דוגמא לפסק דין בנושא הפרת הסכם שכירות של משרד עורכי דין: רקע וטענות הצדדים התובע הינו רופא שיניים במקצועו והבעלים של נכס מקרקעין בשטח של כ-100 מ"ר הנמצא בקומה ג' בניין הידוע כ-"בית עטרת" בפינת רחוב יהושע 28 ורח' קינמון בעפולה (להלן: "הנכס"). הנתבעת היא עורכת דין במקצועה, והיא נשואה לעו"ד שגם הוא עורך דין במקצועו. בחודש 1/08, או בסמוך לכך, נחתם בין התובע לבין הנתבעת הסכם שכירות ולפיו שכרה הנתבעת מאת התובע את הנכס לתקופה של שנה אחת החל מיום 1/2/08 ועד 30/1/09. עם החתימה על הסכם השכירות מסרה הנתבעת לתובע 12 שיקים ע"ס 1,282 ש"ח כל אחד, עבור דמי השכירות, כאשר מועד הפירעון של השיק הראשון הוא 17/2/08 ויתר השיקים בכל 17 לחודש שלאחר מכן. בכתב התביעה טען התובע, כי דמי השכירות שסוכמו בין הצדדים הועמדו על סך 300$ + מע"מ לחודש, ובאם יושכר חלק מהנכס בשכירות משנה לצד שלישי, יהיה על הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות חודשיים בסך 400$ + מע"מ. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות שהתחייבה לשלם בהסכם במלואם, לא שילמה את החוב לחברת החשמל בגין צריכת החשמל בתקופת השכירות, ולא שילמה את מסי ועד הבית במלואם בגין התקופה בה היא החזיקה במושכר. התובע טען עוד, כי על אף שהנתבעת השכירה חלק מהמושכר בשכירות משנה, היא לא שילמה את התוספת בדמי השכירות כמוסכם. בסה"כ נותרה הנתבעת חייבת לתובע, בהתאם לנטען בכתב התביעה, סכום של 23,405 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. מאחר שהתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן וצירפה שני תצהירים; אחד של בעלה, אשר ניהל את המגעים והמשא ומתן עם התובע והיה בקשר ישיר עמו והשני של הנתבעת עצמה. בתצהירים אלה טענו הנתבעת ובעלה, כי הסכם השכירות נחתם בעצם עם בעלה של התובעת, וכי השם של הנתבעת הוכנס להסכם השכירות כדי לאפשר לבני הזוג להתקזז בגין הוצאות המשרד מול שלטונות המע"מ ומס הכנסה שכן באותה תקופה בעלה של הנתבעת היה שכיר ולא ניהל תיק במס הכנסה. לגוף התביעה טענו הנתבעת ובעלה, כי שטח הנכס שהושכר על ידם היה כ-70 מ"ר וזאת בניגוד למה שנרשם בהסכם. לטענתם, הנכס היה מחולק לשני משרדים, אחד בשטח של כ-70 מ"ר והשני בשטח של כ-30 מ"ר, כאשר המשרד הקטן יותר הושכר ע"י התובע לגורמים אחרים. הנתבעת ובעלה טענו, כי מאחר שבהסכם השכירות נרשם ששטח המשרד הוא 100 מ"ר, שטח אשר כולל גם את המשרד הקטן יותר, נאלצו הם לשלם הוצאות שוטפות כגון חשבונות החשמל, מסי ועד הבית וחשבונות ארנונה גם בגין המשרד הקטן יותר. בשל כך, סוכם בין התובע לבין בעלה של הנתבעת, כי התובע לא יפקיד את השיקים שנמסרו לו עם תחילת השכירות בבנק, וכי בכל חודש תיעשה התחשבנות באשר לגובה הסכום שעל הנתבעת לשלם, לאחר שיקוזזו הסכומים שהנתבעת ובעלה נאלצו לשלם ביתר בגין המשרד הקטן שבעצם לא הושכר להם. הנתבעת ובעלה טענו עוד, כי במשך תקופת השכירות הם שילמו לתובע סכומים שונים במזומן על חשבון דמי השכירות. לטענתם, קיזוז ההוצאות שהם שילמו ביתר והסכומים ששילמו במזומן מביא לתוצאה שהנתבעת פרעה את מלוא חובה בגין דמי השכירות, מסי ועד הבית וחוב החשמל ולא נותרה חייבת לתובע סכום כלשהו. לטענת הנתבעת ובעלה, במהלך תקופת השכירות והמגעים שהתנהלו בינם לבין התובע, התחייב האחרון להשיב להם את השיקים שהם מסרו לו על חשבון דמי השכירות, אך לאחר שהם פינו את המושכר, הוא סירב לעשות כן, והפקיד את כולם בבנק מתוך ידיעה שהם אינם לגביה. לעניין התוספת בדמי השכירות עקב השכרת חלק מהנכס בשכירות משנה טענה הנתבעת ובעלה, כי בהתאם לאמור בהסכם, התחייבה הנתבעת לשלם תוספת זו רק אם היה נכנס לנכס שותף במשרד. מאחר שלא נכנס שותף למשרד, אלא הושכר חלק מהנכס בשכירות משנה, אין הנתבעת חייבת בתשלום דמי שכירות מוגדלים. ראיות הצדדים בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית חזר התובע על הגרסה בכתב התביעה והסביר, כי כבר בחודשים הראשונים לתקופת השכירות, ובטרם הגיע מועד הפירעון של השיק הראשון, פנה אליו בעלה של הנתבעת וביקש ממנו שלא להפקיד את השיק בבנק שכן אין לנתבעת כספים בחשבון שיאפשרו פרעון השיק. התובע נענה לפניה זו, לא הפקיד את השיק בחשבון, ובעלה של הנתבעת שילם את סכום השיק במזומן, וקיבל את השיק המקורי בחזרה. אותה התנהלות חזרה על עצמה גם בקשר לשיק השני שלא הופקד בבנק, ובעלה של הנתבעת פרע אותו במזומן וקיבל לידיו את השיק המקורי. התובע הסביר עוד, כי לאחר מכן הפסיקו הנתבעת ובעלה לשלם דמי שכירות ולפיכך הוא דרש מהם לפנות את הנכס. בעקבות הלחץ שהפעיל עליהם לפנות את הנכס נוכח אי תשלום דמי שכירות, שילם בעלה של הנתבעת על חשבון דמי השכירות סכום של 4,910 ₪: 4,000 ₪ במזומן וסכום של 910 ₪ בשיק של צד שלישי שנפרע. מלבד תשלום סכומים אלה לא שולם ע"י הנתבעת ובעלה סכום כלשהו בגין דמי שכירות. לעניין התוספת בדמי השכירות נוכח השכרת חלק מהנכס בשכירות משנה טען התובע, כי אמנם בהסכם נכתב כי התוספת תשולם "במידה ונכנס שותף נוסף", אך כוונת הצדדים הייתה שהתוספת בדמי השכירות תשולם אם הנתבעת ובעלה ישכירו חלק מהנכס בשכירות משנה. לדבריו, הדברים נאמרו במפורש במהלך המשא ומתן ובעת החתימה על ההסכם, כך שאין בסיס לטענת הנתבעת ובעלה שרק אם ייכנס שותף בעסק, יהיה עליהם לשלם את התוספת בדמי השכירות. התובע חזר על טענותיו שהנתבעת ובעלה לא שילמו מסי ועד הבית במלואם ונותרו חייבים סכום של 4,344 ₪ בגין כך. הוא אף חזר על הטענה שהנתבעת ובעלה לא שילמו את החוב בגין צריכת החשמל במלואו, ונותרו חייבים לחברת החשמל סכום של 2,388 ₪, סכום ששולם ע"י השוכרת שהחליפה את הנתבעת ואת בעלה בנכס, וקיזזה את הסכום מדמי השכירות שהיה עליה לשלם לתובע. הנתבעת ובעלה הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם בהם הם חזרו על טענותיהם בתצהירים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן. בסעיף 25 לתצהיר עדותו הראשית טען בעלה של הנתבעת, כי בסוף חודש 5/08 נפגש עם התובע וערכו יחד חשבון חלקי תקופתי ובהתאם לכך שילם לתובע סכום של 1,900 ₪ במזומן בגין חודשים 4-5/08 לאחר שקוזז מדמי השכירות עבור חודשים אלה סכום של 600 ₪, ששילם בעלה של הנתבעת ביתר בגין ועד בית, בגין אותו שטח בנכס שלא הושכר לו, אלא לצד שלישי. בעקבות תשלום זה התחייב התובע להחזיר לידיו את שני השיקים שתאריכי פירעונם 17/4/08 ו-17/5/08. בהמשך טען בעלה של התובעת, כי במהלך פגרת הקיץ של שנת 2008, הוא שוב נפגש עם התובע ושילם לו במזומן סכום של 2,000 ₪ ע"ח השיקים של החודשים 6-8/08 ובאותה פגישה התחייב הבעל להשלים את ההפרש בחודש 10/08. בעקבות תשלום זה התחייב התובע לא להפקיד את השיקים ולא לעשות בהם שימוש. ואכן, כך נטען, בחודש 10/08 שילם בעלה של הנתבעת לתובע סכום של 4,000 ₪ במזומן ובסוף אותו חודש הוא שילם לתובע סכום נוסף של 2,100 ₪ במזומן וסכום נוסף של 910 ₪ בשיק של צד שלישי. בפגישה זו, כך נטען, נכחו עו"ד עיסא סעאידה ועו"ד מוחמד שלבי, שהיו עדים לתשלום הסכומים. לתמיכה בטענותיהם כמפורט לעיל, צירפו הנתבעת ובעלה תצהירים מטעם עו"ד סעאידה ועו"ד שלבי. בתצהירים אלה טענו השניים כי הם התלוו לתובע לפגישה שנערכה בינו לבין התובע במרפאתו שמתחת לביתו. עו"ד שלבי טען, כי בפגישה זו שילם בעלה של הנתבעת לתובע סכום במזמן שגובהו אינו ידוע לו וכן מסר לו שיק של צד שלישי. עו"ד סעאידה חזר על גרסה זו בתצהירו והוסיף, כי סכום השיק שמסר בעלה של הנתבעת היה על סך 910 ₪, ואילו הסכום במזומן ששולם לא ידוע לו מה גובהו, אך עפ"י ניסיונו והערכתו, מדובר בסכום שאינו פחות מ-2,000 ₪. גם עו"ד שלבי וגם עו"ד סעאידה טענו בתצהיריהם כי במהלך אותה פגישה ביקש בעלה של הנתבעת מהתובע להשיב לו את השיקים שנמסרו לו ע"ח דמי השכירות מכיוון שהם נפרעו, התובע נענה לדרישה זו בחיוב, וסוכם בין השניים, כי השיקים יוחזרו לאחר פרעון השיק ע"ס 910 ₪, שנמסר לתובע במהלך אותה פגישה. דיון והכרעה לעניין הטענה שעניינה העדר יריבות בין התובע לנתבעת - דין טענה זו להידחות. הסכם השכירות נחתם בין התובע לבין הנתבעת, אשר חתמה על ההסכם בתור שוכרת ואף מסרה לידי התובע שיקים משוכים מחשבון הבנק שלה וחתומים על ידה. על פניו ברור, אם כן, כי קיימת יריבות בין התובע לנתבעת הן על סמך עסקת היסוד והן על סמך השיקים שמשכה הנתבעת מחשבונה. העובדה שהנתבעת לא ניהלה את המשא ומתן עם התובע ובעניין זה היא סמכה על בעלה אינה מעלה או מורידה ואין בה כדי לשחרר אותה מאחריותה עפ"י ההסכם ומחבותה השטרית. יתרה מכך, גם בעובדה שהנכס הושכר עבור בעלה של הנתבעת ועל מנת לאפשר לו לנהל את המשרד, אין כדי לשחרר את הנתבעת מאחריותה השטרית ומאחריותה בהתאם להסכם השכירות. משחתמה הנתבעת על הסכם השכירות, מוטלת עליה החובה לקיים את התחייבויותיה על פיו, ללא שום קשר למטרת השכירות. יתרה מכך, עפ"י עדותם של הנתבעת והתובע, חוזה השכירות נחתם מול הנתבעת כדי לאפשר לה לקזז את הוצאות השכירות מול שלטונות המע"מ ומס ההכנסה וכדי לאפשר לבעלה להנפיק חשבונית עבור שכר הטרחה המשולם באמצעות אשתו, מאחר שבאותה תקופה הוא לא ניהל ספרים, ולא היה לו תיק במע"מ ובמס הכנסה. מדובר, אם כן, בניהול משותף של עסק ע"י שני בני זוג כך שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעת, כי היא בבחינת "זרה" להסכם. לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבעת לעניין התוספת בדמי שכירות נוכח השכרת חלק מהמושכר לצד שלישי בשכירות משנה. בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר עדותו הראשית טען בעלה של הנתבעת באופן סתמי, כי הוא לא הכניס שותף במהלך תקופת השכירות, אלא השכיר חלק מהמושכר בשכירות משנה. הוא לא התייחס במפורש להוראת סעיף 6.1 להסכם השכירות, לא טען דבר וחצי דבר לעניין כוונת הצדדים ואומד דעתם בעת ניסוח ההסכם, והשאיר עניין זה עמום, מתוך רצון להיצמד לנוסח ההסכם ולטשטש את הכוונה שעמדה מאחורי הסעיף. רק בסיכומיו טען בעלה של הנתבעת, כי כוונת הצדדים הייתה שהתוספת בדמי השכירות תשולם רק במקרה שלא יכניס שותף במשרד. עומת זאת, בחקירתו הנגדית הסביר התובע באופן ברור ומשכנע, כי כוונת הצדדים הייתה שאם חלק מהנכס יושכר בשכירות משנה, תהיה הנתבעת חייבת לשלם לו דמי שכירות מוגדלים בסך 400$ + מע"מ. הוא אף הסביר את הרקע לתוספת בדמי השכירות וציין, כי דמי השכירות שהוא דרש בהתחלה עמדו על סך 450$ בתוספת מע"מ. בעלה של הנתבעת טען שמדובר בדמי שכירות גבוהים, ולכן סוכם על דמי שכירות מופחתים, אם כי הוסכם שאם יכנס שותף נוסף, דמי השכירות יעלו ל-400$. להלן קטע מעדותו של התובע בעניין זה: "כשנעשה החוזה אתה היית השוכר היחידי ודמי השכירות הורדו מ-450$ ל-300$ כי אתה נוטל את המשרד לידיך, טענת שתשלום של 450$ שקבענו מלכתחילה הוא גבוה מדי ועו"ד עיסא יצא מהסכם השכירות בעל פה ולכן הסכמנו ע"ס של 300$ לחודש בתנאי שאם ייכנס שוכר נוסף, דמי השכירות יעלו ל-400$ " .. בתשובה לשאלה מדוע נרשם בהסכם שותף ולא שוכר משנה, השיב התובע: "אני לא משפטן ולדקויות האלה אני לא נכנס. הכוונה הייתה שבמידה ומישהו נוסף ישתמש בנכס, השכירות תעלה ל-400$". כאמור, עדותו של התובע לא נסתרה, ומשום מה בעלה של הנתבעת לא התייחס בתצהיריו לכוונת הצדדים ולאומד דעתם בעת עריכת ההסכם, כך שעדותו של התובע היא הראיה היחידה שעומדת לפני בעניין זה. יתרה מכך, עדותו של התובע הייתה מקובלת עליי, הוא עשה עלי רושם אמין, ונתתי אמון מלא בגרסתו. עדות התובע אף מתיישבת עם השכל הישר ועם נסיבות המקרה. המשרד שהנתבעת שכרה היה בשטח של 100 מ"ר, משרד גדול יחסית לעו"ד יחיד שרק החל את דרכו. יתרה מכך, שטח המשרד היה מחולק לשני משרדים - אחד בשטח של 70 מ"ר והשני בשטח של כ-30 מ"ר, כך שהצדדים צפו את האפשרות שהנתבעת ובעלה יכניסו למשרד שותף בין אם מדובר בשותף בעסק ובין אם מדובר בשותף בשכירות. בשני המקרים, סוכם שדמי השכירות יעלו ל-400$, מאחר שהכנסת שותף או שוכר משנה מורידה מהנתבעת מעמסה מסוימת בדמי השכירות. בהתאם לעדותו של עו"ד עיסא סעאידה, הוא שכר חדר במשרד מבעלה של הנתבעת מתחילת חודש 5/08, והוא נשאר שם עד סוף תקופת השכירות ופינוי הנכס ע"י בעלה של הנתבעת. בהתאם לעדותו של עו"ד מוחמד שלבי, אשר עבד ביחד עם עו"ד עיסא ובעלה של הנתבעת, עו"ד עיסא יצא מן המקום ביחד עם בעלה של הנתבעת וכולם יחד עברו למשרד אחר. על כן, בגין התקופה מחודש 5/08 ועד פינוי הנכס, חייבת הייתה הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות מוגדלים בסך 400$ + מע"מ. לא הוכח כי לפני חודש 5/08 הושכר חלק מהנכס לצד שלישי כלשהו, ולפיכך בגין חודשים 2-4/08 לא מגיעה לתובע תוספת בדמי השכירות. קיזוז הוצאות בגין שטח עודף כאמור, הנתבעת ובעלה טענו, כי הם שכרו בפועל רק חלק מהנכס בשטח של 70 מ"ר ואילו החלק השני של הנכס בשטח של 30 מ"ר היה מושכר לגורם אחר שזהותו אינה ידועה להם. לטענתם, מאחר שלחברת החשמל, העיריה ולוועד הבית דווח שהנתבעת שכרה את כל הנכס, נאלצו הנתבעת ובעלה לשלם את ההוצאות השוטפות כגון ארנונה, חשמל ומסי ועד גם בגין השטח העודף שלא הושכר על ידו. על כן, כך נטען, יש לקזז מחוב דמי השכירות את הסכומים ששילם בעלה של הנתבעת ביתר בגין השטח העודף. מדובר בטענה מופרכת, בלשון המעטה. בהסכם השכירות נרשם במפורש, כי הנתבעת שוכרת את כל הנכס שהוא בשטח של 100 מ"ר. אין בהסכם זכר, ולו ברמז, לטענה שהנתבעת שכרה רק חלק מהנכס בשטח של 70 מ"ר, ובעניין זה ההסכם ברור ואינו טעון פרשנות או הבהרות. עדות בעלה של הנתבעת מהווה עדות בעל פה נגד מסמך בכתב. עדות כאמור ניתן לקבל כאשר מוכח שהצדדים פעלו הלכה למעשה בניגוד להסכם, או כאשר מוכח ממסמכים שנערכו ע"י הצד שכנגד, כי אומד דעתם של הצדדים היה אחרת. תנאים אלה לא מתקיימים במקרה דנן. זאת ועוד, הנתבעת לא הציגה בדל של ראיה התומך בגרסתה או בגרסת בעלה לעניין חלוקת המשרד לשני משרדים ולגרסה שהם שכרו חלק אחד בלבד. בעלה של הנתבעת לא ידע להסביר מי ישב במשרד השני, ומדוע לא זימן אף אחד לעדות בעניין זה. הוא אף לא צירף תמונות שמתעדות את הפעילות במשרד השני, לא הציג תמונה של השלט שמראה כי במקום נוהל עסק זה או אחר, וזאת על אף טענתו כי כבר בתחילת תקופת השכירות התגלעה מחלוקת בינו לבין התובע בעניין שטח המושכר. עדותו של בעלה של הנתבעת נותרה, אם כן, בגדר עדות יחידה של בן זוגו של בעל דין אשר עומדת בסתירה למסמך בכתב החתום ע"י הצדדים. זאת בנוסף לעובדה כי בעלה של הנתבעת לא עשה עלי רושם חיובי ולא האמנתי לגרסתו. לעומת זאת, גרסתו של התובע בעניין זה הייתה עקבית, תאמה את הוראות ההסכם ולא התגלו בה סתירות, תמיהות או סימני שאלה שיש בהם כדי לעורר ספק כלשהו באמינות גרסתו. התובע היה עד מהימן, עשה עלי רושם חיובי וגם בעניין שטח הנכס שהושכר לנתבעת, נתתי בעדותו אמון מלא. על כן, דין טענות הנתבעת בעניין תשלומים ביתר בגין שטח עודף שלא הושכר על ידה, להידחות. הנתבעת אף לא עמדה בנטל להוכיח את טענת הקיזוז גופה. כך למשל, בעניין תשלום מסי ועד התברר, כי הנתבעת שילמה, באמצעות בעלה, סכום של 1,581 ₪ בלבד, המהווים מחצית ממסי הועד בגין ארבעה חודשים. עולה, אם כן, כי לא זו בלבד שהנתבעת לא שילמה סכום כלשהו ביתר בגין מסי ועד, אלא היא נותרה חייבת סכומים נכבדים בגין מסי ועד כפי שנטען בכתב התביעה. לעניין תשלום חשבונות החשמל, הנתבעת ובעלה לא ראו לנכון לצרף לתצהירים מטעמם ולו חשבון אחד ששילמו לחברת החשמל בתקופת השכירות, הם לא הוכיחו את הסכומים ששולמו על ידם וממילא לא הוכיחו מה היה חלקם באותם חשבונות לטענתם הם ומה היה חלקו של התובע. כאשר מדובר בטענת קיזוז, מוטלת על הטוען החובה לפרט ולהוכיח את הטענה באופן שעל התובע לפרט את טענותיו ולהוכיח אותן. בהעדר פירוט והוכחה כנדרש, דין הטענה להידחות. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי הנתבעת ובעלה פינו את הנכס באמצע חודש 2/09. לעומת זאת, טען בעלה של הנתבעת, כי הוא פינה את הנכס באמצע חודש ינואר 2009. בעניין זה עדיפה בעיני גרסתו של התובע. בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן טען בעלה של הנתבעת, כי ביום 15/1/09 ביקש מהתובע לגשת למשרדו על מנת להתחשבן ולמסור לו את המפתח של המשרד, אך התובע לא נענה לבקשה זו ולפיכך נקבעה פגישה נוספת ליו 2/2/09 שגם אליה לא התייצב התובע על מנת לקבל את המפתח ולהתחשבן. משום מה, הנתבע לא מפרט מתי מסר את מפתחות המשרד לתובע, מדוע הוא עצמו לא ניגש לתובע ומסר לו את המפתחות, ומדוע המשיך להחזיק במפתחות עד אמצע חודש 2/09. זאת ועוד, אילו היה ממש בטענת בעלה של הנתבעת, כי התובע התחמק מלקבל את מפתחות המשרד, לא ברור מדוע הוא לא שלח לתובע מכתב בעניין זה, מדוע לא הודיע לו בכתב שהמושכר פנוי ושהוא יכול לקבל את החזקה בו ומדוע, כפי שצוין קודם, הוא לא ניגש לתובע ומסר לו את מפתחות המשרד. זאת ועוד, בגרסת התובע והעדים מטעמו התגלו סתירות באשר למועד הפינוי. כאמור, עו"ד שלבי טען כי הוא, עו"ד עיסא ובעלה של הנתבעת פינו את הנכס ביחד ועברו למשרד אחר. עו"ד עיסא טען כי הפינוי היה בסוף חודש 12/08 בעוד שהבעל טען כי הפינוי והמעבר היו ב-15/1/09. סתירה זו בגרסאות מכרסמת באמינות גרסתם של בעלה של הנתבעת ושל המצהירים מטעמו. נוכח האמור, הנני קובע כי הנתבעת ובעלה פינו את המושכר באמצע חודש 2/09 ולפיכך הם חייבים לשלם דמי שכירות בגין מלוא תקופת השכירות וכי הם חייבים לשלם חשבונות החשמל ומסי הועד עד אמצע חודש 2/09. הנתבעת ובעלה טענו, כי מלבד שני השיקים הראשונים שלגביהם אין מחלוקת כי נפרעו ומלבד הסכום של 4,910 ₪ ששולם לתובע במזומן ובשיק של צד שלישי, שולמו על ידם סכומים שונים במזומן. כפי שפורט לעיל, בעלה של הנתבעת פירט בתצהיר עדותו הראשית את הסכומים ששולמו במזומן ואת מועדי התשלום. לחיזוק גרסה זו צירף הבעל תצהירים של שני עורכי דין, עו"ד שלבי ועו"ד עיסא, שעבדו יחד עמו במשרד באותה תקופה. לא נתתי אמון בגרסת הנתבעת והעדים מטעמה בעניין זה. עדותם של הבעל ושל עורכי הדין שלבי ועיסא הייתה מגמתית, מוטה באופן בוטה ותמוהה, בלשון המעטה. עו"ד עיסא לא זכר מתי הוא התחיל לשכור חדר במשרד ששכרה הנתבעת, לכמה זמן נמשכה תקופת השכירות ומתי בדיוק פונה הנכס. אף על פי כן, הוא זכר שבסוף חודש 10/08 - תחילת חודש 11/08 - הוא התלווה לבעלה של הנתבעת לביתו של התובע, זכר שבאותה פגישה שילם הבעל לתובע כביכול סכום של כ-2,000 ₪ במזומן וסכום של 910 ₪ בשיק של צד שלישי. לא שוכנעתי כי עו"ד עיסא אכן זוכר את הפרטים שהעיד עליהם בתצהיר, לא שוכנעתי שהתקיימה פגישה בנוכחותו כנטען ולא שוכנעתי כי באותה תקופה שולם לתובע סכום כלשהו. מדובר בזכרון סלקטיבי מודע, שמקורו בחוסר אמינותו של העד ולא בפרק הזמן שחלף מאז. הוא הדין באשר לעד מוחמד שלבי. עד זה לא זכר אם באותה תקופה היה שכיר של עו"ד סעאידה, לא זכר מה הייתה מערכת היחסים בין עו"ד סעאידה לבעלה של הנתבעת, והאם היו שותפים, או שמא עו"ד סעאידה היה שוכר משנה. העד אף לא זכר מתי התחיל לעבוד אצל עו"ד סעאידה, מתי סיים לעבוד שם, מתי עזבו את המקום ועברו למקום אחר וכמה זמן עבדו יחד. העד אף לא זכר אם במהלך אותה פגישה, שהתנהלה בנוכחותו כביכול בין התובע לבעלה של הנתבעת, נערכה התחשבנות בין הצדדים, ולא זכר מה היה סכום השיק שהבעל מסר לתובע. מדובר, אם כן, בעד מגמתי מאוד שנדרש להעיד על תוכן פגישה שלא הייתה ולא נבראה ועל העברה כספית מדומה שמעולם לא קרתה. עד זה עשה עלי רושם שלילי ואינני מקבל את גרסתו. במהלך ישיבת ההוכחות שלף ב"כ הנתבעת (שהוא גם בעלה) מסמך שנערך בכתב ידו של התובע ושבו הוא סיכם את חובה של הנתבעת ואת הסכומים ששולמו על חשבון. בתחתית הדף נרשמה הערה כי סכום החוב עומד על סך 9,090 ₪ "לפני הורדת אפריל מאי". על בסיס מסמך זה מבקשת הנתבעת להסיק כי דמי השכירות בגין חודשים 4-5/09 שולמו. אין בידי לקבל טענה זו. משום מה מסמך זה לא הוזכר ברשימת המסמכים שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה והוא אף לא צורף לתצהירי עדותה הראשית. בשל כך, התובע לא זכר את המסמך וציין בחקירתו הנגדית, כי מדובר בטיוטה פנימית שהוא ערך לעצמו ואינו זוכר מדוע נרשמה ההערה "לפני הורדת אפיל ומאי". תשובה זו של התובע, שנראתה לי כתשובה כנה ואמיתית, ממחישה את חשיבות גילוי המסמכים וניהול ההליך בקלפים פתוחים. אילו הנתבעת ובעלה היו מגלים את המכתב קודם לכן ומצרפים אותו לבקשת הרשות להתגונן או לתצהיר העדות הראשית, התובע יכול היה לעיין בו ולבדוק במסמכיו ולנסות לרען את זכרונו מדוע נרשמה אותה הערה. בשל התנהלות הנתבעת ובעלה, המסמך לא גולה, לא ניתנה לתובע אפשרות סבירה לבדוק מדוע נכתבה אותה הערה, ולפיכך אין לאפשר לנתבעת להיבנות מאותה הערה שלא הובררה משמעותה. סיכומם של דברים - מלבד תשלום דמי שכירות בגין החודשיים הראשונים ותשלום סכום נוסף של 4,910 ₪, לא הוכיחה הנתבעת כי היא או בעלה שילמו סכומים כלשהם. על כן, מוטלת על הנתבעת החובה לשלם לתובע את דמי השכירות בגין כל תקופת השכירות, החל מיום 1/2/08 ועד 1/2/09, בניכוי דמי שכירות עבור חודשים 2-3/08 ובניכוי סכום של 4,910 ₪. על סמך כל המפורט, הנני קובע, כי התובע זכאי לדמי שכירות בגין חודש 4/08 על בסיס דמי שכירות חודשיים בשיעור 300$ + מע"מ, ובגין חודשים 5/08 עד 1/09 (9 חודשים) מגיע לו דמי שכירות חודשיים בשיעור 400$ + מע"מ. השער היציג של הדולר בחודשים 4/08 ועד 1/09 עמד בממוצע על סך 3.59 ₪ לדולר. בהתאם לכך, דמי השכירות שהיה על הנתבעת לשלם בגין חודשים 4/08 ועד 1/08 (10 חודשים) עומדים על סך 16,241 ₪ כולל מע"מ. מסכום זה יש לנכות סך 4,910 ₪, והיתרה לתשלום תעמוד על סך 11,331 ₪. סכום זה משוערך להיום מאמצע התקופה (17/9/08) ועד היום עומד על סך 13,330 ₪. בחקירתו הנגדית אישר בעלה של הנתבעת, כי מלבד סכום של 1,581 ₪ בהתאם לקבלה שצירף לתצהירו, הוא והנתבעת לא שילמו סכום כלשהו בגין ועד בית. סכום זה מהווה, על פי האמור בקבלה, מחצית ממס ועד הבית המתחייב בגין 4 חודשים, דהיינו מדובר בסכום ששולם בגין חודשיים בלבד. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע, כי מסי ועד הבית הם יקרים ועמדו על סך כ-500 ₪ לחודש. על כן, טענת התובע, כי הוא שילם סכום של 4,344 ₪ בגין מס ועד עבור 10 חודשים במקום הנתבעת, הינה טענה נכונה ומדויקת. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום עומד על סך 4,824 ₪. גם הטענות לעניין חוב החשמל שהעלה התובע התבררו כנכונות. בניגוד לטענת בעלה של הנתבעת, כי הוא פינה את הנכס ביום 15/1/09, הוכח, כפי שפורט לעיל, כי הנכס פונה באמצע חודש 2/09. בעלה של הנתבעת הודה בחקירתו הנגדית, כי לא שילם את חשבון החשמל החל מיום 1/1/09, כך שלא צריכה להיות מחלוקת, כי הוא חייב לשלם לתובע חשבון זה, שהתובע שילם במקומו. לתצהירו צירף התובע חשבונות חשמל שמראים, כי נותרה יתרה בלתי מסולקת בסך 2,388 ₪ נכון לחודש 3/09. בעלה של הנתבעת טען, כי מחשבונות אלה עולה, כי חלקם מתייחסים לחשבון חודש 3/09 שלגביו אין מחלוקת, כי הוא לא היה בנכס באותו מועד. אין ממש בטענות הנתבעת ובעלה. מעיון בחשבון חודש 3/09 (ע"ס 1,173 ₪) עולה, כי הוא הודפס ביום 10/3/09, כך שעל פניו הוא מתייחס לחוב חשמל בגין חודשים קודמים. יתרה מכך, מעיון בדף השני לחשבון עולה, כי מדובר בחוב ישן שלגביו ניתן שיק שחזר. זאת ועוד, על אף טענות הנתבעת ובעלה, כי חשבונות החשמל שולמו במועדם ועל אף טענותיהם בתצהירים שכביכול הם מצרפים את חשבונות החשמל, משום מה נמנעה הנתבעת מלצרף את חשבונות החשמל ששולמו כביכול על ידה או ע"י בעלה. הנתבעת ובעלה לא ידעו לתת הסבר מניח את הדעת מדוע לא צירפו את חשבונות החשמל וזאת בניגוד לנטען בתצהיר. הלכה פסוקה היא שהימנעות בעל דין מלהציג ראיה רלבנטית שברשותו פועלת לרעתו במובן זה שמניחים כי אילו אותה ראיה הייתה מוגשת, היא הייתה תומכת בגרסת בעל הדין שכנגד. על כן, יש להניח כי אילו הנתבעת הייתה מצרפת את חשבונות החשמל, היה מתברר כי היא לא עמדה בתשלומם כמתחייב. עולה, אם כן, כי הנתבעת חייבת לשלם לתובע סכום של 2,388 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29/6/09, מועד עריכת החשבון. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 2,725 ₪. סיכומם של דברים, הנתבעת חייבת לשלם לתובע את הסכומים שלהלן: א. דמי שכירות שלא שולמו - 13,330 ₪ ב. מסי ועד - 4,824 ₪ ג. חוב חשמל - 2,725 ₪ סה"כ - 20,869 ₪ בטרם אסיים את פסק הדין אבקש להתייחס לאופן ניהול התיק ע"י הנתבעת. כפי שהובא לעיל, הנתבעת הציגה גרסה מופרכת באשר לפירעון החוב, העלתה טענות רבות שהתבררו כחסרות בסיס ואף מופרכות. היא הגישה ארבעה תצהירי עדות ראשית לתמיכה בטענותיה, תצהירים שהתגלו כחסרי ייסוד. בשל התנהלות זו, ישיבת ההוכחות נמשכה מספר שעות והמאמץ שהושקע בניהול התיק מצד התובע כדי להוכיח את צדקת טענותיו היה מאמץ רב. להתנהלות זו של הנתבעת, יש לתת ביטוי בפסיקת הוצאות. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,869 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןשכירותדמי שכירות