דוגמא להחלטה בנושא החזרת רכוש שחולט עקב מצב כלכלי קשה: מדובר בבקשה שהגישו המבקשים 1 ו-2 למימון הגנתם, מתוך כספים שנתפסו בידי המדינה. המבקשים 3 ו-4 הצטרפו לבקשה, במהלך הדיון מיום 27.11.12. המבקש 1 [יניב קנרש] הינו הבעלים של המבקשת 2 [יניב חברה לאנרגיה לישראל בע"מ]. המבקשת 2 הינה חברה העוסקת בשיווק ומכירה של דלקים בישראל. המבקש 3 (אברהם אוסקר) הינו הבעלים והמנהל הפעיל במבקשת 4 (חב' אוסקר אנרגיה בע"מ). כנגד המבקשים הוגש ביום 10.7.12 כתב אישום בת.פ. 19755-07-12 שבו הואשמו בין היתר בעשיית שימוש בחשבוניות פיקטיביות בהיקף של מאות מיליוני שקלים. בבקשת המבקשים 1 ו-2, ציינו המבקשים כי ביום 18.6.12 פתחה המשיבה בחקירה גלויה כנגד המבקשים. החקירה הובילה להגשת כתב אישום ביום 10.7.12 וכן להגשת בקשה לחילוט של נכסי המבקשים בסופו של ההליך, ובקשה למתן צו זמני ברכוש בהתאם לסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ביחד עם סעיף 36 ו' (א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג- 1973. עם תחילת החקירה הוצאו צווים לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, מעצר וחיפוש [נוסח חדש] התשכ"ט-1969, בהתאם לסעיפים 21 ו-26 חוק איסור הלבנת הון, במסגרתם תפסה יחידה חוקרת כל הכספים והרכוש של המבקשים, הן ברמה האישית והן ברמה התאגידית. לטענת המבקשים, מכח הצווים הוקפאו חשבונותיהם ועוקלו כספים של צדדי ג' החייבים להם ושל בני משפחתם, ובפועל הופקעה כל פעילותם, דבר שגרם לשיתוק מוחלט והותירם ללא כל מקור פרנסה . לטענת המבקשים 1 ו-2, שווי הרכוש שנתפס בידי המדינה עומד על כ-36 מיליון ₪. לשיטת המבקשים, לאור האמור בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נקודת המוצא של הפסיקה היא כי יש להפעיל את סמכות התפיסה עפ"י עיקרון המידתיות ויש לוודא כי המשך החזקת הכספים בידי המדינה, לא יפגע בחירותו, קניינו והגנתו של נאשם במידה העולה על הנדרש. לאור זאת טענו המבקשים, כי יש לערוך איזון עפ"י עיקרון המידתיות וע"מ למנוע מצב שבו הגנת המבקשים תקופח במידה ולא יהיו מיוצגים כראוי, יהיה מקום להקצות למבקשים סכומי הכסף הנדרשים לצורך מימון הגנתם. ב"כ המשיבה מצידו ציין כי בדברי המשיבה, לא הועלתה בדל ראיה או טענה לגבי תפיסת הרכוש האמור. לדבריו בתגובתו, לאחר תפיסת הרכוש האמור, חתמו ב"כ המבקשים 1 ו-2 על הסכם שכ"ט עם המבקשים בסך של 800,000 דולר, ומתוך הסכם זה עולה כי לב"כ המבקש 1 כבר שולם סך של 100,000 דולר. לטענת ב"כ המדינה, מימון הגנת המבקשים בסך של 800,000 דולר אינו יכול לבוא בגדר אספקת אמצעי מחיה סבירים. לשיטתו של ב"כ המשיבה, דחיית הבקשה למימון שכ"ט המבקשים לא תפגע בזכותם של המבקשים לייצוג הולם או לפגיעה בזכויות היסוד של המבקשים, שכן לטובת המבקשים עומד חוק הסנגוריה הציבורית התשמ"ד-1985, שבמסגרתו רשאים המבקשים לקבל ייצוג באמצעות סנגור ציבורי. לדבריו, בענייננו, אין לאפשר למבקשים להינות מפירות עץ העבירה שביצעו, ובוודאי שלא בסכומים הנדרשים על ידם. לאור זאת ביקש ב"כ המשיבה לדחות את בקשת ב"כ המבקשים. דיון חוק איסור הלבנת הון הקנה בידי רשויות החוק כלי משמעותי במאבקם למניעת ביצוע העבירות המעוגנות בתוספת הראשונה לחוק, כך שבנוסף לכל עונש אחר המעוגן עלי חוק, מאפשר החוק לחלט הרכוש אשר נקשר לביצוע העבירות ולחלופין, הושג כתוצאה מביצוען. יחד עם זאת, תכליות החילוט אינן עומדות בדד ומהצד השני של המתרס ניצבים ערכים אחרים אשר לעיתים יגברו על הרציונל הנעוץ ביסוד החילוט. למעשה, המחוקק בס' 23 לחוק החיל על סנקציית החילוט הוראות מפקודת הסמים המסוכנים שתכליתן להסדיר את האיזון שבין החילוט ככלי למיגור עבירות של הלבנת הון ובין זכות הקניין של הפרט. ס' 36 ג' (ב) לפקודת הסמים המסוכנים קובע סייגים לחילוט, ובהאי לישנא: "(ב) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36 או 36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר". בקשתם של המבקשים למימון הגנתם יונקת את חיותה מזכותם לאמצעי מחייה סבירים, עת בצידה עומדות לימינם זכויותיו של כל נאשם בהליך הפלילי הן לייצוג משפטי והן להליך הוגן וראוי. דין זה חל הן בחילוט רכושו של אדם לאחר שהורשע בדינו וכל שכן עת עסקינן בבקשה למתן צו זמני ברכוש טרם הרשעתו של הנאשם עת מצוי הינו בחזקת חף מפשע (לפי ס' 36 ו' לפקודת הסמים המסוכנים ומכח ס' 26 לחוק איסור הלבנת הון). הבקשה המונחת בפניי מהותה במימון הגנתו של הנאשם מהרכוש אשר נתפס על ידי המאשימה בהתאם לצווי בית המשפט. השאלה האם זכותו של הנאשם לייצוג משפטי מחייבת החרגת כספים מהרכוש שנתפס לצורך מימון הגנתו המשפטית? אדניו של החילוט נעוצים בהנחה כי הרכוש, אשר נקשר למעשה העבירה המוגן בחוק איסור הלבנת ההון, הינו למעשה רכוש הציבור. הנאשם בעניינו טוען להיעדר אמצעים למימון הגנתו בעטיו של החילוט, בעוד שלגרסתו נתפס רכוש בהיקף של 36 מיליון ש"ח. אלא מאי? פשיטא כי אין להסכים למצב בו יפרע הנאשם את חובותיו או יממן הגנתו מרכוש שקיימת לגביו הנחה לכאורית שאינו שייך לו . בהחלטת בית המשפט העליון ברע"פ 1047/12 עו"ד מנחם רובינשטיין נ' מ"י (לא פורסם, ניתן ביום 11.3.12), התייחס כב' השופט רובינשטיין באופן כללי לאפשרות לממן הגנת נאשם מתוך כספים שנתפסו ע"י המדינה ובאותה החלטה ציין בין היתר בעמ' 6 כדלקמן: "אם נאחז את השור בקרניו, המדובר בשכר טרחה המתבקש מכספים שנטען לגביהם כי הם כספי עבירה, כלומר מגזילת הזולת יממן המבקש את הגנתו, לכאורה. דבר זה אין להלמו ואין להתעלם ממנו". מתוך הדברים האמורים, עולה קושי כללי לאפשר מימון הגנת נאשם מתוך כספים שנתפסו, אך בכך לא די. בשנת 1995 חוקק חוק הסנגוריה הציבורית שאפשר לכל אדם שאין ידו משגת לשכור שירותי עורך דין פרטי לפנות ולקבל סיוע משפטי מאת הסנגוריה ציבורית. בהחלטתו בעניין בש"פ 1956/12 מ"י נ' פרדי אלג'מיל ואח', שדנה בסוגיית מימון סריקת חומר חקירה מתוך כספים שנתפסו, התייחס כב' השופט רובינשטיין גם לשינוי הנסיבות מעת חקיקת חוק הסנגוריה הציבורית, ובדבריו ציין כדלקמן: "ואולם, עם שהוראות הבסיס לא השתנו, המציאות החברתית, המשפטית והכלכלית השתנתה ובפרשנותנו יש ליתן לה ביטוי (ראו עע"מ 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (לא פורסם. נזכיר, כי לאורך השנים, בחינת "לכשירחיב", נחקק חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו - 1995, אשר קבע באופן ממוסד, מורחב ומוסדר מאשר בעבר, כהישג ציבורי מן המעלה הראשונה ומכשיר ליתר צדק, את הזכאות לייצוג ציבורי. במסגרת זו ניתן גם מימון ציבורי לחוות דעת ועדים מומחים מטעם ההגנה, אף כי המחוקק הלך בצעדים מדודים וקבע את סיווג הזכאויות לייצוג ציבורי: ראו סעיף 18 לחוק הסניגוריה הציבורית המונה את פרטי הזכאויות, ובו גם " סעיף סל" (סעיף 18 )(ב)) המאפשר לבית המשפט" למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". ולגופו של עניין, במצב המצוי היום, לאחר חקיקת חוק הסנגוריה הציבורית, נמצאה לכל נאשם אשר נמצא מחוסר אמצעים ועונה על תנאי הזכאות הקבועים בו, הזכות לפנות ולקבל סיוע משפטי מאת המדינה. בצירוף הדברים, ככל וטוען הנאשם בענייננו להיעדר אמצעים למימון הגנתו הרי שסלולה דרכו לדור בצל הגנתה של הסנגוריה הציבורית. מובן שבמצב דברים זה, תקום השאלה האם לא יהיה באמור לעיל כדי לתמרץ נאשמים לעתור לייצוג הסנגוריה הציבורית חלף שכירת שירותיו של עו"ד מטעמם כאשר יש בידם לעשות כן. התשובה לסוגייה זו נעוצה בהנחה שאדם העומד בפני הרשעה בדין ולעיתים אף בפני גזר דין שישלח אותו אל מאחורי סורג ובריח לשנים, יעדיף בדרך כלל , כאשר הוא יכול , להעמיד לעצמו את ההגנה הטובה ביותר, שאותה יוכל להשיג, וההנחה הכללית היא שהגנה שכזו יקבל באמצעות שכירת שירותי עו"ד פרטי, ולא באמצעות פניה לגורם ציבורי שייצגו. ההנחה האמורה תקבל משנה תוקף כאשר מדובר בתיק מורכב ביותר כדוגמאת תיקנו . יוער, כי בענייננו, העובדות מלמדות על כך שהמבקשים ממשיכים להסתייע בייצוג פרטי, על אף שלכאורה כל רכושם ניטל מהם, (חלק מן המבקשים החליפו ייצוג). שאלה נוספת שיש לשאול בענייננו, היא האם כמדיניות ציבורית לא יהיה עדיף לחסוך הוצאות מהסנגוריה הציבורית ולהורות על הגנה מימון מתוך כספים תפוסים גם במחיר שבו יזכו עבריינים למימון הגנה משופרת מתוך כספים שבסופו של יום ייחשבו ככספי הציבור. התשובה לשאלה זו אמורה להיגזר, בין היתר, מתוך שאלה סטטיסטית הנוגעת ליחס שבין כלל התיקים שבהם מבוצעת תפיסת רכוש, לבין התיקים שבהם מבוצעת תפיסת רכוש, והנאשמים באותם תיקים בוחרים בסופו של יום לפנות לקבלת ייצוג מהסנגוריה הציבורית. מדובר, כאמור, בין היתר, בשאלה סטטיסטית של מידתיות שניתן לבררה, אך עד שלא תינתן תשובה לשאלה האמורה, תעמוד החזקה שלפיה לכל הפחות בעבירות של הלבנת הון,בסכומים של עשרות ומאות מליוני ₪ , כאשר ישנן ראיות לכאורה ברף גבוה לביצוע העבירות , קיימת אפשרות סבירה שהנאשמים באותן עבירות , יצליחו להותיר בידם די כסף שלא יתפס בידי המדינה וישמשם לשכירת שירותי פרקליט. במצב דברים זה, יהיה על ביהמ"ש הבא לברר האם לממן ההגנה מתוך הכספים התפוסים, ליתן משקל לרף הראיות לכאורה העומדות כנגד הנאשמים. בענייננו, נקבע בהחלטות מקבילות הנוגעות למעצר המבקשים, כי כנגד המבקשים עומדות ראיות לכאורה ברף גבוה, לביצוע עבירות בסכומים האמורים ונסיבות אלה, באופן ספציפי, יחזקו המסקנה שבתיק זה יהיה מקום לדחות בקשת המבקשים למימון הייצוג. בענייננו כאמור בחרו המבקשים לממן ייצוג פרטי, וגם עובדה זו תחזק המסקנה שלא יהיה מקום לממן הגנתם מכספים תפוסים. סוף דבר, הבקשה נדחית. חילוטמצב כלכלי