מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזרת פיצויי פיטורים למעביד: 1. לפנינו תביעה של מעביד נגד עובדת לשעבר. התובע טוען כי הנתבעת פעלה בניגוד לסיכום ביניהם בכך שפנתה ללקוחותיו והתקשרה עמם, תוך שהיא מציעה להם תנאים אטרקטיביים. עוד נטען כי הנתבעת גזלה מן התובע סודות מסחריים ומידע סודי, ובכך חיבלה בעבודת משרדו. בשל כל אלה טוען התובע כי על הנתבעת להחזיר את פיצויי הפיטורים שקיבלה שלא כדין. כמו כן נתבע פיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק עוולות מסחריות), פיצוי בגין הלקוחות שנגזלו ופיצוי בגין עגמת נפש. 2. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו: א.    התובע הוא יועץ מס, ובעל משרד עצמאי לשירותי הנהלת חשבונות ויעוץ מס בירושלים. הנתבעת עבדה אצל התובע כמנהלת חשבונות ויועצת מס בשתי תקופות: האחת - מחודש10/91 ועד 10/97. במהלך תקופה זו עברה הנתבעת התמחות בת שנתיים כיועצת מס אצל התובע. בתום תקופה זו מכר התובע את עסקו והנתבעת קיבלה פיצויי פיטורים. ב. בשנת 2000 לערך הקים התובע מחדש את עסקו, והציע לנתבעת להצטרף אליו. הנתבעת עבדה בתקופה השניה מחודש 1/2001 ועד 3/2008. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו עם התפטרותה של הנתבעת. ג. לנתבעת שולמו פיצויי פיטורים מלאים. בגין סך של 3,265 ₪ ששולם ביתר, התחייבה הנתבעת לעבוד אצל התובע 40 שעות. ד. לאחר סיום עבודתה בתקופה השניה, פתחה הנתבעת תיק עצמאית, והקימה משרד להנהלת חשבונות וייעוץ מס בכפר אורנים - מקום מגוריה. הנתבעת העניקה שירותים במסגרת משרדה גם ללקוחות שקיבלו קודם לכן שירותים ממשרדו של התובע ובהם: חברת א.ל.ד. בע"מ, דבש חשמל בע"מ, עו"ד תמר ברש אבירם וי' אלמי ושות' בע"מ. 3. טענות הצדדים  התובע טוען כי הנתבעת התפטרה בשל הוצאות נסיעה גבוהות, ורצונה לפתוח משרד עצמאי, ולא היתה כל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. משכך התובעת לא היתה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים, ואלה שולמו לה לפנים משורת הדין. מוסיף התובע כי עם סיום עבודתה נעשה הסכם בינה לבינו על פיו יועברו לקוחחות אל הנתבעת בלא תמורה, וישולמו לה פיצויי פיטורים, ומנגד הנתבעת לא תפנה ללקוחות התובע, ולא תטפל בענייניהם אלא באישורו. אף על פי כן פנתה הנתבעת לשני לקוחות, ואף הציעה להם הנחה משמעותית. מוסיף התובע כי הנתבעת עשתה שימוש בסודותיו המסחריים ובקניינו הרוחני, ואף העתיקה קבצי נתונים מהמחשב, לרבות תבניות לניהול חשבונות ונתוני שכר של לקוחות שביקשה להעביר אליה. משהפרה הנתבעת את ההסכם בין הצדדים, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגובה פיצויי הפיטורים ששולמו לה לפנים משורת הדין; גמול בגין הלקוחות שהועברו אליה הן על ידי התובע, והן שלא על ידו; פיצוי בגין שעות עבודה שלא בוצעו כנגד תשלום פיצויי הפיטורים ביתר; פיצוי בגין שימוש בקניין רוחני; פיצוי בגין שימוש במתקני משרד התובע לאחר סיום יחסי העבודה; פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות ופיצוי בגין עוגמת נפש. 4. מנגד טוענת הנתבעת כי התפטרה משום שהתובע הפר הבטחה שניתנה לה בראשית תקופת עבודתה השניה, ועל פיה יהא עיקר עבודתה בייעוץ מס. בפועל, כמעט ולא עסקה בתחום זה, אלא בהנהלת חשבונות בלבד. כשנה לפני התפטרותה נקלט עובד חדש לעבודה במשרד, מר קובי לוי (להלן - מר לוי), והוא קיבל את רוב העבודה בייעוץ מס. הנתבעת ביקשה מהתובע ליתן גם לה עבודה בייעוץ מס בהתאם לסיכום עמה, אולם התובע סרב. מאחר שהתובע הפר את הבטחתו, התפטרה הנתבעת מעבודתה אצלו. לפיכך שולמו פיצויי הפיטורים כדין, בשל הפרת הסיכום שנעשה עמה. מכל מקום, אין בסיס משפטי להורות לה להשיב את הכספים שקיבלה. מוסיפה הנתבעת כי מעולם לא פנתה ללקוחות התובע. עם סיום ההתקשרות ביניהם העביר התובע לנתבעת שני לקוחות - דבש חשמל ועו"ד תמר ברש אבירם. שני הלקוחות הנוספים פנו אליה מיוזמתם. על כן לא נפל פגם או דופי במעשיה של הנתבעת, והיא אינה חייבת דבר לתובע. הנתבעת לא העתיקה קבצים ממחשבו של התובע, ולא עשתה שימוש בסודותיו המסחריים של התובע או בקניינו הרוחני. על כן דין טענותיו אלו להידחות. 4. המחלוקות השנויות בין הצדדים בענייננו הן אלה: לאור דרישתו של התובע כי הנתבעת תחזיר את פיצויי הפיטורים ששולמו לה, יש לברר מהן נסיבות סיום עבודתה של הנתבעת, והאם נעשה הסכם בין התובע לנתבעת עם סיום עבודתה אצלו. אם אמנם נעשה הסכם, יש לברר מה טיבו, והאם הוא עונה על התנאים שנקבעו להסכמים להגבלת חופש העיסוק. לבסוף נדון בשאלה האם נגזלו מן התובע סודות מסחריים, ונעשתה פגיעה בקניינו הרוחני, והאם זכאי התובע לפיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות ובשל טעמים נוספים המצוינים בתביעתו. 5. נסיבות סיום עבודת התובעת התובע טוען כי בשנת 2005 עברה הנתבעת להתגורר בכפר אורנים, ומשכך גדל באופן משמעותי רכיב הוצאות הנסיעה בשכרה. בשל כך אף חלה ירידה משמעותית בהספק עבודתה, והיא הרבתה להיעדר מן העבודה. הנתבעת ביקשה לעבוד מביתה ואולם נענתה בשלילה. כתוצאה מקושי זה ביקשה הנתבעת לפתוח משרד עצמאי מביתה (סעיפים 11-14 לתצהיר התובע). הנתבעת הכחישה זאת וטענה כי מעולם לא ביקשה לעבוד מביתה, ולא התלוננה על הנסיעות (ע' 30 ש' 8-13). בעדותו, העלה התובע לראשונה טענה חדשה, שלא הועלתה קודם לכן, ועל פיה הנתבעת פטפטה הרבה בשעות העבודה והפריעה לעובדים אחרים בעת עבודתם (ע' 6 ש' 1-3). למרות תלונותיו אלו, התובע חזר והדגיש כי הנתבעת היתה עובדת מקצועית ומוערכת (ראו למשל: ע' 5 ש' 27-28, ע' 6 ש' 11-12). מנגד טוענת הנתבעת כי התפטרה בשל הפרת הסיכום עמה בעניין ייעוץ מס. 6. נאמר כבר בראשית דברינו כי שני הצדדים לא הוכיחו את טענותיהם אלה. מחד גיסא לא הוכח כי הנתבעת נעדרה הרבה וכי קשיי ההגעה למשרד התובע הם שגרמו לה לפתוח משרד עצמאי. פרט לדברי התובע לא הובאה כל ראיה חיצונית כגון דו"חות נוכחות, התומכת בטענה. מאידך גיסא גם גרסת הנתבעת לא הוכחה. הנתבעת טענה כי התפטרה בשל הפרת ההבטחה לספק לה עבודה בייעוץ מס, וכי עבודות מסוג זה הועברו דווקא למר לוי (סעיפים 8-13 לתצהירה). ואולם, מעדותו של מר לוי עלתה תמונה שונה: מר לוי התקבל לעבודה בחודש 3/2007 (סעיף 2 לתצהירו). את התואר בייעוץ מס קיבל חודשיים לאחר מכן. דהיינו, מלכתחילה, התקבל מר לוי לעבודה כמנהל חשבונות ולא כיועץ מס, ורק בשנת 2008, בסמוך לסיום יחסי העבודה בין התובע לנתבעת, החל לעבוד כיועץ מס (סעיף 5 לתצהיר, ע' 18 ש' 17-18). יתר על כן, מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת עסקה בייעוץ מס (ע' 27 ש' 21-22). לא שוכנענו כי אכן דובר בחלק מזערי מעבודתה, כפי שטענה, שכן הנתבעת עצמה הודתה כי טיפלה במספר תיקים מכובד באופן קבוע (ע' 29 ש' 18-20). כמו כן הנתבעת לא הבהירה מדוע חיכתה עד שנת 2008 לפני שפנתה לתובע בטענה כי הפר סיכום ביניהם, שנעשה לדבריה בשנת 2001 (ע' 28 ש' 3-8). 7. אין חולק כי הנתבעת התפטרה (מוסכמה 4, דיון מיום 16.12.10). ומשנדחתה טענת הנתבעת כי התפטרה בשל הפרת הבטחת התובע, לא התפטרה התובעת בדין מפוטרת, כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. לפיכך, מקובלת עלינו טענת התובע כי הנתבעת לא היתה זכאית לפיצויי פיטורים על פי דין. למרות טענת התובע כי לא היה מעוניין בהתפטרות התובעת, ורצה שתישאר בעבודה (סעיף 44 לסיכומיו), לא הובאה אף לא ראשית ראיה כי התובע עשה מאמצים כלשהם למנוע מהלך זה. גם לא הוכח כי התובע מחה או התנגד לכך בדרך כלשהי. מכאן, שהתפטרות הנתבעת נעשתה בהסכמה. התובע טוען כי פיצויי הפיטורים שולמו לנתבעת לפנים משורת הדין, ועובדה זו תומכת במסקנתנו כי סיום יחסי העבודה בין הצדדים נעשה בהסכמה. התובע טוען כי הדבר נעשה במסגרת הסכם שנעשה בין הצדדים עם ניתוק יחסי העבודה ביניהם, ובשאלה זו נדון להלן. 6. האם נעשה הסכם בין התובע לנתבעת עם סיום יחסי העבודה ביניהם? התובע טוען כי הוסכם עם הנתבעת במפורש כי בתמורה ללקוחות שהועברו אליה בלא תמורה, ולתשלום פיצויי פיטורים, אף זאת בלא תמורה, ולמרות הנתבעת אינה זכאית לכך, תימנע הנתבעת מלפעול להעברת לקוחות ממשרדו של התובע למשרדה, אף אם יפנו אליה ביוזמתם, ותימנע מלקבלם בלא אישור מפורש ממנו (סעיפים 20-23 לתצהירו). מעדות התובע עולה כי לקוח אחד בלבד - דבש חשמל בע"מ - הועבר לנתבעת. לגבי לקוחה נוספת - עו"ד תמר ברש-אבירם - ניתנה הסכמה שבשתיקה שכן הנתבעת היא זו שהביאה אותה למשרד (סעיף ע' 7 ש' 3-7). הנתבעת מכחישה את קיומו של הסכם כאמור, ככל שהוא מגביל את חופש העיסוק והתחרות בין הצדדים. הנתבעת אף כופרת ומכחישה קבלת תמורה מהתובע תמורת ויתור על זכויותיה. מכל מקום, הנתבעת טוענת כי לא פנתה מיוזמתה ללקוחותיו של התובע (סעיפים 28, 30 לתצהירה). 7. התובע אינו טוען כי ההסכם בין הצדדים נעשה בכתב, ומכל מקום הסכם כזה לא הוצג לפנינו. אכן, הסכם בעל פה הינו הסכם לכל דבר ועניין, ואולם על הטוען לו מוטל הנטל להוכיחו. לא עלה בידי התובע להוכיח כי הסכם כזה אכן נעשה, וכי פרטיו היו כנטען. כל טענותיו של התובע בעניין זה הינן כלליות ביותר (ראו סעיפים 16-20). לא הובהר מתי נעשה ההסכם, ולמרות שאף שדברי התובע היה "דין ודברים" בין התובע לנתבעת בעניין עזיבתה (סעיף 20 לתצהיר התובע) , לא נעשה ביניהם הסכם בכתב. הדעת נותנת כי מי שהינו יועץ מס ותיק יעשה הסכם בכתב כאשר מדובר בעובדת העוזבת את משרדו בנסיבות כאלה, וכאשר שאלת חלוקת הלקוחות עומדת על הפרק. היעדרו של הסכם בכתב מערערת את גרסת התובע בדבר קיומו של הסכם. לא נעלמה מעינינו העובדה כי הנתבעת אכן פנתה אל התובע לקבל את אישורו לקבל כלקוחותיה את חברת א.ל.ד. מאי בע"מ (סעיף 34 לתצהיר הנתבעת). ואולם בעובדה זו אין כדי לבסס את טענת התובע בדבר קיומו של הסכם מפורט בין הצדדים. התובע ציין בעדותו כי בין הצדדים היתה מערכת יחסית חברית ואף כמעט משפחתית (סעיף 23 לתצהירו), ודי בכך כדי להסביר את פנייתה זו של הנתבעת. לא הובא לידיעתנו כי חלים על הצדדים כללי אתיקה האוסרים על הנתבעת לפנות ללקוחות שטיפלה בהם במסגרת עבודתה אצל התובע, או להתקשר עם לקוחות שפנו אליה מיוזמתם. אף על פי כן, ולמעלה מן הצורך, נדון בהגבלות עיסוק שניתן להטיל על עובד לשעבר. 8. כידוע הגבלות כלשהן על עיסוקו של העובד יוטלו רק בהתקיימם תנאים מסוימים, ואלו הם: "א. סוד מסחרי - יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש שלא כדין, ב'סוד מסחרי' השייך למעסיקו הקודם. ב. הכשרה מיוחדת - כאשר המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסוימת, ניתן אז להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסוימת. ג. תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק. ד. חובת תום הלב וחובת האמון." (עע (ארצי) 1206/00 ארמונד אזוט נגד יוסף אטיה, ניתן ביום 08/01/2002) בענייננו לא הוכח כי התקיימו התנאים הנ"ל: לא הוכח קיומו של סוד מסחרי כפי שיובהר בסעיפים 13-16 להלן; לא הוכח כי הנתבעת עברה הכשרה מיוחדת, לכל היותר דובר על התמחות שעשתה בייעוץ מס בתקופה הראשונה לעבודתה. מדובר בעבודה שוטפת במשרד, ולא הובא לידיעתנו כי הנתבעת עברה הכשרה מיוחדת כלשהי; לא הוכחה תמורה מיוחדת בעד הגבלת חופש העיסוק. כפי שכבר הודגש לעיל בין הצדדים לא נעשה הסכם בכתב, על כן אין לדעת אם אמנם שולמו פיצויי פיטורים בתמורה להגבלה על חופש העיסוק. יתר על כן, בתצהיר התובע לא נאמר הדבר במפורש, והעברת הלקוחות או הגבלת חופש העיסוק לא נקשרו בתשלום פיצויי הפיטורים, אף כי התובע ידע שהתובעת מתעתדת לפתוח משרד משלה. התובע ציין כי הוסכם לשלם לנתבעת את פיצויי הפיטורים שנצברו בביטוח המנהלים על שמה (סעיפים 19-20 לתצהיר). לכך יש להוסיף כי גם על פי גרסת התובע ההסכם שנעשה בין הצדדים היה ללא הגבלת זמן. לסיכום - לא הוכח כי אכן נעשה הסכם בין התובע לנתבעת כנטען, ומכל מקום ההסכם הנטען אינו עומד בתנאים הנדרשים להגבלת עיסוקה של הנתבעת. על כן נדחית התביעה להחזר תשלום פיצויי הפיטורים ששולמו לתובעת בשל הפרת ההסכם. 9. האם פנתה הנתבעת ללקוחות התובעת? המחלוקת בין הצדדים היא בעניין הלקוחות א.ל.ד. בע"מ וי' אלמי ושות' בע"מ, אשר התובע טוען כי הנתבעת פנתה אליהם ושכנעה אותם לעבור אליה. ואולם מעדותו לפנינו התברר כי אין זו כי אם השערה בלבד, אשר אינה נתמכת בראיה כלשהי: "ש. איך אתה יודע שהיא פנתה אליהם. ת. הנתבעת פרשה מהמשרד, פתחה לה משרד בכפר אורנים, אני מניח שלא הסתובבו פרסומים בעיתונות, אני מניח שהיא פנתה ואמרה שהיא עצמאית, באיזה שלב מישהו הודיע להם שהיא פרשה, וזה לא הייתי אני או העובדים שלי. אורנה יצרה קשר ויידעה את אותם לקוחות שהיא עצמאית ומוכנה לתת שירותים. ש. הכל מבוסס על ההנחה שלך. ת. זה התשריט האמיתי, זה מה שקרה, אני מניח שמישהו פה תיאם עם מישהו. ש. הכל הנחה. ת. זה לא הנחה, מישהו פנה למישהו, אני לא הייתי בפגישה אבל זה לא צמח על העצים, אני בטוח בכך לפי התוצאות הסופיות שהם חברו ביחד והתחילו לעבוד ביחד" (ע' 7 ש' 20-29, ההדגשה הוספה - ד.פ.) הוא שאמרנו, התובע מתבסס על השערות בעלמא. 10. זאת ועוד. הנתבעת טענה כי חברת א.ל.ד. מאי בע"מ פנתה אליה כתשעה חודשים לאחר שנסתיימה עבודתה אצל התובע. בטרם אישרה את קבלת העבודה, פנתה אל התובע לבקש את אישורו והוא אמר: "עדיף אלייך מאשר למישהו אחר". לפיכך, הודיעה לחברת א.ל.ד. מאי בע"מ כי היא מוכנה לקבל על עצמה את העבודה (סעיף 34 לתצהירה). התובע אישר את דבריה אלה של הנתבעת בעדותו: "ש. לגבי א.ל.ד. מאי, לגבי החברה הזאת, אורנה טוענת שאתה הסכמת אבל אחר כך התחרטת, נכון? ת. אורנה פנתה אלי, ואמרה שמאי פנו אליה כי הם רוצים הנהלת חשבונות במקום. אמרתי לה שאם הם עוזבים אותי, אני מעדיף שהם ילכו אלייך" (ע' 8 ש' 18-21, ההדגשה הוספה - ד.פ.). נדגיש כי הנתבעת לא עסקה במשרד בענייניה של חברת א.ל.ד. מאי בע"מ. עשתה זאת גב' אירנה רוטן, כך שלא היתה לנתבעת היכרות קודמת עם התיק (ע' 20 ש' 22, ע' 37 ש' 5). לפיכך, שוכנענו כי הנתבעת פעלה כשורה. על אף חלוף הזמן מעת סיום יחסי העבודה פנתה אל התובע לבקש את אישורו ורק לאחר מכן קיבלה על עצמה את העבודה. 11. כך גם באשר ללקוח י' אלמי ושות' בע"מ. הנתבעת טענה כי בסוף חודש ינואר 2009 הפסיקה החברה את התקשרותה עם התובע בשל העתקת עסקיה לאזור המרכז (סעיף 41 לתצהירה). החברה פנתה אליה מיוזמתה וההתקשרות עמה החלה ביום 1.2.09 (סעיף 42 לתצהירה). אף מעדותו של התובע עלה כי החברה הפסיקה את ההתקשרות עם התובע בשל המעבר לעיר אחרת, והודיעה על כך ביום 1.2.09 (ע' 7 ש' 30- ע' 8 ש' 10). מכאן, שלא הוכח כי הנתבעת היא זו שגרמה לחברת י' אלמי ושות' בע"מ להתקשר עמה. משהוכח כי הלקוחות י' אלמי ושות' בע"מ וכן א.ל.ד. מאי בע"מ עזבו את התובע מטעמיהם, ומנגד לא הוכח כי הדבר נעשה ביוזמתה של הנתבעת, נדחית התביעה לתשלום פיצוי בגין לקוחות אלה. 12. באשר לתיקי הלקוחות שהעביר התובע ללא תמורה, וכעת הוא מבקש גמול עליהם: תחילה יאמר כי מדובר בעילה אשר אינה בסמכות בית דין זה. העברת תיקי הלקוחות נעשתה שלא במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים (ראו הערת כב' הרשם כאמל אבו קאעוד בדיון המוקדם ביום 16.12.10). התובע לא הבהיר מדוע קמה סמכות עניינית לבית דין זה לדון בעילה זו. מכל מקום, משלא הוכח קיומו של הסכם בין הצדדים אשר הפרתו מצדיקה תשלום גמול כמבוקש, יש לדחות גם תביעה זו. לפיכך, הטענה כי על הנתבעת לשלם גמול בגין תיקי הלקוחות- נדחית. נוסיף עוד כי משלא הוכח קיומו של הסכם שהופר על ידי הנתבעת, ולא הוכח גם כי הנתבעת פנתה ללקוחות התובע מיוזמתה, הרי שגם הטענה כי תשלום פיצויי הפיטורים היה חלק מהסכם, והותנה בקיומו (חלק ה' בסיכומי התובע) - דינה להידחות. לפיכך נדחית התביעה להחזר פיצויי הפיטורים ששולמו לנתבעת. 13. שימוש בסודות מסחריים התובע טוען כי הנתבעת גזלה סודות מסחריים. סוד מסחרי הוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כדלקמן: "'סוד מסחרי', 'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;" התובע טוען כי הנתבעת גזלה "מערכת אינדקסים ושיטות עבודה" "מידע בנוגע להיקף התיקים, שכר הטרחה ושיטות העבודה" ומערכת לניהול חשבונות (סעיפים 32-35 לתצהיר התובע). טענות אלו נטענו בעלמא. מחד גיסא לא הוכח כי היו לנתבעת שיטות עבודה מיוחדות העולות כדי סוד מסחרי כהגדרתו לעיל, ומאידך גיסא לא הוכח כי הנתבעת עשתה שימוש במידע זה. לכל היותר מדובר בידע מקצועי אשר הפך לחלק מכישוריה המקצועיים הכלליים של הנתבעת, ואינו מהווה גזל סוד מסחרי (ראו בסעיף 7(1) לחוק עוולות מסחריות). נוסיף עוד כי לא הוכח כי לנתבעת תוכנות מיוחדות אשר אינן מצויות בשוק, וכי הנתבעת העתיקה אותן ממחשבי התובע במקום לרוכשן כדין. לפיכך, טענות אלו נדחות. 14. התובע טוען עוד כי באחד הימים הגיעה למשרד התובע והעתיקה קבצים של תיקי לקוחות (סעיף 28 לתצהירו). התובע עצמו לא ראה את הנתבעת עושה כן, אלא גב' אירנה רוטן, העובדת במשרדו של התובע, והיתה עדה מטעמו. בתצהירה הצהירה כי ראתה את הנתבעת מעתיקה קבצים (סעיף 6 לתצהירה). אולם מעדותה עלה כי כל שראתה הוא כי הנתבעת לא הצליחה לבצע גיבוי לפעולה שניסתה לעשות (ע' 20 ש' 13), וכי האמור בתצהירה הוא פרשנות שלה בלבד לאירועים: "ש. אז מתי חשדת. ת. שראיתי שלקוחות עוזבים, עלמי ו- א.ל.ד, אני טיפלתי בלקוחות האלה, והם לא פנו לקבל כרטיסים ודוחות כי כל הנתונים כבר היו אצלם, אני טיפלתי בתיקים וציפיתי שיהיו שאלות לגבי יתרות פתיחה וספקים ובנקים ואישורים, ולא קיבלתי שום פניות מהם. ש. זה הכל הנחה שלך, שאם הם לא ביקשו סימן שהנתבעת לקחה. ת. אתה שאלת אם היא עשתה גיבוי, אני ראיתי את זה. ש. למה. ת. לא יודעת למה. ש. אבל אמרת שהגיבוי לא הצליח. ת. היו לה הרבה אפשרויות לעשות גיבוי, היה לה מפתח" (ע' 20 ש' 22-30, ההדגשה הוספה- ד.פ., ראו גם בע' 20 ש' 13, ע' 21 ש' 7) מדובר בהנחות בלבד, אשר אינן מבוססות ולו לכאורה. התובע האשים את הנתבעת באופן חמור ואולם כל ראיותיו הן חשדות בעלמא. אף העובדת שראתה לכאורה את הנתבעת בשעת המעשה, הודתה כי הנתבעת לא הצליחה לבצע גיבוי. דהיינו, אף אם ניסתה לעשות מעשים כנטען, הרי שפעולות אלו לא צלחו. מנגד, הנתבעת טענה כי באותו יום הגיעה למשרד התובע בכדי לערוך חישובים בתוכנה המצויה במשרדיו על פי הרשאה שניתנה לה. פעולה זו לא צלחה והנתבעת אמרה לגב' רוטן כי לא הצליחה לבצע גיבוי (סעיף 10 לתצהירה). טענתה זו מתיישבת עם דברי העדה כי פעולת הגיבוי לא צלחה. כמו כן היא מתיישבת עם האמור בפלוגתא 10, לפיה הנתבעת נהגה להגיע מעת לעת למשרדי התובע בכדי להשתמש בתוכנה. לפיכך, יש לדחות את טענת התובע לפיה הנתבעת העתיקה קבצים. טענה זו לא הוכחה ולו לכאורה. נוכח האמור שוכנענו כי הנתבעת לא עשתה שימוש בסודות מסחריים כלשהם של התובע או בקניין רוחני שלו. כמו כן לא הוכח כי הנתבעת העתיקה קבצים של לקוחות או כל מידע עסקי אחר. טענות אלו נטענו בעלמא ולא הוכחו ועל כן הן נדחות. 15. שימוש במתקני התובע התובע טוען כי הנתבעת השתמשה במתקניו לאחר תום יחסי העבודה בניהם. בעבור רכיב זה דרש התובע סך של 3,500 ₪ (סעיף 25.4 לכתב התביעה). התובע לא הבהיר כיצד קבע כי הנתבעת חבה לו 3,500. כמו כן אף לא הוכחשה הטענה כי הנתבעת עשתה שימוש מועט וברשות במתקניו (סעיף 32 לתצהיר הנתבעת). למעשה, עיון בתצהיר התובע ובסיכומיו (בפרק "סוף דבר") מלמד כי הנתבע זנח את טענתו זו. נוכח קביעותינו לעיל, התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחית אף היא. 16. עבודה תמורת תשלום פיצויי פיטורים ביתר כאמור, לנתבעת שולמו פיצויי פיטורים ביתר, ובתמורה סיכמו הצדדים כי הנתבעת תעבוד 40 שעות. התובע טוען כי בפועל עבדה הנתבעת 25 שעות בלבד. על כן נתבע ההפרש בסך של 2,500 ₪ (סעיף 9 לכתב התביעה). הנתבעת טענה מנגד כי ביצעה את השעות שנדרש ואף למעלה מכך (סעיף 26 לתצהירה). התובע לא הוכיח, ועליו נטל ההוכחה, כיצד קבע כי הנתבעת עבדה רק 25 שעות, וכיצד העריך את שוויין של 15 השעות שלא ביצעה. לפיכך נדחית גם תביעתו זו של התובע. בשולי הדברים נציין כי מעדותו של התובע עלה כי רק הוא יכול לחשב את שכר העובדים ולמלא את הטפסים, ולמעשה הוא זה שטעה בחישוב סכום פיצויי הפיטורים ולא הנתבעת (ע' 14 ש' 1-25). נוסיף עוד כי התובע הגיש מסמך- ריכוז סכומי פדיון לפוליסת ביטוח חיים (ת/1). מסמך זה מוען לנתבעת. הנתבעת לא הכחישה את קיומו אולם טענה כי על המסמך נערכו חישובים בכתב ידו של התובע (ע' 40 ש' 17-18). התובע לא הבהיר מה חשיבותו של מסמך זה לענייננו, ובסיכומיו לא התייחס אליו כלל. משכך, לא נדרש למסמך זה אף אנו. סוף דבר- התביעה נדחית על כל חלקיה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים