דוגמא לפסק דין בנושא ביטול הסכם לביצוע עבודות עפר ובניה: הערעור שלפנינו דן בעיקרו בשאלות אם הסכם לביצוע עבודות עפר ובניה בוטל כדין; ואם כן - מהו גובה הפיצויים שיש להטיל על המפר. רקע עובדתי 1. לפני בית משפט קמא עמדו תביעתה של המערערת ותביעה שכנגד של המשיבה. הרקע העובדתי הובא בפסק דינו של בית משפט קמא, ונביא כאן את תימצותו. התביעות הן פרי התקשרות בין שתי חברות לביצוע עבודות עפר ובניה. המשיבה (להלן "כהן") זכתה במכרז בשנת 2004 על פיו נטלה על עצמה לבצע עבודות עבור משרד הבינוי והשיכון, שכללו חיזוק ושיקום מבנים בקריית שמונה. כהן נזקקה לקבלן משנה על מנת שיבצע קידוחי קרקע והתקנת כלונסאות מתחת לקומות עמודים ובסמוך למבנים. היא פנתה למספר חברות על מנת לקבל הצעות מחיר, וביום 11/4/05, כשקיבלה צו להתחלת העבודה ממשרד הבינוי והשיכון, היא חתמה עם המערערת (להלן "גבע") על הסכם (להלן "ההסכם") לביצוע העבודות שתוארו לעיל. בין היתר התחייבה גבע לבצע עבודות קידוחים בשיטה או באמצעות "מיניפייל", דהיינו קידוחים במכונת קידוח מיוחד המבצעת קידוחים בקוטר קטן על מנת למנוע פגיעה במבנים הסמוכים. כן נקבע בהסכם, כי עלות הקידוח כוללת את עלות חומרי הבניה והציוד הנדרש לביצוע העבודות. 2. עוד הוסכם בהסכם כי מועד התחלת העבודה הוא מיידי ושגמר העבודה יהיה לא יאוחר מיום 30/6/05. גבע לא החלה בביצוע העבודות, וכהן התקשרה עם חברה אחרת. הצדדים חלוקים בשאלה אם כהן ביטלה כדין את ההסכם בשל איחור בהתחלת ביצוע העבודות על פי ההסכם. 3. ביום 11/4/05, התקיימה פגישה באתר הפרוייקט בנוכחות נציגים של משרד הבנוי והשיכון ונציגים של כהן וגבע. מיד למחרת, ב-12/4/05, שלחה כהן מכתב דרישה לגבע להתארגן לביצוע הפרויקט ולהתחיל בעבודה עד ליום 14/4/05. משגבע לא החלה בעבודה, התקשרה כהן ביום 2/5/05 בהסכם עם חב' צמנטכל סולל בונה (להלן "צמנטכל"), על מנת שהיא תבצע את העבודות עבורה. 4. כהן טענה כי גבע הפרה את ההסכם הפרה יסודית ואו כי הראתה בהתנהגותה כי היא מבטלת מטעמה את ההסכם. כהן אף תבעה פיצויים מאת גבע, בטענה כי היה עליה להוסיף למחיר ביצוע העבודות בהסכם עם צמנטכל, שהיו לה הוצאות נוספות עקב החלפת הקבלן כמו הספקת הציוד, שעל פי ההסכם עם גבע, היה על גבע לספקו, ואילו על פי ההסכם עם צמנטכל - היה על כהן לספקו. הסכום שנדרש בכתב התביעה היה 857,976 ₪ ליום הגשת התביעה, 13/1/2008. 5. בתביעה הנגדית תבעה גבע לחייב את כהן בשל הפרת ההסכם עמה. לטענתה התגלה לה כבר ב-17/4/05, כי כהן התקשרה עם צמנטכל. לפיכך, היא לא יכלה להתחיל בביצוע העבודות. גבע דרשה כי תפוצה בגין הרווחים שהיתה אמורה להפיק מביצוע העבודה בסכום של כ-180,000 ₪. פסק דינו של בית משפט קמא 6. בית משפט קמא שמע את עדי הצדדים. בפסק דינו המפורט, נבחנו הראיות והעדויות, והמסקנה היתה שיש לקבל את תביעתה של כהן, אם כי בחלקה, ולדחות את תביעתה של גבע; זאת כיון שבית משפט קמא העדיף את גירסתה של כהן על פני גירסתה של גבע; גירסתה של כהן נראתה בעיניה של השופטת קמא "מבוססת יותר, אמינה יותר, מתיישבת עם המסמכים שקיימים והגיוניות יותר". בנמקה את מסקנתה זו הבהירה השופטת קמא כי אמנם לא ניתן היה להתחיל מיידית בעבודה, כיוון שצריך היה לחכות לתוכנית של המתכננים, ואולם תוכניות אלו נמסרו בפגישה באתר ביום 11/4/05, שבה, כאמור, נכחו גם נציגים של גבע. השופטת קמא קבעה כי עד למועד זה, לא ניתן היה להתחיל בעבודות. אולם גבע היתה צריכה להתחיל בעבודות מיד לאחר ה-11/4/05. גבע לא התארגנה לביצוע העבודה; היא לא רכשה חומרים, והציוד לא שונע לאתר. השופטת קמא לא קיבלה את דברי מנהלה של גבע, שהציוד הוכן, שכן עדותו זו לא נתמכה, לעמדתה של השופטת קמא, בכל ראיה נוספת כמו מסמך בכתב על הזמנת החומרים. השופטת לא קיבלה גם את טענתה של גבע, כי לא היו דרכי גישה לאתר. במכתב מיום 12/4/05 כתבה כהן כי דרכי הגישה מוכנות, ומסמך זה לא נסתר. השופטת קמא הגיעה למסקנה, כי חובה היתה על גבע, על מנת שלא תחשב כמפירת הסכם, להתחיל בביצוע העבודות לכל המאוחר ביום 12/4/05. 7. אף לגבי התקופה החל מיום 12/4/05 ועד להתקשרות עם צמנטכל, קבעה השופטת קמא כי גבע לא החלה בעבודה ולא נערכה לקראתה; השופטת לא קיבלה את טענתו של מנהלה של גבע, לפיה משום שה-14/4/05 היה יום חמישי, ובסוף השבוע לא מבצעים העברות של ציוד כבד, לא יכלה גבע להתחיל בעבודות אלא ביום 17/4/05. השופטת הוסיפה וקבעה כי לו נערכה גבע כיאות, היה ביכולתה להתחיל לעבוד כבר ב-12/4/0 או 13/4/05 או 14/4/05, שלא היו ימי שבת. מכאן, כך קבעה כב' השופטת, שההסכם הופר על ידי גבע כבר בשלב זה. השופטת הוסיפה ופסקה, שהיא איננה מקבלת את טענתה של גבע, כי המוטות, להן נזקקה גבע לביצוע העבודה ושהיה עליה להזמינם על מנת להתחיל בביצוע העבודה, אכן הוזמנו מחב' "בטון דרוך", שכן העד מטעמו של "בטון דרוך" (שריג) מסר בעדותו, כי לא התקבלה כל פניה של גבע להזמנת ציוד זה. 8. באשר לטענתו של מנהלה של גבע (להלן - "אלי") כי הוא פגש את מנהלה של כהן, מר אלקלעי (להלן - "אלקלעי"), באתר ביום 17/4/05 וכי האחרון הודיע לו שצמנטכל קיבלה עליה את העבודות, ולפיכך גבע לא התחילה בביצוע העבודות גם ביום זה - קבעה השופטת, כי אין זה נכון שביום זה הודיע אלקלעי לאלי כי צמנטכל קיבלה על עצמה את העבודות; הפגישה באתר ביניהם התקיימה רק ביום 25/4/05, ביום א', שבוע לאחר 17/4/12. מכאן שלא יתכן כי אכן זה היה תוכן השיחה ביניהם. זאת ועוד: רק ביום 26/4/05, החלה חלופת מכתבים בין הצדדים בכל הנוגע לטענות ההדדיות על הפרת ההסכם. הטענה כי כהן הפרה את ההסכם עלתה רק במכתבה של גבע מיום 10/05/05. השופטת קמא קיבלה שצמנטכל ידעה בפועל שהיא תקבל את העבודות כבר ב-26/4/05, אולם צמנטכל החלה את הקידוחים והעבודות רק ביום 8/5/05. מכאן שהיה סיפק בידי גבע לפעול על מנת למנוע את ההתקשרות, ברם היא ישבה ב"שב ואל תעשה" על אף שטענה, כי ידעה שהעבודה הועברה לצמנטכל עוד ביום 24/4/05. 9. בית משפט קמא דן אף בטענתה של כהן, לפיה ביום 13/4/05 התקשר נציגה של גבע, עזרא, והודיע כי גבע איננה יכולה לבצע את העבודות, וכי היא מוכנה לפצות את כהן ב-20 ₪ למטר אורך קידוח, שהיה עליה לבצע. מהעדר ראיה נוספת על תוכן השיחה, אם כי נקבע כי, אכן, התקיימה שיחה במועד שנטען, בית משפט קמא לא ביסס את פסק דינו על טענה זו. 10. גבע טענה בבית משפט קמא, כי האורכה שכביכול נתנה לה כהן, היתה חסרת תום לב, שכן היא כבר התקשרה עם צמנטכל במועד זה. בית משפט קמא דחה טענה זו כחסרת ממש, שכן כהן היתה רשאית לפעול בשני הערוצים על מנת להבטיח עצמה, שהעבודה תתחיל להתבצע, ואין בפניה לצמטנכל משום הפרת ההסכם, כל עוד ניתן לגבע אפשרות לעמוד בהתחייבויותיה. אמנם כהן כתבה ביום 22/5/05 כי היא עומדת להתקשר עם קבלן חלופי, בעוד שבאותו יום כבר התקשרה עמו, אולם בית משפט לא מצא בכך עילה לביטול קביעתו כי גבע הפרה את ההסכם. 11. על-פי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, היתה מסקנתו של בית משפט קמא, שיש לראות בגבע כמי שהפרה, הפרה יסודית, את ההסכם בהתנהגותה, ונקבע כי כהן התנהלה כחברה עסקית סבירה בבטלה את ההסכם. 12. בית משפט קמא דן בנזקים שנתבעו על ידי כהן ואת חלקן של הדרישות לפיצויים קיבל. לא נפרט אותן כאן, אלא בדיון בטענות של הצדדים לגבי גובה הפיצויים או טעויות שארעו בחישוב או בשל כך שעל אף תביעתה של כהן הם לא נפסקו לה, וככל שמי מהצדדים השיג עליהם. התביעה הנגדית של גבע, שהתבססה על הטענה כי כהן היא זו שהפרה את ההסכם ולפיכך חבה לשלם לה פיצויים בגין אובדן רווחיה - נדחתה. גבע חוייבה לשלם לכהן 212,722 ₪ ליום מתן פסק הדין, 10/4/11, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 45,000 ₪ (כולל מע"מ וכן שליש מאגרת בית המשפט). הערעור של גבע 13. גבע טענה כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את התביעה הנגדית. לטענתה ערעורה דן בטעויות משפטיות (בהבדל מערעור על קביעות עובדתיות) של בית משפט קמא. כך, כאשר נקבע כי עיכוב של מספר ימים מהווה הפרה יסודית המאפשרת ביטול ההסכם; כי אין מתום בקיום הקשרים והמגעים בין כהן לבין צמנטכל בעוד ההסכם בתוקף; כי היה מקום לקחת בחשבון שאף כהן התעכבה במספר שבועות, מה שמראה כי המועדים לא היו בבחינת תנאי יסודי; כך משנקבע כי לא ניתן היה להתחיל את העבודה באופן מיידי, לא היה נכון לקבוע שאיחור בביצוע הוא תנאי יסודי. עובדה היא כי כהן התקשרה עם צמנטכל בהסכם בו לא נקבעו מועדים לסיום העבודה; עובדה היא כי צמנטכל סיימה את העבודות בפרק זמן ארוך, העולה על זה שהוסכם עליו בהסכם גבע-כהן. נטען עוד, כי טעה בית משפט קמא כאשר לא נתן משקל לכך שכהן הסתירה מגבע את התקשרותה עם צמנטכל וכי לא נלקחה בחשבון העובדה שבחלק מהימים, מתוך 13 ימים שנקבעו כאיחור, חל חג הפסח. כן היו לגבע מספר טענות באשר לסכומי הפיצויים שנקבעו, עליהם נעמוד בפרק הדיון, בהכריענו גם במחלוקות אלו. הערעור הנגדי של כהן 14. ערעור זה דן אך ורק בגובה הפיצויים; נטען שהיו טעויות חשבונאיות וכן שקביעתו של בית משפט קמא שבמספר פריטי נזק שנטענו, אין לפסוק פיצויים, היא מוטעית. נעמוד על טענות אלו, תוך כדי דיון בטענות פריטי הנזק בהם הוכח שיש לפסוק פיצויים ובאשר לגובהם. דיון והכרעה - הערעור של גבע הפרת ההסכם 15. על אף נסיונותיה של גבע לאורכו של כתב הערעור ובטיעוניה להראות כי פסק דינו של בית משפט קמא לקה בטעויות משפטיות, ככל שאנו דנים בשאלת ביטול ההסכם והפרתו על ידי המערערת, לא מצאנו כאלו. הערעור בשאלה זו נסוב רובו ככולו הוא על קביעות של עובדות שבית משפט קמא קבע. ידועה ומושרשת ההלכה לפיה, בית המשפט לערעורים אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית (וראו, בין היתר ברע"א 9085/00 אברהם שטרית נ' אחים שרבט לבניין, פ"ד נז(5) 462). דעתנו היא כי פסק דינו של בית משפט קמא הוא יסודי; נבדקו טענות הצדדים; חלקו העיקרי מתבסס על העדפת עדותם של העדים מטעמה של כהן על פני אלו של גבע, כאשר הודגש כי העדפה זו מתבססת על האמון או העדר האמון שניתן בעדויות. לא מצאנו בקביעותיו של בית משפט קמא טעויות בקביעת העובדות בסוגיה בה עוסק פרק זה של פסק דיננו. לפיכך, הבסיס לדיוננו בשאלה אם ההסכם הופר ועל ידי מי, יהיה על פי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. האם בנתונים שבית משפט קמא קיבל כנכונים היתה הפרה של הסכם ההתקשרות בין גבע לבין כהן. 16. ביטול הסכם על ידי צד יכול להעשות גם ללא אישור בית המשפט מראש, על פי סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה( התשל"א-1970 (להלן - "חוק החוזים (תרופות)) ובתנאים כדלקמן: "הזכות לביטול 7 (א) נפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית. (ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק. לא תשמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול. (ג) ... 8. ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7 (ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה" הפרה יסודית הוגדרה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) כדלקמן: "לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניא גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. 17. ההסכם בין גבע לבין כהן לא הגדיר באופן מפורש מה תחשב כהפרה יסודית, אולם הוא כן קבע שעל גבע להתחיל מיידית את העבודות (סעיפים 3+4 בעמ' 1) ולסיימם עד ליום 30/6/05 לכל המאוחר. בסעיף 6 להסכם הוסף, שיש להתחיל את העבודות מיד עם קבלת הודעה בכתב, והודעה כזו נמסרה לחב' גבע ביום 12/4/05. באותו סעיף 6 נכתב כי "הפקעת העבודה מידי קבלן המשנה תעשה באחד המקרים הבאים... אי עמידה בלוח הזמנים... הפסקת ביצוע העבודה". עולה מההסכם החשיבות שכהן ייחסה לעמידה בלוח זמנים, עד כדי הכנסת סעיף, לפיו החוזה יופסק מיד עם ההפרות הקשורות בלוח הזמנים. ניתן לראות תנאי זה, בשל הזכות להפסיק את ההסכם מיידית עם הפרתו, כתנאי יסודי בהסכם. 18. נדון עתה בחלופה השניה שבסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), הקובעת כי "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה" היא הפרה יסודית. בענייננו יש לזכור כי בפגישה ביום 11/4/05, דרשה כהן מגבע להתחיל בעבודות לכל המאוחר ביום 14/4/05. חב' גבע לא היתה ערוכה לבצע את העבודה עד ליום 2/5/05, הוא היום שבו היתה ההתקשרות בין כהן לבין צמנטכל. השאלה המשפטית היא אם בנסיבות שתיארנו, כאשר הודגש בהסכם מועדים להתחלה ולסיום, ומדובר באיחור של כ-18 ימים בפרוייקט בניה, שבו ודאי גם כהן התחייבה כלפי המזמין לעמוד בלוח זמנים, הוא הפרת תנאי יסודי. העבודה היתה צריכה על פי ההסכם להתבצע בתקופה של עד שלושה חודשים. איחור של 18 ימים הוא איחור משמעותי, של כ-20% מהתקופה שנקבעה. זאת ועוד, בית משפט קמא לא היה משוכנע שגם ביום 2/5/05 היתה גבע מוכנה מבחינת הציוד להתחיל בעבודה. לעמדתנו יש לראות בסיטואציה אותה תיאר בית משפט קמא כנכונה, כמהווה הפרה יסודית של ההסכם. כאשר אדם סביר, שהתחייב כלפי המזמין לבצע עבודה, קבלן המשנה מאחר באופן ניכר בתחילת העבודה, אף סביר הוא כי ההסכם יופסק, ההתקשרות תהיה עם קבלן משנה אחר, מתוך הנחה כי קבלן זה יתחיל בעבודתו ללא עיכוב. 19. אולם אפילו לא היתה ההפרה יסודית, הרי נראה כי לגבע ניתנה התראה שיש לקיים את ההסכם (וראו סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות) שנוסחו הובא לעיל): במכתב מטעם כהן מיום 26/4/05, דרשה כהן להתחיל את העבודות מיידית, תוך 48 שעות, דהיינו עד ליום 28/4/05. ועל כך השיבה גבע כי היא דוחה את טענות כהן וכי היא תתחיל להתארגן לביצוע העבודות רק לאחר הפסח. נראה כי כהן פעלה בסבירות הן באורך האורכה והן בתקשרותה רק זמן סביר לאחר תומה עם קבלן אחר. 20. לפיכך מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא כי גבע הפרה את ההסכם הפרה מהותית בכך שלא החלה בעבודה ואף לא הראתה מוכנות להתחיל את העבודה בהזמנת הציוד והעמדתו לצורכי העבודה. 21 נוסיף, בהתייחסנו למספר טענות של גבע בערעורה, כי העובדה שבהסכם עם צמנטכל לא נקבע סד זמנים, אינה מוכיחה שההפרה לא היתה יסודית. מה גם שעבודתה של צמנטכל התארכה מעבר לתקופה שנקבע לביצוע העבודות בהסכם עם גבע. לא ידוע לנו מהן הנסיבות בהן התארכה העבודה ואין זה רלוונטי. הקובע הוא מה היה אומד דעת הצדדים בעת החתימה על הסכם גבע-כהן, ובעניין זה, דעתנו היא שהצדדים התכוונו כי המועדים לביצוע יהיו תנאי יסודי, ואי עמידה בהם, תחשב כהפרה יסודית. אין אנו רואים חשיבות אף בכך שכהן התעניינה בשכירתה של צמנטכל עוד לפני החתימה על ההסכם עמה. זכותה של חברה הצופה הפרה, לשריין לעצמה אופציה נוספת - להתקשר עם חברה שתיהיה מוכנה להכנס עמה להסכם ברגע בו יתברר שחששותיה בדבר הפרת ההסכם על ידי גבע, היו נכונים. הקטנת הנזק 22. גבע טענה, כי טעה בית משפט קמא, כאשר לא נעתר, בהליך ביניים, לבקשתה שכהן תגלה מסמכים עם מי עוד ניהלה מו"מ ומה ההצעות שעמדו לפניה, לאחר שגבע לא החלה בעבודה בסמוך ליום 14/4/05. לא מצאנו החלטה כזו בתיקו של בית משפט קמא, וגבע לא טרחה לצרפה לתיק מוצגיה. בנסיבות אלו, אין מקום שערכאת הערעור תתייחס לטענה זו. נוסיף, כי נטל השכנוע להראות שניתן היה להקטין את הנזק הוא על הטוען כך. גבע לא עמדה בנטל זה (וניתן היה להביא ראיה, כגון, שהמחירים בשוק נמוכים יותר). עוד נאמר לעניין זה, כי אף מנהלה של גבע, אלי, טען בתצהירו כי המחירים דומים בשני ההסכמים (סעיף 11.3 לתצהיר), אם כי בהסכם עם גבע, הוטל על גבע לספק את הציוד. זאת ועוד: גם אם היתה גבע מראה כי עמדו לפני כהן הצעות נוספות, זולות יותר, וטענה זו איננה אלא בבחינת השערה גרידא, לא היה בכך כדי להראות חובה על כהן להתקשר דווקא עם המציע הצעה זו או אחרת. לא מצאנו כי גבע אף חקרה את העדים של כהן בשאלה זו באופן שמיצה את אפשרויותיה להוכיחה. טענת גבע כי יש לחייבה רק בשל 50% מהסכום, כיוון שלכהן היה שותף שלא תבע. 23. גבע טענה, כי לכהן היה שותף שלא תבע יחד עמה בכתב התביעה. לפיכך, יש לחייב את גבע רק במחצית הסכומים שנקבעו כי היא חבה בהם. לעניין זה יש לעמדתנו לקבל את טענת כהן: ההתקשרות היתה עם כהן ולא עם השותפים אישית; ההסכם הוא בין כהן לבין גבע. לפיכך, הטענה של גבע, שיש לחייבה רק במחצית הפיצויים שנפסקו, אין בה ממש. הערעור הנגדי של חברת כהן 24. אמרנו לעיל, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה המבררת. יחד עם זאת, כאשר הקביעות העובדתיות מתבססות על ראיות בכתב, אין מניעה כי בית המשפט שלערעור יתערב בהן. חריג זה מתבסס על העובדה שראיות מסוג זה מונחות בפני ערכאת הערעור בדיוק כפי שהיו מונחות בפני הערכאה הדיונית, ומשום כך, אין לשניה יתרון לפרשנותן או להסיק מהן מסקנות, על הראשונה (ע"פ 1625/94 כהן נ. מדינת ישראל פ"ד מח(5) 152 (1994)). 25. לאחר שבחנו את הראיות שעמדו בפני בימ"ש קמא וטענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד אנו סבורים כי יש להתערב בקביעות בימ"ש קמא, בכל הנוגע לערעור הנגדי של כהן. להלן נדון בכל אחד מראשי הנזק, עליהם השיגה כהן בהודעת הערעור מטעמה, כסדר הופעתם בפסק דינו של בימ"ש קמא: עלויות החומרים: 26. כהן טענה כי בהתאם להסכם עם גבע , הסכמה עלות ביצוע הקידוחים למ"א ב- 280 ₪, כולל חומרים, בעוד שבהתאם להסכם עם צמנטכל נקבעה העלות למ"א ל- 260 ₪ לא כולל חומרים, כאשר עלות החומרים הסתכמה ב- 162 ₪ למ"א ( העלות הסופית לאחר הוספת החומרים - 422 ₪ בניכוי העלות החוזית - 260 ₪). ההפרש שנתבע על ידי כהן היה 142 ₪ בלבד, לאחר ניכוי 20 ₪ (הפרש העלות בין מחירי ההסכם - 280 ₪ בהסכם עם גבע לעומת 260 ₪ בהסכם עם צמנטכל). כהן הסתמכה על תצהירו של יעקב כהן, המנכ"ל של כהן, ועל תצהירו של יעקב פלוטקה, אליהם צורף ריכוז העלויות (נספח י' לתצהירו של יעקב כהן) והעתק חשבוניות המס בהן נשאה כהן (נספח י"א לתצהיר הנ"ל) )(ת/3). מאידך, גבע טענה כי עלות החומרים הסתכמה בסכום נמוך בהרבה, כאשר היא מסתמכת על האמור בתצהירו של מנכ"ל גבע, אלי גבאי (נ/7) בו נאמר כדלקמן: "41.1 ההבדל בין מחיר צמנטכל למ"א ובין מחיר גבע למ"א היא שבהצעת צמנטכל עלות חומרי הגלם (צמנט+ברזל) אינה כלולה. מבלי לגרוע מטענות גבע כי יעקב כהן היא שהפרה ברגל גסה את ההסכם בין הצדדים, אבהיר כי בין ההצעה של צמנטכל להצעה של גבע קיים לכל היותר הבדל זניח, שכן עלות חומרי הגלם למ"א נכון לתקופה הרלבנטית לתביעות בתיק זה, הינה להערכתי כ- 30 ₪ למ"א , דהיינו אם נוסיף 30 ₪ להצעת צמנטכל (שהינה 260 ₪ למ"א - ואשר אינה כוללת חומרי גלם) ניווכח כי המחיר (כולל חומרי הגלם) שהוצע בכל אחת מההצעות הינו דומה ועומד על סך של 280 ₪- 290 ₪ למ"א". 27. בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לעלות חומרים של 20 ₪ למ"א בלבד, כטענת גבע בעוד שבאשר לחומרים עצמם הוא קובע כי המדובר ב"בטון, מלט, חומר למילוי הקידוחים וברזל", כאמור בתצהירו של יעקב פלוטקה. 28. בהתאם, קבע בית משפט קמא בסעיף 69 לפסק דינו כי עלות החומרים "העודפים" שרכשה כהן (ואשר אותם גבע היתה צריכה לספק) מסתכמת ב-341,918 ₪ כולל מע"מ (משוערך ליום פסק הדין) בהתאם לחשבוניות כדלקמן: חשבוניות המוביל החדש (1990) בע"מ: מס' 50508 על סך 1,170 ש"ח מס' 250 על סך 6,405 ש"ח מס' 342 על סך 7,441 ש"ח מס' 330 על סך 9,763 ש"ח מס' 467 על סך 386 ש"ח (לגבי 4 החשבוניות האחרונות הן על שם מגן גילוון באבץ חם בע"מ) חשבוניות ע"ש סחר (שיווק מלט) בע"מ: מס' 3721234 על סך 8,195.08 ש"ח מס' 3740683 על סך 8,195.08 ₪ מס' 3729174 על סך 6,829.23 ש"ח מס' 3706989 על סך 7,741.87 ש"ח מס' 3711276 על סך 7,741.87 ש"ח מס' 3715513 על סך 7,741.87 ש"ח מס' 3701338 על סך 7,741.87 ש"ח מס' 3691806 על סך 6,451.56 ש"ח מס' 3698100 על סך 6,451.56 ש"ח וחשבוניות ע"ש בטון דרוך : מס' 1469 על סך 367 ₪ מס' 1445 על סך 474 ש"ח מס' 1433 על סך 2,106 ש"ח מס' 1426 על סך 20,878 ש"ח מס' 1403 על סך 70,200 ש"ח מס' 1379 על סך 30,000 ש"ח מס' 1349 על סך 35,000 ש"ח 29. מאידך, לא נלקחו בחשבון על ידי בימ"ש קמא חשבוניות (מפורטות רק חשבוניות עליהן השיגה כהן בהודעת הערעור) כדלקמן: חשבוניות המוביל החדש (1990) בע"מ: מס' 50438 על סך 1,755 ₪ מס' 50593 על סך 2,808 ₪ מס' 50654 על סך 1,170 ₪ חשבוניות ש. בר-מסחר בע"מ עבור צינורות פקסגול ואיזולירבנד: מס' 3016 על סך 955 ₪ מס' 3012 על סך 10,285 ₪ מס' 2796 על סך 56 ₪ מס' 2310 על סך 2,399 ₪ מס' 2554 על סך 67 ₪ מס' 2168 על סך 9,706 ₪ מס' 2065 על סך 281 ₪ מס' 1634 על סך 9,869 ₪ מס' 1813 על סך 924 ₪ מס' 1729 על סך 9,594 ₪ מס' 1478 על סך 2,804 ₪ מס' 1400 על סך 4,797 ₪ מס' 1334 על סך 9,594 ₪ מס' 1312 על סך 2,525 ₪ 30. בהודעת הערעור שכנגד טענה כהן כי בסיכום החשבוניות שאושרו נפלו טעויות אריתמטיות, כאשר סכום החשבוניות מסתכם ב- 252,565 ₪ ובתוספת שערוך (בהתאם למועדים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא - 356,358 ₪ ולא 342,928 ₪ כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. סכום החשבוניות לעיל הינו 251,280 ₪ . כהן ציינה שגם גבע טענה בהודעת הערעור מטעמה כי סכום קרן החשבוניות הוא 251,275 ₪ ושערוכו הוא 354,538 ₪, ולא כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא; לפיכך יש לערוך את התיקון הנדרש. 31. מאחר שהסכום שציינה גבע בהודעת הערעור מטעמה עולה בקנה אחד עם קביעתנו, יש לקבל את ערעורה של כהן ולתקן את הטעות הארתימטית, באופן שהסכום יעמוד על 354,538 ₪ במקום הסכום של 342,928 ₪ שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. ממילא, בהתאם יש לתקן גם את הסכום המשוערך של החסכון (78,880 ₪) ל- 111,296 ₪ (במקום 130,206 ₪ (כפי שנקבע בפסק הדין), וההפרש הוא 243,242 ₪. 32. בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי "לגבי רכישת צינורות פקסגול ואיזולירבנד - לא הוכח שאלו היו חומרים שחברת גבע היתה אמורה לספק (וראו שוב את ההגדרה "חומרים"). בהודעת הערעור טענה כהן כי צנרת פלסטיק הינה חלק בלתי נפרד מהחומרים הנדרשים ליישום בקלונסאות ולפיכך היה מקום לחייב את גבע בעלות חומרים אלו. 33. אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור בפריט זה. בתצהירו של יעקב פלוטקה אמנם צויין בסעיף 11 לגבי ה"חומרים"- "ברזל מיוחד, מלט ומילוי הקידוחים בדייס הזרקה", ואולם לתצהירי התובעת (ת/3) צורפו חשבוניות הרכישה של מוצרים אלה ובתצהיר מנהלה של גבע, אלי גבאי, הוא לא חלק על העובדה שהצינורות והאיזולירבנד מהווים חלק מעבודות הקידוח. יעקב כהן נחקר על כך בבית המשפט והשיב במפורש (בעמוד 21 לפרוטוקול) כי צינורות כלולים בקידוח ובהצעת המחיר שהגישה גבע לכהן לפני מועד ההסכם נאמר באופן מפורש כי המחיר כולל צנרת פלסטיק. בסיכומי גבע אמנם נאמר כי יש לכלול במונח "חומרים" רק את המלט והברזל כפי שנאמר בתצהירו של יעקב פלוטקה (פרשנות שאומצה על ידי בית משפט קמא) ואולם בסעיף 184 לסיכומי גבע , כאשר יש התייחסות ספציפית לחשבוניות שהוגשו על ידי כהן, יש התייחסות להובלות, עבודות טרקטור, עבודות פיתוח , עבודות עפר ופינוי פסולת, שאינן קשורות לחומרי הגלם הנ"ל, ואין כל התייחסות לצינורות ולדבק. בנסיבות אלה, יש לחייב את גבע בעלות חומרים אלה. בהתאם לאמור לעיל , חשבוניות רכישת הצינורות והאיזולירבנד מש.בר-מסחר בע"מ, מסתכמות ב- 63,856 ₪ (כאמור גם בהודעת הערעור), ובשערוך למועד פסק הדין (כאמור בסיכומי כהן) 90,098 ש"ח. 34. בהודעת הערעור נטען כי טעה בית משפט קמא, כאשר לא חייב את גבע לשאת בעלויות ההובלה הנוספות נשוא חשבוניות המוביל החדש (1990) בע"מ בסך 5,733 ₪ (חשבוניות מס' מס' 50438, 50593 , 50654). בפסק הדין אין כל התייחסות להובלות אלה, ונראה כי אכן המדובר בהשמטה מקרית ויש להוסיפן לחישוב, באופן שיהיה על גבע לשאת גם בחיוב זה, המשוערך למועד פסק הדין ב- 8,089 ₪. 35. בית משפט קמא קבע בפסק הדין כי "אולי היה מקום" לשקול חיובה של גבע בתשלום עבור השכרת הציוד מחברת "ליפסקר". יחד עם זאת, הדרישה נדחתה בשים לב לעובדה שבמסמכים שצורפו לא נמצאה חשבונית בגין השכרת מכונת הקידוח מחברת ליפסקר . בהודעת הערעור טענה כהן כי התשלום בוצע לצמנטכל ולא למשכיר המכונה ולכן אין חשבונית וכי ביומני העבודה של צמנטכל נאמר במפורש כי נעשה שימוש במכונה זו. לא מצאנו כי יש מקום לחייב את גבע בעלות זו. משנערך ההסכם בין כהן וצמנטכל לביצוע עבודות הקידוח במחיר שננקב, היה על צמנטכל לקחת בחשבון את הציוד שידרש לה לצורך ביצוע העבודות וכלל ששיקול דעתה היה מוטעה - אין מקום לחייב את גבע בעלות נוספת שנדרשה צמנטכל לביצוע העבודות (כאשר, בהבדל מחומרים נוספים שנדרשו לבצוע העבודות בהן נשאה כהן במישרין, לא הוטל על כהן לשאת בעלויות הציוד בו השתמשה צמנטכל לצורך בצוע העבודות). 36. בית משפט קמא דחה את דרישת כהן לחייב את גבע בעלות שכר שני עובדים, מנהל עבודה ומהנדס באתר ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעתו זו. 37. הוא הדין בחיוב עבור תוספת ביטוח, כאשר תביעת כהן מתייחסת לשלושה חודשי פיגור. לו עסקינן בפיגור של 3 חודשים שרק אחריו החלה צמנטכל את ביצוע העבודות במקום גבע, יתכן והיה מקום לחיוב זה, אך כקביעת בית משפט קמא - גבע לא היתה יכולה להתחיל בביצוע עבודות הקידוח בסוף חודש מרץ שנת 2005 אלא שהיא נדרשה להתחיל לעבוד ביום 14.4.05 וצמנטכל החלה בעבודות באתר בתחילת חודש מאי 2005. בנסיבות אלה לא ניתן לאמר כי תוספת שלושת חודשי הביטוח נדרשה בעטיה של גבע בלבד. התוצאה 38. הערעור של גבע נדחה. 39. אנו מחייבים את גבע לשלם לכהן, בנוסף לחיובים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט קמא, את הסכום של 30,520 ₪ בגין טעויות אריתמטיות, 90,098 ₪ בגין צנרת פלקסגל ואיזולירבנד ו- 8,089 ₪ בגין הובלת חומרים - סה"כ 128,707 ₪. לסכומים אלה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דינו של בימ"ש קמא ( 10.4.11) ועד מועד התשלום בפועל. 40. בהתחשב בהיקפו של הערעור מטעם גבע, שללא כל הצדקה השתרע על פני קביעות עובדתיות מרובות, ובשים לב לתוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את גבע בהוצאות הערעורים בסכום של 25,000 ₪ כולל מע"מ. חוזהבניהעבודות עפרביטול חוזה