגמא. שלישית, מסקנה זו מתחזקת גם לאור נסיבותיו של הליך זה. שהרי, גם התובע רכש את הנכס מן הנתבעת 5 תוך הגבלה מפורשת כי הוא יכול להקים שם קפיטריה בלבד. הרי גם זאת הגבלה על השימוש במקרקעין. רביעית, יש לזכור כי "זכות הבעלות" הנדונה בהליך דנן, אינה זכות בעלות במובנה המלא, אלא זכות חכירה מאת הממונה על הרכוש הנטוש. המסקנה של האמור לעיל היא כי החריג של סעיף 3(3) לחוק ההגבלים יכול לחול במקרה דנן, אם אכן תוכח התקיימותו. האם במקרה דנן מתקיימים התנאים לחריג של סעיף 3(3) כדי שיחול החריג אשר נקבע בסעיף 3(3) לחוק ההגבלים, על התובע להוכיח כי הוטלה על הנתבעת 3 מגבלה כאמור בסעיף, בעת שרכשה את הנכס מן הנתבעת 5. הטענה הרלוונטית נוגעת לסעיפים 4.3 הזהים בשני החוזים מכוחם רכשה הנתבעת 3 את הזכויות במתחם כולו (נספחים 5א ו-5ב לתביעה). כך נקבע בחלק הרלוונטי לסעיפים אלה: "החברה מצהירה כי בעת חתימת חוזה זה רובצים ומוטלים על תחנת התידלוק על השטח המסחרי ועל המקרקעין השעבודים העיקולים וזכויות צדדים שלישיים (להלן - "הזכויות") כדלקמן: 4.3.1... 4.3.2 זכויות מקסים זריהאן (להלן - "זריהאן") המפורטות בחוזה מיום 2.12.85 לבנית קפטריה שהעתקו מצורף כנספח ט' (1) לחוזה זה, בהסכם נוסף מ- 12/85 שהעתקו מצורף כנספח ט (2), ובמסמכים מתאריכים 25.10.88, 12.2.89, 14.5.87 ו- 16.11.87, אשר הוצאו מכוח או בהמשך לחוזה הנ"ל, שהעתקיהם מצורפים כנספחים ט(3) - ט(7) לחוזה זה (להלן - "חוזה הקפטריה ומסמכיו)." התובע שם את הדגש על המסמך מיום 16.11.87, המוזכר בסעיפים אלה, כמחייב את הנתבעת 3. מדובר במכתב של הנתבעת 5 אל התובע (נספח 7 לתביעה), בו נרשם כך: "הנני להודיעך כי המזנון הזמני המופעל בתחנת הדלק הנמצאת בצומת מישור אדומים והנמצא בחדר השמנים של התחנה, יסגר כ- 30 יום לפני שאתה או מישהו אחר מטעמך יפעיל את הקפיטריה שאתה בונה במקום." התובע טוען כי ממסמכים אלה עולה התוצאה כי בעת שהנתבעת 3 רכשה את המתחם של המרכז המסחרי ותחנת הדלק, היא ידעה והסכימה לכך כי לא יופעל מזנון אחר המתחרה לקפיטריה של התובע. התובע ממשיך וטוען כי לכשהנתבעת 5 השכירה את המתחם לנתבעת 1, היא לא יכלה להשכיר אלא בכפוף למגבלות החלות עליה ולפיכך, גם הנתבעת 1 כפופה למגבלה זו. בפי הנתבעות 1-3 מספר טענות כנגד הקונסטרוקציה הנ"ל של התובע. המכתב מיום 16.11.87 לעניין המכתב מיום 16.11.87 (נספח 7 לתביעה) טוענות הנתבעות 1-3 כי אין בו אלא את האמור בו, כי המזנון הזמני אשר בחדר השמנים יסגר, ואין לראות בו התחייבות מעבר לכך. מוסיפות הנתבעות ומפנות אותי למכתב דומה אשר נשלח על ידי הנתבעת 1 לתובע ביום 13.11.87 (נספח 6 לתביעה), שם התחייבה הנתבעת 1 לסגור את המזנון הפועל בתחנה והיא מוסיפה שם ומדגישה כי: "התחייבות זו תהיה בתוקף כל עוד נפעיל את תחנת הדלק באמצעות חברת-הבת שלנו, שערי ירושלים בע"מ." לטענת הנתבעות 1-3, בשל סמיכות המכתבים, יש לפרש את המכתב מיום 16.11.87 בהתאם לאמור במכתב מיום 13.11.87, כך שההתחייבות מוגבלת רק לתקופה בה חברת שערי ירושלים מפעילה את התחנה. כיוון שחברת שערי ירושלים כבר אינה מפעילה את התחנה מאז שנת 1998 (נספח א' לכתב ההגנה), הרי שלהתחייבות אשר במכתבים הנ"ל אין יותר כל ערך. הנתבעות 1-3 עוד טוענות כי במועד כתיבת המכתב מיום 16.11.87 היתה הנתבעת 1 חוכרת של התחנה ולא יעלה על הדעת, לטענת הנתבעות 1-3, להגביל את חופש העיסוק של הנתבעת 1 שאינה צד לאותו המכתב. מתוך החומר שבפני שוכנעתי כי אין לקבל את טיעוני הנתבעות 1-3 כנגד המכתב מיום 16.11.87. אמנם המכתב מנוסח באופן פשוט כמתייחס למזנון הקיים בלבד, אולם משמעותו ונפקותו חורגת מלשונו הפשוטה. ראשית, יש לזכור כי במועד כתיבתו היה רק אותו המזנון בחדר השמנים, לפיכך הוא אשר הטריד את התובע. הצדדים לא נעזרו בשירותי עו"ד ולפיכך נכתב המכתב בלשון פשוטה. יחד עם זאת, ברור מהקשרם של הדברים כי המזנון הקיים הטריד את התובע והוא ביקש לסלקו לא משום קיומו של המזנון הספציפי המסויים הזה, אלא משום עצם קיומו של מזנון מתחרה. שנית, העובדה כי הנתבעת 5 טרחה לצרף את המכתב האמור להסכם המכירה של המתחם לנתבעת 3, מעידה על כך כי גם הנתבעת 5 ראתה במכתב זה הצהרה והתחייבות עקרוניים כלליים החורגים מן המזנון הספציפי המוזכר בו. בהקשר זה יש לשים לב לכתב ההגנה של הנתבעת 5, אשר מפנה לאותם סעיפים בהסכם המכר של המתחם לנתבעת 3. מכאן שגם הנתבעת 5 כך רואה את משמעות המכתב. שלישית, על פי המכתב מיום 16.11.87, סגירת המזנון התבצעה כ-30 ימים לפני פתיחת הקפיטריה. הקפיטריה נפתחה בשנת 1991. הסכם המכר של המתחם לנתבעת 3 נחתם ביום 3.10.91 (נספחים 5א ו-5ב לתביעה). כלומר, לקראת סוף שנת 1991. מכאן כי אם נדבוק בפרשנות הנתבעות 1-3, הדבר יביא לתוצאה, כי באותו המועד, כאשר הקפיטריה כבר פעלה או עמדה להיות מופעלת, למכתב זה כבר לא היתה משמעות. העובדה שמכתב זה צורף להסכם המכר, מעידה על כך כי פרשנות הנתבעות 1-3 אינה נכונה וכי נפקותו של המכתב רחבה יותר מן המזנון הסציפי. רביעית, על פי אותו הגיון אני דוחה את טענת הנתבעות 1-3 כאילו המכתב מוגבל רק לתקופה בו חברת שערי ירושלים הפעילה את התחנה. כזכור, חברה זו עזבה בשנת 1988. העובדה כי המכתב דנן צורף להסכם המכר בשנת 1991 מעידה על כך כי תוקפו לא תם. חמישית, הנתבעות 1-3 מתקוממות על האפשרות כי תוטל מגבלה על הפעלת התחנה. התקוממות זו לא ברורה לי. כבר ציינתי לעיל את העובדה כי גם התובע הוכפף למגבלות בעת שרכש את חלקו במתחם, והוא חוייב להקים עסק של קפיטריה ולא שום עסק מסוג אחר. הנה כי כן, אין לשלול את האפשרות כי גם הנתבעת 3 הוגבלה בעת שרכשה את המתחם, כך שנאסר עליה להקים עסק מתחרה לקפיטריה של התובע, כאמור במכתב מיום 16.11.87. יחד עם זאת יש לשים לב לכך כי המכתב מיום 16.11.87 (נספח 7 לתביעה) עניינו תחנת הדלק בלבד ולא כל המתחם כולו, הכולל גם את החלק המסחרי. הגם שהרחבתי לעיל את משמעותו של המכתב כמתייחס לאו דווקא למזנון הזמני אלא לכל עסק מתחרה לקפיטריה של התובע, איני סבורה כי יש להרחיב את המכתב כאילו הוא חל על כל השטח כולל זה המסחרי. מלשונו של המכתב מיום 16.11.87 ברור כי הוא מתייחס לשטח התחנה בלבד, וכל פרשנות אחרת תהיה התערבות בלתי סבירה. כאן המקום להזכיר כי "השטח המסחרי" מוגדר בחוזה בלשון שיורית: "המקרקעין, למעט תחנת הדלק ושטח הקפיטריה." מכאן כי השטח המסחרי הוא נפרד מתחנת התדלוק ומן הקפיטריה ומובחן מהם. סביר על כן כי המכתב מיום 16.11.87 מתייחס אכן לתחנת התדלוק בלבד ולא לשטח המסחרי. ראוי לציין כי גם התובע ער לאפשרות זו והוא אף מקדיש לה מספר סעיפים בסיכומיו (סעיף 62 ואילך). לאמור, האיסור על הקמת עסק מתחרה אינו חל על השטח המסחרי. התוצאה היא שאני מקבלת את גירסת התובע כי המכתב מיום 16.11.87 אכן מהווה התחייבות של הנתבעת 5 כי לא יופעל מזנון בשטח תחנת הדלק, אולם מכתב זה אינו חל על השטח המסחרי. הסכם רכישת המתחם על ידי הנתבעת 3 לעיל הובא נוסח סעיפים 4.3 לשני החוזים מכוחם רכשה הנתבעת 3 את המתחם מן הנתבעת 5 (נספחים 5א ו-5ב לתביעה). כמובא לעיל, על פי האמור בסעיפים אלה נרכש המתחם על ידי הנתבעת 3 בכפוף לאמור במכתב מיום 16.11.87. הנתבעות 1-3 מפנות אותי לסעיפים אחרים באותו הסכמים. הנתבעות 1-3 מפנות אותי לסעיף 4.5 לשני הסכמים, שם הצהירה הנתבעת 5 כי אין כל התחייבות כלפי התובע, כלהלן: "...אשר יש בה כדי לחייב את בלסקי ו/או להגביל את אפשרויות השימוש או הניצול של בלסקי בתחנת התדלוק או בשטח המסחרי". לנוכח הצהרה זו מבקשות הנתבעות לשכנעי כי אין ממש בטענות התובע. אולם, בטענה זו נמנעות הנתבעות 1-3 מלהתמודד עם הרישא של אותם הסעיפים, המסייגת את האמור בהם. שם נאמר כי הנתבעת 5 "מצהירה כי פרט להתחייבויותיה המפורטות בחוזה זה על נספחיו אין כל התחייבות נוספת..." (ההדגשים שלי - מ' א'). המכתב מיום 16.11.87 הוא חלק מנספחי אותו חוזה ונספחיו ולפיכך הוא נכלל באותה הסתייגות אשר ברישא של סעיפים 4.5 להסכמים. הנה כי כן, מכתב זה הינו התחייבות ברורה של הנתבעת 5 כלפי התובע הכלולה בהסכמי הרכישה של הנתבעת 3 ואף סעיף 4.5 להסכמים מכיר בכך. הנתבעות 1-3 עוד מפנות אותי לסעיף 7.3 לשני ההסכמים. נימוק דומה לנימוק שלעיל מהווה גם בסיס לדחיית טענות הנתבעות 1-3 הנסמכות על סעיפים 7.3 לשני ההסכמים. גם שם מצהירה הנתבעת 5 כי אין לה כל התחייבות כלפי התובע זולת אלה אשר באותו ההסכם ונספחיו. משמע, לרבות המכתב מיום 16.11.87. הנתבעות 1-3 מפנות אותי גם לסעיף 12.2 להסכם, הנוגע לשטח המסחרי (נספח 5א לתביעה) ולסעיף 12.4 להסכם הנוגע לתחנת הדלק (נספח 5ב לתביעה). שם מצהירה הנתבעת 5 כי ידוע לה שהנתבעת 3 מתכוונת להקים במרכז המסחרי, בין היתר: "חנות לממכר מתנות ו/או כפריה ו/או מסעדה". הצהרה זו אינה מהווה כל קושי באשר, כבר קבעתי לעיל, כי ההתחייבות שלא להקים עסק מתחרה, על פי המכתב מיום 16.11.87 אינה חלה על השטח המסחרי. מוסיפות הנתבעות 1-3 ומפנות אותי לסעיף 12.3 להסכם, לגבי השטח המסחרי ולסעיף 12.5 להסכם לגבי תחנת הדלק (נספחים 5א ו-5ב לתביעה) שם נאמר בזו הלשון: "ידוע לחברה (הנתבעת 5 - מ' א') כי בלסקי (הנתבעת 3 - מ' א') מתכוון להגיש בקשה לרשיון עסק להפעיל מזנון נגרר נייד על גלגלים.. בתחנת התדלוק על בשטח המסחרי וזאת באופן ובמקום שיתואם עם החברה...". לטענתן, מסעיף זה ניתן להסיק כי גם הנתבעת 5 לא ראתה כל מניעה או הגבלה על הפעלת מזנון. ראשית, יש לשים לב כי נושא הסעיף דנן הינו "מזנון נגרר ונייד על גלגלים". מטבע הדברים מזנון כזה מוגבל מאוד במוצרים שהוא יכול למכור, הן בכמות והן במגוון. לפיכך, סעיף זה דווקא תומך בגירסת התובע כי אין לאפשר הקמת מסעדה מתחרה לקפיטריה שבבעלותו. שאם לא כן, לא היה ההסכם מסייג את ההוראה למזנון נייד בלבד. שנית, גם מזנון שכזה, נייד על גלגלים, מצריך את אישורה של הנתבעת 5 בין היתר לגבי מיקום הצבתו ואופן הפעלתו. מכאן כי בניגוד לטענת הנתבעים 1-3, לא הוקנה לנתבעת 3 החופש להחליט על הקמת מזנון בשטח התחנה. נהפוך הוא, ניתנה לה הרשאה להציב מזנון נייד בלבד, וגם זאת רק לאחר אישור ספציפי של הנתבעת 5. סיכומו של דבר, ההסכמים בין הנתבעות 5 לבין הנתבעת 3 מבססים את המסקנה שלעיל כי המכתב מיום 16.11.87 מחייב את הנתבעת 3 באופן האוסר עליה להקים עסק מתחרה לקפיטריה של התובע, בשטח תחנת הדלק. סיכום לעניין התנאים שבסעיף 3(3) המסקנה מן האמור לעיל היא כי במקרה דנן מתקיימים התנאים שסעיף 3(3) לחוק ההגבלים. מעביר הזכויות במקרקעין, שהיא הנתבעת 5, הגבילה את שני הצדדים בשימוש שהם רשאים לעשות בזכות שהועברה אליהם. התובע חוייב להקים קפיטריה. הנתבעת 3 חוייבה שלא להקים בתחום התחנה עסק מתחרה לקפיטריה. בשולי הדברים יוער כי תהיה זו תוצאה בלתי סבירה לקבוע כי הנתבעת 3 תהיה רשאית לפתוח עסק מתחרה לתובע בעוד התובע אינו יכול לחפש לעצמו עסק רווחי יותר מאשר הקפיטריה לה חוייב. השכרת השטח לנתבעת 1 דומה שאין צורך להכביר מילים כי, כאשר הנתבעת 5 השכירה את המתחם לנתבעת 1, היא עשתה זאת בכפוף לזכויות הנתונות לה, קרי בכפוף להתחייבות שלה כלפי הנתבעת 5. הנתבעות אף לא טוענות אחרת. התוצאה היא כי גם הנתבעת 1 אינה רשאית להקים בשטח התחנה עסק מתחרה לקפיטריה. סילוק על הסף של התביעה כנגד נתבעות 4 ו-5 התביעה דנן הינה למתן צו מניעה קבוע, כנגד החנות המתחרה. במקביל, ביקש התובע לפצל את סעדיו. כיוון שאין מחלוקת כי הנתבעות 1-2 הן המפעילות את החנות נשוא ההליך, איני רואה כל סעד שיש לתת כנגד הנתבעות 4 ו-5, במסגרת תביעה זו לצו מניעה. אני מוחקת את התביעה כנגד הנתבעות 4 ו-5, ללא צו להוצאות. אין במחיקת התביעה כנגד הנתבעות 4 ו-5 כדי להשפיע על טענות מי מן הצדדים אם יחליט התובע להגיש תביעה כספית נגדן. סיכום ההגבלה על פתיחת עסק מתחרה לקפיטריה של התובע הינה הגבלה אסורה על פי חוק ההגבלים. יחד עם זאת, במקרה דנן, נכנסת ההגבלה בתוך החריג של סעיף 3(3) לחוק ההגבלים ולפיכך אין לדחות את התביעה מנימוק זה. שוכנעתי כי הנתבעת 5 אכן הגבילה את הנתבעת 3 כך שנאסר עליה להקים בשטח תחנת הדלק עסק מתחרה לקפיטריה של התובע. כאשר הנתבעת 3 השכירה את המתחם לנתבעת 1, היא השכירה זאת בכפוף לאותה המגבלה. התוצאה היא כי הנתבעות 1 ו-2 אינן יכולות להקים עסק מתחרה לקפיטריה בשטח התחנה. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעות 1-3 ואני אוסרת עליהן או על מי מטעמן להפעיל עסק מתחרה לקפיטריה, למעט בשטח המסחרי. אני מורה לנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, לסגור את העסק אשר פועל במקום, בתוך 30 יום מיום פסק דין זה. אני נעתרת לבקשת התובע ומתירה לו לפצל סעדיו. התביעה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נדחית ללא צו להוצאות. הנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובע סך של 15,000 ₪ הוצאות ההליך דנן. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. צו עשהצווים