דוגמא לפסק דין בנושא בקשה לתוספת בניה בבניין משרדים: מבוא עתירה מנהלית בה מבוקש להורות למשיבות 1-3, או מי מטעמן, שלא לאשר בקשה להיתר בנייה שהוגשה על ידי המשיבה 4 (להלן: "הבקשה"), לתוספת בניה בבניין המשמש למסחר ומשרדים ברחוב ברודצקי 43 בתל אביב, הידוע כחלקה 529 בגוש 6649 ורשום כבית משותף. לחילופין, מבוקש, להורות למשיבות לחדול מהטיפול בבקשה להיתר ו/או לאסור על הנפקתו של ההיתר ו/או לא לחתום על ההיתר האמור. המדובר בבקשה לתוספת בנייה, בקומה ג' של הבניין, שהיא קומה מפולשת. במסגרת הבקשה מבוקש לבנות 1,845 מ"ר של שטחים עיקריים ו- 460 מ"ר של שטחי שירות. התוכנית החלה על המקום היא תוכנית מפורטת מס' 1656 ב "מרכז מסחרי ראשי עבר הירקון" (להלן: "התוכנית" ראו נספח ע/1). אמנם פורמאלית טרם ניתנה החלטה סופית של רשות הרישוי ועל כן לכאורה העתירה אכן מוקדמת כטענת המשיבות, אלא שלאור הצהרתן של המשיבות 1-3, לפיה נמצא כי המשיבה 4 עמדה בכל התנאים שהוצבו בהחלטת רשות הרישוי והוצאת ההיתר עוכבה על ידי המשיבות לפנים משורת הדין ובשל הגשת עתירה זו, נראה כי נכון יהיה, מטעמי יעילות, להידרש לעתירה לגופה. יצוין, כי מתוך רשימת העותרים שבכותרת נותרו העותרות 1, 6, ו-7 בלבד - עותרת 2, החליטה ביום 27.3.12, לפרוש מכל ההליכים המשפטיים נגד המשיבים ואילו בין המשיבה 4 לעותרות 3, 4 ו-5 נחתם הסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 16.7.12. תמצית טענות העותרות לטענת העותרות שהן בעלות חלק מין הזכויות בבניין, הבקשה להיתר בניה פוגעת בהן באופן קשה, מכילה פגמים מהותיים, חורגת מכל תוכניות המתאר הרלוונטיות ואף איננה עומדת בדרישות שבהחלטת המשיבה 2 מיום 15.7.09, המקבלת חלק מן ההתנגדויות לבקשה ומאשרת אותה בתנאים (להלן: "החלטת רשות הרישוי", ראו נספח ע/4). כאמור, העותרות מלינות על פגמים שדבקו בבקשה. ראשית, נטען, כי הבקשה עומדת בסתירה לתמ"א 38, שכן לא נבחנה במסגרתה עמידות הבניין בפני רעידות אדמה ולא נקבעו החיזוקים הנדרשים לשם הוספת בנייה, על אף שמדובר בתוספת משמעותית מאוד לשלד הבניין הקיים, כמו גם לא נערכה כל בדיקה בעניין זה ע"י משיבה 1, ואין בהגשת טופס הצהרה של מתכנן השלד מטעם בעלי העניין, בכדי לפטור את הגורמים הרלוונטיים מלבדוק ולבקר את יישום ההצהרה. פגם מהותי נוסף בבקשה, לטענת העותרות, הוא הבקשה להוספת קומה שלישית מלאה ולא להשלמת קונטור הקומה המפולשת בלבד, זאת בניגוד להוראות התוכנית. לשיטת העותרות, לעמדה זו תימוכין בלשון התוכנית; בנספח הבינוי; בהוראת הגמישות; ואף בעמדתה של המשיבה 1, כפי שהוצגה בתשובתה לערר שהוגש על ידי משיבה 4 על החלטת רשות הרישוי. עוד נטען, כי משיבה 4 לא עמדה בתנאים שהוצבו בהחלטת רשות הרישוי, לפיהם יש לתקן את אופן חישוב השטחים ולהכלילם בגדר השטחים המותרים, היינו שטחי מסחר ומשרדים או שטחי שירות, לפי העניין, וכן להקטין את השטחים המבוקשים בהתאם להוראות התוכנית. פגם נוסף עליו מצביעות העותרות, נוגע לבקשה לאיטום של חלק נכבד מפתחי האור והאוורור המצויים בתקרת הבניין, וזאת מבלי להציג פתרון תכנוני חלופי, הנותן מענה מספק דיו, להחדרת אור ואוורור לפסג' ולמשרדים המצויים בקומות הנמוכות יותר. לבסוף, מנו העותרות, עוד מספר ליקויים בבקשה ובכלל זה את הליקויים הבאים: אי מתן זכות טיעון כנדרש באשר לתוכנית הבינוי והפיתוח; אי צירוף מפת מדידה עדכנית לבקשה; אי הצגת אישור מקצועי של יועץ מיזוג אויר או תוכנית למיקום מתקני מיזוג האוויר; אי מתן התחייבות בנוגע להבטחת רישום הסדרי המקרקעין בהתאם להחלטת רשות הרישוי; אי ביצוע בדיקה של התאמת המבנה לתקנות חברת החשמל ותקנות רשות כיבוי האש. לאור כל האמור, סבורות העותרות כי פעולותיהן של משיבות 1 ו-2 לקידום הבקשה, שעניינה למעשה, במתן היתר בניה לא חוקי, נעשות בחוסר סמכות וכי התנהגותן עולה כדי חוסר הגינות וחוסר סבירות קיצוניים. תמצית טענות המשיבות מנגד, טוענות המשיבות, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי ניכר, שכן הבקשה אושרה לראשונה בהחלטת רשות הרישוי כבר ביום 15.7.09 ואושרה, פעם נוספת, על ידי ועדת הערר המחוזית בהחלטתה מיום 10.6.10 (להלן: "החלטת ועדת הערר"). דא עקא, לטענתם, העותרות לא הגישו ערר בגינה או מיצו את זכותן להגיש התנגדות בעניין מפרט השיפוץ, אשר ניתנה בהחלטת ועדת הערר, והוגבלה ל-10 ימים ממועד פרסום הוראות השיפוץ. לגישת המשיבות, מכתב העותרות מיום 5.4.11, לא יכול להוות התנגדות כלשהי, וממילא גם לאחר משלוחו, התמידו העותרות בהשתהותן. לגופה של העתירה נטען, כי אין ממש בטענות ה"פגמים", שכן טענות אלו, הובאו בפני משיבות 1 ו-2, אשר התייחסו אליהן במלואן, דרשו ממשיבה 4 להציג פתרונות לבעיות ואף עמדו בדקדקנות על ביצועם. לפיכך, לדידי המשיבות, בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי רשויות התכנון לא שקלו שיקולים רלוונטיים, ועל כן לא קמה עילה להתערבות בית משפט זה. באשר לעמידה בתנאי תמ"א 38, נטען, כי מבקשי ההיתר הגישו עוד בטרם הגשת הבקשה, כחלק מן התנאים המוקדמים הנדרשים, את כלל התימוכין לעמידת תוספת הבנייה המבוקשת בתקנים הקיימים, זאת ללא צורך בחיזוק המבנה הקיים, ותימוכין אלו נבדקו על ידי משיבה 1. עמדתן העקבית של משיבות 1 ו-2, הייתה והינה, כי לאור מטרת התכנית ולשון הוראותיה, תוספות הבנייה המבוקשות אינן מוגבלת להיקפו של החלק המפולש. ומכאן, ההערות המופיעות בהחלטת רשות הרישוי מתייחסות אפוא לתיקון אופן חישוב השטחים, קרי הקצאתם כשטחים עיקריים או שטחי שירות, ולא למהות אישורם כשטחים מותרים. בהקשר זה, מציינות המשיבות, כי הוראת הגמישות הינה רשות ואין חובה לביצועה; נספח הבינוי הוא בעל מעמד מנחה ולא מחייב, וממילא הוא עצמו מעיד על חריגה מתחומי הקונטור; נספח הגגות מספק תימוכין לפרשנותם המוצעת. באשר לאופן חישוב השטחים המבוקשים, נטען, כי העניין תוקן ועודכן בהתאם לדרישותיה ולבחינתה הקפדנית של רשות הרישוי וכך גם נעשה באשר לסוגית האור ופתחי האוורור ( צוין, כי בנושא זה הוגשה ואושרה תוכנית מיזוג אויר). לבסוף, לעניין הליקויים הנוספים עליהן הצביעו העותרות, נטען, בין היתר, כי תוכנית הבינוי והפיתוח הינה בסמכות משיבה 1 ועל כן אין לעותרות מעמד ביחס לתוכנית זו; מפת מדידה מעודכנת הוגשה על ידי משיבה 4 וכך גם באשר לאישור יעוץ מיזוג אויר, לרבות תוכנית תומכת; אחראית הסדרי הקרקע קבעה כי אין צורך בהסדר למגרש הנדון; הטענות בעניין עמידה בהוראות כיבוי אש וחברת חשמל הן בבחינת הרחבת חזית אסורה ומכל מקום, נושא זה נבחן על ידי הגורמים הרלוונטיים ואישור כיבוי האש ניתן זה מכבר. המשיבות טוענות כי לא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה וכי החלטות רשויות התכנון מצויות במתחם הסבירות. הכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, נמצא כי דין העתירה להידחות. במקרה דנא, עסקינן בהליכי אישור של בקשה להיתר בנייה, על ידי משיבה 2, רשות הרישוי המקומית. הסמכות לדון בבקשות מסוג זה מסורה למשיבה 2 מכוחו של סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה הקובע: " לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: .... 2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; לענייננו רלוונטי גם סעיף 145 (ב) הקובע: " בקשה להיתר כאמור בסעיף קטן (א) תוגש לרשות הרישוי המקומית וזו לא תיתן את ההיתר, אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים; רשות הרישוי המקומית רשאית להעביר את הבקשה להחלטת הועדה המקומית" (הדגשה שלי- צ.צ) תנאים נוספים לאישורו של ההיתר, כמו גם הפרוצדורה הכרוכה בהגשתו, מפורטים בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר)"). על פי סעיף 2א(4) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר), חתימתם של כלל בעלי הדירות בבית המשותף, חוכריהן או של נציגות הבית המשותף נדרשת בבקשה להיתר מן הסוג שהוגשה במקרה דנא. בענייננו, הואיל ועל הבקשה לא חתמו כל בעלי הדירות, יודעו בעלי הדירות על הגשת הבקשה והוזמנו להגיש את התנגדותן, זאת על פי הקבוע בתקנה 2ב(1) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר). ההתנגדויות שהוגשו, לרבות התנגדותה המפורטת של העותרת 1, כללה טענות דומות לנטען בעתירה זו, והתייחסה, בין היתר, לכך, שלדידה, ההיתר המבוקש אינו תואם את התוכנית הקיימת. התקיים דיון בהתנגדויות לבקשה על ידי משיבה 2, ובסופו של יום, הוחלט ביום 15.7.09, לקבל את ההתנגדויות בחלקן ולאשר את הבקשה בהתקיים תנאים מסוימים. עמדת משיבה 2, כפי שיובהר להלן, לא קיבלה את הטענה לפיה מדובר בהיתר שאינו תואם לתוכנית במקום. במצב עניינים זה, נראה כי קמה לעותרת 1, הזכות להגשת ערר תוך שלושים יום מקבלת ההחלטה, זאת על פי סעיף 152(א) לחוק התכנון והבניה. לעניין זה נקבע בעת"מ (חי') 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית- מחוז חיפה, (לא פורסם, ניתן ביום 08.08.00) כי מקום בו היתר בנייה תואם את התוכנית החלה במקום ואינו סותר את הוראות דיני התכנון והבנייה, אין זכות ערר למי שטוען כי הוא נפגע מן ההיתר שניתן, אלא אם כן נטען כי ההחלטה שניתנה נוגדת את התוכניות החלות במקום. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י. עמית בעע"מ 317/10 אהוד שפר נ' מורן סקאל יניב (לא פורסם, ניתן ביום 23.8.12) אשר לדרך תקיפת ההחלטה למתן היתר בנייה: "....דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר. זאת, להבדיל ממחלוקות בשאלות קנייניות או בשאלות של שימוש וחזקה הנדונות בערכאות האזרחיות הרגילות, ולהבדיל מטענות לגבי פגמים מינהליים שאינם קשורים בנושאים תכנוניים, כמו טענה לניגוד עניינים, שיידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים. מכל מקום, טוב יעשה המחוקק אם יסדיר את הנושא ויסיר את הספקות לעניין גדר סמכותה של ועדת הערר" ..... ודוק: איני שולל אפשרות כי במקרים מסוימים בית המשפט יפתח את שעריו בפני עותר המלין על החלטה ליתן היתר למרות טענה לסטיה מתכנית, גם טרם מיצה את הפנייה לועדת הערר. אך מקרים אלה יהיו החריג ולא הכלל, ויש להניח כי במרוצת הזמן יתוו בתי המשפט את היקף החריג..." (פסקה 15) בעניינו, אומנם טרם ניתן היתר הבנייה המבוקש, אולם החלטת רשות הרישוי מאשרת את הבקשה, תוך שהיא מתווה את הדרך והתנאים לכך, ואיננה מתייחסת לטענה כי הבקשה אינה תואמת את הקבוע התוכנית. דא עקא, כי ערר בעניין זה לא הוגש ולא מוצו ההליכים בפני רשויות התכנון. רק ביום 5.4.11 נשלח מכתב "ההתנגדות" מטעמן של העותרות בו הן שבות וטוענות, בין היתר, טענות בדבר אי התאמת ההיתר לתוכנית החלה במקום, תוך הפניה לעמדת רשות הרישוי עצמה, כפי שמשתקפת, לכאורה, בהחלטתה. העותרות מתרצות מחדלן בעניין מיצוי ההליך במסגרת סד הזמנים שנקבע בחוק התכנון והבניה, בטענה כי באותה העת סברו, כי המשיבות 1-3 סבורות כמוהן שהבקשה מנוגדת לקבוע בתוכנית. אין לקבל פרשנות זו. מקובלת עליי עמדת המשיבות הגורסת כי לא חל שינוי בעמדת משיבות 1-3 מלכתחילה, לפיה המבוקש בבקשה הוא בהתאם למותר על פי הקבוע בתוכנית ואילו מה שמצריך תיקון הוא היחס בין השטחים המבוקשים ותחימתם במסגרת הנכונה (היינו שטחים עיקריים למול שטחי שירות). תימוכין לגישה זו, ניתן למצוא בפרוטוקולי דיוני משיבה 2, הפתוחים לעיון הציבור על פי סעיף 48ד(ה) לחוק, הן באשר לבקשה הקודמת בעניין ההיתר המבוקש והן באשר לבקשה הנוכחית. כך למשל, בפרוטוקול הדיון של משיבה 2 אשר עסק בבקשה שהוגשה ביום 22.1.08 למתן ההיתר, הקודמת לבקשה נשואת עתירה זו (נספח 2/ מש 1-3), נכתב ב"תיאור הבקשה" כי: "הבקשה הינה לתוספת שטח על ידי סגירת קומה ג' המפולשת, בהתאם לתב"ע 1656ב' (קניון רמת אביב) שאושרה במקום" . וב"הערות" נכתב: "סה"כ לפי טבלאות המפרט מפורטת תוספת של שטח עיקרי של כ- 1850 מ"ר ותוספת שטח שירות של כ- 1025 מ"ר- במסגרת המותר" "חישוב השטחים נעשה בצורה לא מדויקת. לא הובא במניין השטחים העיקריים שטח גומחה בגובה של 1.20 מ' בהיקף כל קירות החזית, שטח ההורדות עבור שטחים לא מקוריים חושב בצורה לא נכונה. בחישוב מדויק השטח המבוקש הינו מעבר לשטחים המותרים". בפרוטוקול הדיון של משיבה 2 אשר עסק בבקשה הנוכחית שהוגשה ביום 11.9.08 (נספח 4/ מש 1-3), נעשתה חזרה על עיקרי הדברים וכן ב"עיקר הנושאים בהתנגדויות" בסעיף 3 נכתב: "הבקשה נוגדת את התוכנית, שכן התוכנית התירה תוספת שטחים בקומה המפולשת ולא תוספת קומה. לעניין טענה זו יש לציין כי בנספח הבינוי של התוכנית ניתן לראות כי התוכנית התירה השלמת כל הקומה". בנוסף, בתשובת המשיבה 1 לכתב הערר שהוגש על ידי המשיבה 4 באשר להחלטת רשות הרישוי (נספח 7 מש/1-3) בסעיף 16 נכתב: "ביום 11.9.2008 הוגשה הבקשה להיתר נשוא הערר. הבקשה הינה לניצול תוספת הזכויות בהתאם לתב"ע על ידי תוספת שטח בקומה המפולשת וסגירתה - סה"כ מתבקשת תוספת של כ- 1850 מ"ר בשטחים העיקריים". (הדגשות שלי- צ.צ) לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי הסיפא של סעיף 1 לתנאי ההיתר, שנקבע בהחלטת רשות הרישוי, ולפיו יש להקטין את השטחים בהתאם למותר לפי התב"ע (ממנו מבקשות העותרות להיבנות), אינו עומד בפני עצמו, ויש לקרוא לתוכו את המשמעויות הנובעות מן הסעיף כולו, המתייחס לצורך בביצוע חלוקה מחדש של השטחים בהתאם לסיווגם הנכון, זאת מבלי להתייחס לטענה כי המהות המבוקשת נוגדת את הקבוע בתוכנית. מעבר לכך, האינדיקציות הנגדיות, לכאורה, עליהן מצביעות העותרות בסעיפים 6, , 7 ו-10 לתשובת משיבה 1 לכתב הערר שהוגש על ידי משיבה 4, אינן מצביעות על עמדה שונה מן האמור לעיל אלא הן תיאורטיות באופיין ואינו נוקטות עמדה התומכת בגישת העותרות. הנה כי כן, לא נראה כי הוצג מצג מטעה ובלתי אחיד בעמדתם של המשיבות 1-3 העשוי לתת הסבר מספק למחדלן של העותרות לפעול במועד כנגד החלטת רשות הרישוי באמצעות הגשת ערר לועדת הערר. יחד עם זאת, לא נמצא לנכון לדחות את העתירה על הסף מן הטעם הזה, מאחר והיא טומנת בחובה גם טענות באשר לפגמים מנהליים שמקומן להתברר בפני בית משפט זה. כידוע, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת שלהן. הנטייה היא, אפוא, שלא להתערב בהחלטות רשויות התכנון אלא מקום שנפל בהן פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון (1996)). בית המשפט העליון עמד על כך, לאחרונה, בבג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (2011): "כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות; אכן, "התפקיד והסמכות לקדם את האינטרס הציבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והנסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאינטרס הציבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות" (השופט זמיר ב-בג"ץ 4140/95 סופר-פארם (ישראל) בע"מ ואח' נ' מינהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999))... כך ככלל, וכך מקום שבו הרשות המוסמכת היא אחת מרשויות התכנון... אכן, בית המשפט במהותו לא נועד לשמש מוסד מתכנן, והוא אינו "מוסד תכנון עליון" העומד מעל למוסדות התכנון המנויים בחוק (בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633 (1994) (להלן: ענין טריידט); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004) (להלן: ענין מילובלובסקי)). תפקידו הוא לבחון האם נפל פגם חוקי בדרך התנהלותו ובאופן הפעלת שיקול דעתו של מוסד התכנון" (פסקה 68 לפסק הדין, ההדגשות שלי - צ.צ). ראו גם בג"צ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (2004): "כפי שנאמר פעמים רבות, בית-המשפט, בין בית-המשפט הגבוה לצדק ובין בית-המשפט לעניינים מינהליים, איננו מוסד תכנון עליון העומד מעל מוסדות התכנון השונים המנויים בחוק, על-כן לא יתערב בית-המשפט בהחלטות תכנוניות, אלא אם נתגלה פגם דיוני המצדיק התערבות, ולא יחליף את שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת וישים תחתיו את שיקול-דעתו שלו, אלא אם ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם דומה" (פסקה 9 לפסק הדין). במקרה דנן, לא נמצא כי נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של רשות הרישוי המקומית העתידה לאשר את הוצאת היתר הבניה, המצדיק את התערבות בית המשפט, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. לעותרות ניתנו מספר הזדמנויות לפרט ולהבהיר את הסתייגויותיהן ממתן ההיתר הן באמצעות הגשת התנגדויות, הן באמצעות שמיעתן בדיון שנערך ביום 24.3.09 בפניי רשות הרישוי המקומית (ראו נספח 4/ מש 1-3, עמ' 8) והן בדיון שנערך ביום 10.6.10 בפניי ועדת הערר בנושא השיפוץ המיועד (ראו נספח 9/ מש 1-3). הזדמנויות אלו נוצלו במלואן. לא נמצא שיש ממש בטענות העותרות בדבר פגם שנפל בהליך קבלת ההחלטות או בשיקולים שנשקלו על ידי רשות הרישוי המקומית. ההחלטות נתקבלו כדין, לאחר קיום הליך תכנוני ארוך ויסודי, ולא למותר לציין, כי שתי הבקשות הקודמות של משיבה 4 נדחו מחמת אי עמידה בתנאי התוכנית וכי לשם אישור הבקשה הנוכחית נערך סיור במקום וכן, הוצבו תנאים רבים, לרבות באשר לאופן חישוב השטחים; לאישור תוכנית בינוי ופיתוח; למציאת פתרונות תאורה ואוורור וכיוצ"ב, נושאים המצויים בליבת עתירה זו. בהקשר זה, אף ראוי לציין, את עמידתה הדווקנית של רשות הרישוי על מילוי תנאי שיפוץ הבניין המופיע בסעיף 13ו לתוכנית, כתנאי מקדמי לקבלת ההיתר, זאת לשביעות רצונה, ע"פ הנחיותיו המפורטות של אדריכל העיר ותוך מתן אפשרות תגובה למתנגדים, ועל אף התנגדותה של משיבה 4 אשר קיבלה היתר שיפוץ מטעמה של העירייה והחלה כבר בשיפוץ הבניין. כל האמור לעיל, מצביע על העובדה, כי בבואה לבחון את בקשת ההיתר, ביצעה רשות הרישוי עבודה מעמיקה, בחנה את כלל האספקטים העלולים להיות מושפעים ממתן ההיתר, ונקטה עמדה לא מתפשרת ביחס לנדרש על פי התוכנית. זאת ועוד, נחה דעתי כי ניתן מענה לכלל הנושאים אשר להם הייתה נדרשת התייחסות בטרם יינתן ההיתר: כך באשר לאפשרות חיזוק המבנה, לאחר שהוגשו חוות דעת מומחה ותצהירו של מתכנן השלד (ראו נספח 13 מש/ 1-3) אשר נבדקו על ידי המשיבות (על פי הצהרתן בדיון מיום 7.5.12); מתן אישור מטעם המחלקה לכיבוי אש (ראו נספח 2 שצורף להשלמת הטיעון מטעם משיבה 4); הצגת תוכנית מיזוג אויר מאושרת (ראו נספח 14 מש/1-3) וכיוצ"ב. הנה כי כן, עולה כי הליכי הבדיקה הביאו בחשבון את כלל הנושאים המהותיים, ומשלא הוכח כי רשות הרישוי נתנה משקל לא ראוי לאינטרס כלשהו או התעלמה מאינטרס אחר, המסקנה היא כי פעולותיה נופלות במתחם הסבירות ובימ"ש זה לא ייכנס בנעלי הרשות לבחינת האספקטים התכנוניים. באשר לטענות בעניין הפרשנות הרצויה של הוראות התוכנית, כאמור ברישא לפסק דין זה - הנושא אינו מצוי לפתחו של בית משפט זה, אלא אמור היה לבוא בשערי ועדת הערר במועד הנקבע לכך בחוק. אולם, למעלה מן הצורך, יוער, כי נראה שגם בטענות אלו אין בכדי להושיע לעותרות, שכן פרשנותן המוצעת אינה עולה בקנה אחד עם לשון התוכנית ותכליתה. בעניין זה, מקובלת עליי עמדת המשיבות, לפיה מקום בו הוראות התוכנית, ככתובן וכלשונן, מאפשרות בנייה בקומה המפולשת עד ל- 1850 מ"ר, כאשר קונטור החלק המפולש הינו 1,110 מ"ר, ברי, כי התוכנית לא מגבילה את הבנייה העתידית להיקפו של החלק המפולש בלבד. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור תכליתה של התוכנית שנועדה לנצל באופן יעיל יותר את השטח המסחרי. כאמור, אינני מוצאת לנכון להידרש לנושא מעבר לכך. בסיכומם של דברים, העותרות העלו טענות תכנוניות מן היקב ומן הגורן, אשר לרובן ככולן, ניתן מענה מלא מטעם משיבה 4 תוך פיקוח הדוק וצמוד של רשות הרישוי המקומית. ההחלטות שנתקבלו בסופו של יום, הינן החלטות מאוזנות, תוך התייחסות לנושאים שבמחלוקת ושקילת כלל השיקולים הרלוונטיים. סוף דבר העתירה נדחית. העותרות 1, 6-7, יישאו הוצאות המשיבות ובשכ"ט ב"כ בסך כולל של 30,000 ₪. הסכום יחולק באופן שווה בין משיבות 1-3 לבין משיבה 4. בניהתוספת בניהבניין