הפסיקה קבעה כי קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין תיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבוע את גובה השכר, על בסיס הראיות המובאות בפניו [ע"א 9282/02 יכין דקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20 (2004)]. שכר טרחת עורך דין יכול להיקבע בדרכים רבות ושונות: שכר לפי אחוז מסוים משווי העסקה, שכר לפי שעות עבודה אשר הושקעו בפועל, שכר לפי דיונים בבית המשפט וכיוצ"ב. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שכר טרחה ראוי לעורך דין: תביעה זו היא לתשלום שכר טרחה ראוי לתובע, עורך דין במקצועו, בגין שירותים משפטיים שהעניק לנתבעת. רקע עובדתי 1. ביום 9.1.05 נחתם הסכם גירושין בין הנתבעת לבין גרושה, דניאל לנקרי (להלן: "לנקרי"), אשר קיבל תוקף של פסק דין בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון [תמ"ש 2580/05], מיום 23.1.05. 2. בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי לנקרי יעביר לנתבעת 50% ממניות חברת מזמור הפקות בע"מ (להלן: "החברה"), כך שלשניהם יהיה מעמד שווה זכויות בחברה. 3. כעבור מספר חודשים, ביקשה הנתבעת לממש את חלקה בחברה, והתפתחה מחלוקת בינה לבין לנקרי. עקב המחלוקת פנתה הנתבעת אל התובע לקבלת שירותים משפטיים. 4. ביום 5.8.05 נחתם הסכם שכר טרחה בין הנתבעת לתובע (להלן: "הסכם שכר הטרחה"), לפיו יכין התובע עתירה וסעדי ביניים לפירוק החברה וכן תגובות לבקשות. לעניין גובה שכר הטרחה נקבע בסעיף 4 להסכם, בין היתר, כי עם קבלה ראשונית של הטבה כספית ו/או הענקת זכות ו/או תגמול ו/או תמורה ו/או אחרים שייזקפו בתיק לזכות הנתבעת, ישולם לתובע סך של 22% לא כולל מע"מ. 5. בחודש ספטמבר 2005 הגיש התובע בשם הנתבעת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (תמ"ש 2581/05) בו עתר למימוש חלקה של הנתבעת בחברה. כמו כן, הוגשה בקשה לצו מניעה זמני ולמינוי כונס נכסים, והתקיים בה דיון וכן התקיימו מספר דיונים בתיק העיקרי, בה נעשו מאמצים להביא את הצדדים להסכם. נוהל גם מו"מ להשגת הסדר בין הצדדים, שכלל פגישות, והוכנו ע"י התובע מספר רב של טיוטות הסכם בין הצדדים. 6. בתחילת יולי 2006, הודיעה הנתבעת לתובע על ביטול ייפוי הכוח והחלפת הייצוג. התובע בתגובה שלח לנתבעת "הודעה על הפרת הסכם ודרישה מיידית לתשלום שכ"ט". עקב חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע לזכאותו של התובע לשכר טרחה הגיש התובע תביעה לאכיפת הסכם שכר הטרחה לבית משפט שלום בראשון לציון, אשר נדונה בפני כב' השופט אורן שוורץ [ת"א 3063/06 - להלן: "התביעה הראשונה")]. התביעה הראשונה 7. במסגרת התביעה, טען התובע כי ייצג את הנתבעת נאמנה לשביעות רצונה, וכי עקב פעולותיו הסכים לנקרי לשלם לנתבעת סך של 2,000,000 ₪. לאחר שהתגבשה פשרה בין בני הזוג, במסגרתה הוכן נספח להסכם הגירושין, ולאחר שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט, החלה הנתבעת בניסיון להפחית את שכר טרחתו של התובע. כשניסיונה של הנתבעת נדחה, הודיעה על ביטול ייפוי הכוח שנתנה לתובע מתוך כוונה להימנע מלשלם לתובע את שכר טרחתו. עוד נטען כי הסכם שכר הטרחה מזכה את התובע בתשלום שכר טרחה בכל שלב בו יסתיים התיק, ואין בתוצאות ההליכים כדי לגרוע משכרו. 8. הנתבעת טענה כי חתמה על הסכם שכר הטרחה, לאחר שהתובע הציג בפניה מצג כי הוא מעריך את שווי החברה בסך 9,000,000 ₪, ובהתאם למצג זה הסכימה כי שכר טרחתו יעמוד על סך 22% מהתקבולים. עוד טענה כי הסכם הפשרה הותנה בשביעות רצונה של הנתבעת מתוצאות ההליך, וכי רק במצב בו ייחתם הסכם פשרה אשר עומד בדרישותיה התובע יהיה זכאי לשכר הטרחה. הנתבעת טענה כי מתחילת הדרך לא היתה מרוצה מאופן הטיפול של התובע, התנגדה לסכומים שהוצע כי ישולמו לה במסגרת הסכם הפשרה, ודרשה סכומים גבוהים יותר. כן טענה הנתבעת כי הודיעה לתובע כי אינה מעוניינת בקידום הליכי הפשרה, ולאחר שהתובע פעל בניגוד להוראותיה ביטלה את ייפוי הכוח. 9. ביום 26.10.09 ניתן פסק הדין בת"א 3063/06 (להלן: "פסק הדין בתביעה הראשונה"), אשר דחה את תביעת התובע לאכיפת הסכם שכר הטרחה וקבע את הממצאים הבאים: בית המשפט העדיף את גרסתו של התובע, כי הן לפי לשון הסכם שכר הטרחה והן על פי המצגים בשלב המשא ומתן, לא התכוונו הצדדים להתנות את תשלום התקבולים בתוצאות ההליכים בעניינה של הנתבעת. בית המשפט קבע כי יש להעניק להסכם שכר הטרחה פרשנות לפיה התובע זכאי לקבל את שכר טרחתו, ללא קשר לתוצאות ההליכים בעניינה של הנתבעת (הכוונה היא, ללא קשר לשביעות רצונה של הנתבעת מתוצאות אלה), ובלבד שמתקיימים התנאים שבסעיף 4 להסכם שכר הטרחה. בית המשפט קבע כי הנתבעת סירבה לחתום על הסכם הפשרה מטעמים של ממש, שהם חשש מפני חבות גבוהה במס, ואי הסכמה לסכום שיועבר אליה לפי ההסכם, שכן דרשה סכום גבוה יותר מהסכום של 2 מיליון ₪ עבור חלקה במניות החברה, מתוך הבנה כי מניותיה וזכויותיה הינן בעלות ערך כלכלי רב יותר. בית המשפט דחה את הטענה שהנתבעת לא חתמה על ההסכם ממניעים פסולים ומרצון של לשלם שכר טרחה לתובע, ולפיכך קבע גם כי אין יסוד לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום שכרו כאילו נחתם הסכם הפשרה. בית המשפט קבע גם כי הפסקת הייצוג על ידי הנתבעת לא לקתה בחוסר תום לב. לפי ממצאי בית המשפט, הנתבעת נוכחה לדעת כי מבוקשה לגבי מימוש המניות שבבעלותה לא יינתן לה, והמו"מ עם לנקרי אינו מניב את הפירות להם ציפתה. כמו כן, האמון בינה לבין התובע התערער מאד. לפיכך, ובנסיבות אלה, ראתה הנתבעת לנכון להקפיא את פירוק החברה ומימוש המניות, ביטלה את יפוי הכוח לתובע, והיא ומר לנקרי חזרו למתכונת הקודמת בטרם החל הייצוג, על פיה תקבל הנתבעת שכר חודשי מהחברה. ד. בית המשפט קבע כי התובע אינו זכאי לפיכך לפיצויי ציפייה, והוא אינו זכאי לתשלום שכר על יסוד הסכם שכר הטרחה, אלא לשכר ראוי שישקף את טרחתו למען הנתבעת, וכי בכך יש לשמר את יסוד האמון בין עורך הדין ללקוח, ובד בבד לתגמל את התובע באופן הוגן בגין הטרחה שפעל למען הנתבעת. בית המשפט קבע כי מאחר והתובע השתית את תביעתו על עילה חוזית בלבד, הוא זכאי לעתור לחיוב הנתבעת, בתביעה על יסוד עילת עשיית עושר ולא במשפט, שעניינה תשלום שכר ראוי. 10. התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז [ע"א 32507-12-09]. בדיון מיום 3.5.10, קיבל התובע את המלצת בית המשפט שלא לעמוד על הערעור, והערעור נדחה. 11. עוד קודם לדיון בערעור, הגיש התובע ביום 11.4.10 את התביעה דנן, לתשלום שכר טרחה ראוי בגין שירותיו המשפטיים. טענות התובע בתביעה הנוכחית 12. הנתבעת חתמה על הסכם שכר הטרחה תוך שהיא מתחייבת להעביר לתובע סך של 22% מכל הטבה כספית כלשהי (סעיף 4 להסכם). כמו כן, הוסכם בסעיף 10 להסכם כי גם בחתימתה על פשרה בכל שלב, ישולם מלוא שכר הטרחה. בסעיף 8 הוסכם כי בהתגלע חילוקי דעות, יתאפשר לצדדים להפסיק את ההתקשרות, אך אין זה יגרע מזכותו של התובע מתשלום שכר הטרחה לפי סעיף 4. 13. התובע ייצג את הנתבעת לשביעות רצונה, ובכלל זה הוגשו עתירות, כתבי תביעה והגנה, ובקשות שונות. 14. במהלך המשא ומתן עם לנקרי הועברו לעיון הנתבעת יותר מ-14 טיוטות הסכם פשרה. 15. רק לאחר שהושגה הסכמה בין הצדדים לחתימה על ההסכם והוכן נספח להסכם הגירושין עליו הודיעו הצדדים לבית המשפט כי יגישו אותו לחתימה, החלה הנתבעת לנסות בדרכים מוזרות להפחית את שיעור שכר הטרחה ומשנדחתה, ביטלה את ייפוי הכוח שמסרה לתובע. 16. משהופר ההסכם התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה, בהתאם לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), וכן לשכר ראוי ובהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 שמקורו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. 17. לפי הלכת ביניש-עדיאל [ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) (להלן: "הלכת ביניש-עדיאל")], שכר ראוי לעורך דין ששכרו מושתת על שיעור מסוים מזכייה הצפויה, להבדיל משכר לשעת עבודה, אין לחשב על-פי שעות העבודה שהושקעו, אלא יש לחשב עפ"י היחס בין היקף העבודה שהושקע על ידי התובע לבין היקף העבודה הכולל שהיה אמור להיות מושקע בתיק עד לסיומו. מאחר והנתבעת לא עשתה מאומה לאחר פיטורי התובע, ומאחר שלא נותרה כל עבודה לביצוע לאחר תום עבודתו של התובע, שכן הנתבעת ולנקרי הגיעו להסדר מיד לאחר פיטורי התובע, יש לקבוע כי שכרו של התובע הינו שכר שלא יפחת מהשכר שהוסכם בין הצדדים בהסכם שכר הטרחה. 18. ההליך בו ייצג את התובע את הנתבעת היה מורכב ומסובך ונמשך זמן רב. הוגשו בקשות רבות, התקיימו ישיבות רבות ודיונים בבית המשפט. שווי הנושא שבמחלוקת היה מיליוני שקלים. נעשתה עבודה משפטית רבה, שדרשה עיון מעמיק ולימוד החומר הרב שהומצא לתובע. הנתבעת נזקקה להליכים שאינם שגרתיים ולפתרונות יצירתיים, שדרשו מהתובע עבודה קשה וזמן רב. התובע הינו בעל וותק של 9 שנים, בעל ניסיון רב, עם מוניטין אשר היה ידוע לנתבעת. 19. הנתבעת זכתה בסכום שהייתה יכולה לקבל לפי הסכם הפשרה שהכין התובע. דברי הצדדים ובמיוחד עו"ד דן חי בדיון מיום 3.5.07 בבית המשפט לענייני משפחה מעידים על כך. בין הנתבעת ולנקרי הושג הסכם באותו דיון. אין זה הגיוני שהנתבעת תסתפק בתשלום של 10,000 ₪ לחודש, ומדובר במצב ביניים בו הנתבעת ממתינה לסיום תביעת התובע, על מנת ליטול מלנקרי את שמגיע לה, בלא לשלם לתובע את שכר טרחתו. 20. שכרו הראוי של התובע עומד על סך 545,277 ₪, המחושב לפי הסכום שהנתבעת הייתה זכאית לו לפי הסכם הפשרה שהכין התובע, כולל השכר המוסכם עבור הדיונים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה, המסתכם ב-6,040 ₪ בתוספת מע"מ, ולא שולם לתובע. טענות הנתבעת בתביעה הנוכחית 21. התובע מנסה, שלא כדין, לטעון לעובדות שנדונו ואף נקבעו לגביהן ממצאים ומסקנות שונות בת"א 3063/06. הנתבעת טענה להשתק עילה ביחס לכל עילה חופפת ולהשתק פלוגתא ביחס לכל ממצא עובדתי שנקבע בפסק הדין. 22. דווקא ריבוי הטיוטות והעובדה כי הנתבעת לא הסכימה לחתום על הטיוטא האחרונה בתום לב, מעיד כי היו פערים גדולים בין הצדדים וכי כל הניסיונות של התובע לכפות על הצדדים הסכמה כוללת, הייתה חסרת סיכוי. התובע לא יכול היה אפילו להצביע מהי הטיוטה האחרונה שהעביר ושהייתה מוסכמת לטענתו על הצדדים. משהסכים התובע לביטול צווי המניעה הזמניים שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה, לא היה סיכוי לסיים את התיק בהסדר, ועל התובע היה למצות את דרך המלך להכרעה במחלוקות בין הצדדים, דהיינו לנהל את התיק לגופו, ודרך זו נמצאה רק בתחילתה. בנוסף, התובע בחר לנהל הליך לא מתאים לבית המשפט לענייני משפחה. 23. בדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ביום 14.3.06, מסר התובע הודעות אופטימיות, שהיו מנוגדות למציאות ולרצונותיה של הנתבעת, כפי שהובהרו מספר פעמים לתובע על ידי הנתבעת, והדיון הסתיים במהומה, כשבית המשפט ציין לאחר מכן את נושאי המחלוקת שבין הצדדים. שני דיונים בלבד התקיימו בנוכחות התובע בתיק העיקרי בבית המשפט לענייני משפחה. 24. התובע, היה מרוכז בניסיונותיו להשיג פשרה, ניהל דו שיח של "חירשים" וחתר תחת האינטרסים של הנתבעת, בניגוד לרצונותיה, ולפיכך ביטלה הנתבעת בחודש יולי 2006 את ייפוי הכוח שניתן לתובע. 25. בדיון מיום 3.5.07 שלאחריו הושג הסכם פשרה בין הצדדים ניכר היה שהצדדים חלוקים בעמדותיהם. אם רצה התובע לתת פרשנויות לדברי עו"ד דן חי באותו דיון - היה עליו לזמנו למתן עדות. 26. כל "זכייתה" של הנתבעת בעקבות ההסדר הדיוני מחודש מאי 2007 היתה תשלום משכורות שהחברה הייתה חייבת לה מן העבר, נושא שהתובע לא טיפל בו. הנתבעת הגישה בעצמה, ולא באמצעות התובע, תביעה בעניין זה לבית הדין לעבודה. דיון והכרעה 26. פסק דינו של כב' השופט שוורץ אִפשר לתובע להגיש תביעה חדשה על יסוד עילת עשיית עושר ולא במשפט, שעניינה תשלום שכר טרחה ראוי. במאמר מוסגר, יצוין כי חסד עשה בית המשפט עם התובע, שכן מי אשר תובע שכר המבוסס על עילה הסכמית, חייב להביא בחשבון כי תביעתו יכולה להידחות, ולפיכך, עליו לתבוע לחלופין גם שכר ראוי, למקרה שעילתו העיקרית תידחה. כאן, אִפשר בית המשפט לתובע לשוב ולנהל משפט נוסף, באותו עניין, כאשר אלמלא קביעתו המפורשת של בית המשפט בעניין זה, ספק רב אם יכול היה התובע להגיש תביעה נוספת בעילה של שכר ראוי. 27. הטעם לכך שהתובע כשל בעילתו החוזית היה, כי בית המשפט דחה את טענתו כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב ומתוך רצון להימנע מתשלום שכר טרחה, עת ביטלה את ייפוי הכוח, ולפיכך, לא יכול היה התובע לטעון להפרת הסכם על ידי הנתבעת, ולא יכול היה לבסס את זכאותו לפיצויי צפייה. בנוסף, קבע בית המשפט כי הנתבעת ראתה לנכון "להקפיא את פירוק החברה ומימוש המניות....", וכי בסופו של יום, לאחר שביטלה הנתבעת את ייפוי הכוח לתובע "חזרו הנתבעת ומר לנקרי למתכונת הקודמת בטרם החל הייצוג, על פיה הנתבעת תקבל שכר חודשי מהחברה המשותפת" (שם, סעיף 47 לפסק הדין). 28. משמעות האמור לעיל היא, שבית המשפט דחה את טענת התובע כי הנתבעת קיבלה מלנקרי זכויות בשווי 2 מיליון ₪ עבור מניותיה בחברה. התובע טען כי הסכם הפשרה מחודש מאי 2007 בין הנתבעת ללנקרי לפיו תקבל הנתבעת שכר בסך 10,000 ₪ מהחברה, היווה כסות להסכם אחר, כנראה בעל-פה, שהעניק לה אותם 2 מיליון ₪ שלטענת התובע הסכימה לקבלם עוד בעת ייצוגה על ידי התובע, אך סירבה לטענתו לחתום על טיוטות הסכם הפשרה שהכין בניסיון להימנע מתשלום שכרו. בית המשפט קבע כי למעשה, הנתבעת לא קיבלה דבר, אלא רק חזרה למתכונת הקודמת של קבלת שכר חודשי מהחברה, מתכונת שהייתה קיימת עוד לפני שהחלה להיות מיוצגת על ידי התובע, ומכאן כי ייצוגה על ידי התובע לא הניב לה תמורה כלשהי. יש להדגיש כי ההסכמות שנחתמו בין הנתבעת לבין לנקרי הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה ביום 9.5.07, סמוך לאחר הדיון מיום 3.5.07, ובאותו יום נתן בית המשפט לענייני משפחה תוקף של החלטה להסכמות אלו. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופט שוורץ בתביעתו הראשונה של התובע, נמצאו אותן הסכמות בפני בית המשפט, שכן צורפו לתצהירה של הנתבעת (ר' עמ' 51 לאותו פרוטוקול מיום 21.5.09). הן הנתבעת והן לנקרי נחקרו על ידי התובע באשר לאותן הסכמות, כך שממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט התקבלו לאחר שנשמעו בפניו ראיות בעניין זה. לא רק זאת, אלא שאם היה בית המשפט שדן בתביעה הראשונה מוצא כי הנתבעת זכתה אכן בתמורה עקב ייצוגה על ידי התובע לא הייתה מניעה לכך שהיה פוסק לתובע שכר לפי העילה החוזית, שהרי סעיף 8 להסכם שכר הטרחה בין התובע לבין הנתבעת קבע כי הפסקת ההתקשרות לא תפגע בזכותו של התובע לקבלת שכר טרחה לפי סעיף 4 לאותו הסכם, וסעיף 4 קבע כי זכאותו של התובע קמה עם קבלת תמורה על ידי הנתבעת באותו תיק. התובע נשלח ל"מסלול תביעת השכר הראוי" דווקא משום שנקבע שלא התקבלה תמורה על ידי הנתבעת, שהרי הסכם שכר הטרחה לא התייחס למצב בו מתבטל ההסכם בטרם הסתיימו ההליכים המשפטיים, וכשהנתבעת אינה זוכה לתמורה. 29. נוכח האמור לעיל, ומשנשלח התובע למסלול תביעת השכר הראוי, מצופה היה כי יתמקד בשכר ראוי, לא על-פי הקבוע בהסכם שכר הטרחה (שהרי אותו שכר "הסכמי" תלוי בקבלת תמורה על ידי הנתבעת ונגזר מאותה תמורה, ובית המשפט קבע כי הנתבעת לא קיבלה תמורה כאמור), אלא בשכר ראוי שאינו תלוי תוצאות. 30. סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, מעגן את הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". 31. מקורו של סעיף זה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, וההיגיון הוא שאדם זכאי לשכר בגין עמלו, שכן אחרת מקבל השירות מתעשר שלא כדין. 32. הפסיקה קבעה כי קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין תיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבוע את גובה השכר, על בסיס הראיות המובאות בפניו [ע"א 9282/02 יכין דקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20 (2004)]. 33. שכר טרחת עורך דין יכול להיקבע בדרכים רבות ושונות: שכר לפי אחוז מסוים משווי העסקה, שכר לפי שעות עבודה אשר הושקעו בפועל, שכר לפי דיונים בבית המשפט וכיוצ"ב. 34. אלא שהתובע דבק בהסכם שכר הטרחה ולא הרפה ממנו. את מאמציו מיקד התובע בהוכחת טענותיו שנדחו כבר בפסק הדין נשוא תביעתו הראשונה, דהיינו כי הנתבעת לא נהגה בתום לב עת ביטלה את יפוי הכוח, כי הסכימה לקבל 2 מיליון ₪, אך סירבה לחתום על הסכם בעניין זה על מנת שלא לשלם לתובע את שכרו ובשל כך אף ביטלה את ייפוי הכוח, וכי ההסכמות בינה לבין לנקרי מחודש מאי 2007 שיקפו למעשה קבלת תשלום של 2 מיליון ₪ עבור מניותיה בחברה. 35. למותר לציין כי בית המשפט לא יבחן פעם נוספת את שבחן כבר בית המשפט בתביעה הראשונה. ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט בתביעה הראשונה מהווים השתק פלוגתא, ואף השתק עילה, שכן התובע אינו יכול להעלות פעם נוספת טענות שנדחו. טענות התובע שהועלו על ידו בפני בית משפט זה, הועלו על ידו גם בפני בית המשפט שדן בתביעתו הראשונה, אך חרף אותן טענות הגיע בית המשפט לממצאים, לקביעות ולמסקנות אליהן הגיע. גם בערעור שהוגש על פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה הועלו טענות אלה בהרחבה. בהקשר זה יצוין כי הנתבעת התנגדה לטיעון הנוגד את הממצאים והקביעות בפסק הדין בתביעה הראשונה. בהחלטה מיום 24.10.11, בסעיף 17 לאותה החלטה, נקבע כי בית המשפט לא יתיר חזרה על המחלוקות בין הצדדים שהוכרעו בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה. 36. ברי גם כי בהעדר חוסר תום לב של הנתבעת בביטול ייפוי הכוח, ובהעדר תמורה שקיבלה הנתבעת, לא יוכל התובע לקבל שכר ראוי הנגזר לפי הסכם שכר הטרחה מאותה תמורה. 37. התובע טען כי פסק הדין בעניין בייניש-עדיאל מאפשר קביעת שכר ראוי הנגזר לפי האחוזים שנקבעו בהסכם שכר הטרחה מהתמורה שתתקבל, תוך התחשבות בהיקף העבודה שבוצעה בפועל על ידי עורך הדין, באופן יחסי להיקף העבודה המלא שהיה עליו לבצע אלמלא בוטל ההסכם עימו, וכי אין צורך בחוות דעת לעניין זה. טענה זו אין לקבל. ראשית, בעניין בייניש-עדיאל, נקבעה כי השכר יהא באחוזים מתמורה צפויה ידועה בגין מכירת דירות שעמדו להיבנות, ובסופו של דבר לא נבנו. בענייננו, התמורה שתתקבל לא הייתה ידועה, ולא נתקבלו טענות התובע בעניין זה. שנית, בעניין בייניש-עדיאל נקבע כי היקף העיסקה הינו רק אחד השיקולים בקביעת השכר הראוי (שם, עמ' 121). שלישית, חרף טענת התובע, בעניין בייניש-עדיאל הוגשו חוות דעת של עורכי דין מנוסים בדבר שיעור שכר הטרחה לו זכאים עורכי הדין שהופסקה עבודתם, בהתחשב בהיקף העבודה שהושקעה, נפח הפרויקט המדובר, מעמדם המקצועי של עורכי הדין והשוואת שווי הטרחה, המאמץ והכישורים המקצועיים שהושקעו בעיסקה הנ"ל על ידי עורכי הדין לעומת מה שנותר עוד לביצוע. 38. בנוסף, ובהקשר אחרון זה, התובע טען כי השלים את כל עבודתו, וכי לא נותר עוד לעשות דבר, שכן הנתבעת ולנקרי הגיעו לאחר מכן להסכמה דומה או זהה לזו שעמדה על הפרק ערב הפסקת ייצוגו, אך כאמור טענה זו בדבר הסכמה דומה/זהה נדחתה בפסק הדין בתביעה הראשונה. לא רק זאת, אלא שהתובע עסק בעיקר בניסיון להשיג הסכם פשרה, ובכך גם עסקו מרבית הישיבות שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה, ומכאן, שמרבית העבודה נותרה בפני התובע, שכן בהעדר הסכם פשרה יש לנהל את התיק עד תומו, על כל המשתמע מכך. 39. לעניין הצורך בחוות הדעת, נקבע בהלכת ביניש-עדיאל כי: "עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי" (שם, עמ' 121). חוות הדעת מתבקשת, גם נוכח העובדה כי מדובר בתביעת שכר ראוי בסכום נכבד של למעלה מחצי מיליון ₪. 40. התובע תמך את טענתו כי השכר הראוי המגיע לו הוא זה שנקבע בהסכם שכר הטרחה בינו לבין הנתבעת, בחוות דעת של מנהל בתי המשפט לשעבר, כב' השופט בדימוס דן ארבל (להלן: "חוות הדעת"). 41. הנתבעת הגישה בקשה להוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט וביום 24.10.11 נקבע בהחלטה מפורטת כי חוות הדעת אכן תוצא. 42. הסיבה להוצאתה היתה כי חוות הדעת עסקה בניתוח הדין הקיים (חקיקה, פסיקה וספרות משפטית) בסוגיית קביעת שכר ראוי ולאחר מכן בניתוח משפטי ספציפי של תיק זה, כאשר בסופו של דבר המסקנה מחוות הדעת היא כי התובע זכאי לשכר המלא שנקבע בהסכם שכר הטרחה שלו עם הנתבעת, ולכל היותר בהפחתה של 5%. 43. לא אחזור בפסק דין זה על אותה החלטה שניתנה, ואציין רק כי הלכה היא כי הדין הישראלי הינו עניין המצוי בידיעתו השיפוטית של השופט היושב בדין, ולפיכך אין מקום להגשת חוות דעת מומחה לגבי דין זה. המקום היחידי בו עסקה חוות הדעת בחלקה בנושא עובדתי הוא בקטע אחד: "בחינת הפעולות שביצע עו"ד אשד בתיק מעידה שהתובע הגיש כתבי תביעה, בקשות שונות ואף נכח בדיונים שעניינם וערך מספר רב של תיקונים בטיוטת הסכם הפשרה שגובשה בין הצדדים, כמו כן התקיימו ישיבות רבות, הן עם הנתבעת והן עם צד שכנגד. המדובר בפעולות המצריכות ידע ומומחיות ומחייבות שכר הולם, במיוחד לאור העובדה לפיה בסופו של יום חתמה הנתבעת על הסכם דומה במהותו להסכם שנוסח על ידי עו"ד אשד, באופן המעיד שאף היא ראתה את פעולותיו של עו"ד אשד כמוצלחות וראויות". 44. בהחלטה מיום 24.10.11 נקבע כי קטע זה אינו מצדיק הגשת חוות דעת מומחה, לא רק משום היקפו הצנוע ביחס לחוות הדעת כולה, אלא בעיקר משום שלצורך קטע עובדתי זה לא נזקק התובע ולא נזקק בית המשפט לחוות דעת מומחה. אוסיף כי הקביעה באותו קטע כאילו חתמה הנתבעת על הסכם דומה במהותו להסכם שנוסח על ידי התובע, אינה מתיישבת עם דחיית טענות התובע בעניין זה בפסק הדין בתביעה הראשונה. עוד נקבע באותה החלטה, כי לגבי חלקיה האחרים של חוות הדעת, בהם יש ניתוח של הדין החל וניתוח משפטי ספציפי של תיק זה, מתאימים הם לשמש כחלק מהסיכומים המוגשים בתיק, אך אין הם נושא לחוות דעת מומחה. 45. פרט לחוות הדעת האמורה לעיל, שהוצאה מהתיק, לא הגיש התובע חוות דעת נוספת כראיה. הוא הסתפק בכך שבתצהירו תיאר, בין היתר, את מורכבות ההליך, את היקף העבודה המשפטית, את סוג העבודה, את ותק ומעמד התובע ואת המוניטין שלו. בסיכומיו הוסיף התובע, אשר ייצג את עצמו, כי מאחר שלא הייתה כוונה לגבות שכ"ט לפי שעות, לא ערך רישום של שעות. 46. כבר נקבע לא אחת כי קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, וכי על בית-המשפט לקובעם על בסיס הראיות המובאות בפניו [ר' למשל, ע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20 (2004)]. משאין לילך לפי הסכם שכר הטרחה, נדרשת חוות דעת מומחה בשאלת השכר הראוי המגיע, וזו אינה קיימת. כיוון שכך, אין בידי בית המשפט היכולת לקבוע, על יסוד הנתונים המצויים בפניו, מהו השכר הראוי המגיע לתובע. הנתונים הקיימים אינם מאפשרים זאת. 47. אני סבור כי היה בידי התובע להביא חוות דעת בדבר שכרו הראוי. כך, למשל, היה בידו ובידי מומחה, עורך דין מנוסה, להעריך את היקף השעות שהושקעו במתן השירותים המשפטיים על ידו, וכן לחוות דעה לגבי גובה השכר לשעה המקובל במקרים כגון דא, וזו רק אחת האפשרויות שעמדו בפניו. 48. התובע בחר כאמור בדרך אחרת, כפי שפורט לעיל, והגם שכב' השופט שוורץ אִפשר לו כאמור הזדמנות נוספת, שאינה ניתנת כדבר שבשגרה, להגיש תביעה לשכר ראוי, לא ניצל הזדמנות זו, ואין לו להלין אלא על עצמו. 49. כיוון שכך, אין צורך להידרש לטענות הנתבעת בדבר מהלכים בלתי נחוצים שנעשו על ידי התובע במסגרת השירותים המשפטיים שניתנו על ידו, ואסתפק באמירה כי מחד אין פסול במאמץ להשיג הסכם פשרה, ומאידך, בשלב בו מיצו המאמצים את עצמם, יש לפעול בדרכים אחרות, לרבות בקידום התביעה לקראת הכרעה, אך מכל מקום, אין באמור לעיל כדי למנוע מהתובע שכר ראוי, אילו היה עומד בדרישות להוכחת שכר ראוי זה, ולכל היותר יש בכך כדי להוות אחד השיקולים בקביעת שיעור השכר הראוי. 50. באשר לתביעת התובע לגבי שכר המגיע לו בגין ישיבות אליהן הופיע, מדובר בתביעת שכר לפי הסכם שכר הטרחה, אשר מוצתה בתביעה הראשונה, ואין אפשרות לתובע להעלותה במסגרת תביעתו לשכר ראוי. 51. התוצאה היא כי תביעת התובע נדחית. אוסיף כי יש להצר על כך שלא נפסק לתובע שכר ראוי, אשר עקרונית מגיע לו עבור העבודה שהשקיע, וכי קיימת תחושת אי נוחות בכך שהנתבעת קיבלה את שירותיו המשפטיים בלא לשלם עבורם, אך כאמור לעיל, ניתנה לתובע הזדמנות נוספת בתביעתו השנייה, ומשלא ניצל אותה, אין לו אלא להלין על עצמו. 52. שקלתי אם אין מקום שלא לפסוק הוצאות נוכח האמור לעיל, אך העיקרון שעל הצד המפסיד לשאת בהוצאות גובר במקרה זה, וההתחשבות בתובע תהא אך בסכום ההוצאות, שיהא מופחת. התובע ישלם, אפוא, לנתבעת הוצאות משפט (ככל שקיימות, שכן העדים היחידים היו התובע והנתבעת), וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. עורך דיןשכר טרחהשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה ראוי