בית הדין לעבודה ציין בפסיקתו כי טענה ל"איחור קל" בהגשת הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, כ"טעם מיוחד" אינה עונה על התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לפיה, אף איחור בן יום אחד, טעון תרוץ והצדקה. להלן פסק דין בנושא איחור קל בהגשת בקשה: פסק דין השופטת נילי ארד 1. לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית דין זה לאה גליקסמן מיום 28.5.06 בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור (בש"א 316/06). פסק הדין בתובענה 2. המשיב שעבד כנהג אצל המערערת (להלן: החברה), הגיש תביעה לתשלום רכיבים אלה: פיצויי פיטורים, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. החברה מצידה הגישה תביעה שכנגד לתמורת הודעה מוקדמת ולהחזר הלוואות ומקדמות שנתנה למשיב. 3. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציגי ציבור גב' יהודית רקנטי ומר משה מרבך; עב 2533/00) עמד בהרחבה על העדויות והראיות שהובאו לפניו, ועל טענות הצדדים, ובהסתמך על כלל החומר שהובא לפניו, קיבל את תביעת המשיב לפיצויי פיטורים ודמי הבראה. תביעות המשיב לתשלום פדיון ימי חופשה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה נדחו. בית הדין האזורי דחה תביעה שכנגד שהגישה החברה להחזר הלוואות ומקדמות והודעה מוקדמת. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיב לפיה "לא שב לעבודה בשל הפחדות מטעם אנשי הנתבעת [החברה- נ.א.], אשר האשימו אותו בביצוע הגניבה" והוסיף וקבע: נוכח נסיבות סיום עבודתו של המשיב יש לראות בהתפטרותו כפיטורים ואין לדרוש ממנו מתן הודעה מוקדמת על התפטרותו; לא הוכחה תביעת החברה להחזר הלוואות ומקדמות שנתנה לטענתה למשיב. בהסתמך על חומר הראיות והטענות שהובאו לפניו, קיבל בית הדין את תביעת המשיב, דחה את התביעה שכנגד, וחייב את החברה לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ש"ח. הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור 4. החברה הגישה לרשמת ביום 11.4.06 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (להלן גם: הבקשה). בקשתה הוגשה "לשם הזהירות" וטעמיה לכך היו אלה: מכיוון שהחברה לא הייתה מיוצגת, לא ידעה מהו המועד להגשת הערעור וסברה בטעות שעומדים לרשותה 45 ימים להגשתו ולא 30 ימים; למשיב לא יגרם כל נזק בקבלת הבקשה. המשיב התנגד לבקשה בטענה שהחברה לא הצביעה על כל נימוק ענייני להארכת מועד; הבקשה לא נתמכה בתצהיר; סיכויי הערעור נמוכים שכן פסק הדין מתבסס על חומר הראיות והתרשמות בית הדין מן העדים. 5. הרשמת דחתה את הבקשה תוך שקבעה, כי "טעות של בעל דין באשר למספר הימים העומדים לרשותו לשם הגשת הערעור אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד. מועד הגשת הערעור הינו דין ידוע ומושרש, הניתן לבירור על ידי בדיקה שגרתית, אשר הגשת כל כתב טענות מחויבת בה. גם על בעל דין שאיננו מיוצג מוטלת החובה לערוך בדיקה זו". ובהתייחס לסיכויי הערעור הייתה זו מסקנתה: "במקרה שבפני, מדובר בערעור על קביעות שונות של בית הדין האזורי, אשר נובעות מקביעתו העובדתית באשר לנסיבות התפטרותו של המשיב מעבודתו במבקשת. בית הדין האזורי העדיף בבירור את גרסתו של המשיב באשר לנסיבות התפטרותו על פני גרסת המבקשת, ועל כן קבע כי התפטרותו נעשתה עקב נסיבות אשר בהן אין לצפות ממנו כי ימשיך בעבודתו. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות אשר הוצג בפני בית הדין קמא, ובהתרשמותו של בית הדין מן העדויות אשר נשמעו בפניו, והיא מסוג הקביעות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. על כן, נראה כי סיכויי המבקשת לזכות בערעורה אינם גבוהים, ואינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד במקרה הנדון". על כן, נדחתה הבקשה והחברה חויבה בתשלום הוצאות משפט למשיב, בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: החלטת הרשמת). טענות הצדדים בערעור 6. בערעורה ביקשה החברה לבטל את החלטת הרשמת, ובעיקרו של דבר חזרה על טעמי בקשתה בפני הרשמת והוסיפה: גם אם נסיבות המקרה, אינן מהוות שיקול יחיד ומכריע לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד, היה על הרשמת לבחון שיקולים נוספים שבמצטבר מתגבשים לכדי טעם מיוחד, אף אם כל אחד מהם לכשעצמו אינו מהווה טעם מיוחד; טעותה של החברה במניין הימים היא "טעות בתום לב וטעות שלא נבעה מרשלנות חמורה אלא מעיון ו/או הסתמכות על התקנה שאינה מתאימה למקרה זה, וכל זאת בתום לב ולא מתוך זלזול ו/או פגיעה בהליך ו/או הערכאה ו/או הצדדים"; ככל שהיה אחור מדובר באחור קל של מספר ימים שאינו פוגע בציפיותיו של המשיב לסופיות ההליך; גם אם נגרמה פגיעה כלשהי בציפיות המשיב לסופיות ההליך הרי שמדובר בפגיעה זניחה; מאזן הנוחות נוטה לחברה מכיוון שמידת הפגיעה באינטרס החברה למיצוי טענותיה בערעור עולה בהרבה ממידת הפגיעה באינטרס המשיב לסיום ההליך; מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת כתב ערעור שהוכן מראש והוגש יחד עם הערעור, להבדיל ממצב לפיו מבוקשת הארכת מועד כאשר כתב הערעור כלל לא הוגש עם הבקשה; סיכויי הערעור טובים למרות שמדובר בערעור שבחלקו נסב גם על קביעות עובדתיות. אין לשלול סיכויי הערעור ובכך להכריע בו עוד טרם שמיעתו; הערעור אינו נסב רק על קביעות עובדתיות אלא עניינו גם "המבחנים הנקוטים ועל קונסטרוקציות משפטיות בהם השתמש בית דין קמא". בנוסף, הערעור "מצביע על טעות קיצונית בקביעת מסכת העובדות"; יש לפרש את הוראת תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 שעניינה הארכת מועדים, מתוך גישה ההולמת את בית הדין; אשר לערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לגופו - הערעור מעלה שאלות משפטיות וחשובות. פסק דינו של בית הדין האזורי מושתת "על קונסטרוקציה משפטית חריגה ועל חריג לדין שעובד מתפטר אינו זכאי לפיצויי פיטורים ועל שיטת בחינת ראיות במבחנים משפטיים החורגים מהמקובל והנהוג בבתי המשפט ובבתי דין לעבודה" . 7. ביום 18.9.06 הוגשה "תגובת המשיב לערעור ובקשה לדחיית הערעור", במסגרתה ביקש המשיב לדחות את הערעור על הסף בנימוק שלא הומצא לו סיכום טענות החברה בערעור. לחילופין, ביקש להגיב לאחר המצאת סיכומי טענות החברה (בש"א 660/06). ביום 16.10.06 הגיש המשיב את סיכום טענותיו בערעור. המשיב תמך בהחלטת הרשמת מטעמיה והוסיף וטען: החברה לא הצביעה על טעם מיוחד להארכת מועד; טעותה של החברה וסיכויי הערעור אינם מתגבשים לכדי טעם מיוחד; ערעור החברה נובע מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי אשר לאור חומר הראיות העדיף את גרסת המשיב באשר לנסיבות התפטרותו; החברה לא שילמה לו את החיובים שהושתו עליה על פי פסק הדין ו"רק לחילופין" הוא "מוכן לתת את הסכמתו להארכת מועד לערעור כפוף וכתנאי מוקדם שיופקד מלוא הסכום שנפסק בקופת כב' בית הדין עד החלטה סופית בערעור". 8. ביום 19.11.06 הגישה החברה תגובתה לסיכום טענות המשיב, מבלי שהתייחסה לטענותיו בדבר אי תשלום החיובים על פי פסק הדינו של בית הדין האזורי. בתגובתה, פירטה החברה בהרחבה את השתלשלות העניינים עד למועד בו הוגשו סיכומי המשיב, והארכות המועד להגשת סיכומיו של המשיב תוך שציינה, כי מן הדין להקל גם עמה באיחור בהגשת הערעור. דיון והכרעה 9. נקדים אחרית לראשית, ונאמר, כי לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי החלטת הרשמת בדין יסודה, וכי דין הערעור להדחות. טעמינו לכך נבאר להלן. 10. פסק הדין ניתן ביום 22.2.06 והומצא לחברה ביום 26.2.06. לכן, המועד לערעור היה 28.3.06. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 11.4.06. טענת החברה לפיה טעתה במניין הימים, אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול ותהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. שכן, המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא. העובדה שהאיחור נובע מאי ידיעת החוק על ידי מתדיין שאינו מיוצג, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד, באשר אין ליתן לצד בלתי מיוצג עדיפות על הצד המיוצג [דב"ע נב/ 94-9, אביבה לביא - משרד נסיעות רג'ואן, ניתן 8.6.92; בשא 2749/01 שמואל לוי נ' ירמיהו לביא, ניתן 17.4.01]. 11. טענת החברה ל"אחור קל" בהגשת הערעור, כ"טעם מיוחד" אינה עונה על התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לפיה, אף איחור בן יום אחד, טעון תרוץ והצדקה "אכן, יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל-הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" [עאח 1008/01 אלברט רחימי - מרגוט מלכה, פד"ע לז 385; וראו גם: ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך, פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, לא פורסם ניתן 30.7.01]. בענייננו, לא נמצא צידוק לאחור בן שבועיים ימים בהגשת הערעור;אף לא נטען שלמצער נעשה ניסיון של ממש לבירור המועד הנכון להגשת הערעור. העלאת טענה סתמית כי בעל דין לא היה לא היה מודע לזכויותיו, אין בה די לביסוס "טעם מיוחד" [עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן 30.10.06; עאח 1006/04 ענבל וייס - אורי גולד, ניתן 28.6.04]. 12. ככלל, סיכויי הערעור מהווים שיקול חשוב בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור [עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן 9.11.06; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן 30.10.06; דב"ע נז/ 98-9 שלום כהן - מדינת ישראל -משרד התקשורת, ניתן 12.2.97; בש"א 1695/04 מירב מתנות בע"מ - יעקב ליכטנשטיין, ניתן 8.2.05]. במקרה שלפנינו, נראה על פני הדברים, כי סיכויי הערעור אותו מבקשת החברה להגיש נמוכים, משפסק דינו של בית הדין האזורי, מושתת בעיקרו על קביעות שבמהימנות ובעובדה. בכגון אלה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, בהעדר טעם משפטי המצדיק זאת [עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן 30.10.06; עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן 9.11.06; עאח 1011/02 ג'בארין וליד שריידי - עותאמה נארימאן רימאן, ניתן 15.9.03]. אף בשלל טענות החברה, כשלעצמן ובהצטברותן, לא נמצא "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור [עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן ביום 30.10.06]. 13. מעבר לדרוש נתייחס לטענת החברה לפיה הבקשה להארכת מועד הוגשה בעקבות החלטת המזכירות לפיה חלף המועד להגשת הערעור. לטענת החברה, החלטת המזכירות בדבר חלוף המועד ניתנה בחוסר סמכות ויצרה "מצב בלתי הפיך" במובן זה שאלמלא החלטת המזכירות יכול וטענה של חלוף המועד להגשת הערעור כלל לא הייתה מועלית ולכן "המזכירות היא שקבעה קביעה משפטית והיא שכפתה על המערערת הגשת הבקשה והיא שגרמה למשיבה לטעון טענה והיא שהשפיעה על המצב המשפטי". טענה זו דינה להידחות ויפים לענייננו דבריו של הנשיא מנחם גולדברג בפסק דין בענין גרושובסקי: "על בית- הדין הפועל בעזרת כוחותיו המינהליים, קרי המזכירות, לקבל ערעור; כתב הערעור חייב לעמוד במספר תנאים שנקבעו בתקנות - ביניהם עמידה בזמן שנקבע להגשתו, ומשלא עמד בהם אין על המזכירות, שהיא כאמור מעין אורגן של בית - הדין, לקבלו. מזכירות בית - הדין, כמזכירות כל בית משפט, אינה משרד גרידא החייב לקבל כל מסמך המוגש לו, ללא בדיקה עניינית" ואילו הקביעה לפיה הוגש ערעור באחור נעשית "בין על פי בקשה שהיתה מוגשת על - ידי המשיב ובין ביזמת בית -הדין עצמו" [דב"ע מז/ 76-9 מלכה גרושובסקי - בנק "יהב" לעובדי המדינה בע"מ, פד"ע יט, 96, 101]. 14. סוף דבר - ערעור החברה על החלטת הרשמת נדחה. בתוך 30 יום מהיום תשלם החברה למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור