הנתבעת טוענת כי התובעת השתהתה בהעלאת הטענה של מעשה בית דין, לא הגישה בקשה נפרדת בעניין זה, הגם שהעלתה אותה בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העלאת טענת מעשה בית דין בקדם משפט: לפני תביעה כספית בסך של 493,887 ₪. רקע התובעת קיבלה שירותי כוח אדם מאת הנתבעת לפי הסכמים שנכרתו בין הצדדים בשנים 2002 ו-2004. בעקבות סכסוך כספי בין השתיים, לגבי ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים, הודיעה הנתבעת בחודש אוגוסט 2005 על ביטול ההסכם. בחודש יוני 2006, הגישה הנתבעת תביעה כספית כנגד התובעת (ת.א. (שלום-ת"א) 38224/06 - להלן: "התביעה הראשונה"), בסכום של מיליון ₪ (לצרכי אגרה), בגין כספים שחייבת התובעת לנתבעת לפי ההסכמים שביניהן ובגין קיזוז שלא כדין, בסכום של כ-150,000 ₪, שקיזזה התובעת מחשבונות שהגישה לה הנתבעת. התובעת, בכתב הגנתה שהוגש בתביעה הראשונה הנ"ל, הכחישה כי היא חבה סכום כלשהו לנתבעת, טענה כי הקיזוז היה כדין, טענה כי מבדיקת רואה החשבון שלה עולה כי היא חויבה על ידי התובעת ביתר בסכום של כ-150,000 ₪ ואף למעלה מזה וכן העלתה טענות נוספות. במהלך ניהול התביעה הראשונה, הגישה התובעת, בין היתר, חוות דעת של כלכלן (להלן: "מומחה התובעת"), שלפיה במהלך תקופת ההתקשרות, חויבה התובעת ביתר בסכום של 412,876 ₪ (נכון לסוף חודש אוגוסט 2005). לאחר שבית המשפט שמע את הראיות ולרבות את חקירת מומחה התובעת ושאר העדים, ניתן ביום 11.5.11, פסק דין הדוחה את תביעת הנתבעת והקובע, בין היתר, כי הנתבעת אינה זכאית לקבל מהתובעת סכומים כלשהם וזאת משלא שילמה היא את הסכומים המקבילים לעובדים. כמו כן, נקבע כי חוות דעת מומחה התובעת שלפיה חויבה התובעת ביתר, בסכום של 412,876 ₪, לא נסתרה וכי בשל כך שימרה התובעת בידיה את הסכום של 150,000 ₪ (ס' 99, 101 ו-105 לפסק הדין). בחודש יוני 2011 הגישה הנתבעת ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 41993-06-11). התובעת הגישה ערעור שכנגד לעניין שיעור ההוצאות שנפסקו לה בתביעה הראשונה. כעבור מספר חודשים נוספים, בחודש ספטמבר 2011, הגישה התובעת את התביעה הנוכחית, במסגרתה עתרה היא לחייב את הנתבעת לשלם לה את הסכום שנפסק בתביעה הראשונה כיוון שהתובעת חויבה בו ביתר. הנתבעת הגישה כתב הגנה, אשר חזר למעשה על כל הטיעונים שהעלתה בתביעה הראשונה, תוך שהיא מציינת כי תלוי ועומד ערעור על פסק הדין. כאן המקום לציין, למען הסדר הטוב בלבד, כי התיק דנא נדון תחילה לפני כב' השופטת תמר אברהמי (עד חודש ספטמבר 2012). לאחר מכן ובשל מינויה של השופטת אברהמי לבית המשפט המחוזי, נדון התיק לתקופה קצרה לפני כב' השופט עודד מאור (עד חודש ינואר 2013), כשבעקבות שינוי סדרי העבודה בבית המשפט, עבר התיק לדיון לפניי במועד הנ"ל. מעיון בתיק עולה כי הצדדים הציפו את בית המשפט בבקשות שונות (התיק האלקטרוני כולל בתיקיית בקשות 42 בקשות, כשבתיקיית "תיק הנייר" קיימים לא פחות מ-210 מסמכים והכל בתקופה קצרה של שנה וחצי בלבד). מבין הבקשות שהוגשו, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית מועד להגשת כתב הגנתה, נוכח הערעור התלוי ועומד (התובעת התנגדה לכך והבקשה נדחתה). כמו כן, הגישה הנתבעת בקשה לתיקון כתב הגנה (לצורך העלאת טענת התיישנות שלא נטענה בכתב הגנתה) ובקשה לחייב את התובעת להעביר לידיה עותקים קריאים של נספחים שצורפו לחוות הדעת של מומחה התובעת. הצדדים הגישו ראיותיהם לתיק כשנותרו תלויות ועומדות הבקשות בעניין תיקון כתב ההגנה ובעניין העברת המסמכים, כמו גם בקשה בעניין התנגדות התובעת לחלק מהראיות שהגישה הנתבעת. נתון רלוונטי נוסף לעניינינו, הנו פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 28.5.12 (ע"א 41993-06-11), שדחה את ערעור הנתבעת וקיבל את ערעור התובעת לעניין ההוצאות ופסק הדין של בית המשפט העליון מיום 19.8.12 (רע"א 5087/12), שדחה את בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. עוד יצוין כי לאחר מתן פסק הדין בבר"ע, הגישה התובעת לתיק, הודעה על צירוף פסק הדין שניתן בבר"ע כראיה ולאחר מכן, הגישה בקשה למתן החלטה בטענתה, בדבר מעשה בית דין שיצר פסק הדין בתביעה הראשונה ואשר לטענת התובעת, הכריע במכלול הטענות וההתחשבנויות הכספיות שבין הצדדים. החלטה לגופה של טענת מעשה בית דין, לא ניתנה עד היום. הצדדים חלוקים לגבי השאלה האם בית המשפט (המותב הקודם - כב' השופטת אברהמי), קבע כי טענה זו תידון לאחר שמיעת הראיות ואם לאו. לעניין זה עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. מכל מקום, במצב דברים זה, קיימתי ביום 17.1.13 קדם משפט בתיק. בתום קדם המשפט ולאחר שקיבלתי את התייחסות הצדדים לעניין זה, החלטתי כי יש מקום לדון תחילה בשאלת מעשה בית הדין. בהתאם, הוריתי על הגשת טיעונים בשאלה זו. התובעת הגישה התייחסותה בעניין, הנתבעת את תגובתה והתובעת את תשובתה לתגובה. דיון הצדדים (בפרט הנתבעת) האריכו מאוד בטיעוניהם ולעניות דעתי שלא לצורך. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי לא עומדת לנתבעת כל הגנה מפני התביעה. כפי שעוד יפורט להלן, פסק הדין בתביעה הראשונה, אכן מהווה מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, המונע מהנתבעת מלהתנגד לתביעה הנוכחית, שאינה אלא דרישה לתשלום הסכומים שכבר נקבע בתביעה הראשונה, כי הנתבעת חייבת לתובעת. הנתבעת לא העלתה טענת הגנה שמסתמכת על אירועים שאירעו לאחר הגשת התביעה (כגון טענת פרעתי או כל טענה רלוונטית אחרת). כמו כן, וכפי שעוד יפורט בהמשך, דין הבקשה לתיקון כתב הגנה לצורך העלאת טענת ההתיישנות להידחות. בנסיבות אלה, דין התביעה להתקבל. יש ממש בטענת התובעת כי מכלול ההתחשבנויות הכספיות שבין הצדדים נדונו במסגרת התביעה הראשונה ולכל הפחות, היה על כל צד להביא את מלוא טענותיו וראיותיו לעניין התחשבנות זו ואם לא נעשה כן על ידי הנתבעת, אין לה אלא להלין על עצמה. תביעת התובעת הוגשה לאחר שההסכם בוטל על ידיה ולאחר שהנתבעת הפסיקה לתת שירותים לתובעת, כך שהגשת התביעה הכספית, הייתה חייבת להכיל את מלוא הסעדים הנובעים מעילת התביעה, אשר בנסיבות, יש להגדירה ככוללת את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים עד לאותו מועד וכל ההתנהלות שבין הצדדים לפי הסכמים אלה. מנגד, היה על התובעת להעלות באותו הליך את כל טענות ההגנה שלה כנגד התביעה לרבות טענות קיזוז בגין חיובי יתר, כפי שאכן נעשה. עילת התביעה הנוכחית מושתתת בראש ובראשונה על פסק הדין בתביעה הנ"ל (ס' 30 לתביעה) וביתר דיוק, על הסכום שנקבע בפסק הדין כי התובעת חויבה בו ביתר. משלא הגישה התובעת תביעה שכנגד במסגרת התביעה הראשונה ומשפסק הדין בתביעה הנ"ל, קבע כי היא חויבה ביתר בסכום נקוב של 412,867 ₪, הוגשה התביעה הנוכחית על פי הפסק. בנסיבות אלה, טענת ההגנה היחידה שיכולה הייתה הנתבעת לטעון כנגד התביעה, הנה זו המסתמכת על אירועים שלאחר הגשת התביעה הראשונה (כגון טענת פרעתי וכו'). בנסיבות הקיימות, פשיטא כי הנתבעת מנועה מלהעלות בהליך הנוכחי, את אותן הטענות שהעלתה בתביעה הראשונה ואשר כבר הוכרעו ויתרה מכך, מנועה היא מלהעלות כל טענה שיכולה הייתה להעלות כנגד התביעה הראשונה, גם אם לא העלתה אותה בפועל (ראה בר"ע 1958/06 סוויסה נ' צ'מפיון מוטורס, פורסם באתרים משפטיים - הנזכר בתשובת התובעת). הנתבעת, בתגובתה הארוכה, מנסה לתקוף בכל דרך את טענת התובעת בדבר מעשה בית דין. חרף העובדה שפסק הדין בתביעה הראשונה כבר הפך חלוט וערעורה של הנתבעת עליו נדחה בכל הערכאות, ממשיכה הנתבעת לטעון כי התובעת לא גבתה סכום כלשהו ביתר מאת התובעת (ס' 3 לתגובה), טענה הנוגדת במפורש את מסקנת בית המשפט בתביעה הראשונה (ס' 105 לפסק הדין). כפי שיפורט להלן, לא מצאתי ממש באף לא אחת מטענות הנתבעת בתגובתה. טענת הנתבעת אודות שימוש לרעה בהליכי משפט, שיהוי מניעות והשתק שיפוטי הנתבעת טוענת (ס' 10 - 18 לתגובתה), כי התובעת השתהתה בהעלאת הטענה של מעשה בית דין, לא הגישה בקשה נפרדת בעניין זה, הגם שהעלתה אותה בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק. עוד נטען כי התובעת התנגדה נחרצות להתליית הליכי התביעה עד להכרעה בערעור ולמעשה בכך ובהסכמתה להגשת ראיות בתיק, ויתרה על הכרעה בטענת מעשה בית הדין על הסף. עוד טוענת הנתבעת כי במסגרת הליכי קדם המשפט והליכי הביניים, טענה התובעת כי גם אם הערעור יתקבל על פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, לא יהיה בכך כדי להשפיע כהוא זה על עילת התביעה. מכאן, טוענת הנתבעת, כי אין לאפשר לתובעת לטעון טענה של מעשה בית דין, שהנה טענה הפוכה. איני מוצא ממש בטענות אלה. בית המשפט מוסמך מיוזמתו וללא צורך בבקשה של בעל דין, ליתן פסק דין בקדם משפט, אם מתברר לו שאין לנתבע הגנה מפני התביעה (ראה תקנה 143(9) בצירוף 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). ויובהר למען הסר ספק, תקנה זו אין עניינה פסק דין בהעדר הגנה בשל אי הגשת כתב הגנה (בעניין זה קיימת תקנה 97), אלא פסק דין שניתן לאחר בחינת כתב ההגנה שהוגש ולאחר שבית המשפט מתרשם מתוך כתב ההגנה עצמו, כי אין הוא מקים הגנה. תקנה זו נועדה, בין היתר, לחסוך זמן שיפוטי יקר, הן לבית המשפט והן לצדדים. הרי לא יעלה על הדעת כי בית המשפט ינהל הליך שלם של שמיעת ראיות וסיכומים, שייחשב בנסיבות כהליך סרק, מקום שאין לנתבע כל הגנה מפני התביעה ומקום שאותם טיעונים וראיות כבר נשמעו בתביעה קודמת שבין הצדדים או היו צריכים להישמע ולא נשמעו עקב מחדלו של אחד הצדדים מלהביאם. לפיכך, בית המשפט מוסמך מיוזמתו לברר עניין זה על הסף ואין נפקא מינה אם הוגשה בקשה בנושא אם לאו. לפיכך, טענת השיהוי אינה רלוונטית כלל לעניינינו. זאת ועוד: במקרה הנוכחי, מודה הנתבעת עצמה כי הנושא הועלה על ידי התובעת כבר בקדם המשפט הראשון, כך שלדידי, אין לראות בהתנהלותה בכל מקרה משום שיהוי. יתרה מכך - פשיטא כי כל עוד היה תלוי ועומד הערעור על פסק הדין, היה הגיון רב, מבחינה פרקטית, בהימנעות התובעת מלדרוש הכרעה על הסף של טענת מעשה בית הדין. גם מסיבה זו, אין לראות בהתנגדותה של התובעת בזמנו, להתליית ההליכים עד להכרעה בערעור, משום ויתור על טענת מעשה בית הדין או ויתור על זכותה לבקש הכרעה בטענה זו בהמשך ולכשיהפוך פסק הדין לחלוט (כפי שאכן נעשה). דברים אלה נכונים בפרט מקום שהנתבעת עצמה נמנעה מלהצהיר כי דחיית הערעור תביא לקבלת התביעה דנא מפאת מעשה בית דין. התנהלותה של הנתבעת כיום, המסרבת להכיר במעשה בית דין כלשהו שיצר פסק הדין, גם לאחר שהפך לחלוט, היא עוד סיבה טובה לדחות את טענת השיהוי ולרבות טענת ההשתק השיפוטי, אליה אתייחס מיד להלן. גם הטענה אודות השתק שיפוטי דינה להידחות. הנתבעת טוענת כי מטענות שנטענו על ידי התובעת בעבר במסגרת ההליך הנוכחי, עולה כי היא מבינה שפסק הדין בתביעה הראשונה לא מהווה מעשה בית דין ולכל הפחות, כך טוענת הנתבעת, בשל טענות כאמור, התובעת מנועה מלדרוש כיום הכרעה על הסף בשאלת מעשה בית הדין, תוך חסימת דרכה של הנתבעת להביא את מכלול טענותיה וראיותיה כנגד התביעה. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת. התובעת מעולם לא טענה כי פסק הדין בתביעה הראשונה לא מהווה מעשה בית דין. להפך, טענה זו (מעשה בית דין), הועלתה כבר בתחילת הדרך, הן בכתב התביעה עצמו (ברישא שלו בעמוד הראשון) והן בתגובתה לבקשת הנתבעת לדחיית מועד הגשת כתב הגנה והתליית הליכים עד להכרעה בערעור (ר' ס' 12 לתגובה) וגם לאחר מכן, מיד עם מתן פסק הדין בבר"ע. טענת התובעת שנטענה בזמנו, שלפיה גם אם פסק הדין יתבטל לא יהיה בכך כדי להשפיע על עילת התביעה, אינה מהווה בהכרח טענה סותרת לטענת מעשה בית דין שנטענת כיום על ידי התובעת, ולו משום שכאמור, טענת מעשה בית הדין נטענה גם בזמנו ובאותה נשימה עם הטענה הנ"ל. כמו כן, הטענה התייחסה ל"ביטול" פסק הדין, שתוצאותיו האפשריות הנן מגוונות (כגון, שמיעת התיק מחדש על ידי הערכאה הראשונה וכו') ולא לפסק דין בערעור שדוחה את טענות התובעת לגופן. אמנם, מעיון בכתב התביעה, עולה כי עילת התביעה הראשית של התובעת הסתמכה על פסק הדין, אולם לחילופין, גם נטען שיש לחייב את הנתבעת בסכום התביעה בשל התשתית העובדתית והמשפטית המקורית (ר' ס' 30 ו- 31 לתביעה). עם זאת, הכללת העילה החלופית, אינה משתיקה את התובעת מלדרוש כיום פסק דין על סמך העילה הראשית (עילת הפסק). סיבה נוספת לדחיית טענת ההשתק נובעת מהתנהלות הנתבעת עצמה. בבקשתה להתליית ההליכים, טענה הנתבעת כי: "השאלות המשפטיות והעובדתיות אשר יבואו להכרעה בפני בית המשפט המחוזי הינם שאלות שבוודאות ישליכו על התובענה, ועצם ההכרעה בערעור יש בה כדי לצמצם ואולי אף להכריע בשאלות התלויות ועומדות בהליך כאן כולן או חלקן". מנגד, כיום, טוענת הנתבעת כי אין בהכרעה בערעור כדי למנוע ממנה להעלות את מלוא טענותיה כנגד התביעה (כשמשמעות הדבר, העדר השפעה כלשהי של פסק הדין החלוט על התביעה דנא), וזאת בניגוד מוחלט לטענתה בבקשה להתליית הליכים, לפיה תוצאות הערעור "בוודאות ישליכו על התובענה" וכי עצם ההכרעה בערעור אשר "יש בה" כדי לצמצם את השאלות התלויות ועומדות. גם אם הייתי מגיע למסקנה ששני הצדדים (ולא רק הנתבעת, שלגבי ה"זיג זג" המשפטי בטענותיה, אין לי כל ספק), "עיגלו בזמנו פינות" במידה שווה בטיעוניהם בנושא התליית ההליכים וסטו במידת מה מכתבי הטענות (בהם התובעת טענה למעשה בית דין ללא סייג ואילו הנתבעת טענה להעדרו ללא סייג), לא הייתה משתנה מסקנתי. בנסיבות, אין לראות באף אחד מהצדדים כמי שטען טענות סותרות, במובן הנדרש לצורך הקמת השתק שיפוטי, שימנע מהצדדים או מי מהם לטעון לגבי קיומו או העדרו של מעשה בית דין. מורכבות הטענה טוענת הנתבעת כי טענת מעשה בית הדין הנה במקרה הנוכחי, מורכבת ודורשת בירור עובדתי ומשפטי מעמיק ומורכב. גם כאן דעתי שונה. כפי שיפורט בהמשך פסק הדין, הטענה במקרה הנוכחי פשוטה בתכלית ולא דורשת בירור עובדתי כלשהו, גם אם הנתבעת בטיעוניה ניסתה לסבך את הדברים. המחלוקת בשאלת קיומה של מעשה בית דין הנה משפטית גרידא. מחלוקת כזו ניתן וצריך לברר על הסף, בפרט אם הכרעתה לטובת התובעת, משמעותה קבלת התביעה כבר עתה וחיסכון רב בזמן שיפוטי כמו גם זמן והוצאות לצדדים עצמם. האם בית המשפט כבר החליט שהטענה תידון לאחר שמיעת ראיות טוענת הנתבעת כי בית המשפט (כב' השופטת אברהמי), כבר קבע כי הבקשה תידון במסגרת פסק הדין ועל כן לא ניתן לשנות כעת קביעה זו. גם כאן איני מסכים עם הנתבעת. הנתבעת מסתמכת על החלטה לאקונית של בית המשפט מיום 28.8.12, שניתנה על גבי תגובת הנתבעת להודעה שהגישה התובעת, אשר כותרתה "הודעה על צירוף ראיה" ואשר עניינה היה צירוף פסק הדין בבר"ע כראיה. בהחלטה זו נקבע כך: "פסק הדין יצורף לתיק. הצדדים רשאים לטעון להשלכותיו אם בכלל, על פי הצורך". ראשית, אין בהחלטה זו קביעה מפורשת בדבר מועד הדיון בטענה. על רקע הסיפא של ההחלטה ("על פי הצורך"), אפשר אף להסיק כי אין מניעה מלהגיש בקשה להכרעה בטענה זו, על הסף ועוד לפני שמיעת הראיות, שטרם החלה. זאת ועוד: העובדה שבית המשפט לא דחה מיד את בקשת התובעת, שהוגשה ימים ספורים לאחר מכן (ביום 2.9.12), ואשר עניינה היה בקשה מפורשת למתן החלטה בנושא של מעשה בית דין (על רקע הפיכתו של פסק הדין לחלוט) ותחת זאת, העביר את הבקשה לצד שכנגד ואף קבע כי היא תידון על ידי המותב החדש, מחזקת מסקנה זו. שנית כל, גם אם אפשר להסיק מההחלטה שכוונת בית המשפט הייתה שהטענה תידון בהכרח במסגרת שמיעת כלל הראיות, איני רואה כל מניעה לכך שבית המשפט יחזור בו מהחלטה זו בנסיבות העניין אם סבור הוא כי שגה בכך. מדובר בהחלטת ביניים, שניתן לעיין בה בעיון חוזר, בין היתר, במקרה בו נפלה שגיאה בהחלטה. בפרט כאשר מדובר בהחלטה פרוצדוראלית, ועל אחת כמה וכמה החלטה פרוצדוראלית לגבי מועד הדיון בטענה מסוימת, אין מניעה שבית המשפט יימלך בדעתו ויחליט לשנות מהחלטתו, להכריע באותה טענה על הסף, דבר שעשוי לחסוך זמן רב והוצאות לצדדים, גם אם קודם לכן סבר שיש להכריע בה לאחר שמיעת ראיות. ראה בעניין זה הדברים שנאמרו בתפ"ח (ת"א) 1120/04 מדינת ישראל נ' רפי אוחנה, פורסם באתרים משפטיים, שם קבע בית המשפט המחוזי כך: "מדובר למעשה בבקשה לעיון חוזר בהחלטות שניתנו על ידנו, במסגרת ניהולו של משפט מורכב וקשה, ויש להתייחס לבקשה באופן זה. דומה, כי אין זה הגיוני ששופט לא יוכל לתקן החלטה שנתן, במידה ואיננה נכונה או ראויה. על אחת כמה וכמה אם מדובר בהחלטה פרוצדורלית. הדבר מעוגן, ללא ספק בסמכותו הטבועה של בית המשפט לנהל את המשפט באופן הטוב ביותר, וקל וחומר בהליך פלילי, אשר החתירה לאמת הנה אחת ממטרותיו העיקריות. באופן דומה, אגב, פסק בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט חיים פיזם ו-3 אח', פ"ד מט(3) 702), בקובעו כי: "כיוון שמדובר בהחלטת ביניים, אך מובן הוא כי בידי השופט המלומד לשוב ולעיין בהחלטתו ובמשמעויותיה, ואין הוא כבול אליה"". האם פסק הדין יוצר מעשה בית דין טענה נוספת ועיקרית של הנתבעת מתייחסת לגופם של דברים ולפיה, פסק הדין לא יצר מעשה בית דין והוא לא מונע מהנתבעת להתגונן כנגד התביעה. טענת הנתבעת הנה בתמצית זו - הנתבעת אינה מכחישה, כי בית המשפט קבע שחוות הדעת של מומחה התובעת בדבר חיוב ביתר של 412,876 ₪, לא נסתרה (ס' 37 לתגובתה). דא עקא, טוענת הנתבעת כי טענה זו הייתה אינצידנטלית ולא דרושה להכרעה בתביעה הראשונה (ס' 38 לתגובתה). כך למשל, מסתמכת הנתבעת על המילה "ועוד" שפותחת את סעיף 105 לפסק הדין, שלשונו: "ועוד, חוות דעת מר יורם מאי לא נסתרה בחקירתו והאחרון קבע כי משך שנות ההתקשרות שילמה הנתבעת כספים ביתר, בסך של 412,876 ₪, ולפיכך שימרה בידיה ונמנעה מלשלם הסך של 150,000 ₪". לטענתה, מילה זו מעידה על האגביות של כל הבא לאחריה. טענה זו דינה כמובן להידחות. השימוש במילה "ועוד" אינו סימן לאינצידנטליות של ההכרעה שבאה לאחר מילה זו, לא ככלל ולא במקרה דנא ונדמה כי הדברים כה ברורים, עד כי כל המוסיף בעניין זה גורע. הנתבעת טוענת עוד, כי בית המשפט דחה בתביעה הראשונה את תביעת התובעת לקבלת סכומים לפי ההסכם, בנימוק שההסכם מחייב את תשלום הסכומים תחילה על ידי הנתבעת לידי העובדים ועקב כך שהוכח שהנתבעת טרם עשתה כן. טוענת הנתבעת, אם כן, כי בנסיבות אלה, הקביעה שלפיה התובעת חויבה ביתר וההכרעה בטענה זו, שהנה למעשה טענת קיזוז, לא הייתה דרושה כלל להכרעה בתביעה, שנדחתה כאמור מנימוק אחר לחלוטין. גם בטענה זו של הנתבעת אין ממש ולא בכדי לא הביאה הנתבעת כל אסמכתא לכך. כפי שכבר נקבע: "העובדה, שלצורך פסק הדין היה בית-המשפט יכול להסתפק בהכרעה באחת בלבד מבין הפלוגתאות שהעמידו בעלי-הדין, אך העדיף לבסס את פסק-דינו על כל אחת מהן, ולו גם כנימוקים חלופיים, אינה פוגמת בחיוניותו של כל אחד מן הממצאים שקבע בית-המשפט ביחס לאותן טענות, לצורך הפעלתו של כלל השתק-הפלוגתא. גישה זו נשענת על ההנחה, שכל אחת מן הפלוגתאות אומנם נידונה והתבררה במלואה על-ידי בעלי-הדין, שההכרעה בכל אחת מהן אומנם תומכת בפסק-הדין וכי בידי בעל-הדין שנגדו ניתן פסק-הדין הזכות לערער על כל אחת מההכרעות" (ראו ספרה של ד"ר נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", 1991, בעמ' 195). ומן הכלל אל הפרט: התובעת טענה בכתב הגנתה בתביעה הראשונה, כי קיזזה כדין את הסכום של כ-150,000 ₪ וכי בהסתמך על נתוני רואה החשבון שלה, הנתבעת הייתה חייבת לה סכום כאמור ואף למעלה מכך (ס' 30 ד' לכתב ההגנה בתביעה הראשונה). כן טענה התובעת במסגרת שלב הראיות ובאמצעות חוו"ד המומחה מטעמה, טענות בדבר חיובי יתר שהגיעו לסך של 412,867 ₪ (מהם יש לנכות את הסכום שקוזז). טענות אלה נדונו כולן והוכרעו בפסק הדין במפורש. טענת הנתבעת בדבר חיוב היתר ובדבר הקיזוז שנעשה, היו כולן טענות חיוניות ביותר להגנת התובעת כנגד התביעה ואשר הכרעה בהן הייתה דרושה, שכן טענות אלה הקימו לתובעת את הגנת הקיזוז כנגד התביעה. כך למשל, לו בית המשפט היה מקבל את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת את סכומה (מיליון ₪) ולו מסקנותיו לגבי חיוב היתר היו זהות לאלה שהסיק בפסק הדין שניתן, היה מקום לקזז את סכום החיוב ביתר מסכום התביעה. ויודגש - העובדה שעל רקע הנימוק שדחה את התביעה, לא היה למעשה צורך בהכרעה בטענת הנתבעת אודות חיוב ביתר (שהועלתה כטענת קיזוז), אינה הופכת הכרעה זו ללא חיונית, במובנו של מונח זה בדיני מעשה בית דין, כפי שכבר צוין לעיל. רק אם בית המשפט היה נמנע מלדון בטענת חיוב היתר עקב דחיית התביעה מנימוק אחר, לא היה קם מעשה בית דין לגבי נושא חיובי היתר והיה מקום לדון בו במסגרת התביעה הנוכחית. לא כן מקום שבית המשפט מצא לנכון לדון בטענה ולהכריע בה, גם אם כאמור לא היה חייב לעשות כן. האמור לעיל מספק תשובה, גם להבחנה שמבקשת הנתבעת לערוך, בין שני חלקי חוות הדעת של מומחה התובעת, שכן גם כאן, טוענת הנתבעת כי חלקה השני של חוות הדעת, שביסס את חיובי היתר, לא היה נחוץ להכרעה בתביעה ולא עמד בליבו של ההליך. גם ההבחנה שמנסה הנתבעת ליצור בין המהות של שתי התביעות הנה מלאכותית ומכל מקום אין בה ממש. טוענת התובעת כי התביעה הראשונה עסקה בסכומים שלא שולמו בפועל על ידי התובעת לנתבעת ואשר הנתבעת טענה כי היה מקום לשלמם, בעוד התביעה הנוכחית עוסקת בתביעת השבה של סכומים ששולמו בפועל לנתבעת ואשר כביכול נגבו ביתר. אומר בכנות - לא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת. הנתבעת מתעלמת מכך שבתביעה הראשונה, טענה התובעת לחיובי יתר בסכום של 412,867 ₪ וטענה זו התקבלה! תביעת התובעת אמנם הייתה בגין סכומים שלא שולמו, אולם טענת ההגנה התייחסה כאמור לסכומים ששולמו ונגבו ביתר והטענה נדונה ונתקבלה. לא ניתן להפריד בין התביעה ולבין ההגנה ששייכות לאותו הליך משפטי, כפי ששני צידיו של מטבע שייכים לאותו מטבע. מסעיף 47 לתגובתה של הנתבעת, אפשר להבין מדבריה המפורשים, כי החלק השני לחוות הדעת של מומחה התובעת, שהוגש בתביעה הראשונה ואשר שורתו הסופית ביחס לחיוב ביתר התקבלה על ידי בית המשפט, הנו רלוונטי כעת לתביעה הנוכחית, כשהנתבעת שוב טוענת כי אותו חלק של חוות הדעת לא היה דרוש להכרעה בתביעה הראשונה ולא היא - כפי שכבר ציינתי, הטענות אודות חיוב היתר היו דרושות גם דרושות ואף הוכרעו. טוענת הנתבעת כי לא נדרשה בהליך הקודם להגיש חוות דעת בנושא תשלומי היתר. גם כאן טועה הנתבעת. הנתבעת בהליך הקודם בחרה שלא להגיש חוות דעת כדין לעניין זה והסתפקה בתצהיר של מר אזולאי (כלכלן ומשפטן בהשכלתו, שהיה יועץ של חברה שהעניקה לנתבעת בזמנו שירותי ניהול). על תצהירו של אזולאי ציין בית המשפט (בס' 98 לפסק הדין), כי אינו מהווה חוות דעת מקצועית בלתי תלויה לפי דיני הראיות המקובלים וכי נסמך הוא על נתונים שאין ידוע בבירור מהיכן נלקחו ומה אמינותם, בעוד לגבי חוות הדעת של מומחה התובעת, קבע בית המשפט כי זו לא נסתרה, תוך התייחסות מפורשת בהקשר זה, לסכומי החיוב ביתר שהתובעת עותרת לקבלתם בתביעה הנוכחית (ס' 105 לפסק הדין). בנסיבות אלה, אין לתובעת אלא להלין על עצמה וזאת, משטענת החיוב ביתר עמדה על הפרק ולנתבעת ניתנה ההזדמנות המלאה להתמודד עמה. רק בהליך הנוכחי ומאוחר מדי, החליטה הנתבעת להגיש חוות דעת כדין (של המומחה קרני). הנתבעת, בהתייחסות מפורשת לטענת הקיזוז בסך 150,000 ₪, חוזרת שוב בפרק ג.6 לתגובתה, על טענות שהעלתה קודם לכן בדבר האינצידנטליות של ההכרעה בטענת הקיזוז ומוסיפה, שבית המשפט בתביעה הראשונה שגה בנימוקיו לקבלת טענת הקיזוז ואף התייחס לכך בצורה מעורפלת. גם טענות אלה דינן להידחות, שכן המקום להשמיען הנו במסגרת הליכי הערעור והרי הערעור נדחה. טוענת הנתבעת כי התובעת מעלה היום טענת קיזוז שונה, בסך 113,465 ₪ ולא בסך 150,000 ₪ וכי עובדה זו מעידה כי היא לא רואה בפסק הדין משום השתק פלוגתא. גם טענה זו דינה להידחות. עיון בחוות דעת מומחה התובעת, מאשר כי סכום זה (113,465 ₪), ננקב כבר אז בחוות דעתו כנכון ליום 1.12.05 והרי פסק הדין קבע כי חוות דעת זו לא נסתרה (ר' עמ' 2 לחוות הדעת שצורפה כנספח ו' לבקשת התובעת בעניין מעשה בית דין). כפי שעוד יפורט לקראת סוף פסק הדין, עת אתייחס לחישוב הנכון של סכום החוב לפי פסק הדין התביעה הראשונה, הסכום של 113,465 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.05 מגיע לכדי כ-155,000 ₪. טענה נוספת של הנתבעת, מתייחסת לדברים שהוחלפו בין בית המשפט ולבין באי כוח הצדדים בתביעה הראשונה במהלך שמיעת העדים ואשר במסגרתם, בית המשפט שאל מדוע לא הוגשה תביעה שכנגד (ס' 68 לתגובת הנתבעת, שמפנה לעמ' 35 לפרוט' יום 1.5.10 בתביעה הראשונה). גם מכך מסיקה הנתבעת כי לא קם מעשה בית דין וטוענת, כי זאת ראיה נוספת לכך שהדיון בתביעה הראשונה צומצם לתביעה הכספית של התובעת וכי הכרעת בית המשפט בטענת הקיזוז ובחיובי היתר, הייתה אגבית ולא נוהל לגביה דיון ממשי. עיינתי בפרוטוקול המדובר ולא מצאתי ממש בטענת הנתבעת גם כאן. העובדה שבית המשפט שאל את בא כוח התובעת, מדוע לא הוגשה תביעה שכנגד בגין הסכום של 150,000 ₪, אינה מלמדת דבר לעניין מעשה בית דין. בעל דין רשאי שלא להגיש תביעה שכנגד, להסתפק בטענת קיזוז ולהגיש את התביעה הכספית שעומדת לו רק לאחר סיום הליכי התביעה שהוגשה כנגדו. אם בתביעה האחרונה נקבע כי התובע חייב לאותו בעל דין סכום כסף נקוב, רשאי אותו בעל דין להגיש תביעה כספית על פי קביעה זו (תביעה על פי עילת הפסק) ולטעון להשתק פלוגתא, כפי שנעשה בעניינינו. לסיכום, הפלוגתא שעומדת לדיון בתביעה דנא (חיובי היתר והסכום שקוזז על חשבונם), הנה אחת מן הפלוגתאות אשר נדונו בתביעת התובעת, בתביעה האמורה קוים דיון מלא לגופו של עניין וניתן לנתבעת יומה בבית משפט ביחס לפלוגתא זו, כן נקבע ממצא פוזיטיבי ביחס לפלוגתא וההכרעה בפלוגתא הייתה דרושה וחיונית להכרעה בתביעה. מכאן, שהנתבעת מושתקת כיום מלטעון כי אינה חייבת לתובעת את סכום חיובי היתר, שנקבעו בפסק הדין שבתביעה הראשונה. האם יש להתיר את תיקון כתב ההגנה לצורך העלאת טענת התיישנות עיינתי בבקשה לתיקון כתב ההגנה ולא מצאתי שיש מקום להיעתר לה. הנתבעת מבקשת לתקן את כתב הגנתה כדי לאפשר לחה להעלות טענת התיישנות כנגד התביעה שלא נטענה בכתב ההגנה המקורי. כידוע, טענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה, היינו בכתב ההגנה ולעיתים אף לפני כן (ר' האסמכתאות שצורפו לתגובת התובעת לבקשה - כגון ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, וכן ע"א 580/73 אליהו טויטו נ' פנחס ביטון, פד"י כח (2) 527). בעל דין שלא טוען טענת התיישנות בכתב הגנתו, לא יורשה לתקן את כתב הגנתו כדי להעלות טענה זו, שכן בדרך זו, יורשה הוא לעקוף את ההלכה שמחייבת העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה וכך תישמט הקרקע תחת הלכה זו (לדחיית בקשה לתיקון כתב הגנה לצורך העלאת טענת התיישנות ולדיון מקיף בסוגיה ראו ע"א (ת"א) 3029/03 בן עמי יצחק נק תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ, פורסם באתרים משפטיים). לדחיית בקשה לסילוק תביעה על הסף שנומקה בין היתר בטענת התיישנות שלא נטענה בהזדמנות הראשונה, ראה ע"א (חי') 3337/06 שמעון קושניר נ' ישראל בלכר, פורסם באתרים משפטיים). לפיכך, כל ההלכות שצוטטו בבקשה, בדבר הגישה הליברלית של בתי המשפט לגבי תיקון כתבי טענות, אינן חלות על בקשה לתיקון כתב הגנה שמטרתה להעלות טענת התיישנות שלא הועלתה. למעלה מן הדרוש אציין כי כל ההלכות שצוטטו על ידי הנתבעת, בדבר הנטייה לאפשר תיקון כתבי טענות, גם מקום שהתיקון דרוש עקב טעות או שגיאה, קובעות כי הדבר כפוף לכך שלא ייגרם עוול לצד שכנגד. פשיטא כי אם יורשה לנתבעת כיום להעלות את טענת ההתיישנות, ייגרם עוול משווע לתובעת, שכן אם טענה זו תתקבל, יימנע ממנה להיפרע מהנתבעת. מסקנה זו נכונה ביתר שאת, שעה שזכותה של התובעת לקבלת הכספים כבר הוכרעה בערכאות והכספים לא נגבו רק בשל העובדה שלא הוגשה בזמנו תביעה שכנגד. השמטת טענת ההתיישנות בשל רשלנות מקצועית של בא כוחה הקודם של הנתבעת, לא מהווה נימוק להיעתר לבקשה (ר' למשל ת.א. (עפ') 2817/05 גדעון מורד נ' עו"ד חג'יירי פואז, פורסם באתרים משפטיים, שם דובר אמנם במקרה שונה עובדתית, בו רשלנות בא-כוחו של התובע שלא הגיש את התביעה בזמן הוביל להתיישנות התביעה, אך דומה הוא לעניינינו מבחינה מהותית ומבחינת הרציונאל שבבסיסו. שם, בפיסקה 23 לפסה"ד נקבע: "עם זאת המקרה שלפנינו נופל בגדר אחד המקרים המיוחדים בהם עורך הדין יצר נזק ראשוני אשר למעשה איננו ניתן לתיקון. זאת בשל קיומו של מחסום דיוני המונע הלכה למעשה את הבאת הנושא לדיון בפני בית המשפט, ולכן מוציא אותו מכלל המקרים הנתונים לשיקול דעתו של ביהמ"ש. כזה הוא המקרה שלפנינו. בשל מגבלות החוק, בית המשפט אינו יכול לדון בתביעה שהתיישנה והדבר איננו נתון לשיקול דעתו"). לפיכך, גם הטענה שלפיה הנתבעת העלתה בפני בא כוחה את נושא ההתיישנות במסגרת הכנת כתב ההגנה, אינה יכולה כמובן לסייע לה. יתרה מכך - עובדה זו מחזקת את המסקנה כי אין להיעתר לבקשתה. אם הנתבעת הייתה ערה לטענת ההתיישנות ואף ביקשה מבא כוחה לכלול את הטענה בכתב ההגנה (כנטען על ידה בס' 24 לתצהיר התומך בבקשה לתיקון כתב הגנה), כיצד לא הבחינה הנתבעת בחסרונה של טענה זו. בפרשת בן עמי לעיל, נקבעו הדברים הבאים היפים לעניינינו בסעיף 21 לפסה"ד: "מקום בו העובדות אשר מקימות את טענת ההתיישנות הן בידיעתו של הנתבע (כגון שהן עולות מכתב התביעה), והנתבע נדרש לגוף התובענה - בין בכתב ההגנה, בין במסגרת בקשה המוגשת מטעמו עוד קודם לכן ובין במסגרת דיון המתנהל באותו שלב - מבלי שהוא מעלה את טענת ההתיישנות, כי אז לא תעמוד לו עוד טענת ההתיישנות לאחר מכן". התוצאה משהסתבר כי קיים מעשה בית דין ביחס לשאלת חובה של הנתבעת לתובעת ומשלא הועלתה בכתב ההגנה טענת הגנה אחרת לבד מטענות שכבר נטענו בעבר בהליך הראשון או שהיו יכולים להיטען שם ומשנדחה הניסיון להעלות טענת התיישנות, לא עומדת לנתבעת כל הגנה מפני התביעה ויש לפסוק לתובעת את סכום החוב, בשיעורו, כפי שנקבע בהליך הראשון. בשולי הדברים אציין כי בנסיבות אלה, מובן כי מתייתרת הבקשה הנוספת שהייתה תלויה ועומדת, בעניין העברת נספחי חוות הדעת של מומחה התובעת בעותק קריא, שהרי חוות דעת זו כבר הוגשה והוכרעה בזמנו בהליך הראשון. מעיון בכתב התביעה עולה כי התובעת עתרה בו לקבל את הסכומים שצוינו בפסק הדין כי הנתבעת חייבת לה, היינו, סכום קרן של 412,867 ₪ לפי חוות דעת מומחה התובעת, שלפי פסק הדין לא נסתרה ואשר ממצאיה התקבלו. התובעת עתרה בכתב התביעה לקבלת סכום זה בדיוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, כעולה מסעיף 36 לכתב התביעה, שם פורטו הסכומים שצוינו בחוות דעתו של מומחה התובעת, בפילוח לפי שנים והמגיעים לסכומי קרן של 412,867 ₪, תוך שערוך כל סכום וסכום עד מועד הגשת התביעה, באופן המביא לסכום חוב של 607,352 ₪. על כך חזרה התובעת בתצהיר העדות שלה. הנתבעת, שגם היא כבר הגישה תצהירי עדות, לא טענה לחישוב אחר של הפרשי ההצמדה והריבית בגין סכום הקרן של 412,867 ₪. מסכום זה, 607,352 ₪ נכון ליום הגשת התביעה דנא, עתרה התובעת בכתב התביעה, להפחית 150,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. חרף זאת, העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 493,887 ₪, במקום 457,352 ₪ (ס' 38 לכתב התביעה). בתצהיר העדות הראשית שלה, נראה כי חזרה בה מסכום זה והעמידה את סכום התביעה על סכום של 457,352 ₪ (ס' 42 לתצהירו של יוסי אלימלך). בכתב התביעה ציינה התובעת כי הסכום שקוזז עמד על 113,465 ₪, נכון ליום 1.12.05. סכום זה בדיוק, מופיע בחוות הדעת של מומחה התובעת בעמ' 2 למטה וכאמור, לפי פסק הדין, נקבע כי חוות דעת זו לא נסתרה. משמעות הדבר כי יש להפחית מסכום חיובי היתר (בסך 607,352 ₪ נכון להגשת התביעה), את הסכום שצוין בחוות הדעת כי קוזז, בסך של 113,465 ₪, נכון ליום 1.12.05, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.05 עד הגשת התביעה, ובסה"כ 155,360 ₪. גם כאן, לא טענה הנתבעת דבר בתצהיריה לעניין אופן חישוב הפרשי ההצמדה על הסכום שקוזז כאמור. התוצאה הנה שיש לחייב את התובעת בסכום של 451,992 ₪ (607,352 ₪ פחות 155,360 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת, באופן שהנתבעת תשלם לתובעת 451,992 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את מלוא המחצית הראשונה של האגרה וכל הוצאה נוספת כדין שהוציאה התובעת, ככל שהוציאה. בנוסף תשלם הנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאה ובהיקף ההליכים שהתקיימו עד היום בתיק דנא. כל הסכומים ישולמו על ידי הנתבעת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. מעשה בית דיןשיהוי