דוגמא להחלטה בנושא בקשת ארכה להגשת עתירה מתוקנת: שני המבקשים נמנים עם קבוצת עותרים גדולה (143 עותרים) המיוצגת בידי משרד עו"ד אגמון. הם טוענים כי העתירה המתוקנת שהוגשה בידי עו"ד אגמון אינה משקפת כהלכה את טענותיהם כבעלי דירות גדולות, שהעותרים נחלקים לקבוצות שונות שמתקיים ביניהן ניגוד עניינים מסוים שאינו מאפשר ייצוגם בידי עו"ד מסוים אחד ושיש בין העותרים קבוצה של כמה עשרות בעלי דירות גדולות שעניינם זהה לעניינם של המבקשים. לפיכך מבקשים המבקשים שתינתן להם אורכה בת 90 ימים כדי לאחד את קבוצת בעלי הדירות הגדולות לשם הגשת עתירה מתוקנת, בידי עו"ד אחר שתשקף את הטענות של המבקשים. הבקשה הונחה לפניי כ-24 שעות לפני המועד שנקבע לדיון מקדמי בעתירות המתוקנות. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר ולפי תוכנה אין כל ביטחון שהתבקשה תגובה של משרד אגמון ותגובה כזאת גם לא הונחה לפניי. די בכך כדי שאדחה את הבקשה. יתר על כן, מאז הגשת העתירות המתוקנות חלפו מספר חודשים. היה לאיל ידם של המבקשים לעמוד על הבעייתיות המתוארת בבקשתם לכל הפחות ממועד הגשת העתירות המתוקנות. הם השתהו בפנייתם עד הנה. שיהוי זה הוא בעל משקל גדול, שכן קבלת הבקשה פירושה דחיית בירור העתירה למשך חודשים לא מעטים. דחייה כזאת היא פגיעה חמורה מאד באינטרס של הציבור המגולם במשיבות ולא מן הנמנע שיש בו גם כדי לפגוע באינטרס של מאות העותרים האחרים שגם להם עשוי להיות עניין להביא את העתירה לכדי ברור. די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה. אך עליי להוסיף שקבלת הבקשה עשויה ליצור "מדרון חלקלק"; תתי קבוצות של עותרים עשויות להתגבש (כל תת קבוצה וסיבותיה עמה) ולבקש דחייה נוספת של הדיון ובכך לדרדר את בירור העתירה אל תהום נשייה. הבקשה נדחית. אם ירצו המבקשים לסגת מן העתירה, לא אמנע מהם את הדבר. למחלוקת שבינם לבין בא כוחם אין לי שום צורך להידרש. בקשת ארכההארכת מועד