דוגמא לפסק דין בנושא דמי שימוש ראויים בדירת עמידר: לפני תביעה לפינוי ולתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 7,588 ₪ אשר הוגשה ע"י עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: "התובעת") כנגד הנתבעת (להלן: "הנתבעת"). א. על פי התביעה, התובעת, הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המוסמכת לנהל ולפעול בנכסים בבעלות המדינה, השכירה לה"ה יוסף ואסטרו ירושלמי ז"ל (להלן: "השוכרים החוקיים" או "הוריה" של הנתבעת) דירה צמודת קרקע מאוחדת (משתי דירות) הנמצאת ברחוב קיבוץ גלויות 27/1 בהוד השרון (להלן: "הדירה") וזאת בהתאם לחוזה שכירות מיום 10.3.96. ביום 8.6.08 נפטרה השוכרת החוקית (בעלה ז"ל, נפטר עוד קודם לכן). התובעת טוענת, כי הנתבעת, ילדתה של השוכרת החוקית, מחזיקה בדירה ללא רשותה. פניותיה הרבות בכתב ובעל פה לנתבעת בדרישה לפנות את הדירה לא נענו. הנתבעת פנתה לתובעת בבקשה להכיר בה כדיירת ממשיכה על פי חוק הדיור הציבורי. וועדה מרחבית של התובעת דחתה בקשתה כיוון שהנתבעת לא גרה עם הדיירת החוזית 3 שנים ברציפות טרם פטירתה כנדרש בחוק. התובעת טוענת, כי הנתבעת חסרת כל מעמד בדירה ולפיכך, עליה לפנותה ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ וכן לשלם לה דמי שימוש ראויים עבור החזקת הדירה בהתאם ל"מצב חשבון" המהווה רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971. א. בכתב הגנתה מכחישה הנתבעת טענות התובעת. לטענתה, התובעת אינה מחזיקה ולא החזיקה בדירה. הוריה של הנתבעת קיבלו החזקה בדירה ובמקרקעין בחודש אפריל 1961 מהסוכנות היהודית. הנתבעת טוענת, כי דרשה מהתובעת להמציא לה עותק חוזה השכירות מאפריל 1961 אך התובעת התנגדה לכך. הנתבעת טוענת, כי התובעת הטעתה את הוריה בכך שהחתימה אותם על חוזה שכירות "נכס לא מוגן" כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות והמשפטיות. בתחילת 1996 פנה אחי הנתבעת לתובעת לרכישת מלוא הזכויות בדירה. התובעת הודיעה לו, כי העסקה אושרה ולצורך כך המציאה לו נוסח חוזה חכירה אשר ההורים נדרשו לחתום עם ממ"י, נוסח חוזה לרכישת דירה ע"י משתכן המועמד לרכישת זכות שיכון בתוכנית השיכון של מדינת ישראל ובקשה לרישום הערת אזהרה לטובת משתכן לאחר שרכש הדירה. התובעת הודיעה להורים, כי לצורך רכישת הדירה עליהם להמציא בין היתר, תעודת זכאות ממשרד השיכון וכן לחתום על חוזה השכירות נספח א' לתביעה. הנתבעת טוענת, כי חתימת הוריה על חוזה השכירות נעשתה במסגרת עסקת מכר הדירה ומהווה קיבול של הצעת המכר ולכן יש להורות על קיום והשלמת כל תנאי חוזה המכר ובכלל זה השלמת רישום הזכויות בדירה על שמם. הנתבעת טוענת, כי הליך הרכישה הופסק, בשל פטירתו הפתאומית של אביה. לחילופין, התובעת הוליכה את ההורים שולל בכך שהחתימה אותם על חוזה שכירות בלתי מוגן בטענת שווא שלפיה כביכול רק חתימתם על חוזה שכירות חדש תקנה להם הזכות לרכוש הדירה ולפיכך, חוזה השכירות בטל מעיקרו. הנתבעת טוענת, כי הוריה היו בעלי זכויות דיירות מוגנת, וכי עסקת רכישת הדירה לא בוטלה מעולם. לחילופין, משלא השתכללה עסקת המכר, בטל כל מסמך שנחתם במסגרתה, לרבות חוזה השכירות מ-1996 אשר נחתם אך ורק לצורך ההליך הפרוצדוראלי של רכישת הדירה ואין בו כדי לפגוע בזכויותיה הרכושיות והקנייניות. הנתבעת טוענת, כי הוריה ביצעו בדירה עבודות שיפוץ והרחבה בסכום נומינאלי של כ- 500,000 ₪ בידיעת ובהסכמת התובעת ויש לראות בהשקעה זו תשלום דמי מפתח. שטח הדירה במקור היה כ-70 מ"ר. במהלך השנים, הרחיב ושיפץ אביה את הדירה בשטח נוסף של כ-73 מ"ר וכן שטח מרפסת של כ-39 מ"ר הכל בידיעת ובהסכמת התובעת אשר לא ביצעה שיפוץ ולא סייעה להוריה לשפץ או לתחזק הדירה. הוריה בנו והקימו בחצר הבית מחסן חקלאי וחממת צמחים, עיבדו את הקרקע והתפרנסו מגידולים שונים לאורך השנים. אימה לא חדלה לפעול לסיום הליכי רכישת הדירה. בשנת 2006 שילמה לתובעת סך של 65,000 ₪ על פי שומה שנערכה לדירה. התובעת החתימה האם על הצהרה למס שבח בדבר עסקת רכישת הדירה וחתמה עליה גם היא. למרות רצונה העז, לא עלה בידה לגייס את יתרת התמורה. בתחילת 2008 לאחר שהשתפר מצבה הכלכלי, פנתה האם לתובעת בבקשה לסיים הליך רכישת הדירה. התובעת אישרה את עסקת מכר הזכויות בדירה לשוכרת החוקית, אך התעכבה בניהול ההליכים לסיום העסקה. בסופו של דבר, נפטרה האם טרם עלה בידה להשלים העסקה. הנתבעת טוענת, כי הואיל והעסקה אושרה אצל כל הגורמים של התובעת - יש להורות על השלמת עסקת מכר הדירה ברישומה על שם אימה ולחילופין על שמה. הנתבעת טוענת, כי נולדה בדירה, התגוררה ומתגוררת בה כל ימי חייה. לנוכח מגוריה בדירה לפחות שישה חודשים בסמוך לפטירת הוריה הואיל ולא היתה לה דירה אחרת במועד פטירתם, היא דיירת מוגנת על פי דין. לחילופין טוענת הנתבעת, כי היא זכאית להיות בעלת הזכות של דייר ממשיך על פי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן:"החוק"), לנוכח מגוריה עם אימה, תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירתה. הנתבעת טוענת, כי לאחר פטירת אימה, פנתה לתובעת בבקשה להשלים רכישת הדירה ואז נאמר לה, כי עליה להפנות בקשתה לוועדת חריגים עליונה של התובעת ומשרד השיכון. בהתאם להמלצה זו, ביום 2.10.08 פנתה הנתבעת בבקשה להשלים רכישת הזכויות בדירה. לטענתה, באותו מועד לא ידעה, כי התביעה הוגשה כבר לבית המשפט. לאחר משלוח המכתב לוועדה העליונה נאמר לה, כי המכתב אינו מנוסח באופן ראוי, כי בפנייתה לוועדה העליונה עליה לכלול בקשה להכיר בה כדיירת ממשיכה וכי רק לאחר שתוכר ככזו, ניתן יהיה להשלים עסקת מכר הדירה. בהתאם, ביום 30.12.08 פנתה הנתבעת שוב לוועדה העליונה להכיר בזכויותיה כדיירת ממשיכה מבלי שתפגענה זכויותיה. בנסיבות העניין, אין היא חייבת לתובעת דמי שימוש ראויים. לחילופין, כתנאי לפינוייה מהדירה - יש לחייב התובעת לפצותה בגין השקעות הוריה המנוחים בדירה. העובדות המוסכמות על ידי הצדדים הן כדלקמן: א. ביום 29.7.1970, נחתם חוזה שכירות דירה בת 2 חדרים בין התובעת לבין אביה המנוח של הנתבעת. ביום 10.3.1996 נחתם חוזה שכירות בין התובעת לבין הוריה המנוחים של הנתבעת, אשר במסגרתו השכירה להם התובעת הדירה המאוחדת הנ"ל. ב. אימה של הנתבעת נפטרה ביום 8.6.2008. אביה נפטר עוד קודם לכן. השאלות הטעונות הכרעה במשפט הן בעיקרן; א. האם מוסמכת התובעת לנהל ולפעול בדירה? האם מסרה הסוכנות היהודית החזקה בדירה להורי הנתבעת ב- 1961? האם הטעתה התובעת הורי הנתבעת בהחתמתם על חוזה השכירות ב- 10.3.1996 והאם מהווה חתימתם קיבול של הצעת מכר הדירה? האם היו ההורים המנוחים בעלי זכות דיירות מוגנת בדירה? האם הנתבעת היא דיירת מוגנת או זכאית להכרה כדיירת ממשיכה לפי החוק ? א. האם מוסמכת התובעת לנהל ולפעול בדירה? מהראיות שהובאו לפניי הגעתי למסקנה, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. ביום 29.7.1970 נחתם בין התובעת לבין השוכר החוקי חוזה שכירות לגבי דירה בת 2 חדרים (נספח 1א' לתצהיר מר גדסי). סעיף ההואיל של החוזה קובע: "הואיל והחברה מסכימה להשכיר את הדירה.. והשוכר הסכים לכך.." ביום 10.3.1996 נחתם בין התובעת לבין ההורים חוזה שכירות הדירה המאוחדת; סעיף ההואיל הראשון של החוזה קובע: "הואיל והמשכירה (התובעת - ר.ש.) הינה בעלת הזכויות או נציגה והיא רשאית להשכיר את הדירה... הנמצאת בקומה א' בבית אשר ברח' קיבוץ גלויות מס' 27 בישוב הוד השרון..." (להלן: "המושכר"). סעיף ההואיל השני קובע: "והואיל והשוכר (ההורים המנוחים - ר.ש.) מעוניין לשכור מהמשכירה והמשכירה מוכנה להשכיר את המושכר לשוכר בשכירות חופשית אשר חוקי הגנת הדייר אינם חלים עליו...". בחתימתם על חוזי השכירות, אישרו ההורים ידיעתם והבנתם, כי המשכירה היא בעלת הזכויות או נציגתה והיא רשאית להשכיר ולנהל הדירה. הנתבעת מושתקת ומנועה מלכפור בהודאה זו. להוכחת טענותיה מבקשת הנתבעת להסתמך על חתימת הצדדים על ההצהרה למס שבח בגין עסקת רכישת הדירה (נספח ב' לכתב ההגנה). בטופס ההצהרה נאמר, כי המוכר הוא משרד הבינוי והשיכון באמצעות התובעת. לתצהירה צירפה הנתבעת פניות ההורים ופניותיה היא לרכישת הדירה. מנוסח הפניות עולה מניה וביה, כי ההורים והנתבעת הכירו בזכויות התובעת לנהל הדירה כנכס בבעלות המדינה. בחוות דעת השמאי יעקוב תמוז מטעם הנתבעת בסעיף 3 פרטי הנכס מצויין, כי בעל הקרקע הוא מנהל מקרקעי ישראל וכי הקרקע מוחכרת לתובעת. במצב דברים זה, אין ממש בהכחשת הנתבעת את זכויות התובעת לגבי הדירה, ואני דוחה אותה. האם מסרה הסוכנות היהודית החזקה בדירה להורי הנתבעת ב-1961? הנתבעת ילידת 1979 - כך שלא יכולה היתה להצהיר על כך בידיעה אישית. להוכחת הטענה, הגישה תצהירים של אחיה אבידר ירושלמי ומירי נסימי וצירפה מכתב מיום 19.4.2006 אשר נכתב על ידי אחותה הנ"ל בשם האם, אשר במסגרתו נטען, כי ההורים התגוררו בדירה החל משנת 1961. התובעת טוענת, כי ההורים פלשו לדירה ב- 1961. הנתבעת לא הציגה כל ראייה חיצונית אובייקטיבית כלשהי לביסוס טענתה. ככל שקיבלו ההורים החזקה בדירה מהסוכנות היהודית, מה סביר היה מאשר לפנות לסוכנות לקבלת אישורה. הנתבעת לא עשתה כן. הימנעותה פועלת לחובתה (ראו ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, עמ' 1891). אני סבורה, כי נסיבות תחילת המגורים של ההורים בדירה לא התבררו כדבעי. עם זאת, בחתימת הצדדים על חוזה השכירות ב-1970, הכשירה התובעת הפלישה, ככל שהייתה כזו, והכירה בזכות האב המנוח, כזכאי דיור ציבורי (סעיף 5 לתצהיר מר גדסי). האם הטעתה התובעת הורי הנתבעת בהחתמתם על חוזה השכירות ב -10.3.1996 והאם מהווה חתימתם קיבול של הצעת המכר? כאמור, אין מחלוקת באשר לעצם חתימת החוזה. מר גדסי הצהיר בתצהירו, כי התובעת חידשה החוזה בהתאם לתעודת נישואין אשר הוצגה בפניה. עיון בצילום התעודה - נספח 1 ג' לתצהירו - מעלה, כי מדובר בהעתק התעודה המקורית אשר הוצא ב- 6.2.1996. יש לשים לב, כי החוזה משנת 1970 נחתם עם השוכר החוקי בלבד בעוד שהחוזה משנת 1996 נחתם עם שני בני הזוג ביחס לדירה המאוחדת. בחקירתו הסביר מר גדסי, כי הואיל וההורים ביקשו לרכוש את הנכס - היה צורך להחתים את האם על חוזה השכירות ב-1996 (עמ' 15, ש' 18-13). גרסת התובעת בעניין זה נראית לי סבירה. הנתבעת נשאלה בחקירתה: "ש. מפנה לסעיף 7 לתצהירך, פסקה שלישית "לא רק זאת..." - מצטטת. תסבירי באיזה זכויות פגעה עמידר כאשר ההורים חתמו ב- 1996 על חוזה השכירות? ת. דבר ראשון, אני לא משפטנית ואני לא בקיאה בחומר, אבל עם זאת כל ההתנהלות של חברת עמידר בכל הנוגע לרכישת הבית היא התנהלות מאוד תמוהה. היה חוזה, איזה שהוא חוזה שנחתם עם אמא שלי או אבא שלי, אני לא בקיאה בדיוק בפרטים, וכל כמה זמן, בכל פעם חברת עמידר החתימה אותם על חוזה חדש. יש כבר שני חוזים, אז זה פעמיים בתקופת זמן של 30 או 20 שנה, מבחינתי זה לא ברור למה. למה היו צריכים להחתים אותם על חוזה חדש, האם החוזה החדש שמר על הזכויות הקודמות שלהם? אולי במהלך הזמן הזה נחקקו חוקים שאם הם היו שומרים על החוזה הישן שלהם הם היו מקבלים הטבות כאלה או כאלה. ש. את שואלת? ת. אני אומרת. אני אומרת שכל ההתנהלות של חברת עמידר היא התנהלות שבטח שאני אומר שתוך קיפוח הזכויות של המשפחה שלי...". (עמ' 27, ש' 27-16). מהתשובות עולה, כי טענת הנתבעת, כי התובעת הטעתה את הוריה אינה אלא השערה בלתי מבוססת. יש להדגיש, כי בשני החוזים נקבע במפורש, כי מדובר בשכירות בלתי מוגנת על ידי חוק הגנת הדייר. אין ממש בטענת הנתבעת, כי חתימת השוכרים החוקיים על חוזה השכירות מהווה קיבול של הצעת המכר. הוראות חוזה השכירות ברורות ומדברות בעד עצמן. מהצהרות הנתבעת, מנספחי תצהירה וכן מנספחי תצהיר מר גדסי עולה בבירור, כי השוכרים החוקיים החלו מספר פעמים בהליכים לרכישת הבית מהתובעת, אלא שהליכים אלה לא הסתיימו (סעיפים 7, 9, 13-11 לתצהיר הנתבעת, סעיף 13 לתצהיר מירי נסימי ונספחים 16-14 לתצהיר מר גדסי). מחקירתה של הנתבעת התברר, כי היא אינה בקיאה בעובדות הרלבנטיות, לרבות הגשת בקשת הרכישה האחרונה על ידי השוכרת החוקית (עמ' 30, ש' 30-24). במצב דברים זה, אין ממש בטענת הנתבעת, כי יש להשלים רישום הזכויות בדירה על שם השוכרת החוקית או על שמה, מה עוד שאין לפני תביעה בעניין זה. טענת הנתבעת בכתב הגנתה ובסיכומיה, כי אם לא יורה בית המשפט על השלמת הליכי רכישת הדירה, יש לקבוע, כי חוזה השכירות מ-1996 בטל, בלתי ברורה. תוצאת קביעה כזו תהיה, כי חוזה השכירות מ- 1970 הוא החוזה בתוקף. ספק אם חוזה זה מקנה לנתבעת זכויות בדירה. אני קובעת, כי הנתבעת לא הוכיחה, כי ההורים קיבלו מהסוכנות היהודית החזקה בבית ב-1961. האם היו ההורים המנוחים בעלי זכות דיירות מוגנת בדירה? דעתי היא, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כאמור, הנתבעת לא הוכיחה, כי הסוכנות היהודית מסרה החזקה בדירה לשוכרים החוקיים עוד בשנת 1961. בחוזה השכירות אשר נחתם בין התובעת לבין השוכר החוקי בשנת 1970 נקבע במפורש, כי מדובר בשכירות לא בהתאם לחוקי הגנת הדייר. הוא הדין בחוזה השכירות אשר נחתם בין התובעת לבין השוכרים החוקיים בשנת 1996. מעבר לכך, שמדובר בטענה בעל-פה נגד מסמך בכתב, לא הובאה ראייה חיצונית אובייקטיבית כלשהי לביסוסה. הנתבעת נשאלה בחקירתה: "ש. מפנה לסעיף 9 לתצהירך, את אומרת שאמא היתה דיירת מוגנת בנכס משנת 1961. מוגנת מכוח מה? ת. מה הכוונה מוגנת מכוח מה? לאחר שהשופטת מסבירה לי את השאלה - אני משיבה, אני מצהירה את זה רק מההבנה שלי ומהסיפורים של ההורים שלי שהם באמת חיים שם מ- 1961 שזה מה שבעצם ידעתי כל חיי ועל סמך זה אני מצהירה את זה...". (עמ' 28, ש' 27-22). למותר לציין, כי אין בעובדת המגורים כשלעצמה כדי להקנות זכויות לפי חוק הגנת הדייר (ראו בנוסף בעמ' 31, ש' 21-18). מהראיות התברר, כי השוכרים החוקיים הוכרו כזכאים לדיור ציבורי, הא ותו לא. למען הסר ספק, גם לו הוכיחה הנתבעת, כי השוכרים החוקיים קיבלו החזקה בדירה מהסוכנות היהודית, לא היה בעובדה זו כשלעצמה כדי להקנות להם זכויות דיירות מוגנת. לא הוכח, כי השוכרים החוקיים שילמו דמי שכירות בגין הדירה בתקופה שקדמה לחתימת חוזה השכירות בשנת 1970. האם הנתבעת היא דיירת מוגנת או זכאית להכרה כדיירת ממשיכה לפי החוק? הנתבעת טוענת לזכויות בדירה מכוח היותה ביתם של השוכרים החוקיים. משקבעתי, כי לשוכרים החוקיים לא היו זכויות לפי חוק הגנת הדייר, גם לנתבעת אין ולא היו זכויות כאמור, שהרי אדם אינו יכול להעביר לאחר זכויות שאין לו. שונה המצב לגבי הטענה, כי יש להכיר בנתבעת כדייר ממשיך בהתאם להוראות החוק. "דייר ממשיך" מוגדר בסעיף 1 לחוק כדלקמן; "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". "זכאי" הוגדר כדלקמן; "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". אין מחלוקת, כי השוכרת החוקית הייתה "זכאי" כהגדרת המונח בחוק (סעיפים 5, 6 לתצהירו של מר גדסי).  במצב דברים זה, יש לבחון האם מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 1 לחוק - דהיינו, האם הוכיחה הנתבעת, כי התגוררה עם השוכרת החוקית משך 3 שנים לפחות עובר לפטירתה. אני סבורה, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. מר גדסי, רכז השטח של התובעת, הצהיר בתצהירו, כי מביקורת ביום 13.2.2005 עלה, כי הנתבעת התגוררה עם השוכרת החוקית. מביקורת מיום 28.6.2005 עלה, כי הנתבעת עזבה את הדירה (דו"חות המעגל צורפו לתצהירו כנספחים 7 ו-8). מביקורות מהשנים 2006 ו- 2007 עלה, כי הנתבעת לא התגוררה עם השוכרת החוקית (דו"חות מעגל - נספחים 9 ו- 10). בחקירתו אמר, כי בביקורו בשנת 2005 אמרה לו הנתבעת, כי עברה להתגורר במקום אחר. על פי הרשום בדו"ח הביקורת הוא ביקש מהנתבעת חוזה שכירות. לדבריו, לא קיבל אותו. בהמשך אמר, כי התופעה של אנשים אשר במטרה לקבל הנחה בשכר דירה נמנעים מלציין, כי ילדיהם מתגוררים עימם היא תופעה ידועה (עמ' 16). מר גדסי אמר, כי הסביר לנתבעת את משמעות הדבר (שם). נשאל מדוע לא החתים את הנתבעת על ההצהרה והשיב, כי החתים את האם. עיון בדו"ח הביקורת מיוני 2005 מעלה, כי מדובר ברישום "טלגרפי" ומעורפל. מקור המידע, כי הנתבעת אינה מתגוררת בדירה הוא האם. מהראיות עלה, כי האם סבלה מבעיות נפשיות והתנהגה התנהגות חריגה לעיתים קרובות. ספק בעיני אם ניתן היה להסתמך על דבריה בלבד. בדו"חות מ-2007-2006 אין התייחסות לדיירים נוספים. ספק בעיני אם הדו"חות מולאו לאחר בדיקה מעמיקה ומוקפדת של הנתונים הרלבנטיים. הנתבעת הצהירה וחזרה על כך בחקירתה, כי התגוררה בבית יחד עם אמה כל ימי חייה וכי מעולם לא היה לה מקום מגורים קבוע אחר. בין השנים 2004-2000 למדה בירושלים. בתקופה האמורה לא ישנה בבית כ- 2 עד 3 לילות בשבוע. גם בתקופה זו, גרה ולנה בבית בכל סופי השבוע (סעיף 23 לתצהיר ועמ' 31). הנתבעת התבקשה להסביר את הרישום בדו"ח הביקורת מיום 28.6.2005 (נספח 8 לתצהיר מר גדסי) שלפיו אמרה למר גדסי, כי אינה מתגוררת בדירה והשיבה: "אני לא הייתי בבית בביקורים האלה, אני לא פגשתי את מר איילון בביקורים האלה, אני לא חתומה כאן על המסמך הזה, וספק רב אם אמא שלי חתומה. אם נאמר כאן דברים שאני הייתי צריכה לעשות , לפקסס חוזה שכירות, היכן החוזה הזה? לי לא זכור לא שפגשתי את איילון, לא שפיקססתי אליו חוזה שכירות, כל העניין הזה לא ברור לי. ש. פרי דמיונו? ת. כן. אני רוצה לומר שאם הוא היה נכס לבית בכל השנים האלה, משנת 79' שאני גרה שם, היה רואה את החדר שלי, את הבגדים שלי, את הסיכומים שלי מהאקדמיה שזה תופס ספריה שלמה, יש לי בבית חדר שלם עם ערכות שאני עובדת איתם, הצגות לילדים, אי אפשר להתעלם מעשרות בובות שעומדות שם, אם רק היה נכנס ובודק והיה רואה, היה רואה את הבשמים שלי באמבטיה. ש. את אמרת קודם שאת לא זוכרת את ביקורי המעגל האלה, איזה ת. נכון, כי אני לא הייתי שם. ש. אף פעם לא היית נוכחת בביקורי המעגל? ת. נכון. לא שזכור לי. אני עובדת ולומדת, אמא שלי לא עבדה והיתה בבית, אני כל הזמן או למדתי ואחרי שסיימתי ללמוד באקדמיה, עבדתי. ש. אז כשאיילון היה מגיע הביתה אמא היתה לבד? ת. כן." (עמ' 32, ש' 21-6). בחקירתה החוזרת אמרה, כי מעולם לא היה לה הסכם שכירות (שם, ש' 26-24). עדותה של הנתבעת הייתה אמינה ואני מקבלת אותה. להוכחת גרסתה, כי התגוררה בדירה כל ימי חייה, צירפה הנתבעת לתצהירה צילום תעודת זהות שהוצאה ב- 1995 (נספח ג'), פלט ממשרד הפנים לגבי כתובתה שהוצא בספטמבר 2008 (נספח ד'), צילום רישיון נהיגה (נספח ה'), צילום שיק בנק הפועלים אשר בו צוינה כתובת מגוריה (נספח ו'), אישור רשות המיסים ממרץ 2007 (נספח ז'), מכתב פקיד השומה - תזכורת להגשת הצהרת הון מדצמבר 2006 (נספח ח'), תלוש משכורת ממשרד החינוך והתרבות מיולי 2005 (נספח ט') ותלוש משכורת מיולי 2008 מהמרכז האוניברסיטאי אריאל (נספח י'). יש במסמכים האמורים חיזוק לגרסתה בדבר מגוריה עם אמה ז"ל ברציפות במשך 3 השנים עובר לפטירת האם. לא מצאתי בראיות תמיכה לסברתה של התובעת (כפי שעלה מהשאלות שהוצגו לנתבעת בחקירתה), כי הנתבעת המשיכה לציין את כתובת האם ככתובת למסירת דברי דואר משיקולי נוחות. כאמור, עדותה של הנתבעת הייתה נאמנה עלי. לתמיכה בגרסת הנתבעת הובאה עדות אחותה - גב' מירי נסימי. גב' נסימי הצהירה בתצהירה, כי נכחה בביקורי מר גדסי במקום בשנים 2004-2003, כי הביקורים היו קצרים, מר גדסי לא נכנס לבית ולו גם פעם אחת, לא תיעד את הליקויים בבית, לא צילם ולא רשם. גב' נסימי הצהירה, כי מר גדסי לא ציין בדו"חות, כי הנתבעת מתגוררת בבית ולא נכנס לחדרה לראות את חפציה בזמן שהייתה בעבודה. גב' נסימי הצהירה, כי הנתבעת התגוררה בבית מאז ומתמיד. בהמשך, הצהירה, כי מר גדסי התרשל בביצוע תפקידו. בחקירתה אמרה, כי גם לאחר שעזבה את הדירה ב- 2004, הגיעה לביקורים אצל האם ובחלק מהפעמים פגשה את מר גדסי. גב' נסימי אמרה, כי יתכן שהאם אמרה למר גדסי, כי היא גרה לבדה במטרה לקבל הנחה בדמי השכירות. בהמשך אמרה, כי הדבר נעשה בעצתו של מר גדסי. כאשר התבקשה להסביר מדוע לא פירטה זאת בתצהירה, ענתה תשובה מעורפלת (עמ' 22). לעניין מגורי הנתבעת בבית ברציפות וכן לעניין אופיים של ביקורי מר גדסי במקום - עדותה של גב' נסימי הייתה נאמנה עלי. ככל שהאם מסרה מידע לא נכון אודות מגורי הנתבעת בבית, לא ניתן לזקוף זאת לחובת הנתבעת. אני מעדיפה את עדויות הנתבעת ואחותה על פני הרישום המעורפל בדו"חות ביקורי המעגל. חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת ניתן למצוא בעדות השכן, מר אברהם מור. בחקירתו אמר, כי הוא יודע בוודאות שהנתבעת התגוררה בבית במהלך כל השנים, שירתה שירות לאומי ולמדה באקדמיה למוסיקה. גם אם לא ידע פרק הזמן המדויק שבו למדה, אין בכך כדי לשמוט הקרקע מתחת לעדותו. מדובר בעד אשר אין לו ענין בתוצאות המשפט. לא מצאתי להטיל ספק באמינותו. לאור כל האמור לעיל, דעתי היא, כי יש לראות בנתבעת כדיירת ממשיכה בהתאם להוראות החוק. במעמדה זה, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות בהתאם להוראות החוק. ככל שטרם עשתה כן, תגיש התובעת לנתבעת חשבון מעודכן והנתבעת תשלמו תוך 30 ימים מההמצאה. בכפוף לאמור לעייל, אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישדמי שימוש