להלן החלטה בנושא ביטול קנס מנהלי: החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין קנס מינהלי שהוטל על המבקש בגין עבירה של העסקת עובדים זרים בניגוד להוראות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א- 1991 (להלן-"חוק העובדים הזרים"), וכן בקשה לעיכוב הליכים כנגד המבקש באם קיימים הליכים כאלה. רקע עובדתי 1. המבקש הינו חקלאי. 2. ביום 2.1.05 הוצאה למבקש הודעה על הטלת קנס מינהלי בסך של 40,000 ₪ (להלן- "הודעת הקנס") ובה צוין, כי בביקורת בחוות המבקש מיום 29.12.03 נמצאו מועסקים עובדים זרים ללא היתר כדין. בהודעת הקנס במקום המיועד לציון שם המפקח נרשם"רכז קנסות" ואין היא נושאת כל חתימה. 3. המבקש פנה למשיב בכתב ביום 24.1.05 בבקשה לביטול הודעת הקנס ובקשתו נדחתה על ידי המשיב במכתב מיום 30.3.05 (נספח ב' לבקשה), ובו צוין, כי הקנס המינהלי הוצא כדין ולא נמצאה עילה לביטולו. 4. בחודשים 3/06 ו5/06 נשלחו למבקש דרישות לתשלום קנסות מטעם המרכז לגביית קנסות. 5. ביום 3.10.06 שלחה באת כוחו של המבקש למשיב דרישה לביטול הקנס עקב הוצאתו שלא כדין ובהעדר סמכות (נספח ה' לבקשה). בתשובת המשיב מיום 18.10.06, נטען כי הליכי הגבייה יעוכבו בכפוף להחלטת משרד התמ"ת ו/או בימ"ש וכי כל עוד לא תתקבל החלטה המורה על עיכוב הליכים, יימשכו הליכי הגבייה בתיק. 6. ביום 30.10.06 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, לביטול הליכי הגבייה נגדו על ידי המשיב. 7. בית המשפט העליון קבע (בג"צ 8875/06), כי על המבקש לפנות בסעד חלופי לבית הדין לעבודה, שלו מסורה הסמכות לדון בחוקיות הקנס שהוטל על פי חוק העובדים הזרים ותקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי-איסור העסקת עובדים זרים שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"ב-1992(להלן- "תקנות העבירות המינהליות"), מכוחן הוטל הקנס המינהלי. בשל קיומו של סעד חילופי, לא הביע בית המשפט העליון דעה בנושא חוקיות הקנס המינהלי (סעיף ד' לפסק הדין). 8. ביום 19.3.07 עתר המבקש לבית הדין בבקשה הנוכחית. ביום 6.5.07 הגיש המשיב תגובה ובה התנגדותו לבקשה, על כל רכיביה. 9. ביום 31.5.07 התקיים דיון בבית הדין בנוכחות המבקש ובאת כוחו ונציגת משרד התמ"ת. טענות הצדדים 10. המבקש טען כי הקנס אינו חוקי ונעדר כל תוקף משפטי. הקנס אינו עומד בדרישות החוק, שכן הוצא על ידי גורם וירטואלי, שלא ידוע מיהו וללא חתימה, ולפיכך יש להכריז על בטלותו. לחילופין, טען המבקש כי יש לקבל את בקשת המבקש להשפט, שכן ישנם טעמים ממשים בגינם הוגשה הבקשה להשפט באיחור. המבקש הוסיף וטען, כי יש לו סיכויים טובים להוכיח, כי הטלת הקנס לא היתה מוצדקת וכי היו בידיו היתרי העסקה לעובדים הזרים הנדונים בהודעת הקנס. בבקשה בכתב שהוגשה בפני, הועלתה גם טענת התיישנות באשר למועד משלוח הודעת הקנס על ידי המשיב, טענה אשר נזנחה בדיון בבית הדין. 11. בדיון בפני טענה נציגת המשיב, כי בג"צ דחה את טענת המבקש באשר לאי חוקיות הקנס, וזאת בהסתמך על סעיף 3 לפסק דינו, וכי החזיר את התיק לבית הדין לדיון בבקשה להארכת מועד להשפט. עוד טענה המשיבה, כי המבקש לא פנה במועד בבקשה להשפט וכי בקשתו להישפט בגין הקנס הוגשה באיחור וכי אף לגופו של עניין במועד הרלוונטי לא היו בידי המבקש היתרים להעסקת העובדים הזרים ולפיכך, יש לדחות את בקשתו. חוקיות הקנס המינהלי 12. סעיף 8(א) לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן-"החוק"), קובע כדלקמן- "(א) היה למפקח או לרשם יסוד סביר להניח כי אדם עבר עבירה שדינה קנס מינהלי קצוב לפי סעיף 2(ב) או סעיף 2(ג), רשאי הוא להטיל עליו את הקנס המינהלי שנקבע לאותה עבירה." סעיף 5 לחוק קובע, כי השר הממונה על ביצוע החוק ימנה מפקחים למילוי הוראות החוק וכי- "מפקח יהיה עובד המדינה או עובד של תאגיד שהוקם לפי חוק ויקבל הכשרה למילוי תפקידו לעניין העבירות המינהליות שבתחום סמכותו" (הדגשות שלי-י.א.ש.). סעיף 6 לחוק קובע, כי שר המשפטים ימנה רשם לעניין חוק זה וכי- "כשיר להתמנות רשם מי שכשיר להתמנות לשופט של בית משפט שלום" על פי סעיפים אלה, הודעה על מינוי מפקח ורשם תפורסם ברשומות. סעיף 7 לחוק קובע, כי מינוי של מפקח או רשם ייעשה בכתב מינוי לפי טופס שנקבע, וכי המפקח יישא את כתב המינוי עימו בעת מילוי תפקידו. מהאמור עולה, כי המחוקק הגביל איפוא מפורשות, את הסמכות להטיל קנס מינהלי לאנשים מסויימים, אשר עברו הכשרה והם בעלי כשירות למילוי תפקיד זה, כנדרש על פי החוק. 13. על פי כללי המשפט המינהלי, שאומצו בפסיקת בית המשפט העליון- "הלכה פסוקה היא, כי רשות שלטונית, אשר החוק מעניק לה סמכות, חייבת לבצע את הסמכות בעצמה, ואינה רשאית- בהעדר הסמכה בדין- לאצול את סמכותה לזולתה."(בג"צ 2303/90, פיליפוביץ נ' משרד המשפטים פ"ד מו(1) 410, 420). וכך כותב פרופ' י. זמיר בספרו "הסמכות המינהלית," כרך ב', עמ' 532-533- "אולם, כפי שבית המשפט מיהר להבהיר, אין זה כלל שהרשות מנועה מלאצול את סמכותה, אלא רק חזקה (פרזומפציה), כי החוק שהעניק את הסמכות לרשות מסויימת התכוון לכך שאותה רשות, ולא אחרת, תפעיל את הסמכות." 14. באשר לזהות המחליט בהעמדה לדין פלילי, עומדת פרופ' רות גביזון בספרה "שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק" על החשיבות כי בהליכים פליליים ומעין פליליים יינתנו ההחלטות באשר להנעת ההליכים על ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים לכל על פי דין, וכך נכתב על ידה - "העיקרון הרחב הינו כי המחליט על העמדה לדין הינו כל מי שהחוק הקנה לו את סמכויות התביעה וניהול המשפט." (עמ' 134). ובהמשך - "חוקים הקובעים מנגנונים עונשיים מיוחדים כוללים בדרך כלל הוראות מסגרת הקובעות בידי מי הסמכות להחליט על הנעת ההליכים...." (עמ' 140). "לגבי עבירות מינהליות קובע החוק כי הקנס המינהלי יוטל על ידי פקידים מיוחדים שמונו לשם כך, וכי יש חזקה נגד העמדה לדין ובעד טיפול מינהלי בדרך של תשלום קנס." (עמ' 141). 15. בע"פ 314/97 (מחוזי חיפה) זלישניק נ' מד"י מיום 4.12.97, ביטל בית המשפט כתבי אישום בגין עבירות תעבורה וזיכה את הנאשם מעבירות הקנס בהן הואשם, בגין העדרם של טפסי הזמנה למשפט שדינם כדין כתבי אישום. וכך קבע הנשיא (בדימוס) מ. לינדנשטראוס- "אני סבור כי על עיריית חיפה, בעת שהיא מגישה כתבי אישום לבית משפט לעניניים מקומיים בגין עבירות תעבורה, שהן עבירות קנס, להקפיד על כל תג ותג הנדרש בחוק סדר הדין הפלילי ובתקנות על פיו." 16. דברים אלה יפים אף לעניין הטלת קנסות על פי חוק העבירות המינהליות. ההיגיון שעומד בבסיס חוק העבירות המינהליות הוא הסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים, במטרה לשפר דרכי אכיפה ולהקל על התביעה ועל בתי המשפט וכן לאפשר לאדם שהושת עליו קנס, לשלמו ללא שתרשם לחובתו הרשעה בפלילים (ראה בענין זה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ. עו"ד אוסטפלד ואח', פד"י מו (3) 501, 509-508 וכן בג"ץ 2126/99 מתי דה הס נ. עיריית תל אביב-יפו, פד"י נד (1) 468, 479). יחד עם זאת, מטרת החוק נועדה למנוע ממי שלא הוסמך לכך לעסוק בהטלת הקנסות אלא להותירו בידי הגורמים המוסמכים על פי החוק. על נציגי המשיבה המופקדים על ביצוע חוק העבירות המינהליות לנהוג הקפדה יתירה בהטילם קנס מינהלי ולפעול על פי הוראות החוק. משקבע המחוקק, כי הקנס יוטל על ידי מפקח או רשם בלבד, הרי ששיקול הדעת טרם ההחלטה על הטלת הקנס מסורה להם בלבד והודעת הקנס המינהלי חייבת לכלול את שם המפקח או הרשם שהטילו את הקנס למען יהא ברור וידוע מי הגורם שהחליט בעניין. גם מפסיקת בית הדין הארצי עולה, כי אין לסטות מהוראות החוק המעניקות סמכות לבעל תפקיד ואין לקבל מצב בו בקשה נדונה על ידי מי שלא הוסמך לעשות כן (עפא 31/06 חסדי אברהם נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת, ניתן ביום 23.4.07). עמדתי היא, כי משהודעת הקנס אינה כוללת כל ציון באשר לגורם שהטילו, ועל פניו נחזה להיות "רכז קנסות" שהינו גורם שאינו מוסמך להטיל קנס, אין לראות בה כהודעה על הטלת קנס שהוטלה כדין. אמנם המשיבה טענה בפני בג"צ, כי הקנס הוטל על ידי מפקח שהוסמך לכך כדין (סעיף ג (2) לפסק הדין בבג"ץ 8875/06), אולם משבג"צ לא הכריע בעניין וטענה זו אף לא נטענה בפני, אין מקום להדרש לה ולמעלה מן הצורך, אציין כי גם לו היתה נטענת, ספק אם ניתן לקבלה מבלי כל ראיה לכך. 17. משהוצאה הודעת קנס שעל פניה לא ניתנה על ידי הגורם המוסמך על פי חוק ובהעדר חתימה, הרי דינה בטלות. מכל האמור לעיל עולה, כי הודעת הקנס הוצאה שלא על ידי הגורמים המוסמכים בדין להטילה ולפיכך, היא בטלה וכל הליכי הגבייה שבוצעו בעניינה בטלים. 18. לא ניתן לחתום החלטה זו מבלי להתייחס להתנהלות המשיבה, בכך שבעת הדיון בפני טענה, כי בג"צ הכריע בשאלת חוקיות הקנס המינהלי, ודחה את טענת המבקש, כי הקנס הוטל שלא כדין, וזאת תוך הפניה לסיפא של סעיף ג' בפסיקת בג"צ (שעניינו טענת המשיבה עצמה), תוך התעלמות מהאמור בסעיף ד'(3) בו נכתב מפורשות כדלקמן- "מטעם זה איננו מביעים איפוא דעה בנושא שהעלה העותר לעיצומו, קרי, האם הטלת קנס מינהלי שעה שבמשבצת בטופס המיועדת לשמו של המפקח נאמר "רכז קנסות", וכן לא נמצאה בה חתימה, יש כדי למלא אחר דרישות הדין..." יתרה מזו, בסעיף ד'(2) לפסק הדין הותיר במפורש בג"ץ את הסמכות לדון בשאלות חוקיותו של הקנס לפתחו של בית דין זה. תקוותי היא, כי בדברי המשיבה לא היתה כוונה להטעות את בית הדין וכי אך טעות נפלה בדבריה. 19. משכך, משהנני סבורה כי אין בפניי כל הודעת קנס והוא בטל מעיקרו, הרי שהצורך בדיון ביתר בקשות המבקש - מתייתר. קנס מנהליקנס