תקנה 48א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 קובעת כי אם נבצר מבית הדין או הרשם לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל הדין, רשאי בית הדין או הרשם, על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שהורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה ; הודעה כאמור יכול שתישלח באמצעות הדואר לפי המען הרשום במסמך שהוגש לבית הדין או לפי המען הרשום במרשם האוכלוסין, ויראו אותה כהודעה שהומצאה כדין ביום העשירי למשלוח. אם לא ניתן כל טעם, בתוך 30 ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע הודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה. כמו כן, בית הדין או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו. פסק דין בנושא חוסר מעש בבית דין לעבודה: השופט עמירם רבינוביץ 1. ביום 28.2.2006 ניתן על ידי בית דין זה פסק דין, במסגרתו הורינו למערערים בהליך זה להגיש כתבי תביעה מכומתים בתביעה המתנהלת בבית הדין האזורי בחיפה. המערערים לא פעלו על פי הוראות פסק הדין וחרף התראות חוזרות נשנות שנתנו על ידי בית הדין האזורי, אליו הוחזר ההליך, לא הגישו את כתבי התביעה המכומתים. לאור האמור, החליט בית הדין האזורי בחיפה (הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר אפרימי ומר ריכנשטיין; עב 2150/01 עד 2200/01, עב 1168/02) ביום 23.7.2007 לדחות את תביעת המערערים, תוך שהושתו עליהם הוצאות משפט בסכום של 500 ש"ח. על החלטת בית הדין האזורי מכוון הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי 2. המערערים הם קבוצה המונה 721 איש. חלקם עובדים פעילים בסקטורים השונים בנמל אשדוד ובנמל אילת ואילו חלקם עובדים שפרשו לגימלאות. 3. בחודש דצמבר 2000 הגישו חלק מהמערערים - אלה המועסקים או שהועסקו בנמל אשדוד ובנמל אילת - תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע, בגדרה נתבעו סעדים הצהרתיים שונים. תביעה דומה הוגשה לבית הדין האזורי בחיפה על ידי המערערים המועסקים או שהועסקו בנמל חיפה. 4. בהחלטת נשיא בית הדין הארצי מיום 4.4.2002 הוחלט על איחוד התביעות ובירורן בבית הדין האזורי בחיפה. זמן מה לאחר החלטת הנשיא הוגשה על ידי המערערים בקשה לתיקון כתב התביעה (בשא 2522/02). בכתב התביעה המתוקן תבעו המערערים את הסעדים הבאים : א. הכללת תוספת השכר המכונה "פרמיה" בחישוב ההפרשות לפנסיה, ימי החופשה ופדיון החופשה , ימי המחלה ופדיון ימי המחלה. ב. הכללת תוספת השכר המכונה "פרמיה" בחישוב "ערך השעה". ג. הכללת תוספות "נוכחות" ו"כלכלה" בחישוב ערך השעה. זאת, בהתאם לפסק דין שניתן על ידי בית דין זה ביום 25.10.1979. ד. חישוב ערך השעה באמצעות חלוקת השכר החודשי ב - 184 שעות חודשיות כמתחייב מצו ההרחבה בעניין קיצור שעות העבודה. ה. חישוב השכר המשתלם כתוצאה מביצוע "משמרת ג' נוספת" על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 ו. קיום ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 1.9.1989 באופן שהמשיבות יפרישו סכום בגובה 5.5% משכר המערערים לקופת גמל. 5. עוד בטרם החלה תביעת המערערים להתברר לגופה הגישה המשיבה 1 (להלן גם - רשות הנמלים) - היא הנתבעת המקורית בכתב התביעה - בקשה לחייב את המערערים לכמת את תביעתם ובית הדין האזורי חייבם לעשות כן. כנגד החלטת בית הדין האזורי פנו המערערים בבקשת רשות ערעור לבית דין זה (ברע 200/03). משנתנה רשות הערעור דן בית הדין בשאלה "האם צדק בית הדין קמא משחייב את המערערים לכמת תביעתם או שמא נכון היה להותיר את תביעותיהם כתביעות לסעד הצהרתי". 6. בפסק הדין שניתן בערעור ביום 28.2.2006 (ע"ע 220/03 אילן ארגס ואח' - רשות הנמלים בישראל, להלן - פסק הדין הראשון) נדחה ברוב דעות ערעור המערערים ונקבעו העקרונות הבאים : על המערערים חלה החובה לכמת תביעתם, בין היתר, משום שעל רשות הנמלים לדעת בפני מה עליה להתגונן; פיצול הדיון באופן שתחילה תידון זכאותם העקרונית של המערערים לזכויות הנתבעות על ידם ורק לאחר מכן יערך חישוב פרטני לגבי כל תובע ותובע יאריך את הדיון שלא לצורך; ההליך שמנהלים המערערים אינו הליך קיבוצי; הקושי במקרה הנוכחי אינו נובע מחוסר היכולת לכמת את התביעות אלא מעלות הכנת התביעות המכומתות; כימות התביעות אומנם מכביד על המערערים, אולם בהתחשב בסכומים המשוערים הנתבעים ניתן לקבוע כי יש בידי המערערים לממן עלות הכנת התביעות המכומתות; המערערים יכולים היו להתגבר על הקשיים שבהגשת כתבי תביעה מכומתים באמצעות הגשת תביעות מבחן מכומתות. להשלמת התמונה מן הראוי לציין, כי המערערים הגישו עתירה כנגד פסק הדין הראשון לבית המשפט העליון, וביום 28.1.2007 נדחתה עתירתם (בג"צ 4214/06 אילן ארגס ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'). 7. ביום 11.4.2006, בעקבות פסק הדין הראשון ניתנה על ידי בית הדין האזורי החלטה, במסגרתה נדרשו הצדדים להגיש כתב תביעה מכומת, תוך 30 יום. ביום 30.5.2006 לאחר שהודיעו המערערים כי פנו לבית המשפט העליון הוארך המועד להגשת כתב התביעה המתוקן, מבלי לנקוב מועד להגשתו. עם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, בו נדחתה עתירת המערערים נתנה ביום 30.4.2007 החלטה נוספת על ידי בית הדין האזורי, בה נכתבו הדברים הבאים: "עד היום לא עדכנו התובעים את בית הדין על מתן החלטת בית המשפט הגבוה לצדק ואף לא הגישו עד היום כתבי תביעה מכומתים. משכך, ככל הנראה זנחו התובעים את תביעתם ומכל מקום, לא ניתן להתקדם בבירור תביעה שטרם הוגשה כדין. התביעות בתיקים אלה תידחנה אם לא יוגשו כתבי התביעה המכומתים, ותשולם אגרה כדין תוך 15 ימים מהיום". 8. משלא הוגשה כל תגובה מטעם המערערים עד ליום הנקוב בהחלטה החליט בית הדין האזורי ביום 23.7.2007 לדחות התביעה. עוד נפסק כי על כל אחד מהמערערים לשלם לנתבעת הוצאות בסכום של 500 ש"ח. יוטעם, כי למרות שהנתבעת המקורית בהליך הייתה רשות הנמלים ניתן פסק הדין כנגד חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (להלן - חברת נמלי ישראל). 9. לאחר מתן פסק הדין הגישו המשיבות 2 ו - 3 (להלן - המשיבות) בקשה לתיקון פסק דין. בבקשה נטען כי בעקבות חקיקת חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד - 2004 (להלן - חוק רשות הספנות) בטלה מן העולם רשות הנמלים ובנעליה נכנסו, לעניין תביעות של עובדים פעילים - חברת נמל אשדוד בע"מ (להלן - חברת נמל אשדוד); ולעניין תביעה לתשלום גימלאות של עובדים שבוטחו בפנסיה תקציבית - בעלת הדין הנכונה היא חברת נמלי ישראל. לאור האמור, ומשבפסק הדין הופיעה כנתבעת חברת נמלי ישראל בלבד, התבקשה הוספתה של חברת נמל אשדוד כנתבעת נוספת. 10. בית הדין האזורי נעתר לבקשה, מבלי לבקש עמדת המערערים. משכך, תוקן פסק הדין, כך שהוספה חברת נמל אשדוד כנתבעת. טענות הצדדים בערעור 11. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו המערערים ערעור במסגרתו נטענו הטענות הבאות: "הליך הכימות של התביעה למאות עובדים הינו הליך ארוך ומסובך ועלויותיו גבוהות, חלק מעובדים הלכו לעולמם ויש לאתר את יורשיהם, ועל כן לא ניתן היה לבצע את הכימות בתקופה כה קצרה"; חלק מכתב התביעה שהגישו המערערים כולל סעדים הצהרתיים הנושאים פני עתיד. סעדים אלה אינם טעונים כימות, ולכן לא היה מקום לגבי סעדים אלה לדחות את התביעה ; גם אם לא קיימו המערערים את החלטת בית הדין האזורי בדבר כימות התביעה, מן הראוי היה למחוק אותה על הסף ולא לדחותה באופן המונע הגשתה בשנית; לא היה מקום להשית הוצאות משפט על כל עובד ועובד. בהתחשב בכמות המערערים, המשמעות המעשית של פסיקה זו היא זיכוי המשיבות בסכום של 400,000 ש"ח; לא ניתן היה להחליף את הנתבעת המקורית בנתבעות אחרות כפי שנעשה על ידי בית הדין האזורי. המערערים הוסיפו וטענו כי ככל שייפסק כי ההליך יוחזר להמשך דיון בבית הדין האזורי, יוחלף מותב בית הדין. 12. המשיבות תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיפו וטענו טענות אלה : המערערים לא הגיבו כלל להחלטת בית הדין האזורי בדבר החובה להגיש כתבי תביעה מכומתים ולא טענו בפניו כי כתב התביעה כולל סעדים הצהרתיים שאינם טעונים כימות. בנסיבות אלה, אין מקום כלל לדון בטענה זו שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור; בפסק הדין הראשון נקבע כי החובה לכמת את התביעות חלה על כל הסעדים שפורטו בכתב התביעה ללא כל אבחנה בין הסעדים השונים שנכללו בכתב התביעה. ניסיון המערערים לאבחן בין הסעדים השונים סותר את שנפסק בפסק הדין הראשון; בנסיבות המקרה ומשהתרה בית הדין האזורי בפני המערערים כי התביעה תדחה, ככל שלא יוגשו כתבי התביעה המתוקנים, לא היה מקום למחוק את התביעה אלא לדחותה ; הוצאות המשפט שהושתו על המערערים הינן בשיעור נמוך ביותר על פי כל קנה מידה ואין מקום להתערב בהן; המשיבות באו בנעלי רשות הנמלים לכל דבר ועניין והמערערים ידעו עובדה זו, שכן העתירה לבג"צ לביטול פסק הדין הראשון הוגשה כנגד חברת נמלי ישראל. גם בהליכים שנוהלו בבית הדין האזורי לאחר מתן פסק הדין הראשון הוגשו כתבי הטענות מטעם המשיבות והמערערים לא טענו דבר בקשר לכך. הכרעה 13. נקודת המוצא לפסיקת הדין בערעור זה היא הפסיקה שיצאה מלפני בית דין בפסק הדין הראשון, בו נפסק כי על המערערים להגיש כתבי תביעה מכומתים. ודוק. בפסק הדין הראשון לא נערכה כל אבחנה בין הסעדים שנתבעו בכתב התביעה ולא נקבע כי חובת הכימות חלה רק על חלק מהסעדים שנתבעו בכתב התביעה. בית דין זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו שלו ואין מקום להידרש כעת לטענות המערערים, לפיהן כלל כתב התביעה סעדים הצהרתיים שאינם טעונים כימות, שעה שעניין זה הוכרע, כאמור, בפסק הדין הראשון והכרעה זו אושרה על ידי בג"צ. לא למותר לציין בהקשר זה, כי טענה זו של המערערים בדבר העדר החובה לכמת סעדים הצהרתיים הכלולים בכתב התביעה הועלתה לראשונה במהלך הדיון בערעור ולא הועלתה בבית הדין האזורי חרף התראות חוזרות ונשנות בדבר הצורך לכמת את כתב התביעה. בנסיבות אלה, אין לתמוה כי בית הדין האזורי לא דן ולא הכריע בטענה זו ואף אנו לא מצאנו בנסיבות העניין להידרש לה. 14. עם זאת, סבורים אנו כי בנסיבות המקרה לא היה בית הדין האזורי מוסמך לדחות את התביעה והוא היה רשאי להורות על מחיקתה בלבד. זאת, מן הטעמים שיפורטו להלן. לפי האמור בהחלטת בית הדין האזורי מיום 30.4.2007 הטעם לדחיית התביעה הוא זניחתה על ידי המערערים. בגוף החלטתו בדבר דחיית התביעה לא ציין בית הדין האזורי את התקנה הספציפית עליה נסמכת החלטתו לדחיית התביעה. בהתחשב בנסיבות העניין נראה כי לשיטת בית הדין האזורי, הטעם לדחייתה הוא חוסר המעש מצד המערערים. בהקשר זה קובעת תקנה 48א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין לעבודה) כי : "א. נבצר מבית הדין או הרשם לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל הדין, רשאי בית הדין או הרשם, על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שהורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה ; הודעה כאמור יכול שתישלח באמצעות הדואר לפי המען הרשום במסמך שהוגש לבית הדין או לפי המען הרשום במרשם האוכלוסין, ויראו אותה כהודעה שהומצאה כדין ביום העשירי למשלוח. ב. לא ניתן כל טעם, בתוך 30 ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע הודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה. ג. בית הדין או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו". 15. עיננו הרואות, לפי האמור בתקנה 48א לתקנות בית הדין לעבודה, ככל שסבר בית הדין כי המערערים זנחו תביעתם, רשאי היה למחוק את התביעה, אך לא היה רשאי לדחותה. גם אם נניח כי הסיבה לדחיית התביעה היא אי מילוי החלטות בית הדין בדבר החובה להגיש כתבי תביעה מכומתים, הרי שלפי תקנה 44(3) לתקנות בית הדין לעבודה, רשאי היה בית הדין האזורי למחוק את התביעה ולא לדחותה, ואין צורך לומר שקיים הבדל משמעותי בין השניים. שהרי, דחיית התביעה בנסיבות מסויימות מהווה מעשה בית דין ואילו מחיקת התביעה משאירה פתח להגשתה מחדש. סבורים אנו, כי גם עריכת האיזונים הנדרשים במקרה שלפנינו בין זכותו של התובע לבירור תביעתו ובין יעילות הדיון וזמנו של בית הדין והצד שכנגד מביאה לתוצאה, לפיה נורה אנו על מחיקת ההליך תחת דחייתו. נוסיף עוד, כי בא כוחן של המשיבות ניסה להיתלות בתקנה 52(ג) לתקנות המורה כי בית הדין רשאי לדחות התביעה בהעדר סיכומים מטעם התובע, כמקור לסמכותו של בית הדין האזורי לדחות התביעה. אולם תקנה זו אינה ניתנת ליישום במקרה שלפנינו, כיוון שהתביעה טרם החלה להתברר. 16. מסקנת הדברים היא, איפוא, כי יש למחוק את התביעה ולא לדחותה. בנסיבות אלה, מתעוררת שאלה נוספת והיא, האם יש מקום להתערב בשיעור הוצאות המשפט בסך 500 ש"ח, שהשית בית הדין האזורי על כל אחד ואחד מן התובעים. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בעניין זה ומאחר שלעת הזו לא נדרשו המשיבות לבדיקה דקדקנית ומפורטת של עניינו של כל תובע ותובע, ותוך שנותנים אנו דעתנו למחדלי המערערים ולהתנהלותם סבורים אנו כי ניתן להסתפק בהשתת הוצאות משפט על כל המערערים כאחד, בסכום כולל של 15,000 ש"ח בלבד. סכום זה יבוא תחת החיוב בסך 500 ש"ח שהשית בית הדין האזורי על כל אחד מן המערערים. 17. לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי לתקן את פסק הדין כך שתחת שמה של הנתבעת המקורית - רשות הנמלים- יופיעו שמותיהן של חברת נמלי ישראל וחברת נמל אשדוד. זאת, לאור ההוראות הקבועות בעניין זה בחוק רשות הספנות ומאחר שאישיותה המשפטית של רשות הנמלים חדלה להתקיים עם חקיקת החוק האמור. זאת ועוד. לא ניתן, כטענת המערערים, למחוק את התביעה כנגד רשות הנמלים ולא להוסיף את המשיבות, שכן אז לא יהיה כל בעל דין הניצב מול המערערים בתביעתם. יוער, כי המערערים עצמם היו מודעים לשינוי שחל עם חקיקת החוק האמור, שכן עתירתם לבג"צ בעקבות פסק הדין הראשון לא הוגשה כנגד הנתבעת המקורית אלא כנגד חברת נמלי ישראל. 18. סוף דבר - ערעור המערערים מתקבל באופן חלקי, כך שתביעתם בבית הדין האזורי נמחקת ולא נדחית. כמו כן, בגין ההליכים שנוהלו בבית הדין האזורי ישלמו המערערים למשיבות סכום כולל של 15,000 ש"ח, שכר טרחת עורך דין. בנסיבות העניין ולאור תוצאת הערעור, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור. חוסר מעשבית הדין לעבודה