העונש על סירוב לבדיקת שכרות

דוגמא לפסק דין בנושא העונש על סירוב לבדיקת שכרות: 1. המערער הורשע בבית המשפט השלום לתעבורה בצפת בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, סירוב לבדיקת שכרות, עבירות לפי סעיפים 62(3), 64ב(א), 39א. ו-64ד. לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת התעבורה"). 2. בית המשפט קמא דן את המערער ל-3 חודשי מאסר על תנאי, 11 חודשי פסילה בפועל (בניכוי פסילה מנהלית), 4 חודשי פסילה על תנאי, קנס בסך 1,500 ₪ ושל"צ בהיקף של 120 שעות. 3. בפני ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין במסגרתו מבקש המערער לזכותו מכל אשמה, לחלופין, לבטל את הרשעתו בעבירות בהן הורשע לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") ולחלופי חלופין, להקל בעונשו על ידי קיצור תקופת הפסילה בפועל וביטול השל"צ. כתב האישום: 4. ביום 07/07/08 בשעה 00.55 נהג המערער ברכב. שוטרים שעצרו אותו לבדיקה רשמו לו דו"ח (ת/10) (להלן: "הדו"ח"). בדו"ח נרשם כי המערער נהג ברכב בהיותו שיכור, בכך שהיה נתון תחת השפעת משקה משכר, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א) וסעיף 39א לפקודת התעבורה. 5. לבית המשפט הוגש כתב אישום מודפס בו נרשם כי המערער מואשם בכך שנהג בהיותו שיכור, בכך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, בניגוד לפקודת התעבורה (ללא ציון סעיף העבירה) ובניגוד לתקנות 26(2) ו-169 ב(א) לתקנות התעבורה. בסוף השורה, לאחר רישום סמל העבירה - נרשם (3) 62 (בסדר הזה). הכרעת הדין: 6. בהכרעת הדין התייחס בית המשפט קמא לסעיפי האישום השונים המפורטים בדו"ח ובכתב האישום, בקובעו כי בשום מקום לא נרשם כי מיוחסת למערער עבירה מכוח סירוב לבדיקת השכרות, לפי סעיף 64ד. לפקודה, שאליה התייחסו הצדדים במהלך חקירת העדים וסיכומיהם. עוד נאמר כי שתי העבירות שנדונו בסיכומי הצדדים, עבירה של שכרות לפי סעיף 62(3) 64ב(א) ו-39א. או עבירה לפי סעיף 64ד. לפקודה, הינן חמורות על פי אופיין וברמת הענישה שלצידן מן העבירה שיוחסה למערער בכתב האישום. יש לציין, כי בית המשפט קמא תיאר את העבירה שנרשמה בכתב האישום, בחלק המילולי, כעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, אף שבחלק המילולי של כתב האישום נרשם (כמו גם בדו"ח), כי העבירה המיוחסת למערער הינה כי נהג בהיותו שיכור, בכך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. 7. בית המשפט קמא הוסיף בהכרעת הדין, כי התביעה לא ביקשה בשום שלב לתקן את כתב האישום או כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 184 לחסד"פ. למרות האמור, הואיל ובית המשפט מוסמך מיוזמתו להרשיע נאשם בעבירה אחרת שהוכחה בפניו, במגבלות סעיף 184 לחסד"פ, בחן בית המשפט קמא מהן העובדות שהוכחו בפניו, וקבע כי עובדות אלה מקימות את "יסודותיה של עבירת הסירוב לבדיקת שכרות" כמו גם עבירת הנהיגה בשכרות. עוד נקבע בהכרעת הדין כי למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירות אלה, ובפועל קו ההגנה שלו התייחס לטענה בדבר סירוב להיבדק, ולכן הוכחו שני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 184 לחסד"פ והמאפשרים הרשעתו בעבירות אלה. 8. בית המשפט קמא הסתמך על עדויות עדי התביעה, הגב' טל אביסדריס, שוטרת שעצרה את המערער והעידה כי הבחינה בריח חזק מאוד של אלכוהול שנדף ממנו ובהתנהגותו הרדומה, בדיקת נשיפון העלתה אינדיקציה לשכרות והמערער כשל בשלושת מבחני הביצוע שנערכו לו במסגרת בדיקת המאפיינים. 9. בית המשפט קמא התרשם כי השוטרת ביצעה עבודתה באופן מקצועי ובהתאם לחוק ולהנחיות, עדותה הייתה מהימנה ובית המשפט קמא ראה לנכון לייחס לעדותה ולמסמכים שערכה את מלוא המשקל הראיתי. 10. עד תביעה נוסף רס"מ קובי בירן, ביצע למערער את בדיקת הנשיפה ובאמצעותו הוגשו המסמכים המתעדים את בדיקת הינשוף, לרבות הדו"ח ת/9, בו נרשם כי לא ניתן היה להשלים את הבדיקה מאחר וב-15 הבדיקות שנערכו למערער הוא לא סיים את הנשיפה הרצויה, וזכ"ד (ת/1) המפרט השתלשלות העניינים. 11. בית המשפט קמא סמך על עדותו של רס"מ בירן כעדות מהימנה וקבע על פיה כי למערער ניתנו הזדמנויות רבות לבצע את הנשיפה כראוי אך הוא הכשיל את הבדיקה בכך שלא נשף את כל האוויר דרך הפיה. 12. במסגרת פרשת ההגנה העיד המערער ואישר, כי ביצע את הבדיקה באמצעות מכשיר הינשוף מספר פעמים ברצף, אך לטענתו, מאחר והייתה לו סחרחורת, נימולים באצבעות וקוצר נשימה, הוא ביקש הפסקה. השוטרים אפשרו לו הפסקה לצורך מנוחה. המערער אישר כי סיפר לשוטרים שהוא סובל ממחלה, אך לא פירט את סוג המחלה והשלכותיה. על פי הכרעת הדין, בבית המשפט נקב המערער בשם המחלה (טלסמיה) וכן טען כי בעת האירוע נטל טיפול תרופתי בשל בעיה רפואית אחרת, (חיידק בקיבה), אך אישר כי הטיפול התרופתי לא מנע ממנו לנשוף כראוי. המערער טען כי סירב לחתום על הדו"ח מאחר ולא נרשם בו שהוא ביקש לבצע בדיקת דם ולא סירב להיבדק, המערער שלל את הטענה כי שתה אלכוהול בסמוך לפני שנהג. 13. בית המשפט קמא לא האמין לעדותו של המערער ודחה את גרסתו כי התקשה לנשוף בשל סיבות רפואיות, שלא הוסברו ולא הוכחו די צרכן, תוך פירוט הנימוקים שהביאו לדחיית גרסתו של המערער. 14. רפ"ק נמרוד בכור הוזמן כעד הגנה על מנת לפרט את ההנחיות לגבי נהג הנדרש לבצע בדיקת נשיפה ומוסר נשיפה שנפחה איננו מספיק, ואימתי מבוצעות לנהג החשוד בשכרות בדיקת דם. לפי עדותו, ההנחיה היא, כי בדיקת דם מבוצעת אך במקרה של תאונת דרכים, כאשר המעורב בה איננו מסוגל למסור בדיקת נשיפה. 15. עד הגנה נוסף, ג'ורג' ג'נדרי, חברו של המערער, אשר עבר בסמוך למקום האירוע, עצר במקום, ולפי רישומי השוטרים, סיפר להם כי שהה קודם לכן באירוע יחד עם המערער, שם שתו משקאות אלכוהוליים, הכחיש בעדותו את הדברים, אולם בית המשפט קמא דחה את עדותו וקבע כי איננה מסייעת למערער ואף מחזקת את גרסת עדי התביעה. 16. מטעם ההגנה הוגש גם מסמך רפואי, ערוך על ידי דר' קאסם סאמר, אשר מאשר טענת המערער כי הוא סובל ממחלת התלסמיה מינור, מחלה תורשתית הגורמת לאנמיה. המסמך הוגש ללא חקירת עורכו. בית המשפט קמא קבע כי אין בו דבר המבסס קשר סיבתי בין המחלה לבין קושי לבצע את בדיקת הנשיפה. 17. מעבר לכך, נקבע כי הוכח שמפיו של המערער נדף ריח חזק של אלכוהול, בדיקת הנשיפון נתנה אינדיקציה לשכרות, התנהגותו של המערער הייתה רדומה, השוטרת התרשמה כי הוא נראה תחת השפעת אלכוהול בינונית והוא כשל במבחני הביצוע והתנדנד בעת שביצע את חלקי המבחן. 18. לאחר ששוכנע כי למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתו בעבירה של שכרות, הרשיעו בית המשפט קמא, כאמור, כשהוא עושה שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 184 לחסד"פ, בעבירות שפורטו לעיל. נימוקי הערעור על הכרעת הדין: 19. בנימוקי הערעור טוען ב"כ המערער, כי רק לאחר קריאת הכרעת הדין התברר לו שלבית המשפט קמא הוגש כתב אישום מודפס אשר כלל את פרטי העבירות כפי שצוינו בהכרעת הדין. 20. ב"כ המערער מבקש לקבוע כי בית המשפט קמא שגה בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו, כאשר דחה את גרסת המערער, לפיה לא יכול היה לבצע את בדיקת הנשיפה עקב מחלתו. לטענת הסנגור, לא ניתן היה גם להרשיע את המערער בעבירה של שכרות בשל סירוב להיבדק, שכן בכתב האישום - ת/10, לא נטען כי הוא הכשיל את הבדיקה. 21. לעמדת הסנגור, בית המשפט קמא שגה גם בבססו את ההרשעה בעבירת השכרות על יסוד בדיקת המאפיינים, שכן אי היענות לבקשת המערער לערוך לו בדיקת דם בבית החולים משמיטה את הקרקע מתחת לאפשרות זו. ב"כ המערער טוען כי הוכחה הבעיה הרפואית ממנה סובל המערער, ומידיעתו השיפוטית של בית המשפט שמחלת התלסמיה גורמת לקשיי נשימה. 22. ב"כ המערער מבקש גם לקבוע כי בית המשפט קמא טעה כאשר סמך ידו על עדויות השוטרים, וכאשר דחה כבלתי מהימנה ואת עדות המערער ואת עדותו של מר גאנדרי. 23. לעניין מהימנות המערער, מפנה הסנגור, בין היתר, לעדותו של המערער לגבי הסבל שעבר בליל האירוע, כאשר נדרש 15 פעם לבצע בדיקת נשיפה, למרות שטען בפני השוטרים כי הוא סובל מבעיה רפואית המונעת ממנו לנשוף. ב"כ המערער מבקש לקבוע בנוסף, כי גם מעדויות השוטרים ניתן ללמוד שהמערער ביקש שיבצעו לו בדיקת דם, למרות זאת, וחרף ההנחיות כפי שעלו בעדותו של השוטר קובי, לא מילאו השוטרים את בקשתו. 24. באשר להסתמכות על בדיקת המאפיינים, טוען הסנגור, כי לאור דלות הראיות והבעייתיות הטמונה בהן, לא ניתן להרשיע את המערער בעבירת השכרות על סמך בדיקת המאפיינים, ולמצער, יש לזכותו מחמת הספק. 25. ב"כ המערער טוען בנוסף, כי לא התקיימו התנאים המצטברים להפעלת הסמכות על פי סעיף 184 לחסד"פ, שכן הסעיף לא נועד למקרים שבהם העובדות ידועות למאשימה והיא מחליטה להגיש כתב אישום בעובדות אחרות. במקרה זה, הדו"ח שנמסר למערער ערוך על ידי שוטרת שאיננה תובעת וכתב האישום שהוגש לבית המשפט, ערוך על ידי תובע, אשר בחן את חומר הראיות והחליט לייחס למערער עבירה קלה יותר. תשובת המשיבה לערעור על הכרעת הדין: 26. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, המערער התגונן מתחילת ההליך ועד סופו מפני עבירת השכרות, בידיעה כי זו מיוחסת לו בשל סירובו לבצע בדיקת נשיפה. 27. ב"כ המשיבה הוסיף, כי בכתב האישום המודפס מיוחסת למערער עבירת שכרות, גם אם נפל שיבוש ברישום. לגבי הסירוב להיבדק, לא מדובר בעבירה נפרדת. עוד נטען, כי אין חובה להיענות לדרישת החשוד לבצע בדיקת דם, בעניין זה מפנה ב"כ המשיבה לפסיקת בית המשפט העליון. 28. ב"כ המערער ביקש לדחות גם את הטענות לעניין ההרשעה על סמך בדיקת המאפיינים, בהפנותו לממצאים שעלו ממנה: ריח חזק של אלכוהול וכשלון במבחני הביצוע. דיון והכרעה: 29. אפתח בסוגיית מהותו של כתב האישום והפעלת סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 184 לחסד"פ. ראשית, אין ספק כי מן הראוי כי כתב האישום יערך בצורה ברורה, יפרט את העובדות וסעיפי האישום הרלבנטיים, כנדרש, באופן שיאפשר לנאשם להתמודד עם האשמה המיוחסת לו. 30. במקרה זה, הדו"ח הידני שנמסר למערער מפרט כראוי את העובדות והעבירות בהן הוא מואשם. לעומת זאת, כתב האישום שהוגש לבית המשפט לוקה באי בהירות מסוימת. למרות האמור, ברור הן מן הדו"ח והן מכתב האישום, כי המערער הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות ולא בשל נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, וההליך כולו התנהל במתווה זה. 31. ב"כ המערער טוען בהודעת הערעור, כי לא היה מודע כלל לקיומו של כתב האישום המודפס, שהוא שונה, לגרסתו, מן הדו"ח (למרות שאין חולק כי לא הייתה מניעה שיעיין בכתב האישום שבתיק ויעתיקו. לתשובתו לכתב האישום ניתנה על סמך המיוחס לו בדו"ח, כך גם הצגת הראיות, חקירת העדים והסיכומים, נסובו כולם אודות האשמה של נהיגה בשכרות. 32. בנסיבות כאלה, בהן המערער כלל לא היה מודע לפגם שנפל בכתב האישום המודפס, ברי כי לא נפגמה הגנתו, וברורה הייתה לו מהות וטיב האשמה כנגדו, ניתן להרשיעו בעבירת השכרות, גם ללא כל צורך בהסתמכות על סעיף 184 לחסד"פ. 33. לעניין פגמים בכתב האישום, בפירוט סעיפי האישום בפרט, משמעותם ונפקותם ניתן להפנות לרע"פ 5978/04 פלוני נ. מדינת ישראל, שם נקבע כי: "דעתי היא, כי גם בענייננו, יש לפרש את הכתוב ב"הוראת החיקוק" של כתב האישום לאור החלק הראשון שלו, "העובדות". יש בחלק העובדתי בכתב האישום כדי להבהיר ולהאיר את החלק בו מפורטים סעיפי האישום...               ודוק: אין כוונתי לומר כי לציון הוראות החיקוק בכתב האישום אין ערך כלל ועיקר. נהפוך הוא: בציון הוראות החיקוק יש כדי לאפשר לנאשם להתגונן כראוי מפני האישומים נגדו (ע"פ 548/82 מילר נ' מ"י, פ"ד לח (1) 347, 351; ע"פ 2483/92 בונפיד נ' מ"י (לא פורסם)). יש בהן כדי לפשט ולהבהיר את כוונת התביעה. סעיפי החיקוק מסייעים בתחימת הדיון בבית המשפט. "רק פירוט כאמור יש בו כדי להעמיד את הנאשם מעיקרו על מהותן של טענות התביעה, דבר שהוא חיוני כדי שיוכל לערוך הגנתו על יסוד ידיעת האישום והעונש הקבוע לצדו, והוא גם דרוש כדי להעמיד את בית-המשפט על טיבן והיקפן של טענות התביעה" (ע"פ 791/79 בינדר נ' מ"י, פ"ד לד (3) 117, 119; וראו גם: ע"פ 172/82 אטיאס נ' מ"י, פ"ד לו (3) 22, 24). אין כוונתי לגרוע מחובת התביעה לנסח את סעיפי האישום בפירוט ובתשומת לב, ואזהר ואומר, שלא כפי שנעשה בכתב האישום מושא הליך זה. כפי שנאמר:   "'הוראות החיקוק', אף שפירוטן בכתב האישום נושא היום אופי פורמלי בעיקרו, עדיין שמור להן תפקיד ענייני בכך שהן 'משלימות' את תמונת ה'התרחשות' המיוחסת לנאשם בפרשת העובדות, קובעות 'מסגרת' לראיות שתביא התביעה ועל פיהן נקבעת סמכותו העניינית של בית-המשפט. חוסר דיוק בציון הוראת החיקוק, עלול להטעות את הנאשם ולהניעו לנקוט קו הגנה, שאינו הולם את הוראת החיקוק 'האמיתית' אליה מתכוונת התביעה; ויחד עם זאת, להקים בסיס לטענות כנגד הרשעה בעבירה אחרת ובדבר העונש הצפוי בעקבות ההרשעה" (קדמי, לעיל, בע' 935)".   כך גם לדברים שנאמרו בע"פ 7895/04 פלוני נ. מדינת ישראל. "למעשה, בשני המקרים מדובר באי-התאמה מסוימת בין החלק המתאר את עובדות כתב האישום, אשר בו לא נפל כל פגם, לבין החלק המונה את הוראות החיקוק, בו נפלו שתי הטעויות האמורות (אודות מקרה דומה והשלכותיו, ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל... 29. נשאלת השאלה, מה דינם של פגמים אלו, ובפרט לאור העובדה כי סוגיה זו לא הועלתה על ידי מי מהצדדים וזוהתה רק בשלב מאוחר זה? מבלי להקל ראש בטעויות מעין אלו, אשר אין ספק כי מן הראוי היה שלא יארעו, יש להבהיר כי מדובר בפגמים קלים וטכניים באופיים. בנוסף, מדובר בפגמים שהמערער, המיוצג על ידי עורך דין, יכול וצריך היה לעמוד עליהם בעצמו, שהרי, כידוע, טענה בדבר פגם בכתב האישום, היא מקבוצת הטענות המקדמיות שהמועד הטבעי להעלותן הוא מיד לאחר תחילת המשפט, דהיינו, מיד לאחר הקראת כתב האישום והבהרת תוכנו... מעבר לכל זאת, בחנתי את השאלה האם היה בפגמים אלו כדי לגרום נזק כלשהו למערער והאם יתכן כי הלכה למעשה קיפחו הם את המערער בהגנתו (שם, בעמ' 675 ו-937). הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. ככלל, סבורני כי חרף קיומם של הפגמים האמורים, כתב האישום, כמו גם הדיון שנערך על בסיסו בבית המשפט קמא, היה ברור ומובן: לא נפל פגם באופן תיאור העובדות בכתב האישום; בית המשפט בחן עובדות אלו, הראה כי מתקיימים יסודותיהן של העבירות ה"נכונות", ולמערער היתה, לטעמי, הזדמנות הוגנת להתגונן מפני האישומים שיוחסו לו, כפי שהוא אכן עשה בפועל". (כן ראה הדברים שנקבעו ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ. מלכיאל, ובע"פ 70/09 (בית הדין הארצי לעבודה), מדינת ישראל נ. פנחס אסור). 34. באשר לטענה העובדתית בדבר סירוב הנהג להיבדק בבדיקת הינשוף, מוטב היה לו זו הייתה מפורטת בכתב האישום, אולם כפי שנטען, סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה איננו בבחינת עבירה עצמאית, אלא מקים חזקה המאפשרת הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. 35. מעבר לאמור, המערער כבר בתשובתו לכתב האישום טען כי הוא חולה במחלת הטלסמיה, אשר איננה מאפשרת לו לבצע בדיקת נשיפה כראוי והוסיף כי ביקש שתבוצע לו בדיקת דם, כלומר, היה מודע היטב לכך שהמאשימה מבקשת לייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, בהסתמך, בין היתר, על סירובו ליתן בדיקת נשיפה. 36. לחלופין, נתמלאו התנאים להרשעת המערער בעבירות מפניהן התגונן, בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ, כפי שנקבע בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. 37. לגופו של עניין, הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות ניתן לבסס על כל אחד מאלה: א. הנהג הוא שיכור התאם להגדרה המצויה בסעיף 64ב(א) (1) עד (3) לפקודת התעבורה, ולענייננו- על פי רמת האלכוהול בגופו של הנהג. ב. כישלון בבדיקת מאפיינים באופן המצביע על היותו של הנהג שיכור, בהתאם לסעיף 64ב(א)(4) לפקודה, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות. ג. סירוב להיבדק בהתאם להוראות החוק, כמפורט בסעיף 64ד. לפקודת התעבורה. ד. הרשעתו של המערער מבוססת, הן על כישלונו בבדיקת המאפיינים והן על הקביעה כי סירב לבצע את בדיקת הנשיפה. בדיקת המאפיינים 38. המערער נעצר לבדיקה שגרתית, מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול, התנהגותו הייתה רדומה ובדיקת נשיפון הצביעה על אינדיקציה לשכרות. בנוסף, הוא כשל בשלושת מבחני הביצוע (ת/11). בית המשפט קמא קבע ממצאים אלו בהסתמכו על עדויות עדי התביעה, אותם מצא מהימנים ומקצועיים, ולא מצאתי כל עילה להתערב בקביעת הממצאים המושתתת על התרשמותו של בית המשפט קמא מן העדים שהופיעו בפניו. 39. בנסיבות אלה, גם ללא בדיקה נוספת, ובכפוף למגבלות החוק, ניתן להרשיע נהג בשכרות, בהסתמך על בדיקת המאפיינים (ראה רע"פ 5443/12 קלינגר בן ציון נ. מדינת ישראל, רע"פ 2420/12 מסאלחה מוסטפא נ. מדינת ישראל ורע"פ 1599/12 קליינר נ. מדינת ישראל). 40. במקרה זה, לא אישר המערער כי שתה לפני הנסיעה והוא לא נצפה גם כמי שנהג בפראות או בניגוד לחוק בטרם נעצר לבדיקה, למרות האמור, ממצאי בדיקת המאפיינים, לרבות הריח החזק של האלכוהול מפיו והאינדיקציה החיובית בבדיקת הנשיפון, אינם מותירים ספק בנוגע למידת ההשפעה של האלכוהול על נהיגתו של המערער. 41. כפי העולה מנוסח סעיף 64ב(א)(4) לפקודת התעבורה והפסיקה שפרשה אותו (ראה פסק דינו של כב' השופט א. סטולר בעפ"ת 23854-12-10 ארביב נ. מדינת ישראל), על השוטר המבצע לנהג בדיקת מאפיינים להודיע לו אם כשל בה, להסביר לו את המשמעות וההשלכות של עובדה זו וכן להעמידו על האפשרות לסתור את החזקה בדבר שכרותו באמצעות בדיקה. המשטרה איננה מחויבת לערוך את הבדיקה המעבדתית, אלא ליידע את הנהג על האפשרות לערוך אותה. 42. המערער היה מודע לכך שכשל במבחני המאפיינים וביקש כי תיערך לו בדיקת דם. למרות האמור, לא פנה מיוזמתו לבצע בדיקה כזו, כדי להפריך את החזקה בדבר שכרותו, לאור בדיקת המאפיינים, לפיכך, הרשעתו של המערער מעוגנת בבדיקת המאפיינים, שאליה מצטרף גם האדן הנוסף להרשעתו, סירובו להיבדק בבדיקת הינשוף, באמצעות הכשלת הבדיקה. סירוב להיבדק: 43. למערער ניתנו הזדמנויות רבות לבצע בדיקה באמצעות ה"ינשוף". על פי זכ"ד של השוטר קובי בירן (ת/1), הוא הבחין בכך שבמהלך הבדיקה המערער מוציא חלק מן האוויר שלא דרך הפיה אלא מדפנות הכלי ובכך מכשיל את הבדיקה. 44. בהתאם לסעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה, רשאי שוטר לדרוש מנהג לתת לו דגימה של אוויר נשוף מפיו, לשם בדיקה האם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז. 45. כאשר יש חשד סביר להיותו של הנהג שיכור, חל גם ההסדר הקבוע בתקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, המסמיך שוטר לבקש מן הנהג לבצע את הבדיקות המפורטות בתקנה. לשוטר יש סמכות לבחור את הבדיקה הנחוצה על פי שיקול דעתו, בשים לב לנסיבות הכוללות ולדרישות החוק (ראה רע"פ 8624/11 עזרא אליסי). על כל פנים, דרישתו של נהג כי תבוצע לו בדיקה אחרת מזו שהוא נדרש לבצע על ידי השוטר, איננה שוללת את המסקנה כי סירב לבצע בדיקה (ראה רע"פ 4388/12 וקנין נ. מדינת ישראל). 46. המערער טען בפני השוטרים כי הוא חולה ולדעתו הבדיקות נכשלו בשל מחלת הדם ממנה הוא סובל (ת/10). אין ספק כי לטיעון כזה יכול להיות משקל בהחלטה האם להיענות לדרישת המערער ולבצע לו בדיקה אחרת, במקום בדיקת הנשיפה שבה נכשל, וזאת גם אם אין בידיו אישור רפואי, המאשר מה היא המחלה ממנה הוא סובל. 47. בידי המערער הייתה אפשרות להוכיח בבית המשפט כי התרשמותו של השוטר, שלפיה, אין קשר בין המצב הרפואי לבין כשלון הבדיקה, הייתה שגויה. זאת היה עליו לעשות באמצעות ראיה לכך שמי הסובל ממחלת התלסמיה עלול להתקשות במבחן הנשיפה. המערער לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את הרושם שעלה מהתנהגותו במהלך הבדיקה באמצעות חוות דעת רפואית כנדרש. במקום זאת הסתפק בהגשת אישור רפואי, אשר ממנו לא ניתן היה להסיק כי קיים קשר בין יכולתו של המערער לנשוף כנדרש לבין מגבלותיו הרפואיים. לא ניתן לקבל טענת ב"כ המערער כי מדובר בעובדה המצויה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. שעה שמדובר בטענת ההגנה העיקרית של המערער, ניתן היה לצפות כי יעשה מאמץ לבססה והעובדה שבחר שלא לעשות כן "אומרת דרשני". 48. המסקנה היא כי לא נפל פגם במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה, ניתן לבסס הרשעתו של המערער בעבירת השכרות גם על סירובו להיבדק באמצעות הכשלת הבדיקה. 49. לאור האמור, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולהותירה על כנה. הערעור על גזר הדין 50. בגזר הדין בית המשפט קמא שקל לזכותו של המערער את כל השיקולים הרלבנטיים ואף הקל עימו במידה רבה, מתוך כך שקבע כי הרשעתו התבססה על הפעלת שיקול הדעת במסגרת סעיף 184 לחסד"פ. 51. לזכות המערער נזקף עברו התעבורתי הלא מכביד, תסקיר שירות המבחן, אשר תיאר באופן חיובי את התנהלותו ככלל, את אורח חייו הנורמטיבי והיזקקותו לרישיון הנהיגה כדי להמשיך ולעסוק בעבודתו כפיזיוטרפיסט. 52. בשוקלו את כל אלה, לצד נסיבותיו האישיות של המערער, חלוף הזמן, חרטתו של המערער שהובעה בפני קצין המבחן (אף שגם כיום איננו נוטל אחריות לביצוע העבירה), ואל מול חומרת העבירה, בפרט בנסיבות כישלון מבחני הביצוע, ראה בית המשפט קמא לנכון להסתפק בענישה שהיא פחותה ממחצית עונש המינימום הקבוע בפקודה. 53. בנסיבות המפורטות לעיל, לא מצאתי כל נימוק שיצדיק הקלה נוספת בעונשו של המערער. התוצאה היא, שאני דוחה את הערעור בכללותו. בדיקת שכרות (אלכוהול)נהיגה בשכרותמשפט תעבורה