אדם נכה נהרג בתאונת דרכים

דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים למשפחת אדם נכה שמת בתאונת דרכים: ביום 5.1.10 נפגע המנוח ז"ל בתאונת דרכים קשה, שבעקבותיה הוא אושפז בבי"ח רמב"ם, שם הוא שהה ביחידה לטיפול נמרץ עד 17.1.10, אז נפטר מפצעיו בתאונה. בגין הנזקים שנגרמו בתאונה, הגישו התובעים, אלמנתו וילדיו של המנוח, את תביעתם דנן נגד הנתבעת, מבטחת הרכב בו נסע המנוח בביטוח חובה, בהיותם תלויים במנוח ויורשיו על פי דין. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריותה של הנתבעת לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו למנוח ולתובעים בתאונה, והמחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הנזק. עיקר המחלוקת בשאלת גובה הנזק נוגעת לשאלה אם עובר לאירוע התאונה עבד המנוח בעבודות שלא דווחו לשלטונות המס ואם כן, מה היה גובה הכנסתו הלא מדווחת. הכנסות המנוח עובר לפטירתו היה המנוח מוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ושולמה לו קצבת נכות כללית. גובה הקצבה, בהתאם לאישור המל"ל מיום 14.1.2010 שצורף לתצהירי התובעים, עמד על סך 5,115 ₪ לחודש עד חודש 7/09 ומחודש 7/09 ועד פטירתו, קצבת הנכות עמדה על סך 4,284 ₪ לחודש. טענות הצדדים בנוסף לקצבת נכות כללית טענו התובעים, כי המנוח עסק לפני פטירתו ועד הפטירה במגוון עיסוקים, שההכנסה מהם הסתכמה בסכום אשר נע בין 10,000 ₪ עד 12,000 ש"ח לחודש, מעבר לקצבת הנכות הכללית. לטענתם, מדובר בהכנסות שהמנוח לא דיווח עליהן לשלטונות המס, ולכן אין ברשות התובעים מסמכים כלשהם באמצעותם ניתן להוכיח את הטענה. על כן, וכדי להוכיח את טענותיהם כמתואר לעיל לעניין ההכנסה הנוספת של המנוח, צירפו התובעים מספר תצהירים של קרובי משפחה ומכרים שונים, שהכירו את המנוח וידעו לספר, לטענתם, על עיסוקיו השונים ערב הפטירה ועל הכנסתו מאותם עיסוקים. הנתבעת ביקשה לדחות מכל וכל את טענות התובעים בעניין זה. לטענתה, בעל דין אשר מבקש לטעון להכנסה בלתי מדווחת ולהכנסה גבוהה מהכנסתו המדווחת לשלטונות המס, מוטל עליו נטל כבד להוכחת טענותיו. בענייננו, כך נטען, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ומהראיות שהוגשו על ידם, לרבות עדותה של האלמנה בחקירה הנגדית, עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המנוח היה מוגבל מאד מבחינה גופנית, לא עבד ולא יכול היה לעבוד בכל עבודה שהיא, ולא הייתה לו כל הכנסה מלבד קצבת הנכות הכללית שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעדויות ובראיות התביעה ובראיות שהגישה הנתבעת, הגעתי למסקנה, כי טענות התובעים לעניין עיסוקיו של המנוח והכנסותיו מעבודה ערב התאונה הן טענות מופרכות וחסרות בסיס שנולדו לצרכי התביעה ולצורך זה בלבד. כפי שיפורט להלן, חוסר האמינות של עדי התביעה בלט לעין. הם מסרו גרסאות תמוהות, בלשון המעטה, באופן שמעורר פליאה כיצד מספר כה רב של עדים היה מוכן לעמוד על דוכן העדים ולמסור עדות שאינה נכונה בעליל. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט עמית בת"א 355/07 (מחוזי חיפה) פלוני נ' פלוני, שם סקר השופט עמית את ההלכות בעניין הכנסות בלתי מדווחות, והביע תמיהה אם יש להשאיר על כנה את ההלכה שמתירה התחשבות בהכנסות הבלתי מדווחות בקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. באותו פסק דין נקבע: "כל עוד רשאי הניזוק להוכיח היקף ההכנסות הלא מדווחות, נדרש בית המשפט לשמיעת מסכת ראיות, לעיתים מורכת וארוכה, בנושא זה. במצב דהיום, יש כדי לעודד ניזוקים להעלות טענות מעין אלה, בבחינת שיטת "מצליח", גם אם אין בסיס לטענה. בכך נמצאנו מאריכים את הדיון ומסכלים אפשרות להביא את הצדדים לפשרה על סמך ההכנסות המדווחות". כך הוא המצב בענייננו. על אף שלא היה בסיס לטענה מלכתחילה, העלו התובעים את הטענה שלמנוח היו הכנסות בלתי מדווחות. בשל כך לא קיבלו התובעים הצעת פשרה של בית המשפט ובשל כך נאלץ בית המשפט לשמוע מספר רב של עדים, שזומנו על ידי התובעים להוכחת טענותיהם. מהמסמכים שהגישה הנתבעת ושחלקם חתום בידי המנוח עצמו עולה, באופן הברור ביותר כי המנוח היה מוגבל מאד מבחינה פיזית, סבל מנכות קשה ולא היה מסוגל לעסוק בעיסוק כלשהו. בטופס תביעה לקצבת נכות כללית שהגיש למוסד לביטוח לאומי ביום 29.8.02, כשמונה שנים לפני הפטירה (מוצג נ/7), הצהיר המנוח כי הוא סובל מסכרת ומלחץ דם גבוה, וכי בשל כך הוא אינו עובד מאז חודש 5/02. ביום 25.11.04 הגיש המנוח למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת שירותים מיוחדים (מוצג נ/8), שם טען כדלקמן: "בשל בעיות קשות בראיה אני נזקק לעזרה הן באכילה והן ברחצה וניקיון". בתשובה לשאלה ממי הוא מקבל עזרה, טען המנוח, כי הוא מקבל עזרה מבתו פרח. ביום 24.10.05 הופיע המנוח בפני ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי לשם קביעת נכותו הכללית. בפרוטוקול הועדה מאותו יום (מוצג נ/10) פירט המנוח את המגבלות מהן הוא סובל כדלקמן: "בן 45, סובל מסכרת עם טיפול בזריקות אינסולין, יתר לחץ דם, וליקוי ראיה עקב סכרת, עבר ניתוח בעין שמאל ב - 8/04. מטופל בלייזר בשתי העיניים. יש החמרה בראייתו מבדיקה קודמת". על סמך תלונות אלו של המנוח, נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 100% בגין ליקוי ראיה, נכות בשיעור 65% בגין סכרת ו - 10% בגין לחץ דם. על סמך תלונות אלו קיבל המנוח לאורך השנים ועד פטירתו קצבת נכות כללית. ממסמכים אלה עולה, כי לדברי המנוח עצמו ובהתאם לחוות דעת הועדה הרפואית שדנה בעניינו במסגרת נכות כללית, הוא לא היה מסוגל לעסוק בעיסוק כלשהו, וכי בפועל לא עבד בעבודה כלשהי מאז שנת 2002 ועד פטירתו בתאונה. יתרה מכך, אלמנתו של המנוח, שהיא התובעת העיקרית בתיק זה והיחידה התלויה במנוח (למעט טענה שהועלתה על ידי התובע מס' 2 לתלות זמנית במנוח למשך שנתיים מהפטירה), כלל לא טענה בתצהיר עדותה ראשית, כי המנוח עבד עובר לאירוע התאונה, והסתפקה בטענה שלמנוח היה דוכן בשוק בו נהג למכור פירות וירקות, מבלי לפרט עד מתי היה לו דוכן כנטען ומה היה גובה הכנסתו מאותו דוכן. עניין זה הובהר בחקירתה הנגדית של האלמנה, שם היא אישרה כי עובר לאירוע התאונה, המנוח לא היה עובד, לא היה לו כל עיסוק ובעצם מאז שחלה בסכרת ובלחץ דם גבוה בשנת 2002, הוא לא עבד בעבודה כלשהי. להלן הקטע הרלוונטי מעדותה של האלמנה: "ש. הוא (המנוח - ע.ט) עבד? ת. הוא לא עבד. ש. בגלל מחלת הסכרת, נכון? ת. כן. ש. בגללה הוא איבד את הראייה או חלקה? ת. כן. ש. היתה לו תעודת עיוור, נכון? ת. כן. ש. הדוכן שהיה לו בשוק, היה לו פעם, נכון לפני המחלה? ת. לפני המחלה. ש. הוא הפסיק שם לפני המחלה או בעקבותיה? ת. בעקבות המחלה" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 13-23 ועמ' 24 ש' 1) בחקירה החוזרת נתן ב"כ התובעים לאלמנה הזדמנות לתקן את תשובתה באופן שתטען שהמנוח עבד, אך האלמנה חזרה שוב על עמדתה כי המנוח לא עבד לפני הפטירה, וכי בזמנו היה לו דוכן בשוק בו הוא מכר פירות וירקות. ב"כ התובעים טען, כי בהתאם לעדות הבן שמעון (התובע מס' 2), האלמנה לא ידעה על עיסוקיו של המנוח ומכאן תשובותיה שהוא לא עבד. לטענת שמעון בחקירה הנגדית: "היא לא חייבת לדעת" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 26). מדובר בטענה מופרכת. אין זה מתקבל על הדעת כלל וכלל כי המנוח יעבוד במשך 8 שנים בעיסוקים שונים כפי שנטען על ידי עדי התביעה, ירוויח סכום הנע בין 10,000 ₪ עד 12,000 ₪ לחודש, מבלי שהאלמנה, שהיא האדם הקרוב ביותר אליו, לא תדע על עיסוקיו אלה. אין זה סביר גם שמכריו של המנוח וקרובי משפחתו האחרים יידעו על עיסוקיו ערב התאונה, מלבד האלמנה שחיה אתו וניהלה עימו משק בית משותף. עובדה נוספת אשר שוללת את טענות התובעים לעניין עיסוקיו השונים של המנוח ערב התאונה וגובה הכנסתו מאותם עיסוקים, היא העובדה שהמנוח נפטר מבלי להשאיר אחריו נכסים כלשהם. מעדות אחיו של המנוח, מר חנניה אבן חיים התברר, כי המנוח התגורר יחד עם בני משפחתו בדירה שכורה של עמידר, וכי הוא נפטר מבלי להשאיר ולו אגורה אחת אחריו. לא היתה לו דירה, לא היה לו רכב, ולא היו לו חסכונות, פקדונות או כל רכוש אחר, שהותיר אחריו. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענות עדי התביעה שהמנוח עבד והרוויח סכום הנע בין 10,000 ₪ עד 12,000 ₪ לחודש מעבר לקצבת הנכות הכללית. די בעובדות ובראיות שהובאו לעיל כדי לדחות מכל וכל את טענות התובעים בדבר הכנסותיו הבלתי מדווחות של המנוח. ברם, ובגדר למעלה מן הצורך, אתייחס לתצהירים ולעדויות עדי התביעה ואראה, כי מדובר בעדים בלתי אמינים, שהחובה לומר את האמת לא היתה נר לרגליהם. העד הראשון שהעיד מטעם התביעה היה חנניה אבן חיים, אחיו של המנוח. בתצהיר עדותו הראשית טען חנניה, כי למנוח היה דוכן לממכר פירות וירקות בשוק בבית שאן, בו מכר פירות וירקות במשך שנים רבות. לטענתו, לפני כ - 6 שנים החל המנוח למכור בדוכן שלו שעונים, מצתים ותמרוקים במקום פירות וירקות. הוא אף טען, כי המנוח עסק במסחר במוצרי חשמל ובבגדים, ובתקופות מסוימות עבד בתפקיד שומר בקזינו בחיפה וקיבל סכום של 700 ₪ לערב. הוא אף הזכיר עסקה שהמנוח היה מעורב בה ושבה רכש המנוח סטוק של בגדים בסכום של 40,000 ₪ ומכר אותו בסך 67,000 ₪. על סמך כל האמור, העריך חנניה את הכנסתו החודשית של המנוח מעיסוקיו השונים, בסכום הנע, כאמור, בין 10,000 ₪ ל - 12,000 ₪. לא נתתי אמון בעדותו של חנניה, שהתגלו בה תמיהות וסתירות מהותיות, אשר מכרסמות באופן חמור באמינות הגרסה. כך למשל, בניגוד לאמור בתצהיר ולפיו היה למנוח דוכן בשוק שבו מכר שעונים, מצתים ותמרוקים, חזר בו חנניה מטענה זו וטען, כי המנוח היה מוכר שעונים, מצתים ותמרוקים על ידי כך שהיה מסתובב ממקום למקום ומפיצוציה לפיצוציה ומוכר את הסחורה. בניגוד לגרסה שבתצהיר טען חנניה בחקירתו הנגדית, כי המנוח נהג למכור אף מוצרים אסורים לשיווק, כגון "ויאגרות, סיאליס, כל מיני דברים כאלה לפיצוציות". משום מה טענות אלה לעבודתו של המנוח בעיסוקים אסורים לא פורטו בתצהיר. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית התברר, כי אין בסיס לטענה שהמנוח עבד כשומר בקזינו, ולכל היותר שימש המנוח בתפקיד "קוף", דהיינו "אדם שלוקח על עצמו את האחריות (על ניהול הקזינו הבלתי חוקי - ע.ט.) ומקבל על זה כסף". (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 28-31, ועמ' 9 שורות 1-3). לא צריכה להיות מחלוקת, כי גם אם נכונה הטענה שהמנוח עסק במכירת מוצרים אסורים למכירה או עבד כ"קוף" בקזינו, ולדעתי גם לטענות אלה אין בסיס, ההכנסה מעיסוקים בלתי חוקיים אלה אינה יכולה להילקח בחשבון בקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. אדם אינו יכול לטעון, למשל, כי הוא עובד ב"גניבה" וכי יש לקחת את הכנסתו מ"גניבה" בחשבון בקביעת בסיס שכרו. טענה כזו נוגדת את תקנת הציבור ואינה עולה בקנה אחד עם מדיניות שיפוטית ראויה. סתירות ותמיהות בעדותו של חנניה התגלו גם בקשר לשאלה אם המנוח עסק באותם עיסוקים לבד. מכיוון שהמנוח לא החזיק ברישיון נהיגה, נשאל חנניה אם המנוח היה מסתובב ברגל ומבצע את עיסוקיו השונים. תשובתו של חנניה היתה ש"היו עוד אנשים שהיו איתו" ושהיו מסיעים אותו ברכב (עמ' 9 שורות 17-18). ברם, בהמשך התקשה חנניה למסור שמו של אדם אחד שעבד עם המנוח, התפתל על דוכן העדים, סתר את עצמו ובסוף טען, כי ברוכלות עבד המנוח לבדו. בנוסף לכל האמור, התברר כי חנניה נחקר על ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעת, אשר תיחקר אותו באשר לעיסוקיו של המנוח לפני הפטירה (הדיסק עליו הוקלטה השיחה הוגש וסומן נ/12). ההקלטה הושמעה לחנניה במהלך חקירתו הנגדית והוא זיהה את קולו בה. בשיחה זו סיפר חנניה לחוקר, כי המנוח לא עבד לפני פטירתו. העד אף ציין כי המנוח הפסיק לעבוד בעקבות התפרצות מחלת הסכרת ממנה הוא סבל. גרסה זו כמובן אינה מתיישבת עם האמור בתצהיר עדותו הראשית של חנניה ועם עדותו בחקירה הנגדית ולכן נדרשה תגובתו לנשמע בקלטת. בתשובה לנשמע בקלטת טען חנניה, כי יש דברים שפחד להגיד אותם עד שאמרו לו שזה לא יפגע במשפחה. הסבר זה אינו יכול להתקבל. השיחה עם החוקר התנהלה מטבע הדברים לאחר הפטירה ובשלב שבו כבר שום דבר לא יכול להזיק למנוח. מכל מקום, לא נתתי אמון בעדותו של חנניה לא באשר לעיסוקיו של המנוח לפני הפטירה ולא באשר להסברים שהוא נתן ביחס לשיחה שלו עם החוקר כפי שעולה מההקלטה. עד נוסף שהוזמן על ידי התובעים הוא חנני נחום, אשר ניהל בעבר דוכן בשוק בבית שאן. בתצהיר עדותו הראשית טען נחום חנני, כי הוא בעל דוכן לממכר ירקות ופירות בשוק בעיר בית שאן מזה 40 שנים, וכי למנוח היה דוכן בשוק בו נהג למכור ירקות ופירות. לטענתו, הדוכן של המנוח היה מרוחק מהדוכן שלו כ - 20 מטרים והם היו נפגשים ומשוחחים על עיסוקיהם. העד הוסיף בתצהיר, כי לפני כשש שנים החל המנוח למכור גם שעונים, מצתים ותמרוקים בנוסף לדוכן של פירות וירקות ועסק גם במסחר. במהלך חקירתו הנגדית התברר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי כל האמור בתצהיר העד אינו מדוייק, בלשון המעטה. בחקירתו הנגדית אישר העד, כי במועד החתימה על התצהיר וגם במועד אירוע התאונה לא היה לעד או למנוח דוכן בשוק, כי העד סגר את הדוכן שלו בשוק בשנת 2009 וכי המנוח עזב את העבודה בשוק כארבע שנים לפני כן, קרי בשנת 2005. על כן, הניסיון של העד לטעון בתצהיר, כי במועד הפטירה עסק המנוח במכירת פירות וירקות בשוק, הוא ניסיון מופרך וחסר בסיס. יתרה מכך, חוקר פרטי מטעם הנתבעת שוחח עם העד והקליט אותו בסתר. במהלך שיחה זו הסביר נחום חנני, כי היה לו דוכן בשוק עד לפני כעשר שנים. בנסיבות אלו, טענת העד שניהל דוכן בשוק עד 2009 היא טענת סרק, וכך גם האמור בתצהירו לעניין עיסוקיו של המנוח. עד שלישי שזומן מטעם התובעים הוא נועם עובדיה, מי שהיה חבר של המנוח לפני פטירתו. בעדותו הראשית טען נועם, כי המנוח היה מסתובב ברחבי העיר בית שאן ומוכר תמרוקים, מצתים ובשמים. לטענתו, המנוח עבד בעיסוק זה עד הפטירה. לא נתתי אמון בגרסתו של העד. בעדותו של העד התגלו סתירות, תמיהות וסימני שאלה, אשר מעוררים ספק כבד באמינות גרסתו. כך למשל, על אף שלטענתו הוא היה חבר טוב של המנוח, לא ידע העד לספר תחילה במה עסק המנוח לפני שהחל להסתובב בעיר ולמכור תמרוקים ומצתים. בהמשך הוא טען, כי לפני שהחל להסתובב בעיר ולמכור תמרוקים ובשמים, היה למנוח דוכן בשוק שגם בו מכר בשמים ותמרוקים, זאת בניגוד לעדויות יתר עדי התביעה אשר טענו, כי בשוק היה המנוח מוכר פירות וירקות. מכל מקום, העד לא ידע לספר כמה הרוויח המנוח מעבודה זו וכל הידיעה שלו מבוססת על כך שבעת שהוא (העד) היה יושב בבתי קפה, הוא היה מבחין במנוח מסתובב ומוכר בשמים ותמרוקים. על עדות מעין זו לא ניתן לבסס ממצאים כלשהם. עד נוסף שזומן על ידי התובעים הוא אליהו יוסף, אשר טען כי הוא מכיר את המנוח מאז גיל 10. לטענתו, הוא עובד שכיר בבית אריזה לפרי הדר באזור השוק בעיר בית שאן, שוק בו היה למנוח דוכן לפירות וירקות. לדבריו, לפני כשש שנים החל המנוח למכור בדוכן שלו שעונים, מצתים ותמרוקים במקום הפירות והירקות. בחקירתו הנגדית אישר העד, כי המנוח החזיק בדוכן בשוק עד שנת 2003 או 2004, דהיינו עד שש שנים לפני התאונה, נתון שמשום מה הושמט מתצהיר העד. יתרה מכך, על אף שבתצהיר נטען כי לפני כשש שנים, דהיינו בשנת 2006 או בסמוך לכך, החל המנוח למכור בדוכן שעונים ומצתים, התברר מחקירת העד, כי באותה שנה כלל לא היה למנוח דוכן בשוק, שכן הוא סגר אותו כבר בשנים 2003/2004. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית טען העד, בניגוד לאמור בתצהיר, כי המנוח מכר בדוכן רק פירות, וכי את השעונים, המצתים והתמרוקים החל למכור לאחר שסגר את הדוכן, וכי הוא (המנוח) היה מסתובב בעיר ומוכר תמרוקים ומצתים. מדובר בסתירות מהותיות אשר מכרסמות באופן חמור באמינות גרסתו של העד. העד האחרון שהעיד מטעם התובעים היה שמעון אבן חיים, בנו של המנוח. בתצהיר עדותו הראשית טען שמעון, כי לאביו המנוח היה דוכן בשוק בו מכר ירקות ופירות וכן עסק במסחר. לדבריו, בתקופה האמורה לפני מות המנוח, ריצה שמעון עונש מאסר בכלא והמנוח היה תומך בו מדי חודש בסכום של 2,500 ₪. מדובר בגרסה מופרכת וחסרת יסוד, בלשון המעטה. כפי שניתן להיווכח מחקירת העדים, אין מחלוקת, כי המנוח סגר את הדוכן בשוק, לפחות כשש שנים לפני הפטירה, אם לא לפני כן. עובדה זו אף אושרה בחקירתו הנגדית של שמעון, שם הוא הודה, כי לאביו היה דוכן עד שנת 2002/2003, נתון שמשום מה נעלם מתצהירו. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית טען שמעון, לראשונה, כי הוא היה עוזר לאביו למכור שעונים, מצתים ותמרוקים ולשיטתו, הוא (שמעון) היה מסתובב ברחבי העיר, מוכר את הסחורה ומקבל מאביו את השכר המגיע לו. משום מה, גרסה זו כלל לא הוזכרה בתצהיר, עובדה אשר מפחיתה באופן ניכר מאמינותה. זאת ועוד, בניגוד לגרסה שהמנוח היה תומך בו בעת שהייתו בכלא בסכום של 2,500 ₪, התברר מחקירתו הנגדית של שמעון, כי שב"ס מגבילים את סכומי התמיכה לסכום הנמוך מ-2,000 ₪ בחודש, כך שהגרסה שהמנוח תמך בו בסכום של 2,500 ₪ היא טענה מופרכת. יתרה מכך, שמעון יכול היה לקבל מהשב"ס נתונים מדוייקים באשר לסכומי ההפקדה בקנטינה ובכך לנסות ולהוכיח את טענותיו בעניין זה. ברם, שמעון לא עשה דבר כדי להוכיח את טענותיו בעניין זה ומלבד טענה סתמית וכללית שהמנוח תמך בו, בזמן שהייתו בכלא, בסכום של 2,500 ₪ לחודש לא הובאה תשתית ראייתית כלשהי לתמיכה בטענה. טענתו של שמעון לעניין תמיכת הוריו בו בזמן שהותו בכלא, אף אינה מתיישבת עם מצבם הכלכלי של הוריו ועם הכנסתם החודשית, אשר הסתכמה בסכום של 7,000 ₪ לחודש, בגין קצבת נכות כללית שקיבל המנוח מהמוסד לביטוח לאומי ובגין שכרה של האלמה מעבודה. מסכום זה לא יכול היה המנוח לפרנס את משפחתו, וגם לתמוך בשמעון בסכום של 2,500 ₪. מעבר לנדרש אוסיף, כי בזמן שהותו של אסיר בכלא, מוטלת על השב"ס החובה והאחריות לספק את כל צרכיו, לרבות אוכל, שתיה וטיפולים רפואיים. על כן, לא ברור מדוע היה על המנוח לתמוך בשמעון בסכום נוסף של 2,500 ₪. נראה כי טענה זו נולדה בדיעבד ולצרכי התביעה בלבד. כפי שניתן להיווכח מסקירת העדויות בתצהירים ובחקירה הנגדית, הרושם העולה הוא שהעדים חתמו על התצהירים מבלי שהם עצמם האמינו בתוכנם, וככל הנראה מבלי שהוסבר להם מה המטרה מאחורי הגשת התצהירים, לא הוסברה להם חשיבות הדיוק בפרטים ובמועדים, ומסרו תצהירים הרחוקים מלשקף את האמת. מה שמפליא עוד יותר שהתנהלות זו נכונה לגבי כל עדי התביעה, למעט האלמנה שלא היתה, ככל הנראה, מוכנה למסור עדות שקר ולטעון, כי בעלה המנוח עבד לפני פטירתו. על תצהירים ועדויות כאלה לא ניתן לסמוך ולא ניתן לבסס עליהם ממצא כלשהו. סיכומם של דברים, הנני דוחה מכל וכל את טענות התובעים לעניין הכנסותיו הנוספות והבלתי מדווחות של המנוח וקובע, כי המנוח לא עסק ולא יכול היה לעסוק, נוכח מצבו הרפואי עובר לאירוע התאונה, בכל עיסוק שהוא. עדויות העדים באשר לעיסוקיו של המנוח במכירת פירות וירקות בשוק ובאשר למכירת תמרוקים, מצתים ושעונים מתייחסת לתקופה עד שנת 2002, אז חלה המנוח במחלת הסכרת ויתר לחץ דם ולאחר מכן איבד, כמעט באופן מוחלט, את ראייתו. מאז הפסיק המנוח לעבוד, הוא הגיש תביעה לנכות כללית, תביעתו אושרה ומאז הוא ואשתו התפרנסו מקצת נכות כללית ומעבודת האלמנה. כמו כן, הנני דוחה את עדותו ואת טענותיו של שמעון שהוריו היו תומכים בו בסכום של 2,500 ₪ לחודש בזמן שהותו בכלא ושלולא פטירת המנוח בתאונה, הוא היה ממשיך לתמוך בו במשך כל שהותו בכלא. תביעת התלויים הפסד תלות במנוח המנוח השאיר אחריו תלויה אחת (האלמנה). מאישור המל"ל בדבר תשלום קצבת נכות כללית למנוח (צורף לתצהיר התובעים) עולה, כי עובר לפטירה קיבל המנוח קצבת נכות כללית בסך 4,284 ₪. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 4,580 ₪. מתלושי השכר שצירפה האלמנה לתצהירה עולה, כי עובר לפטירה היא עבדה והשתכרה סכום של 3,426 ₪ בממוצע לחודש. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 3,663 ש"ח. מדובר, אם כן, בקופה משותפת של 8,243 ₪, ושלש ידות (האלמנה, המנוח ומשק הבית), כך ששווי כל ידה הוא 2,748 ₪. מדובר, אם כן, בהפסד של 2,102 ₪ לחודש (4580-2748). א. בגין התקופה מאז התאונה ועד היום (38 חודשים), נגרם לאלמנה הפסד בסך: 79,876 ₪ - 2,102 x 38 סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 81,793 ₪. ב. בגין התקופה מהיום ועד שהמנוח היה מגיע לגיל 67, ייגרם לאלמנה הפסד כדלקמן: 271,253 ₪ = 129.0454 x 2,102 האלמנה לא טענה להפסד תלות בגין קצבת הזקנה שהמנוח היה אמור לקבל בהגיעו לגיל 67 ולכן לא אתייחס לענין זה בפסק הדין. יתרה מכך, מאחר שהאלמנה עובדת ומשתכרת ומאחר שבהגיעה לגיל הפרישה, אמורה לקבל פנסיה וקצבת זקנה, חישוב גס של הסכומים מביא למסקנה, כי לא ייגרם לאלמנה הפסד תמיכה מגיל 67 והלאה. אובדן שירותי אב/בן זוג כפי שפורט בהרחבה לעיל, המנוח היה חולה מאד וסבל מנכות גבוהה, אשר הגבילה אותו בחיי היום יום ומנעה ממנו לצאת לשוק העבודה. נכותו של המנוח אף הגבילה אותו בביצוע עבודות משק הבית ובמתן עזרה בעבודות אלה. ואכן, בחקירה הנגדית אישרה האלמנה, כי היא היתה עושה "הכל, משלמת חשמל, מים, טלפון, עושה קניות" (עמ' 23 שורות 7-8). יחד עם זאת, לא ניתן לשלול, כי המנוח אף הוא תרם במידה זו או אחרת לניהול משק הבית, כגון בהחלפת מנורות, בביצוע קניות וכו', בעיקר לנוכח העובדה שהאלמנה היתה עובדת והוא היה נשאר בבית. בהתחשב בכל האמור ובהתחשב במוגבלות ממנה סבל המנוח ובגילו, הנני מעריך את הנזק שנגרם לאלמנה בגין אובדן שירותי בעל, בעבר ובעתיד, בסכום גלובאלי של 50,000 ₪, נכון להיום. נזקי האלמנה בהיותה תלויה במנוח מסתכמים, אם כן, בסכום של 403,046 ₪. תביעת העיזבון בתביעת העיזבון טענו התובעים לראשי הנזק שעניינם הוצאות אבל וקבורה וכאב וסבל. משום מה לא טענו התובעים לנזק בגין השנים האבודות ולכן לא אתייחס לראש נזק זה. הוצאות קבורה התובעים טענו להוצאות קבורה והוצאות נלוות אחרות בסכום של 50,000 ₪. להוכחת טענה זו צירפו התובעים קבלות שונות, לרבות קבלות בגין רכישת פירות וירקות, קבלות בגין רכישות במכולת, במגה, במינימרקט, רכישת 120 מנות קטרינג ועוד. ספק רב אם כל הקבלות והחשבוניות שצורפו לתצהיר התובעים קשורים לפטירת המנוח, שכן גם בחיי היום יום, מבצעים האנשים קניות במכולת השכונתית, ברשתות השיווק ועוד. מכל מקום, הסכום לו טוענים התובעים אינו סביר גם ביחס לקבלות שצירפו, ואינו עומד ביחס סביר להוצאות שנגרמו להם בפועל. בהתחשב בכל האמור ובטענות התובעים בתצהיריהם, הנני מעריך את ההוצאות שנגרמו לתובעים בגין פטירת המנוח ובתקופת שהותו בבי"ח לפני הפטירה, בסכום של 20,000 ₪, מעבר למענק הפטירה שהתובעים קיבלו, או זכאים היו לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. נזק לא ממוני בגין נזק לא ממוני מגיע לתובעים סכום של 45,202 ₪, כשסכום זה כולל ריבית מיום הפטירה ועד היום. קצבת שאירים בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 29/3/12 (מוצג נ/5), מקבלת ועתידה לקבל האלמנה מהמוסד לביטוח לאומי קצבת שאירים בסך 373,684 ₪. סכום זה יש לנכות מסכום הנזק שנגרם לתובעים. סיכום הנזק נזקי התובעים מסתכמים, אם כן, כדלקמן: א. הפסד תמיכה \ תלות - 353,046 ₪ ב. אובדן שירות בן זוג - 50,000 ₪ ג. הוצאות קבורה, מצבה והוצאות נלוות אחרות - 20,000 ₪ ד. נזק לא ממוני - 45,202 ₪ סה"כ - 468,248 ₪ מסכום זה יש לנכות את קצבת השאירים והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 94,564 ₪. הזכאות ל-25% מהנזק בסיכומיהם לא טענו התובעים, כי לכל הפחות הם זכאים ל-25% מהנזק. ברם, לאחר הגשת סיכומים מטעם הנתבעת הוגשה הודעה מטעם התובעים בה הודיעו, כי הם עומדים על הטענה שבכל מקרה הם זכאים ל-25%. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעים לא הוכיחו זכאות ל-25%, לא העלו טענה כזו בסיכומים ולכן, אין להתחשב בענין זה בקביעת הפיצוי. לא צריכה להיות מחלוקת, כי התובעים זכאים ל-25% מהנזק במקרה שהנזק נבלע, באופן מלא או חלקי בתגמולי המל"ל. אין המדובר בתאונת עבודה, הרכב בו נסע המנוח אינו רכב מעביד והתאונה לא אירעה בשירות המעביד. בהתאם לכך, זכאים התובעים, לכל הפחות, ל-25% מהנזק. 25% מהנזק מסתכמים בסך 117,062 ₪, סכום העולה על יתרת הפיצוי לאחר ניכוי תקבולי המל"ל ולכן זכאים התובעים לסכום הגבוה, קרי 117,062 ₪. סוף דבר אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 117,062 ₪. בתוספת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17,805 ₪. מסכומים אלה יש לנכות את התשלומים התכופים ששילמה הנתבעת לתובעים כפי שעולה מהמוצג נ/11, בתסופת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ותשלום ועד היום. נכותתאונת דרכיםמוות בתאונת דרכיםמקרי מוות