מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בניה בחצר בית שלא רשום כבית משותף: המבקשים 1 ו-2 (להלן: "המבקשים" או "כורש") והמבקשת 3 (להלן: "הוועדה המקומית") - הנתבעים בתיק דנא, עותרים לסילוקה על הסף של התביעה דנא, שעניינה סכסוך שכנים רב שנים, שמקורו בבנייה בחצר בית שאינו רשום כבית משותף. מבוא ורקע 1. המבקשים והמשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים" או "דרחי") דרים בשכנות בבניין בן שתי קומות המצוי ברחוב רמז 14 ברמת גן והבנוי על חלקה 267 בגוש 6157 (להלן: "הבית"). בכל אחת מקומות הבית שתי דירות. 2. המשיבים מתגוררים, למן שנת 1975, בדירה בת 2 חדרים הממוקמת ברוח הדרום מזרחית, בקומת הקרקע של הבית, כאשר זכויות החכירה בדירה רשומות על שם המשיבה 1 בלבד (להלן: "דירת המשיבים"). המבקשים הינם בעלי זכויות החכירה בדירת 2 חדרים (במקורה) המצוייה בקומה הראשונה, מעל דירת המשיבים (להלן: "דירת המבקשים"). 3. מזה שנות דור קיימת הסכמה בינות דיירי הבית, אשר יושמה הלכה למעשה, בדבר חלוקת השימוש בחצר אשר סביבות הבית, לפיה דיירי קומת הקרקע זכאים לעשות שימוש בלעדי בחלק הקדמי (מזרחי) של החצר (להלן: "החצר הקדמית") ואלה שבקומה הראשונה עושים שימוש בלעדי בחלקה האחורי (מערבי) של החצר (להלן: "החצר האחורית"). 4. למן שנת 1978 מתנהל מאבק משפטי עיקש ומתיש בין המבקשים והמשיבים באשר לבנייה בחצר הבית, לשם הרחבת דירותיהם. ההליכים שננקטו על ידי מי מהצדדים רבים ומגוונים המה ולהלן העיקריים שבהם: א. בשנת 1978 הגישו המשיבים בקשה למתן היתר להרחבת דירתם בחצר האחורית, הגם שזו נתונה, כאמור, לשימושם הייחודי של המבקשים. המבקשים התנגדו לבקשה והמחלוקת בינותם הוכרעה, בסופו של יום, בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 25/8/82 (ע"א 538/80), במסגרתו נאסרה הבנייה מן הטעם כי זו תשלול מהמבקשים עשיית שימוש בחצר האחורית, שבחזקתם הייחודית. ב. בשנת 1995 הגישו המבקשים בקשה למתן היתר להרחבת דירתם, כאשר זו הפעם היו אלה המשיבים שהתנגדו לבנייה ועתרו לבית המשפט (שלום, ת"א) למתן צו מניעה האוסר הבנייה (ת.א. 78017/95). התביעה הנ"ל התבררה בפני כב' השופטת (כתוארה אז) ה. גרסטל ובניצוחה הגיעו הצדדים ביום 20/3/96 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בו ביום (להלן: "הסכם הפשרה" ו"פסק הדין שבפשרה" - בהתאמה). בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי המבקשים יבצעו את הבנייה במיקום המתוכנן על ידם כאשר זו תכלול בניית שלד, כולל ממ"ד, בקומת הקרקע עבור המשיבים בעלות כוללת שלא תעלה על 12,000$. עוד הוסכם על הצדדים, בהסכם הפשרה, כי המבקשים יהיו רשאים לבנות מדרגות חיצוניות (להלן: "גרם המדרגות") " ... ללא התנגדות התובעים במיקום שיאושר על ידי הוועדה מקומית ובכפוף לקבלת היתר בנייה כדין". ג. על בסיס פסק הדין שבפשרה הגישו המבקשים, ביולי 1997, בקשה למתן היתר לתוספת בנייה אשר נדחתה על ידי הוועדה המקומית, מן הטעם שהבקשה אינה תואמת את הסכמות הצדדים בהסכם הפשרה. ביולי 2001 שבו המבקשים והגישו בקשה להיתר בנייה, לה התנגדו המשיבים גם הפעם הזו, בטענה כי זו אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין שבפשרה. בהחלטה מיום 14/8/01 דחתה הוועדה המקומית את ההתנגדות בקובעה כי תוכנית הבנייה תואמת את התב"ע החלה, אולם הוצאת ההיתר הותנתה בתנאים. באוגוסט 2005 הגישו המבקשים בקשה נוספת, רביעית במספר, למתן היתר (להלן: "בקשת ההיתר"). התנגדות המשיבים לבקשה נדחתה על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה מיום 21/11/05 (להלן: "החלטת הוועדה המקומית") בקובעה כי " ... פסק הדין ... נותן לוועדה המקומית להחליט לעניין מיקום מדרגות הכניסה לדירה ללא התנגדות המתנגדים ... ". עוד ציינה הוועדה בהחלטתה כי "כל אחוזי הבנייה המותרים על פי התוכנית הוכנסו לבקשה ... בהתאם לפסק הדין". ד. המשיבים לא השלימו עם החלטת הוועדה המקומית והגישו ערר לוועדה המחוזית (רג/5588/05) בו השיגו בין היתר על מיקום גרם המדרגות הממוקמות בחצר הקדמית (בצד הדרומי של הבית) הנתונה לשימושם הייחודי. המבקשים הוסיפו וטענו כי מיקום המדרגות בתוכנית הבנייה המאושרת, פוגע בפרטיותם, אינו תואם את קווי הבניין ואף ימנע מהם בעתיד הרחבת דירתם לרוח הדרומית. בהחלטה מיום 21/8/06 דחתה הוועדה המחוזית את הערר בקובעה כי החלטת הוועדה המקומית בדין יסודה שכן מיקום המדרגות נקבע בהתאם להוראות פסק הדין שבפשרה וכי אין במיקום זה כדי למנוע בנייה עתידית מהמשיבים (להלן: "החלטת וועדת הערר"). ה. המשיבים לא אמרו נואש ועתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים (מחוזי ת"א, עת"מ 2261/06) לביטולה של החלטת וועדת הערר (להלן: "העתירה"). המשיבים טענו בעתירתם כי ההיתר המבוקש נוגד את הדין, הוא ימנע מהם לנצל את זכויות הבנייה העתידיות ויש בו כדי לפגוע בפרטיותם וברווחתם. עוד נטען כי החלטת הוועדה המקומית הינה בלתי סבירה, נגועה בשיקולים זרים ופוגעת בזכויותיהם הקנייניות בגג הבית, המשותף לכל הדיירים. בפסק הדין מיום 19/3/07 דחה בית המשפט (כב' השופטת דותן) את העתירה על שלל הטענות שבה, ואף מצא לנכון לבקר את התנהלות המשיבים בקובעו כי אלה האחרונים "טירפדו במשך 10 שנים כל ניסיון למימושו של פסק הדין שניתן בהסכמתם בת.א. 78017/95 ..." (להלן: "פסק הדין בעתירה המינהלית"). 5. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי המבקשים השלימו, זה מכבר, את תוספת הבנייה לדירתם בהתאם להיתר שהונפק להם ביום 2/12/07 (להלן: "היתר הבנייה"), זאת לאחר שעתירתם לצו מניעה שיאסור הבנייה (שלום ת"א, בש"א 166848/08) נדחתה בהחלטה מיום 30/6/08. התובענה 6. בתביעה שבכאן עתרו המשיבים להורות על ביטולו של פסק הדין שבפשרה, ליתן צו המורה על הריסת המדרגות ולחייב המבקשים והוועדה המקומית בתשלום פיצויים ודמי נזק בסך כולל של 200,000 ₪. לטענת המשיבים, פסק הדין שבפשרה דינו להתבטל מחמת טעות שנפלה בו באשר למיקום בניית המדרגות. לשיטתם, סלע המחלוקת בינות הצדדים היה, מאז ומעולם, מיקום בניית גרם המדרגות כאשר זה אמור היה להיבנות בחצר האחורית, שבשימושם הבלעדי של המבקשים. לטענת המשיבים, עובר למתן פסק הדין שבפשרה הוסכם על הכל כי המדרגות ימוקמו בחצר האחורית, כפי שעולה מכתבי בית הדין שהוגשו על ידי המבקשים. מחמת טעות והיסח הדעת לא נרשמו ההסכמות המדוייקות בהסכם הפשרה, קרי: כי המדרגות תיבננה בחצר האחורית. עוד טענו המשיבים כי הקמת גרם המדרגות במיקום הנוכחי (ברוח המזרחית לצד דירתם) מסבה להם נזק כספי ניכר, בין היתר, עקב פגיעה בפרטיותם, בהיותו מפגע בטיחותי והוא אף פוגע בזכויותיהם הקנייניות עקב בנייה בגג הבניין, המהווה רכוש משותף. לטענת המשיבים, הוועדה המקומית, אף היא, נושאת באחריות לנזקיהם עקב מחדלה באישור הבקשה להיתר והנפקתו. לשיטת המשיבים, הוועדה המקומית פעלה שלא כדין, ברשלנות ובחוסר תום לב, שכן הבנייה המבוקשת במסגרת הבקשה להיתר נוגדת את הדין, עומדת בסתירה לתב"ע, לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, כמו גם לפסק הדין שבפשרה. הבקשות 7. בבקשותיהם מהימים 29/11/10 ו - 9/8/11 עתרו המבקשים והוועדה המקומית (שייקראו להלן יחדיו: "הנתבעים") לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות , השתק ומעשה בית דין. לשיטת הנתבעים, העתירה לביטולו של לפסק הדין שבפשרה מחמת טעות דינה להידחות באיבּה, אם בשל כך שהמועד להשיג עליו חלף עבר לו ואם מחמת התיישנות, שכן מיום מתן פסק הדין (20/3/96) ועד להגשת התביעה דנן (19/10/10) - חלפו עברו להן כ-15 שנים. עוד טענו הנתבעים, כי עילות התביעה כולן והסעדים שנתבקשו על בסיסן (הריסת גרם המדרגות והפיצוי הכספי) הוכרעו זה מכבר, לגופן, בהחלטות ובפסקי דין שניתנו במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בינות הצדדים. בנסיבות אלה, כך לנתבעים, יש לדחות התביעה בגין מעשה בית דין. 8. בתגובותיהם לבקשות טענו המשיבים כי עילת התביעה לביטולו של פסק הדין לא התיישנה כלל ועיקר, שכן המועד - כך לשיטתם - למניית תקופת ההתיישנות הינו היום בו ניתן היתר הבנייה, קרי: 2/12/07. אשר לטענת ההשתק מחמת מעשה בית דין טענו המשיבים כי הסעד המבוקש לביטולו של פסק הדין שבפשרה, לא נדון באף הליך קודם וכי טענת הבטלות הועלתה לראשונה בהליך זה. דיון והכרעה 9. אחר שבחנתי, בחון היטב, את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשת הנתבעים ולהורות על סילוקה של התביעה, על כל סעדיה, על הסף. הגם שסילוק תביעה באיבּה הינו צעד דרסטי אותו יש להפעיל בזהירות רבה ובמקרים קיצוניים ויוצאי דופן (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 172; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מירה צח חברה לקבלנות בע"מ, 4/6/07) - מצאתי כי בנדון דידן, נעלה מכל ספק שהמשיבים אינם זכאים לסעדים המבוקשים על ידם (ביטול פסק הדין שבפשרה, הריסה ופיצויים) על יסוד הטענות המפורטות בתביעתם. נבהיר דברינו. הסעד - ביטול פסק הדין שבפשרה 10. כידוע לכל, פסק הדין המאשר הסדר פשרה בינות צדדים " ... שלובות בו תכונות הסכמיות ותכונות של פסק דין" כאחד. פסק דין כאמור " ... ניתן לתקופה אם בשל קיום פגם בהליך השיפוט, שבמסגרתו אושר ההסכם ואם בשל קיום פגם בהסכם שהוא בגדר הפגמים המאפשרים ביטול חוזה ..." [עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה (כרך ב') מהדורה 13, 1238; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מ"ח(4), 698, 699]. מהי הטעות שבגינה עותרים המשיבים לביטולו של פסק הדין שבפשרה? האחרונים אינם טוענים כי נפל פגם בהסכמה אשר הושגה בינות הצדדים, במובן זה שהסכמתם להסכם הפשרה ניתנה עקב עושק או על בסיס תרמית, טעות או הטעייה. הטעות לה טוענים המשיבים הינה טעות שנפלה בפסק הדין שכן ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים לא עוגנו בשלמות בפסק הדין עקב טעות והיסח הדעת. לשיטת המשיבים, לא הייתה מחלוקת בינות הצדדים כי גרם המדרגות ייבנה בחצר האחורית שבחזקתם הבלעדית של המבקשים, ברם עקב טעות נקבע בפסק הדין כי זה ייבנה " ... במיקום שיאושר על ידי הוועדה המקומית". מפאת חשיבות טענת המשיבים לענייננו נביאם כלשונם - " ... התובעים יטענו כי מאז ומעולם היה סלע המחלוקת בין התובעים לנתבעים מיקום המדרגות של הנתבעים. התובעים בכל דרך התעקשו כי בניית המדרגות תהיה מאחור בחלק הקנייני של הנתבעים ... וכאמור לעיל הסכימו לכך הנתבעים, הן בכתב הגנתם והן בתצהיר עדות ראשית מטעמם בת.א. 78017/95, יודגש כי בכל השכונה מיקום המדרגות הינו דרך הכניסה הישנה המקורית. ... לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית נקבע מועד לדיון ליום 20/3/96 בפני כב' השופטת גרסטל, התובעים יציינו כי לאחר מספר רב של שעות בבית המשפט ... ומתוך תשישות ועייפות, הסכימו לבניית המדרגות, אולם לפי בקשת הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהירי עדות ראשית מטעמם הם הסכימו שהמדרגות החיצוניות ייבנו מאחור ובאזור החלק בו הייתה חזקה של הנתבעים, אולם בשל טעות לא נרשם הדבר בהצעת בית המשפט אשר הסכימו לה הצדדים ואשר ניתן לה תוקף של פסק דין" (סעיפים 19 ו-20 לכתב התביעה) (ההדגשות לא במקור - ח.ט.). נמצא, כי המשיבים אינם טוענים לקיומו של פגם בהסכמות הצדדים שהוא בגדר הפגמים המאפשרים ביטול חוזה. לטענת המשיבים הפגם שבגינו עותרים לביטולו של פסק הדין שבפשרה, הינו פגם שנפל בהליך השיפוטי במסגרתו אושר הסכם הפשרה. 11. מהי הדרך לתקיפת פסק דין בשל פגמים שנפלו בהליך השיפוטי שבמסגרתו אושר פסק הדין? "ההלכה היא שאם צד טוען כי נפל פגם בהליכי המשפט, בסדרי הדין, או בדרך לפיה אושר ההסכם (כולל מקרה בו נטען, כי פסק הדין ניתן עקב השפעה מוגזמת מצד בית המשפט), יוגש ערעור לערכאה המתאימה. אולם אם ההליך השיפוטי היה תקין, אך נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור אלא להגשת תביעה חדשה ..." (משה קשת, שם, עמ' 1240, 1241). נמצאנו למדים, כי מקום בו טענת בעל הדין הינה שפסק הדין שבהסכמה לוקה בטעות, האפשרות היחידה העומדת לו לבעל הדין לביטולו הינה על דרך ערעור לבית המשפט המוסמך [ראו: ע"א 475/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סולמון טמסוס, פ"ד ל"ב(2) 42]. מן הכלל אל הפרט לנדון דידן. בענייננו אנו, כאמור לעיל, המשיבים אינם טועים לפסלותו של ההסכם לפי דיני החוזים. אדרבא, לשיטתם הוסכם על הצדדים כי גרם המדרגות ייבנה בחצר האחורית. אלא מאי? הסכמה זו לא באה לידי ביטוי בהצעה כפי שנוסחה על ידי בית המשפט וכלשונם: "בשל טעות לא נרשם הדבר בהצעת בית המשפט אשר הסכימו לה הצדדים ואשר ניתן לה תוקף של פסק דין". ברי, איפוא, בנסיבות האמורות כי האפשרות היחידה שהייתה בידי המשיבים לבקש את ביטולו של פסק הדין שבפשרה מחמת טעות, הינה הגשת ערעור על פסק הדין. דא עקא, כי ערעור על פסק הדין שבפשרה (שבמהותו הוא פסק דין לכל דבר ועניין) ניתן להגיש לבית המשפט המוסמך תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין, כמתחייב מהוראת תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). אלא מאי? שבענייננו חלף עשור ומחצה ממועד מתן פסק הדין שבפשרה, ועד הנה לא הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המוסמך. כך או כך, משחלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין שבפשרה, זה הפך לחלוט ולא ניתן לבטלו, בדרך עוקפת, באמצעות הגשת תובענה לבית המשפט, שכן " ... מקום שטענת בעל הדין, המעוניין בדבר, היא שפסק הדין שבהסכמה לוקה בטעות, תקנתו היא בדרך ערעור בלבד" (ע"א 475/77 לעיל). פועל יוצא מהאמור הוא כי עתירת המשיבים לביטולו של פסק הדין שבפשרה, במסגרתו של הליך דנן - דינה להידחות באיבּה. 12. על מנת להפיס דעתם של המשיבים אוסיף ואומר כי אף אם יונח כי הטעות לה טוענים המשיבים הינה טעות בהסכם הפשרה גופו (דבר הנסתר מינה וביה מהנטען בכתב התביעה המצוטט לעיל) הרי שאף במקרה כאמור, דין העתירה לביטולו של פסק הדין שבפשרה - דחייה על הסף מחמת התיישנות. אין חולק כי פסק הדין שבפשרה ניתן, במעמד הצדדים, ביום 20/3/96, כאשר התביעה שבכאן הוגשה בחלוף למעלה מ-14 שנים. ברי, איפוא, כי תקופת ההתיישנות לביטולו של הסכם הפשרה, חלפה עברה לה מזה שנים רבות (ראו סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). לא מצאתי ממש בטענת המשיבים לפיה מירוץ ההתיישנות נדחה ליום בו ניתן היתר הבנייה, קרי: 2/12/07. בכל הכבוד, המשיבים אינם עותרים, במסגרת הליך זה, למתן צו מניעה שיאסור הבנייה על פי ההיתר. הסעד המבוקש הינו ביטולו של פסק הדין שבפשרה, שעל בסיסו ניתן היתר הבנייה, מחמת טעות בהליך השיפוטי (או בהסכם הפשרה). העילה לביטולו של פסק הדין הינה הטעות שנפלה בשגגה ומבלי משים בפסק הדין (או בהסכם הפשרה). טעות כאמור גלוייה הייתה לעין כל, במועד מתן פסק הדין שבפשרה, כך שהעילה לביטולו קמה למשיבים כבר ממועד מתן פסק הדין. היתר הבנייה שניתן בסופו של יום ולאחר שהמשיבים "טרפדו במשך 10 שנים כל ניסיון למימושו של פסק הדין שניתן בהסכמתם ..." - איננו מקים עילה לביטולו של פסק הדין שבפשרה, שכן בידי המשיבים היה "כוח תביעה" לביטולו של פסק הדין (מחמת טעות) כבר במועד מתן פסק הדין. ככול שהמשיבים סברו כי נפלה טעות בפסק הדין הרי שעמדה להם האפשרות להלין עליו מיד עם קבלתו ובמשך 7 שנים ממועד זה. 13. נמצא איפוא כי דין העתירה לביטולו של פסק הדין שבפשרה להידחות על הסף, הן באם היא נסמכת על טעות בהליך השיפוטי והן באם זו נסמכת על פגם שנפל בהסכם הפשרה. 14. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי טענת הטעות שבפי המשיבים מופרכת מיסודה, וזו נולדה בחלוף עשור ומחצה, רק על מנת ליצור תשתית לסעדים האחרים המבוקשים בתובענה זו. במה דברים אמורים. כזכור, טענו המשיבים כי הוסכם על המבקשים (הסכמה שהושמטה מהסכם הפשרה) שגרם המדרגות המוביל לדירתם ייבנה בחצר האחורית. טענה מופרכת זו נסתרת מינה וביה מפסק הדין שבפשרה. אם אומנם הוסכם על הצדדים כנטען, נפלא ממני מדוע לא נאמר כזאת בהסכם? מדוע היה צורך "להמיר" את מיקום בניית המדרגות החיצונית לזה " ... אשר יאושר על ידי הוועדה המקומית, ובכפוף לקבלת היתר בנייה כדין". האומנם בשופטני עסקינן כי נאמין שהייתה הסכמה - על דעת הכל - לבניית גרם המדרגות בחצר האחורית שבשימושם הבלעדי של המבקשים? אם כך הם פני הדברים מדוע הוגשה התביעה בשנת 1995 כל עיקר? זאת ועוד, הסכם הפשרה נושא בחובו התחייבות מטעם המבקשים לבנות על חשבונם עבור המשיבים את הקונטור בקומת הקרקע, כולל בניית ממ"ד, בעלות של 12,000$ (סעיף 2 לנספח ד' לכתב התביעה). אם אומנם, כטענת המשיבים, הוסכם על הכל כי גרם המדרגות ייבנה בחצר האחורית, על מה ועל שום מה יתחייבו המבקשים ליתן תמורה בסך 12,000$, בדמות בניית השלד (ממ"ד) בקומת הקרקע עבור המשיבים? לאחרונים הפתרונים. ואם לא די באמור לעיל, באה הצהרת המשיבים בה.פ. 1636-12-07 וסותמת את הגולל על טענת הטעות שבפי המשיבים. בתובענה הנ"ל, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז ביום 10/12/07, עתרו המשיבים ליתן צו מניעה שיאסור הבנייה בחצר הבית. בפסק הדין מיום 3/4/08 נמחקה התובענה בהסכמת הצדדים ולאחר שהוצהר על ידם, מפורשות, כך - "כמו כן מוסכם עלינו שההסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בפני כב' השופטת גרסטל בשנת 1996 תקף ומחייב אותנו כאמור בו" (נספח ג' לבקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף). נפלא ממני, איפוא, הכיצד זה עתרו המשיבים בתביעה שבכאן לביטולו של פסק הדין שבפשרה, לאחר שחודשיים קודם לכן הצהירו, בפה מלא, כי פסק דין זה תקף ומחייב אותם? אין זאת, כאמור, כי טענת הטעות "נולדה" אך לאחר שכלו כל הקיצין ומהלכי המשיבים למנוע הבנייה על פי ההיתר נכשלו, בכל ערכאה אפשרית. הסעדים - צו הריסה ופיצויים 15. לבד מעתירתם לביטולו של פסק הדין שבפשרה עתרו המשיבים, כזכור, להורות על הריסת גרם המדרגות ולתשלום פיצויים בסך כולל של 200,000 ₪ (כולל עוגמת נפש). עילות התביעה עליהן השתיתו המשיבים עתירתם, להריסה ולפיצויים, הינן ארבע במספר: (א) מטרד ופגיעה קשה בפרטיות (סעיף 33 לכתב התביעה). (ב) מפגע בטיחותי (סעיף 34 לכתב התביעה). (ג) מפגע קנייני (סעיף 35 לכתב התביעה). (ד) פגיעה באיכות החיים (סעיף 36 לכתב התביעה). עוד טענו המשיבים כי הוועדה המקומית פעלה שלא כדין עת הנפיקה את היתר הבנייה, הואיל וזה נוגד את פסק הדין שבפשרה ואת התב"ע החלה. לא מינה ולא מקצתיה. לא זו בלבד שהמשיבים מושתקים מלהעלות טענות כלשהן כנגד מיקום בניית גרם המדרגות, אלא שדין עתירותיהם לסעדים המבוקשים להידחות על הסף מחמת מעשה בית-דין. במה דברים אמורים. 16. עיון בכתב התביעה מלמד, כי זו מושתתת על מיקום בניית גרם המדרגות ברוח הדרומית של הבית, לצד דירת המשיבים. לשיטת המשיבים, בנייתן של המדרגות במיקום האמור גורמת להם לנזקים כספיים ופגיעה בפרטיותם, באיכות חייהם ובשווייה של הדירה. דא עקא, כי המשיבים מושתקים מלטעון טענה כלשהי באשר לפגיעה כאמור, שכן הם הסכימו מפורשות למיקומו של גרם המדרגות " ... במיקום אשר יאושר על ידי הוועדה המקומית, בכפוף לקבלת היתר בנייה כדין" (סעיף 4 לפסק הדין שבפשרה), ולא זו בלבד אלא שהוסכם על ידם כי יימנעו מלהתנגד לבניית מדרגות חיצוניות במיקום שייקבע על ידי הוועדה, כאמור. משדחינו על הסף את עתירת המשיבים לביטולו של פסק הדין שבפשרה, הרי הוא שריר וקיים ובתוקפו הוא עומד. מכאן, שיש לדחות על הסף את טענת המשיבים לפגיעה בזכויותיהם (הקנייניות ואחרות) ככול שעילת התביעה נסמכת על מיקומן של המדרגות. שניים הם התנאים, בפסק הדין שבפשרה, המקנים למבקשים הזכות לבניית המדרגות החיצוניות. האחד, שהמיקום יאושר על ידי הוועדה המקומית, והשני, קבלת היתר בנייה כדין. לדעת הכל, מיקום המדרגות נקבע על ידי הוועדה המקומית ואף הונפק למבקשים (בחלוף כ-10 שנים) היתר כדין לבניית גרם המדרגות. ברי, בנסיבות אלה, כי בניית המדרגות נעשתה בהתאם לפסק הדין שבפשרה בהסכמתם המלאה והמפורשת של המשיבים - כך שאין שחר לטענות המשיבים לפגיעה בזכויותיהם, שבעטיין עותרים למתן סעד של הריסה ופיצויים. לא בכדי קבעה כב' השופטת דותן בפסק הדין בעתירה המנהלית כדברים הללו "משקבעה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כי מיקום המדרגות החיצוניות תואם את חוק התכנון והבנייה, על העותרים לכבד את הוראות פסק הדין, והם מנועים מלסטות מהוראותיו לנוכח הסכמתם רבת השנים לאמור בו. בחינת יתר טענותיהם של העותרים מעלה כי עיקרן מקצועיות ותכנוניות ובית המשפט אינו שם את שיקול דעתו במקום זה של רשויות התכנון ... משהסכימו העותרים למתן החלטה על פי שיקול דעתן של רשויות התכנון, אין הם רשאים לחזור בהם כאשר ההחלטה אינה נושאת חן בעיניהם" (נספח ב' לבקשת הוועדה לסילוק התובענה על הסף) (ההדגשות שלי הן - ח.ט.). אין לי אלא להצטרף לדברים נכוחים אלה של כב' השופטת דותן, כך שדין עתירת המשיבים למתן צו הריסה ופיצויים - להידחות על הסף מחמת השתק ומניעות. 17. אשר לטענת המשיבים כאילו היתר הבנייה ניתן שלא כדין, בניגוד לתב"ע ולחוקי התכנון ושלא בתום לב (סעיף 37 לכתב התביעה) - דינה של טענה זו, כקודמותיה, להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין. הלכה נודעת היא כי הכלל בדבר מעשה בית דין מורכב משני עיקרים המבוססים על תכלית משותפת - השתק עילה והשתק פלוגתא. הראשון (השתק עילה) " ... מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם ... בעוד האחר (השתק פלוגתא - ח.ט.) מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק הדין הקודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השנייה על עילת תביעה שונה" [פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 1999; ע"א 718/75 עמרם נ' סוקורני פ"ד ל"א(1)29]. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. הגם, שבענייננו, עילת התביעה כנגד הוועדה המקומית מושתתת על עילה נזיקית (רשלנות, הפרת חובה חקוקה, אי תום לב ועוד), הרי שקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין בעתירה המינהלית, מהוות השתק פלוגתא מכוחו מושתקים המשיבים מלטעון בקשר לפועלה של הוועדה המקומית במתן ההיתר. וכך נקבע בפסק הדין - " ... שבתי ובחנתי את טענות העותרים ביחס למיקום המדרגות החיצוניות ומסקנתי היא כי דרישתם לקבוע מיקום שונה למדרגות אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין עליו הם סומכים את טיעוניהם" (עמ' 5 רישא לפסק הדין). ובהמשך קובעת כב' השופטת דותן כדברים האלה "באשר לטענה לפיה בניית המדרגות תפגע בפרטיותם של העותרים, כפי שציינתי לעיל העותרים נתנו הסכמתם על פי הוראות חוק התכנון והבנייה כפי שיפורט על ידה. יתרה מכך, נתנה לעותרים האפשרות להגיע להסכמות באשר למיקומן של המדרגות, אולם במשך למעלה מעשור לא הגיעו הצדדים לעמק השווה בסוגייה זו. משכך, בדין החליטה וועדת הערר כי הגיע הזמן לשים קץ לעיכובים שנראו בעיניה שרירותיים. משוויתרו העותרים על זכותם הקניינית נזיקית ביחס לזכות של כורש לבנות מדרגות חיצוניות, אין הם רשאים לחזור בהם מהסכמתם ולשוב ולהעלות טענות שנטענו על ידם בגדרו של ת.א. 78017/05" (ההדגשות לא במקור - ח.ט.). אשר לטענת המשיבים לפגיעה בזכויותיהם הקנייניות בגג הבית, אף טענה זו נדחתה בפסק הדין בעתירה המינהלית עת נקבע כי "משהסכימו העותרים למתן החלטה על פי שיקול דעתן של רשויות התכנון, אין הם רשאים לחזור בהם כאשר ההחלטה אינה נושאת חן בעיניהם" (עמ' 6 לפסק הדין). נמצא, כי טענות המשיבים באשר לאי תקינות התנהלות הוועדה המקומית, וכשירותו של ההיתר על פיו נבנה גרם המדרגות - נדונו והוכרעו מפורשות בפסק הדין בעתירה המנהלית. בנסיבות האמורות ומשההכרעה בפסק הדין בעתירה המינהלית הייתה חיונית לצורך ההכרעה בעתירה - מנועים המשיבים מלעתור בשנית כנגד מיקום בניית גרם המדרגות ותוקפו של ההיתר (ראו: נינה זלצמן, שם, עמ' 141). 18. הפועל היוצא מהאמור כי דין תביעת המשיבים למתן צו הריסה ופיצויים, אף הן, להידחות על הסף מחמת מעשה בית-דין (השתק פלוגתא). התוצאה 19. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן - א. העתירה, על כל סעדיה, נדחית. ב. אני מחייב את המשיבים (ה"ה דרחי) יחד ולחוד לשלם למבקשים 1 + 2 (ה"ה כורש) ולמבקשת 3 (הוועדה המקומית) - בחלקים שווים בינותם - הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 16,380 ₪, בצירוף הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בניהבתים משותפיםחצר