התובע טען כי הן על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והן על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, התביעה לא התיישנה. לטענת התובע, לא היה מודע למצבו הרפואי, ולנכותו הרפואית תפקודית, כתוצאה מהאירוע שחווה, על אף בדיקותיו אצל המומחה ורופאים אחרים, ולא הכיר את העובדות אודות מצבו, עד אשר מתן חוות הדעת הרפואית בעניינו, בה נוכח לדעת כי מצבו לא כפי שהיה נהיר לו, ועל כן אין ברירה מלבד לנקוט בהליכים משפטיים במישור הנזיקין. עוד טען התובע כי, בעקבות האירוע היה מבוהל וחש תנודות במצבו הנפשי, אלא שבאותה עת לא עלה בדעתו כי המדובר הוא בנזק נפשי המוגדר כ "פוסט טראומה", אלא שסבר לתומו כי מדובר במצב נפשי זמני, אשר יחלוף עם הזמן, ולא ידע כי מדובר בנזק שיסבול ממנו לשארית חייו. ##דוגמא לפסק דין בנושא התיישנות תביעה על נזק נפשי:## עסקינן בבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. הרקע לבקשה ההליכים בתיק זה החלו עם הגשת כתב תביעה בתאריך 05.11.2009, במסגרתו ביקש התובע לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות אירוע מיום 18.02.2000. (להלן:"האירוע"). על פי הנטען בכתב התביעה, ביום האירוע, ועת נהג התובע על גבי משאית עמוסה אשכוליות, באזור הפרדסים בבקעת בית שאן, עקף אותו ג'יפ צבאי, שהיה נהוג על ידי הנתבעים 1 ו-2, אשר עיכב בהמשך את דרכו. התובע עצר את משאיתו, והבחין בנתבעים 1 ו-2 מתקרבים לעברו, ב"בצורה מאיימת ותוקפנית כשבידיהם נשק מכוון אליו". לטענת התובע, עם התקרבותם של הנ"ל, הוא נתקף בפחד, ברח לשדה סמוך, וזאת לאחר שהנתבעים 1 ו-2 נקטו כנגדו במסכת איומים והפחדות, אשר כללה בין היתר ירי מנשקם. למקום האירוע הגיעו מעסיקו של המשיב, וכן ניידת משטרתית, אשר ביקשה מהמעורבים להתלוות לתחנת המשטרה. יש לציין כי הליכי חקירה שנוהלו אודות האירוע, על ידי משטרת ישראל והמשטרה הצבאית, הובילו להחלטות על סגירת התיקים. ערר שהוגש על ידי התובע נדחה על ידי ראש תחום עררים, כאשר על החלטה זו הגיש התובע עתירה לבג"ץ (בג"צ 6563/03), בדרישה כי ינקטו הליכים פליליים כנגד הנתבעים 1 ו-2. בהחלטה מיום 20.05.09 ניתנה החלטת בג"ץ שעל פיה נדחתה עתירת התובע. עוד טען התובע בכתב התביעה, כי לאחר האירוע, חזר התובע לביתו כלאחר אירוע טראומטי כשהוא חרד, מבוהל, רועד בכל חלקי גופו, חש דפיקות לב מואצות, חולשה וכאבי ראש עזים. עוד טען התובע כי, לאחר שבועיים מיום קרות האירוע, החמיר מצבו, תוך שחרדתו הולכת וגוברת, והוא סובל מנדודי שינה וסיוטים בלילות, דופק מהיר, הרגשת חנק, רעידות בידיים, כאבי בטן סחרחורות, אשר בעקבותיהם פנה לרופא משפחה וכן לחדר מיום בבי"ח בעמק בעפולה, וטופל בכדורי הרגעה. ביום 06.01.2001 פנה התובע לרופא פסיכיאטר, ד"ר תאופיק אבו נסרה (להלן:"המומחה"), אשר בדק אותו והתרשם כי התובע סובל מהתקפי חרדה שהסתבכו עם אגורופוביה. לאחר הגשת התביעה, הגישו הנתבעים ביום 21.01.10 בקשה לדחייתה על הסף, מחמת התיישנותה. ביום 09.02.10 ניתנה תגובת המשיב המתנגדת לדחיית התביעה עקב התיישנות. ביום 02.03.2010 ניתנה החלטת ביהמ"ש, המקבלת את בקשת הנתבעים, וקובעת כי התביעה התיישנה, וכי יש להורות על דחייתה (להלן: "ההחלטה"). על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 29705-04-10), אשר בפסק דינו מיום 26.10.10, קיבל את הערעור, ביטל את ההחלטה, והורה על החזרת עניינו של המשיב, לפתחו של בימ"ש זה. (להלן:"פסק הדין"), תוך שהוא קובע כי אין מקום לדחיית התביעה מחמת התיישנותה ללא שמיעת ראיות בשאלה זו. ביום 20.01.11 הגישו הנתבעים כתב ההגנה בתיק, כאשר במסגרתו טענו בין היתר להתיישנות התביעה, משלא הוגשה בפרק הזמן הקבוע לכך בחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"). בזיקה לפסק הדין הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי, ולאחר קיום ישיבה מקדמית בנוכחות הצדדים, הוריתי בהחלטתי מיום 28.11.11 על קביעת ישיבת הוכחות בתיק, על מנת שתוכרע תחילה שאלת התיישנות. ביום 09.01.12 התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק, בשאלת ההתיישנות בלבד, בה העיד התובע וכן הפסיכיאטר מטעמו, ד"ר תאופיק אבו נסרה (להלן: "המומחה"). בעקבות ישיבה זו, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. טענות הצדדים טענות התובע התובע טוען כי, הן על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והן על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, התביעה לא התיישנה. לטענת התובע, לא היה מודע למצבו הרפואי, ולנכותו הרפואית תפקודית, כתוצאה מהאירוע שחווה, על אף בדיקותיו אצל המומחה ורופאים אחרים, ולא הכיר את העובדות אודות מצבו, עד אשר מתן חוות הדעת הרפואית בעניינו מיום 16.09.09, בה נוכח לדעת כי מצבו לא כפי שהיה נהיר לו, ועל כן אין ברירה מלבד לנקוט בהליכים משפטיים במישור הנזיקין. עוד טען התובע כי, נקודת הזמן בה התגלה הנזק, לאמור, המועד בו הבין כי נגרם לו נזק ממשי אשר בגינו קמה לו עילת תביעה, הינו מיום מתן חוות הדעת הרפואית בעניינו, מיום 16.09.09 , או לחילופין במהלך התקופה שלאחר ינואר 2001. הוסיף התובע כי, בעקבות האירוע היה מבוהל וחש תנודות במצבו הנפשי, אלא שבאותה עת לא עלה בדעתו כי המדובר הוא בנזק נפשי המוגדר כ "פוסט טראומה", אלא שסבר לתומו כי מדובר במצב נפשי זמני, אשר יחלוף עם הזמן, ולא ידע כי מדובר בנזק שיסבול ממנו לשארית חייו. לחילופין, טען התובע כי לכל המוקדם נודע לו דבר הנזק לאחר ינואר 2001, שכן רק אז הגיע לאבחון ראשוני אצל הפסיכיאטר, כאשר עד לאותו אבחון, נבדק התובע במרפאות הקהילה אצל רופאי המשפחה, ואף קיבל טיפול שאינו קשור לבעיות נפשיות. ובמקרה זה יש להחיל את סעיף 89(2) לפקודה, ולהאריך את תקופת ההתיישנות עד לכדי 10 שנים, היות והנזק לא נתגלה ביום האירוע. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, התביעה התיישנה לפי כללי ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות, וזאת בחלוף שבע שנים מיום קרות האירוע, דהיינו כבר ביום 18.02.07. לחילופין טענו הנתבעים, כי התביעה התיישנה לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ככל שהנזק הנטען, הן בכתב התביעה והן בחוות הדעת הרפואית שהגיש התובע, אירע לאחרון כבר ביום האירוע, ולכל המאוחר ביום 06.01.01, ועל כן לכל המאוחר התביעה התיישנה בשנת 2008. לטענת הנתבעים, התובע היה מודע לנסיבות המקרה, מסר עוד ביום האירוע גרסה מפורטת במשטרה, והפסיק לטענתו לעבוד, עקב מצבו הנפשי. הוסיפו הנתבעים וטענו כי, התובע ידע על נזקיו הנפשיים, כבר בסמוך לקרות האירוע מיום 18.02.00. עוד טענו הנתבעים כי מחוות דעתו של המומחה עולה באופן ברור כי, נזקיו של התובע התגלו כעבור שבועיים לאחר האירוע, ולכל המאוחר ביום 06.01.01, עת איבחן המומחה את מצבו הנפשי של התובע, כאשר במצב דברים זה היה על התובע להגיש את תביעתו עד ליום 06.01.08. המחלוקת המחלוקת בין הצדדים סבה סביב שאלת ההתיישנות לעניין מועד גילוי הנזק. דיון ומסקנות המסגרת הנורמטיבית חוק ההתיישנות קובע בסעיפים 5-6 ו-8 כדלקמן: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) ..... תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. ... נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה...". תחילה אציין כי אין ספק כי כבר ביום האירוע, 18.02.00, הייתה לתובע הידיעה על נסיבות האירוע, וכי עובדות אירוע זה לא נעלמו ממנו, ככל שמיד בתום האירוע פנה האחרון לתחנת המשטרה, ומסר גרסה מפורטת אודות נסיבותיו, וזאת כעולה מתיק המשטרה, שהוגש עם כתב התביעה. בכך, מיותר לציין כי, לא מתקיים החריג שבסעיף 8 הנ"ל לחוק ההתיישנות, כאשר הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מדגישות את הפן האובייקטיבי של המבחן שנקבע בו. התובע היה ער לקשר הסיבתי בין מצבו הבריאותי והנפשי, לבין האירוע נשוא התביעה, והיה אמור להיות ער לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין, לנקיטת הליך אזרחי, ככל שמדובר בהוראות דין, וככל שבאותה תקופה היה מיוצג על ידי עו"ד (עמ' 10 ש' 10-13). עילת התביעה שבפנינו, הינה טענה לנזקי גוף, בתחום הנפשי, אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בגין עוולות שבוצעו כלפיו על ידי הנתבעים 1-2 באירוע מיום 18.02.00. אין ספק כי, בעקבות האירוע נדרש התובע לטיפול רפואי, כאשר בכתב התביעה מציין האחרון כי לאחר שבועיים מעת קרות האירוע, החמיר מצבו, ופנה מס' פעמים לרופא משפחה וכן לחדר מיון בבי"ח "העמק" בעפולה, (סעיפים 13-14 לכתב התביעה), עד אשר פנה ביום 06.01.01 למרפאתו של המומחה , אשר בדק אותו והתרשם כי הוא סובל מהתקפי חרדה שהסתבכו עם אוגרופוביה. (סעיף 16 לכתב התביעה). עניין זה גם מקבל ביטוי בחוות דעתו של ד"ר אבו נסרה עת ציין האחרון בפרק "תולדות חיים ומחלה נוכחית" : "בתאריך 06.01.01 פנה אליי למרפאתי לטיפול. פעם ראשונה התרשמתי שסובל מהתקפי חרדה שהסתבכו עם אגורופוביה" ובהמשך בפרק "דיון ואבחנה": "עבר חוויה טראומתית בה התנפלו עליו חיילים. הנ"ל חווה את האירוע בצורה של דחק חזק...שגרם לו לסבל רב נפשי...סבל ממס' התקפי חרדה, הופנה לחדר מיון בי"ח העמק כולל מס' פניות לרופא המטפל..". בחקירתו הנגדית בפניי, העיד התובע כדלקמן: ש: אני מבין שאתה פונה ביום 6.1.01 שנה פחות חודש מהאירוע לד"ר אבו נסרה, למה פנית אליו? ת: לטיפול. ש: כי המצב מבחינתך היה בלתי נסבל? ת: פניתי לרופאים רגילים ואמרו לי שזה משהון נפשי ואז אמרתי שאין ברירה ואני אפנה לד"ר אבו נסרה. המצב שלי היה קריטי". (עמ' 11 ש' 9-13). מהאמור לעיל עולה, כי פניותיו של התובע לגורמים הרפואיים נעשו בסמוך למועד האירוע, כאשר לכל היותר, פנה התובע לפסיכיאטר מטעמו בפעם הראשונה ביום 06.01.01, כך שבהתאם להוראות סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, היה על התובע להגיש את תביעתו, עד ליום 06.01.08. אלא מאי, בתצהירו טען התובע כי סבר שהנזק הנפשי שנגרם לו, הינו נזק קל בלבד, עד אשר פנה למומחה, שקבע שהינו סובל קשות ומצבו מדרדר (סעיף 11 לתצהיר), וכי בהתאם לחוות דעתו של האחרון, מצב פוסט טראומטי הובהר אצלו רק בשלב מאוחר יותר (סעיף 13 לתצהיר). כן טען התובע בסיכומיו כי רק בתאריך 16.09.09, יום מתן חוות הדעת של הפסיכיאטר מטעמו, התגלה לו הנזק הממשי, אשר בגינו קמה לו עילת תביעה. זו לשון סעיף 89 לפקודה: "תחילת התיישנות לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות-"היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ברע"א 2368/08 אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל נקבע: כאשר מדובר בעילת תביעה בנזיקין המתבססת על נזק, יום היוולד עילת התביעה לצורך התיישנות הוא מועד ארוע הנזק. אם הנזק לא התגלה ביום הארוע, כי אז לצורך התיישנות, יחל מניין התקופה ביום גילוי הנזק, ובלבד שתקופת ההתיישנות לא תחרוג מעבר לעשר שנים ממועד ארוע הנזק....גילוי מאוחר של גורם הנזק בעוולת נזיקין על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נשלט על ידי העקרון כי לצורך פתיחת מירוץ ההתיישנות אין הכרח כי מלוא הנזק יתגבש ויתגלה בטרם יחל מירוץ ההתיישנות. מצד שני, לא כל נזק פעוט יצדיק את תחילת מנין התקופה. המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות לצורך פקודת הנזיקין הוא מבחנו של האדם הסביר, קרי: באלו נסיבות היה אדם סביר עשוי להגיש תביעה על בסיס הנזק שהתגלה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559 (1984); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 10 ( 24.11.2005); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פסקאות 2930 ( 22.6.2008)). המבחן לגילוי הנזק הוא אובייקטיבי (ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק, פסקה 17 ( 11.7.2010)). חישוב תקופת ההתיישנות לפי סע' 89 לפקודת הנזיקין: בעניין חישוב תקופת הנזק נפסק בע"א 831/80 יצחק זמיר נ' כימקלים ופוסטים בע"מ , פ"ד ל"ז(3) 122 : ".....נאמר בסיפא של פיסקא (2) הנ"ל, היום, שנודלה בו עילת התובענה במקרה שהנזק לא ניתגלה ביום שאירע, הוא היום שבו נתגלה הנזק, ועל פי הוראה זו תקופת ההתיישנות תהיה שבע שנים מיום שהנזק נתגלה. המלים בפיסקה (2) הנ"ל "אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" לא באו להאריך את המועד של שבע שנות ההתיישנות מיום שבו התגלה הנזק, אלא באו לקבוע מועד סופי, שבו ניתן להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים".   בע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ואח' נפסק: סעיף 89 יוצר הבחנה בין שני מקרים: המקרה הראשון, עניינו בתובענה שעילתה מעשה או מחדל; המקרה השני, עניינו בתובענה שעילתה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, דהיינו- תובענה שבה הנזק הינו אחד מיסודות העוולה. בעוולות מן הסוג הראשון, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו אירע המעשה או המחדל, ואם היו המעשה או המחדל נמשכים והולכים - היום שבו חדלו (סעיף 89(1) לפקודה). בעוולות מן הסוג השני, בהן הנזק הוא רכיב מרכיבי עילת התובענה, מועד היווצרות עילת התובענה יהיה ביום שבו אירע הנזק; אולם מקום שהנזק לא נתגלה ביום שאירע אלא במועד מאוחר יותר, ייחשב יום גילוי הנזק כמועד שבו נולדה עילת התובענה (יצחק אנגלרד, אהרון ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 718-722 (מהדורה שנייה, 1976, גד טדסקי- עורך), להלן: דיני הנזיקין; לשאלת הנחיצות בהבחנה זו, ראו: ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים י"ד 500, 517-518 (1985), להלן: גלעד). אלא, שבמקרה זה, יתקל מרוץ ההתיישנות ב"שני מחסומי זמן": אין להגיש תובענה כעבור שבע שנים מן היום שבו נגלה הנזק, וכן, אין להגיש תובענה כאמור כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר (ענין המאירי השני, בעמ' 541; סעיף 89(2) לפקודה). מכאן, כי בכל מקרה לא יידחה מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות מעבר ל-3 שנים מיום אירוע הנזק, בלי שים לב לשאלה מתי נתגלה הנזק, שכן לכל המאוחר תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום שארע הנזק (גלעד, בעמ' 506; זלמן יהודאי דיני ההתיישנות בישראל - תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני 519 (כרך א', 1991)). בענין זה הדגישה הפסיקה חזור והדגש, כי הסיפא של סעיף 89(2) אינה מאפשרת להאריך את התקופה של שבע שנות התיישנות מיום גילוי הנזק, וכי מטרתה היא לקבוע מועד סופי ואחרון להגשת תביעה, אשר יחול בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק, וזאת אף אם באותה עת טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים מיום גילוי הנזק (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531-532 (1986), להלן: ענין אגיוף; ענין צורף, בפסקה 9; ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130 (1983), להלן: ענין זמיר). מן הכלל אל הפרט כאמור, בתצהירו, טען התובע כי בעקבות האירוע היה במצב נפשי קשה, אך סבר באותה עת כי מדובר במצב נפשי זמני, אשר יחלוף עם הזמן (סעיף 9 לתצהיר), כאשר גם לפי הסברי הרופאים, הבין כי המדובר הוא במצב של חרדה זמנית, אשר עשוי לחלוף עם הימים (סעיף 10 לתצהיר). עוד הוסיף כי סבר שהנזק הינו קל בלבד, עד אשר פנה לד"ר תאופיק אבו נסרה שקבע כי הוא סובל קשות ומצבו מדרדר, ללא שציין באיזה תאריך. (ההדגשה שלי - א.ד.ש) לעומת זאת, בחקירתו בפניי, מאשר התובע כי בתאריך 06.01.01, פנה לראשונה לטיפול אצל המומחה, לאחר שהיה "במצב קריטי" (עמ' 11 ש' 9-13). מעיון במסמך (נ/5) של המומחה מתאריך 04.05.01, מציין האחרון כי התובע "מוכר לו מתאריך 06.01.01" וסובל מתסמונת התקפי חרדה "panic attack" וכן סימפטומים שמעידים על אגרופוביה "Agrophobia ". בהמשך חקירתו אף מציין התובע כי בשום שלב לא הפסיק את הטיפול אצל המומחה אחרי תאריך 04.05.01 "אני יודע שלא הפסקתי שום טיפול. אם הייתי מפסיק אצלו הייתי הולך לרופא משפחה ומדבר איתו. לפעמים גם לא היה לי כסף לשלם לו.....יש גם מחליף לד"ר תאופיק". (עמ' 12 ש' 21-23). בחוות דעתו של המומחה (נ/2), מציין האחרון תחת הפרק דיון ואבחנה "סבל ממסב' (הטעות במקור) התקפי חרדה, הופנה לח. מיון בי"ח העמק כולל מס' פניות לרופא המטפל. פנה אליי בתאריך 06.01.01 וטופל בסרוקסט, לוסטראל, קסנאקס. לאחר מס' שיחות עלו המחשבות החוזרות על הטראומה שחווה..." . בחקירתו הנגדית בפניי, מאשר ד"ר אבו נסרה כי התובע מוכר לו משנת 2001 (עמ' 4 ש' 7) שנה בה בדק אותו לראשונה (עמ' 4 ש' 5), כאשר בהמשך חקירתו מאשר ד"ר אבו נסרה כי, בפעם הראשונה בה איבחן את התובע כסובל מהתקפי פאניקה, הייתה בתאריך 06.01.01 (עמ' 5 ש' 10-12). " אני מכיר את התובע ובאמת ראיתי פאניקה והוא פנה למיון בגלל הבעיה הזו. יש הרגשה של חנק והוא פנה מספר פעמים למיון. התמונה הייתה אז ברורה של התקף חרדה והוא התחיל להסתגר...". (עמ' 5 ש' 29-30) זאת ועוד, בחקירתו הנגדית מעיד המומחה, לעניין השיחות שערך עם התובע במסגרת הטיפול, כי במהלך שיחות אלו התגלה כי התובע סובל מבתר חבלתי. בחקירתו לא שלל המומחה כי שיחות אלו נערכו בין התאריכים 06.01.01 עד 04.05.01 (עמ' 5 ש' 15-21), כאשר בשיחות אלו העלה התובע את העניין החוזר, של חוויה מחדש של האירוע (עמ' 6 ש' 1-3), וכן סיפר על הימנעותו להיות נוכח בקרבת חיילם (עמ' 5 ש' 31-33). בחקירתו מאשר המומחה , כי העלאת עניין האירוע מחדש והימנעות מלהתקרב למקום מסוים, בשיחות הנ"ל, מעידים על אבחנה של פוסט טראומה (עמ' 6 ש' 4-10 , 14-16). אוסיף, כי על אף שבהתאם למסמכים הרפואיים שהוצגו בפניי (נ/1), עולה כי התובע נבדק ע"י המומחה בביקורים שערך אצל האחרון בשנים 2008 ו-2009, אלא שבביקורים אלו, לא מעלה התובע כל טענה לעניין האירוע נשוא התביעה, ככל שהוא מתמקד בתאונת הדרכים אותה עבר בשנת 2004 (עמ' 13 ש' 7-8). יוצא אפוא, כי ככל שלא שלל המומחה , ד"ר אבו נסרה, כי שיחותיו עם התובע במסגרת הטיפול באחרון, נערכו בין התאריכים 06.01.01 עד 04.05.01, בהן אובחן כסובל מפוסט טראומה, ובהעדר אסמכתא כי שיחות אלו נערכו בתאריך מאוחר יותר, כאשר חובת המצאת אסמכתא זו מוטלת על התובע, יש לראות כי לכל המאוחר האבחנה של פוסט טראומה התגלתה אצל התובע בשנת 2001, שזו הייתה שנת גילו הנזק אצל התובע וממנה התחיל מרוץ ההתיישנות. עניין זה מצוין במפורשות בדבריו של התובע בסיכומי התשובה מטעמו, שם מציין האחרון כי הנזק נוצר ונתגלה בשנת 2001. (סעיף 29 לסיכומים התשובה). איני מקבלת את טענת התובע בסעיף 30 לסיכומי התשובה, לפיה אין בתלונות כלשהן המצוינים בחוות הדעת ו/או בתשובות שמסר המומחה בחקירתו, כדי להצביע על המועד המדויק של התגבשות מלוא הנזק בהיקפו, המשקף נאמנה את מימדי הפגיעה לאשורם, ככל שלעניין ההתיישנות, מציינת הפסיקה כי: "לצורך פתיחת מרוץ ההתיישנות אין הכרח כי מלוא הנזק יתגבש ויתגלה בטרם יחל מרוץ ההתיישנות". ראה ע"א 2368/08 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב הנ"ל. כבר נפסק כי מקום שהנזק לא נתגלה ביום שאירע, אלא במועד מאוחר יותר, ייחשב יום גילוי הנזק כמועד שבו נולדה עילת התובענה, אלא שבמקרה זה, יתקל מרוץ ההתיישנות ב "שני מחסומי זמן": אין להגיש תובענה כעבור שבע שנים מן היום שבו נגלה הנזק, וכן, אין להגיש תובענה כאמור כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר. (ע"א ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נד(2) 535). לאור האמור לעיל, ולאחר שהוכח בפניי כי, גילויי נזקיו הפיזיים של התובע (ובענייננו הנפשיים), התגלו עוד בשנת 2001, כאשר האירוע אירע בשנת 2000 , דהיינו הנזק נגלה במועד מאוחר יותר, אזיי שנת 2001 הינה המועד בו נולדה עילת התביעה, ובשל כך היה על התובע להגיש את התביעה בפרק זמן של 7 שנים, דהיינו עד 2008, ככל שמועד זה מוקדם ממועד ההתיישנות אשר חל על התביעה מיום האירוע, 2010. משהוגשה התביעה בתאריך 05.11.2009 אזי זו התיישנה, היות והוגשה מעבר לתקופה בת 7 שנים, הקבועה בסעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות וכן בסעיף 89 (2) לפקודה. אי לכך, הנני מורה על דחיית התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לתובע, שאם לא כן ייתוספו אליו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיהתיישנות