דוגמא לפסק דין בנושא גביית שכר טרחה מוגזם: לפניי תביעה כספית על סך של 140,000 ₪ שהגישו התובעים נגד הנתבע, בטענה לגביית שכר טרחה ביתר. רקע עובדתי 1. התובע מס' 1 הינו בנם של המנוח ושל המנוחה (להלן: המנוחה עאישה). ואילו הנתבעים מס' 2 ו-3 הינם בניו של המנוח אחיו של התובע מס' 1, ונכדיהם של המנוחים. המנוחה עאישה הייתה היורשת היחידה של המנוח X, והיא הורישה את מלוא זכויותיה ונכסיה, בין היתר, לשני בניה, התובע מס' 1 ולאבי התובעים מס' 2 ו-3. במותו של אבי התובעים מס' 2 ו-3, הרי תובעים אלה הפכו ליורשיו. הנתבע הינו עורך דין במקצועו, שייצג את המנוח X בעבר במסגרת הליכים משפטיים שונים. 2. המנוח, באמצעות הנתבע, הגיש תביעה נגד מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) לבית משפט המחוזי בחיפה (ת.א. 1007/90) , בה עתר לקבלת פיצויים עפ"י סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)- 1943, בגין הפקעת המקרקעין הידועים כחלקה 23 גוש 19045 מאדמות מג'ד אלכרום (להלן: החלקה). בין המנוח X לנתבע נערך הסכם שכר טרחה , שאינו נושא תאריך. בכותרת הסכם זה נרשם מפורשות מספר ההליך, המרצת פתיחה 1007/90 בבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן : "ההליך במחוזי"). מכאן, ההסכם מיועד להסדיר את ייצוגו של הנתבע למנוח X בהליך זה, ובגין ייצוג זה הוסכם בסע' 5 להסכם, בזו הלשון: "הוסכם על שכ"ט של עו"ד בסטוני בסך 25% (עשרים וחמישה) אחוז כולל מע"מ מכל סכום הפיצוי שייפסק בתיק זה" (להלן: הסכם השכ"ט עם המנוח X או הסכם השכ"ט הראשון). 3. ביום 28.1.94 ניתן פסק דין המקבל את התביעה ומחייב את המנהל לשלם למנוח פיצויים. בעקבות זאת, הגיש המנהל ערעור על פסה"ד הנ"ל במסגרת ע"א 1510/94 (להלן: "הערעור"). בטרם מתן פסק דין בערעור, ביום 14.3.94, התקבל מהמנהל סכום פיצוי שאינו שנוי במחלוקת בסך של 57,118 ₪ לאחר ניכוי מס. סכום זה, הועבר לחשבון הנתבע. 4.ביום 6.2.1996 ניתן על ידי בית משפט העליון פסק דין המקבל חלקית את הערעור. עם מתן פסק הדין בערעור התקבל מהמנהל סך של 1,238,994.58 ₪, וזאת לאחר ניכוי מס שבח בשיעור 10% ששוויו עמד על סך 140,916 ₪, ניכוי הוצאות ושכ"ט בשיעור של 29,250 ₪ שנפסקו לטובת המנהל, וכן ניכוי סכום הפיצוי מיום 14.3.94 ששווי עמד על סך של 70596.39 ₪. 5. הואיל והמנוח X נפטר ביום 20.7.95, טרם מתן פס"ד בערעור, הסכום בסך של 1,238,994.58 ₪ הופקד ביום 7.3.96 בחשבון הנאמנות המתנהל על שם הנתבע שמספרו 10271/58, במסגרת פיקדון סגור עד ליום 4.9.96. לאחר שניתן צו קיום צוואה, ולבקשת המנוחה עאישה, שוחרר הפיקדון לפני מועד הפירעון המוסכם, כך שביום 16.7.96 העביר הנתבע לחשבון המנוחה עאישה סך של 1,010,000 ₪ בלבד. בו ביום, חתמה המנוחה עאישה על הסכם שכ"ט עם הנתבע שבגדרו הוצהר והוסכם כדלקמן: "2. מאחר והלקוח לא שלם את שכ"ט של עו"ד בהליכי יצוג בערעור בבית המשפט העליון, ומאחר והלקוח לא שלם את שכר טרחת עו"ד בגין ייצוגו בהגשת ערעורים לשלטונות מס שבח. 3. הלקוח מאשר ומצהיר כי תמורת השירות הנ"ל של עוה"ד במסגרת הליך הערעור בעליון והייצוג בפני שלטונות מס שבח, יטפל כראות עיניו וכפי שיקול דעתו בדרישת החזרים ו/או הפרשי הצמדה וריבית על הפיצוי ששולם ו/או פיצוי הלנה, הכל כפי שימצא לנכון. 4. הלקוח מצהיר ומאשר כי בגין כל ההליכים האמורים, הן מול המדינה והמנהל, בגין דרישת הפרשי הצמדה על הסכום ששולם ו/או החזרים משלטונות מס שבח יועברו ישירות אל עוה"ד בגין ייצוגו בהליכים האמורים. 5. הלקוח נותן לעוה"ד הרשאה בלתי חוזרת לקזז את מלוא שכר הטרחה המוסכם ממלוא הכספים שיתקבלו בגין ההליכים האמורים הן כנגד המנהל בגין פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה ו/או ההחזרים ממס שבח. " (להלן הסכם השכ"ט עם המנוחה עאישה או הסכם השכ"ט השני). 6. בשלב מאוחר יותר, הגיש הנתבע בשם המנוח X, אף שבאותו שלב הוא כבר הלך לעולמו, תביעה לבית משפט המחוזי במסגרת ה"פ 201/07, המתייחסת ליישום פסק-דינו של ביהמ"ש העליון. לאחר שתביעה זו נדחתה, הגיש הנתבע ערעור לביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 4246/08, אשר במהלכו הגיעו הנתבע והמנהל להסכמה לפיה המנהל ישלם סך נוסף של 138,000 ₪, וזאת כנגד סילוק מלא וסופי של כל טענות ותביעות בעלי הדין הנוגעות לחלקה. ביום 5.5.09 קיבלה הסכמת הצדדים תוקף של פסק דין. מסכום הפיצוי של 138,000 ₪, קיזז המנהל סך של 13,800 והעביר למס שבח, כן, הועברה היתרה בסך של 124,000 ₪ לידי הנתבע , זאת ביום 18.5.09. 7. בנוסף לכך, ייצג הנתבע את המנוח בהליך ערר על היטל השבחה, אשר במסגרתו נתקבל הסך של 42,204 ₪. מסכום זה קוזז חוב של מס רכוש בסך של 34,780 ₪, כך שהיתרה לזיכוי עמדה על סך של 7,424 ₪. סכום זה הגיע לידי הנתבע לערך בשנת 1997, לא ניתן לדלות מהמסמכים שהוגשו את המועד המדויק. טענות הצדדים 8. לטענת התובעים, נוסף לסכום של 7,424 ₪, שלשל הנתבע לכיסו סכום נוסף בסך של 70,596 ₪. נטען עוד כי, סכום הפיצוי שהופקד בסך של- 1,238,994.58 ₪ נשא פרי והגיע לסך של 1,326,996 ₪, כאשר מסכום זה העביר הנתבע סך של 1,010,000 ₪ בלבד לחשבון המנוחה עאישה . מכאן, כך נטען, עם סיום ההליכים הקודמים, הנתבע קיבל את מלוא שכר הטרחה המגיע לו, והתובעים אינם חייבים מאומה לנתבע. 9. התובעים מוסיפים וטוענים, כי שכ"ט בשיעור של 25% מתייחס גם לייצוג בערעור שהוגש לעליון, וכי בין המנוח X לנתבע לא נכרת כל הסכם נוסף באשר לשכר טרחה שמגיע לנתבע בגין הייצוג בהליכי הערעור. 10. זאת ועוד, טוענים התובעים, כי נודע להם אודות ההליכים המשפטיים בה"פ 210/07 ובע"א 4246/08 רק במהלך שנת 2009, לאחר שנשלחה להם הודעת תשלום ממס שבח. לטענתם, הנתבע נקט בהליכים האמורים על סמך יפוי כוח מזויף, כך שהפר הנתבע את חובת הנאמנות וגזל שלא כדין כספים המגיעים לתובעים. 11. מהצד השני של המתרס, טען הנתבע כי לא קיבל את מלוא התמורה המגיעה לו בגין ייצוג המנוח X במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. לשיטתו, הסכום של 57,118 ₪ שימש לכיסוי הוצאות המומחים והיתרה שהייתה מזערית ביותר נמסרה למנוח X. מה גם, כך נטען , הואיל והפיקדון בסך 1,238,994 ₪ שוחרר טרם מועד פירעונו, סכום זה לא נשא כל פרי, ואף נוכה ממנו הקנס המוסכם. 12. נטען עוד, כי הנתבע לא קיבל לידיו את שכר טרחתו בסך של 150,000 ₪ בגין ייצוג המנוח בערעור וזאת בהתאם להסכם בעל-פה שנכרת ביניהם. 13. הנתבע מוסיף וטוען, כי ניהל ההליכים המשפטיים המאוחרים על סמך יפויי כוח בלתי חוזר, אשר נחתם על ידי המנוחה עאישה. כן, לטענתו, הסכום שבמחלוקת מגיע לו, על סמך הסכמי שכ"ט שנכרתו עם המנוחים הן בכתב והן בע"פ. 14. הנתבע לא הסתפק בכך והוסיף, כי לתובעים אין כל מעמד בתביעתם זו הואיל והינם חלק מיורשיה של המנוחה עאישה, כך שלמצער, היה והתביעה תתקבל, הם זכאים לקבל אך כחלקם בירושת המנוחה בלבד. דיון והכרעה 15. חלק הארי של המסכת העובדתית שהצגתי לעיל אינה במחלוקת ואף הינה מגובה במסמכים. בין הצדדים, בפועל, התגלעו מחלוקות במספר מצומצם של פלוגתאות ואשר הן: א. הסכומים שהנתבע קיבל. ב. תוקפם ונפקותם של הסכם השכ"ט, שכנטען, התגבש עם המנוח X בע"פ וגם הסכם השכ"ט השני. ג. שאלת חלקם של התובעים בעזבונה של המנוחה עאישה. אלה המחלוקות שנטושו בין הצדדים, ואליהן אדרש להלן ובהתאם להסדר הבאתן לעיל. הסכומים שהתקבלו. 16. בפועל אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח שכר את שירותיו המשפטיים של הנתבע, וכי הנתבע זכאי לשכר טרחה בשיעור של 25% מכל סכום שיפסק בסוף ההליך בבית המשפט המחוזי. התובעים אף מודים בסיכומיהם כי מגיע לנתבע שכר טרחה בסך של 379,939 ₪ (סעיף 6, בעמ' 2 לסיכומים). יחד עם זאת, התובעים טוענים שהנתבע גבה על חשבון שכר טרחתו מעבר לסכום הנ"ל. אבדוק להלן טענה זו. 17. אחת המחלוקות שבין הצדדים נוגעת לסכום הפיצוי בסך 57,118 ₪ , אשר שולם ע"י המנהל ביום 13.3.94. כאמור, בעוד שהנתבע טוען כי קיבל לידיו רק את הסך של 57,118 ₪, טוענים התובעים שהסכום הנ"ל הועבר לנתבע כאשר שוויו עמד על סך של 70,596 ₪. סבורני, כי בשאלה זו הדין הוא עם הנתבע. הנתבע צרף לתצהירו מסמך מטעם המנהל מיום 14.3.94, שבו צוין מפורשות כי סכום הפיצוי שהועבר לנתבע הינו בפועל בסך של 57,118 ₪ ( נספח "ה" לתצהיר). כן, צורף מסמך אחר מטעם המנהל, מיום 30.5.96, המפרט את ההתחשבנות שהייתה בינו לבין המנוח לאחר מתן פס"ד בערעור, וממנו עולה כי המנהל ניכה מסכום הפיצוי המגיע למנוח סך 70,596 ₪, המהווים למעשה את הסכום ששולם למנוח בשנת 1994 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד שנת 1996. מכאן, סבורני, כי בשאלה זו הדין הוא עם הנתבע, וכי הסכום שנתקבל מהמנהל לידי הנתבע ביום 13.3.94 הינו סך של 57,118 ₪ בלבד. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה על אף שהועבר סכום הפיצוי הנ"ל לחשבון הבנק המתנהל על שמו, מרביתו נזקף לחשבון ההוצאות בתיק, לרבות כיסוי הוצאות מומחים ותשלום אגרות. הנתבע העלה טענתו זו בעלמא מבלי שטרח להציג כל קבלה, חשבונית או כל מסמך אחר שיש בהם כדי לתמוך בטענה כללית וגורפת זו. נטלי הראיה והשכנוע בהוכחת טענה זו הינם מנת חלקו של הנתבע משום שטענה זו מקדמת את ענייננו, גם מהטעם שהמסמכים והראיות המאוששות טענתו זו הינם בשליטתו הבלעדית. כידוע, הימנעות הנתבע מהבאת ראיה המצויה בשליטתו, ללא הסבר המניח את הדעת, מקימה למעשה לחובתו חזקה שבעובדה, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו. עוד אוסיף, שגם אם אלך כברת דרך לקראת הנתבע ואתעלם ממחדלו שתואר לעיל, הרי כל אשר בפניי עדותו היחידה של הנתבע, שהינו בעל דין, אשר לא זכתה לאף חיזוק וגם אין בצידה כל הנמקה מיוחדת שבכוחה לבסס את חובת ההנמקה המוגברת בכגון דא. אף יתרה מכך, נקבע לא אחת כי חוסר יכולתו של עו"ד או הימנעותו ממתן פירוט מלא לעניין הוצאת הכספים שהגיעו לידיו עבור לקוחו חותרת היא תחת חובת הנאמנות ומהווה התנהגות שאינה הולמת עו"ד (עלע 486/07 עו"ד שפריר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין {פורסם במאגרים}). מכל אלה, אין מנוס מהקביעה כי הנתבע שלשל לכיסו את הסך של 57,118 ₪, לא הוציא מסכום זה מאומה בגין הוצאות או חוות דעת, גם לא העביר סכום כלשהו למנוח X. 18. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים סבה סביב הפירות שצבר הפיצוי שהופקד בנאמנות בחשבון הנתבע למשך מספר חודשים. עיון באישור הבנק מיום 9.7.96 שצורף לתצהירי הצדדים, מלמד כי השווי המשוערך של הפיקדון בסך של 1,238,994 ₪ (להלן: הפיקדון) עד למועד פירעונו המוסכם ביום 4.9.96, הוא כ- 1,326,996 ₪. כן, במקרה של משיכה לפני המועד הקובע ההפסד שייגרם יהיה כ- 35,000 ₪ (להלן: הקנס) . במקרה דנן, אין מחלוקת כי הפיקדון שוחרר אחרי מספר חודשים מיום ההפקדה , אך לפני מועד הפירעון המוסכם. כן, אין מחלוקת שביום 15.7.96 העביר הנתבע סך 1,010,000 ₪ לחשבון המנוחה. אלא שחרף העובדה שהצדדים תמימי דעים לעניין העובדות שהקדמתי, הרי הם נותרו חלוקים באשר לשאלה האם הסכום שהועבר לחשבון הנתבע הינו הקרן בניכוי הקנס כגישת הנתבע, או שמא הסכום נכון לתום התקופה בניכוי הקנס הנ"ל. אף שנראה כי המענה לשאלה זו הינו פשוט באמצעות הגשת מסמכי הבנק, אלא שהצדדים בכרו להתנצח מאשר לצעוד בדרך הפשוטה והבטוחה. מכל מקום, אין לי אלא להסיר את הערפל האופף שאלה זו באמצעות הראיות שכן הובאו, ובאם הדבר אינו אפשרי יהיה נכון להכריע כנגד הצד שנטל השכנוע הינו מנת חלקו. 19.קבלת טענת הנתבע תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת ואף אינה מתיישבת עם מכתב הבנק מיום 9.7.96 שצורף לתצהיר הנתבע. גישת הנתבע אינה הגיונית משום שאין זה סביר כי במשך חודשים הפקדון לא צבר כל הפרשי הצמדה וריבית. והיא נסתרת במכתב הבנק בו צויין בהאי לישנא:" שווי משוערך של הפיקדון לתום תקופה הוא כ-1,326,996 ₪. במקרה של שבירה ההפסד שיגרם יהיה כ-35,000 ₪". היינו, היה והמשיכה תבוצע בנקודת הזמן בו הונפק מכתב זה, הרי מהסכום נכון לתום התקופה ינוכה סך של 35,000 ₪, ולא מהקרן, כנטען מפי הנתבע. 20.באם לא די באמור לעיל, על אף שהפיקדון הועבר לחשבון נאמנות המתנהל על שמו של הנתבע, הוא לא טרח להציג מסמכי בנק כלשהם שיש בהם כדי ללמד על שווי הפיקדון ביום שחרורו . אף ברור הוא, כי לא הייתה כל מניעה מלהציגם, אך הדבר לא נעשה ונזקף הוא לחובת הנתבע. מה גם שעדותו של הנתבע הינה עדות יחידה של בעל דין שלא זכתה, גם במקרה זה, לאף חיזוק או הנמקה בעלת משקל שתטה את הכף לזכות קבלת גרסה זו. 21. לפיכך, אני מקבל את גרסת התובעים, לפיה הסכום הינו בסך 1,326,996 ₪. קרי, סכום הפיצוי בסך של 1,238,994 ₪ בתוספת הפרשי ההצמדה וריבית שצבר סכום זה. מכאן, היתרה שנותרה בידי הנתבע בשנת 1996 היא : 1,326,996 ₪- 35,000 ₪ (קנס שבירה) = 1,291,996 ₪ - 1,010,000 ₪ (הסכום שהועבר לחשבון המנוחה) = 281,996 ₪ (הסכום שנותר בידי הנתבע). 22. אין חולק, כי היתרה בסך של 7,424 ₪ שנתקבלה במסגרת הליך הערר במס שבח, הועברה לידי הנתבע. עניין זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אם כי כפי שהקדמתי מועד תשלומו לחשבון הנתבע לא התבהר ונותר בגדר נתון עלום. כך גם לעניין סך של- 124,000 ₪, שאינו במחלוקת, אשר הנתבע קיבלו ביום 18.5.09. 23. מהאמור עולה , כי על חשבון שכר טרחתו, קיבל הנתבע את הסכומים שלהלן: סך של- 57,118 ₪, נכון ליום 13.3.94. בצירוף הפרשים כדין 226,973 ₪. סך של- 281,996 ₪, נכון ליום 15.7.96. בצירוף הפרשים כדין 777,333 ₪. סך של- 7,424 ₪, לערך נכון לאמצע שנת 1997. בצירוף הפרשים כדין 18,344 ₪. סך של- 124,000 ₪ נכון ליום 18.5.09. בצירוף הפרשים כדין 142,313 ₪. סה"כ נכון להיום בצירוף ריבית והצמדה סך של: 1,164,963 ₪. הסכמי השכ"ט. 24. שאלה נוספת שמתעוררת בענייננו, היא האם נכרת בין הנתבע למנוח הסכם בעל פה, שלפיו זכאי הנתבע, כטענתו, לשכר טרחה בסך 150,000 ₪, באשר לייצוג בהליך הערעור. אמנם, אין חובה לערוך הסכם שכר טרחת עורך דין בכתב, אולם, נקבע לא אחת כי מן הראוי הוא שהסכמים בנושא שכר טרחת עורך דין יערכו ויועלו על כתב . שכן, עריכת הסכם טרחה בכתב עולה בקנה אחד עם חובות האמון, הגילוי הנאות ותום הלב שחב עורך דין כלפי לקוחו (רע"א 4519/05 עו"ד רון נ' סאסי ; רע"א 7394/07 עו"ד גאנם נ' פאעור ; ע"א (ת"א) 2400/03 ברוש נ' עו"ד לוי ( פורסמו במאגרים) ). בהעדר הסכם בכתב, נטל השכנוע להוכחת עצם קיומו ותוכנו של ההסכם בעל פה מוטל על שכמו של הנתבע, מהטעם שהטענה לקיום הסכם הינה טענה הנטענת, במקרה זה, מפי הנתבע וקבלתה תשרת את עמדתו. 25.טענת הנתבע בדבר קיומו של הסכם בעל פה נשענת על האמור בסעיף 12 לתצהירו. כל שנאמר בסעיף הוא, כי בגין שכר הטרחה בייצוג בבית המשפט העליון ביקש הנתבע להעמיד שכרו על סך 150,000 ₪, והמנוח X הסכים לכך. אין די בדברים אלה כדי להוכיח כריתתו של הסכם שכר טרחה. הנתבע לא הציג כל עדות או ראיה שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו לקיומו של הסכם מחייב, הגם שעסקינן בעדות יחדיה של בעל דין. לא זו אף זו, הנתבע לא נתן הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, לשאלה מדוע לא דאג להעלות את המוסכם על הכתב ולהחתים את המנוח X אף שכך נהג בהזדמנויות אחרות. כן לא הסביר מדוע שכר טרחה נטען זה לא ניגבה מהכספים שהתקבלו בעקבות פס"ד שניתן בערעור?. גם לא לתהייה, מדוע סכום נטען זה נפקד מההסכם השני שנערך עם המנוחה עאישה בשנת 1996, אף שהסכם זה נוסח ע"י הנתבע עצמו, ובגדרו התיימרו הצדדים להסדיר, כטענת הנתבע, את עניין השכ"ט בכללותו, לרבות עניין הייצוג בהליכי הערעור. מכאן, בהעדרו של הסכם בכתב, ובהעדרן של ראיות, אני דוחה את הטענה כי נכרת הסכם בעל פה בין הנתבע לבין המנוח X לעניין הייצוג בערעור. 26. הדבר נכון גם לנוכח תוכנו של ההסכם השני, זאת באם נייחס למוסכם משקל כלשהו. גם אם באה בגדרו של הסכם זה הודאה מצידה של המנוחה עאישה לעניין זכאותו העקרונית של הנתבע לשכ"ט בגין הייצוג בערעור, וגם אם נייחס הסכמה זו גם למנוח X, הרי הסכם זה נעדר כל מסוימות שעה שאין בו כל זכר לעניין הסכום המוסכם או לחילופין נוסחת חישובו. רבות נקבע, כי המשמעות של המסוימות הינה איתורם של כל המרכיבים החיוניים והמהותיים להיווצרות החוזה, והכוונה למסגרת העסקה ונושאה (ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, פ"ד לג(2), עמ' 281, 288). עם זאת, גם בקיומו של חוסר בפרטים שוליים, להבדיל מהמהותיים, הדבר לא שומט את הקרקע מתחת להסכמות הצדדים אלא, לעיתים אפשרי לפרש ואף להשלים את הטעון השלמה (ג' שלו, דיני חוזים-חלק כללי, 2005, עמ' 176 ( להלן: ג' שלו). הווי אומר, שעה שהסכם לוקה בחוסר פרטים שוליים, השלמתו אפשרית בהתאם לסע' 26 לחוק החוזים חלק כללי (להלן:החוק), בעזרת ערוצי השלמה פנימיים, כגון מנגנונים הקבועים בחוזה שלהם ניתנת הבכורה משום ההנחה שהם משקפים את הסכמות הצדדים (ד'.פרידמן, נ'. כהן, חוזים כרך א' עמ' 273{להלן, פרידמן וכהן}). באין מנגנונים מוסכמים, אזי מלאכת ההשלמה תעשה באמצעות כלים חיצוניים כגון הנוהג שהתגבש בעסקאות קודמות בין הצדדים או בסוג זה של עסקה, הנסיבות או תוך היזקקות להסדרי השלמה חקיקתיים,(ראו, פרידמן וכהן, עמ' 278). 27.עקרונית בית המשפט מוסמך להשלים את הטעון השלמה, אם כי בענייננו הדבר אינו אפשרי משני טעמים חלופיים. הראשון, מהטעם שעסקינן בפרט מהותי ביותר, והשני משום שלא הונחו ראיות משכנעות שיאפשרו ביצוע מלאכת ההשלמה לעניין היקף שכרו של הנתבע באשר לייצוג בהליכי הערעור. 28. באם לא די באמור לעיל, הרי העדרו של פרט מהותי לעיתים גם שולל קיומו של מפגש רצונות בין שני הצדדים:" אם נחזור למקרה שלפנינו, הרי שמצד אחד העדרו של הפרט המהותי בקשר למועד תשלום 85% מהמחיר מעיד, לאור חיוניותם של התנאים ההכרחיים האלה, על כך שלמעשה לא הסכימו הצדדים על העיסקה ולא השלימו את פרטיה" (ע"א 153/74 אברהם נ' חבזה, פ"ד כט(1), עמ' 737, 743), ועל אחת כמה וכמה משאין קביעה לעניין הסכומים להם זכאי הנתבע או דרך ברורה לחישובם. הקושי, אם כך, נטוע גם בהעדרה של גמירות דעת. משלא קיים מפגש רצונות בין הצדדים, אין ביהמ"ש מוסמך ליצור מפגש זה בדיעבד. לפיכך, המסקנה היחידה האפשרית בנסיבות הינה שלא נקשר חוזה לא בע"פ גם לא בכתב לעניין שכרו של הנתבע בהליכי הערעור. 29. הנתבע, בהקשר זה, לא טען לחילופין לשכ"ט ראוי באשר לייצוג המנוח X בבית המשפט העליון. משכך, הנתבע אינו זכאי לשכ"ט כלשהו בגין ייצוג זה, משלא הוכח קיומו של הסכם גם מהטעם שהטענה לשכ"ט ראוי נפקדה מסיכומיו וממילא לא הובאו ראיות כלשהן להוכחתה (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח', פ"ד מג(1) 160,165) 30. אני ער לעובדה כי בהסכם השני שנכרת בין המנוחה עאישה לנתבע הוסכם כי הנתבע יהיה רשאי לגבות הכספים שיתקבלו בעקבות הדרישה לקבלת הפרשי הצמדה וריבית וגם החזרי מס על חשבון שכרו. אולם, שעה שהסכום המוסכם בגין הייצוג בערעור לא הוכח, הרי זכותו של הנתבע לקיזוז נופלת. זכות הניכוי או הקיזוז נשענת על ההסכמות שהתגבשו בין הצדדים לעניין השכר לו זכאי, והיא לא יכולה להתקיים בחלל ריק. במסקנתי זו אני מתחזק גם לנוכח הכתוב בסע' 5 להסכם :" הלקוח נותן לעוה"ד הרשאה בלתי חוזרת לקזז את מלוא שכר הטרחה המוסכם..", מששכר הטרחה המוסכם לא הוכח, הרי הנתבע אינו רשאי לקזז מאומה מכל תשלום שהתקבל לידיו בגין הייצוג בערעור. 31. ועוד, משתמע מטיעוני הנתבע כי הינו אוחז בפרשנות להסכם השני, לפיה לא נקבע סכום השכ"ט או נוסחה לחישובו בהסכם זה, אלא אשר הוסכם הוא שהנתבע יקבל את מלוא ההפרשים והחזרי המס כשכר בגין טיפולו בערעור ובהליכי התביעה להחזרי מס והפרשים. מכאן, הנתבע טוען כי כל הכספים האלה הינם מנת חלקו ואין הוא חייב להחזיר מאומה למי מהתובעים. הסכם זה מעורר, לכאורה, מספר לא מועט של קשיים, בין היתר לעניין קיומם של פגמים ברצון המנוחה עאישה (כגון טעות), או לעניין חוקיות של הסכם זה לנוכח הוראות סע' 85 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א -1961, הקובע מפורשות שבכל הסכם שכ"ט חובה לפרט ולהבחין בין ההוצאות לבין השכ"ט. מכל מקום, טענות אלו לא נטענו ע"י מי מהתובעים, מכאן איני רואה מקום לדון ולהכריע בנקודות אלו. עם זאת, לאחר עיון מעמיק בהסכם זה, שמיעת העדים ועיון בכל הראיות שהוגשו אני בדעה כי באם לפרשנות זו עוגן בלשון הרי הוא רופף, הגם שפרשנות זו אינה מתיישבת עם אומד דעתם של הצדדים עצמם. 32. נקבע רבות שבכל הנוגע להסכמי שכ"ט עו"ד-לקוח נכון לדקדק עם עו"ד שנסח את ההסכם, זאת גם לנוכח יחסי הכוחות שבין שני צדדים אלה (ע"א 769/86 רובינשטיין נגד זמרן, פ"ד מב(3), 581). ועוד, על עוה"ד: "בנסחו הסכם שכר טרחה, החובה לנסח הסכם ברור, פשוט וקוהרנטי ככל הניתן וכי ניסוח בעייתי עשוי להטות את הכף לחובתו" (רע"א 3740/08 גרנד האוז בע"מ נ' לילי פויכטונג {פורסם במאגרים}). אמנם הכתוב בסע' 4 להסכם תומך בעמדת הנתבע, עם זאת סע' זה סובל פרשנות אחרת ולפיה הוסכם שהסכומים יועברו ישירות לידי הנתבע, אך אין משמעות הדבר שכספים אלה, כולם, הינם מנת חלקו. ההסכמה הינה למתן הרשאה לנתבע לגבות את הכספים לידיו עבור המנוחה, זאת בשונה מזקיפת כל הסכומים, ויהיה גובהם אשר יהיה, לזכות הנתבע בגין ייצוגו למנוחים. עמדה פרשנית זו מקבלת חיזוק ברור מהאמור בסע' 5 (שצוטט מקודם בסע' 24 לעיל) ובו ניתנה לנתבע הזכות לקזז את שכרו המוסכם מכספים אלה. הווי אומר, קיזוז השכ"ט המוסכם בלבד, בשונה מנטילת כל הכספים שיתקבלו לידי הנתבע עבור המנוחים. הכתוב בסע' 5 שומט את הבסיס תחת גישתו הפרשנית של הנתבע, אף מעיד אודות אומד דעתם של הצדדים. 33. לאור כל האמור לעיל, הגישה הפרשנית הנהוגה בפסיקה, עדותו של הנתבע עצמו שחזר והדגיש רבות כי הוסכם על תשלום שכ"ט בסך של 150,000 ₪ בגין הליכי הערעור, דבר שסותר את פרשנותו להסכם השני, אני סבור כי הסכם זה יועד להקנות לנתבע את הזכות לקזז את שכרו המוסכם בגין הליכי הערעור והתביעות להחזרי מס וההפרשים, מהכספים שיגיעו לידיו. כפי שציינתי קודם, שעה ששכר זה לא הוכח, גם לא נטען כי הנתבע זכאי לשכר ראוי בגין הייצוג בהליכים אלה, הרי דין טענותיו של הנתבע, בהקשר זה, להידחות. חלקם של התובעים בעזבון המנוחה עאישה. 34. המחלוקת האחרונה שהתגלעה בין הצדדים סבה סביב חלקם של התובעים בעיזבון המנוחה עאישה. מהמסמכים שצורפו לתצהירי התובעים עולה ברורות כי היורשת היחידה של המנוח X הינה אשתו המנוחה עאישה, שלפני פטירתה ערכה צוואה ביום 6.12.03, שאושרה בצו קיום הצוואה מיום 10.11.04. 35. בצו הקיום נקבע בזו הלשון:, שמות יורשיה על פי דין של המנוחה וחלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון למעט הרכוש עליו חלה הצוואה הם..", ואילו בסע' 7 לצוואה צויין:" הנני מצווה לבני אחמד X X ת"ז ולבני חסן X X ת"ז את כל הרכוש הרשום על שמי ו/או ירשם על שמי אשר בעתיד אשר מקור בעלותו מבעלי X X ז"ל". כפי שציינתי מקודם גם הבן חסן X הלך לעולמו, וכפי צו הירושה שניתן ביום 25.3.09, הרי יורשיו היחידים הינם בניו, התובעים מס' 2,ו-3. מכאן התובעים טוענים כי הם זכאים למלוא הזכויות והרכוש שירשה המנוחה עאישה מאת בעלה המנוח X. 36. התובעים אף חזרו וטענו רבות כי הנתבע עצמו הודה בסע 10.7 לכתב הגנתו באשר לזכותם הבלעדית בהגשת תביעה זו. אכן, מעיון בסע' 10.7-10.9 לכתב ההגנה עולה מפורשות כי הנתבע מודה שבהתאם לצוואתה של המנוחה עאישה :" כי הבנים הרלוונטיים לעניין החלקה הינם אחמד וחסן". מכאן, כטענת הנתבע הוא פנה אליהם ביקשם לחתום על יפויי כח ואף דאג לעדכנם באופן שוטף. דבריו אלו של הנתבע הינם בבחינת הודאה פורמאלית שמייתרת מחלוקת זו לחלוטין. הוא הנתבע מודה במעמדם הבלעדי של בנים אלה, וכי ליורשים האחרים אין כל זכות בכספים מושא ענייננו. הנתבע אינו רשאי, לא כל שכן בסיכומיו, לחזור בו מהודאה זו כל עוד לא ניתנה לו רשות לעשות כן. 37. מעל לדרוש אוסיף, שפרשנות התובעים לצוואה נראית בעיניי סבירה ומתיישבת היא עם תוכן ולשון צוואה זו. 38. מכל האמור לעיל דעתי היא שהתובעים הינם בעלי הזכויות היחידים והם אלה בלבד הרשאים לעתור להשבת כספים שנגבו ע"י הנתבע ביתר. סיכום. 39. מקודם ציינתי כי בידי הנתבע נותרו כספים ששווים היום סך של 1,164,963 ₪. התובעים בסע' ג-5 לסיכומיהם מודים בכך שהנתבע היה רשאי, כפי ההסכם הראשון, לגבות סך של 379,939 ₪, וזאת לפי המשוואה אותה הביאו בסע' הנ"ל. אמנם חישוב זה עולה על הכפלת האחוז המוסכם בסכום שנפסק בפס"ד, עם זאת שעה שהתובעים מודים בזכותו של הנתבע לקבלת הסך הנ"ל, אזי המחלוקת תוכרע בהתאם להודאה זו. 40. הנתבע היה רשאי לגבות את הסכום הנ"ל ביום 15.7.96, כאשר שוויו של סכום זה נכון להיום בתוספת ריבית חוקית הינו סך: 1,047,317 ₪. 41. יוצא אפוא שהנתבע גבה ביתר 1,164,963 - 1,047,317 = 117,646 ₪. 42. לסיום אזכיר, כי במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 3.7.12, הצדדים קיבלו את המלצתי לפיה התביעה שכנגד והתביעה בת"א 54270-03-12, תדחנה ללא צו להוצאות. בעקבות כך, ניתן פס"ד חלקי כפי הסכמות הצדדים. סוף דבר 43. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 117,646 ₪. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 12,000 ₪. הסכומים ישולמו לתובעים תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שכר טרחה