דוגמא לפסק דין בנושא התנגדות לתכנית מתאר מקומית בשל בעיות תנועה: 1. העתירה שבכותרת - עניינה החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מיום 13.2.2012. בהחלטה זו אישרה הוועדה תכנית מתאר מקומית שמספרה 13094, ובתוך כך דחתה את התנגדותו של העותר לתכנית. ההתנגדות נגעה בעיקרה להיבטי התנועה של התכנית. העתירה תוקפת גם את החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מיום 14.8.2012, שבמסגרתה נדחתה בקשת העותר להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ולבנייה על החלטת הוועדה המחוזית, ונדחתה גם הבקשה למתן רשות לערור למועצה הארצית לגופה. רקע רלבנטי 2. העותר, מר יוסף זרקא, הוא בעל הזכויות בחלקה 117 בגוש 13094, המצויה בשכונת רוממה בירושלים. חלקתו של העורר גובלת בחלק מהחלקות מושא התכנית. אחת מאותן חלקות היא חלקה של מינהל מקרקעי ישראל, שמיועדת בתכנית לשמש דרך גישה לחלקת העותר ולחלקות המיועדות לבנייה לפי התכנית. התכנית האמורה הוגשה על ידי המשיבים 9-3 בשנת 2008. עיקרה, במתכונתה הנוכחית, הריסת כמה מבנים, ובניית מבני מגורים ובהם 51 יחידות דיור ושני גני ילדים תוך שימור אחד המבנים הקיימים. כמו כן, מתוכננת הקמתו של חניון תת-קרקעי. התקיימו דיונים שונים בתכנית ובחודש יולי 2011 התכנית הופקדה להתנגדויות. העותר הגיש התנגדות ביום 27.9.2011. בין יתר נימוקיו עלתה הטענה, שהתכנית אינה מספקת פתרונות תנועה וחניה מספקים, שיענו על הצרכים של דיירי השכונה וימנעו בעיות תנועה וחניה. ביום 29.12.2011 התקיים דיון בהתנגדויות שהוגשו, ובכלל זה בהתנגדות מטעם העותר. באותו דיון לפני הוועדה מומחה תחבורה מטעם העותר פרס את הנימוקים שבגינם יש לדחות את התכנית לשיטתו. התנגדותו של העותר נדחתה בהחלטה מיום 13.2.2012, והתכנית אושרה לפרסום כפוף לתיקונים אחדים. 3. על-פי ההחלטה (נספח ה' לעתירה), ההתנגדות מטעם העותר ביחס לבעיות תנועה נומקה בכמה טעמים: א. נטען, שהתכנית קובעת צומת במרחק של 50 מטרים מצומת קיים בניגוד להנחיות. ב. נטען, שלדרך המוצעת אין יציאה ודרוש תכנון סיבוב כדי שניתן יהיה לצאת ממנה. ג. נטען, לבסוף, שהכניסה לחניה לפי התכנית, אמורה להיות דרך רמפה חד-סטרית צרה ומסוכנת. נטען שעל הרמפה להיות ברוחב של 6 מטרים לפחות וכי אין לתכנן רמפה חד סטרית לחניון הכולל למעלה מ-40 כלי רכב. 4. בדיון האמור הבהיר עורך התכנית, שכל ההיבטים התחבורתיים שנכללים בתכנית נבחנו ואושרו על ידי יועץ התנועה של לשכת התכנון המחוזית. 5. הוועדה סברה כאמור, שיש לאשר את התכנית וכך היא קבעה לאחר שמצאה שהתכנית ראויה והכול כפוף למספר שינויים (שמקורם בחלק מטענות המתנגדים). בכל הקשור להיבטים התחבורתיים של התכנית, קבעה הוועדה שהתכנית נותנת מענה להיבטי הנגישות של המתחם והחלקות הסמוכות לו. נקבע שאמנם מענה זה הושפע מהאילוצים הנובעים ממיקומו של המתחם ובנסיבות אלו "הם אינם אידיאליים" (סעיף 29 להחלטה). אולם, הוסף, שהפתרון התחבורתי ופתרון החניה אושרו על ידי יועץ התנועה ואף על ידי נציג משרד התחבורה, שהוא חבר ועדת המשנה להתנגדויות, שאישר שמדובר בפתרונות מספקים בנסיבות העניין. החלטה זו ניתנה כאמור ביום 13.2.2012 (במועד זה אושרה להפצה) ולעניין זה עוד נשוב בהמשך. 6. כנזכר לעיל, העותר הגיש בקשה לרשות ערר ובקשה להארכת מועד לפני יושבת-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בקשה זו הוגשה רק ביום 14.8.2012 - חצי שנה לאחר מתן ההחלטה. הבקשה חזרה על נימוקי ההתנגדות והתמקדה בעיקר ברמפה שלכאורה נועדה לשמש ככניסה לחניון. לפי הנטען, הנחיות משרד התחבורה קובעות שניתן לתכנון רמפה חד-סטרית לחניון רק כאשר החניון משרת עד 40 מקומות חניה; כי אורך הרמפה צריך להיות קטן מ-25 מטר; וכי שדה הראיה של הנהג צריך לכלול את הדרך לכל אורכה. תנאים אלה, לפי הנטען, אינם מתקיימים בתכנית. עוד נטען, שיועץ התחבורה של הוועדה לא אישר את התכנית במתכונתה הנוכחית. באותה בקשה צוין עוד, בכל הנוגע להארכת המועד, שההחלטה הגיעה לידי עורך הדין הקודם שייצג את העותר בהתנגדות "בסוף חודש יוני 2012"; וכי לאחר מועד זה נדרש לעותר זמן לשם עיון בחומר המצוי בתיקי הוועדה; דבר שהביא לדחייה נוספת במועד הגשת הבקשה. עיכוב נוסף בהגשת הבקשה נגרם, לפי הנטען, בשל חילופי הייצוג. נטען גם, שאף מבקשי התכנית לא עמדו בזמנים שנקצבו להם להשלמת תנאים שונים שנקבעו בתכנית. 7. בהחלטה מאותו יום יושבת-ראש הוועדה דחתה את הבקשה. בהחלטה צוין, שלפי הדין עמדו לעותר 15 יום מעת ההמצאה להגשת בקשת רשות הערר. צוין, שההחלטה עצמה התקבלה ביום 19.12.2011 ולאחר אישור הפרוטוקול (ביום 13.2.2012) היא נשלחה לבא-כוח העותר דאז. אפילו מן המועד שבו העותר טען שבו ידע על כך (יוני 2012) חלף למעלה מחודש ומחצה בלא הסבר מספיק. הבקשה נדחתה אפוא על הסף ולו בשל השיהוי בהגשתה. גם לגוף העניין נדחתה הבקשה היות, שאין מדובר בנושא חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה הארצית לתכנון ולבניה לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. נקבע, שלא מדובר בעניין בעל השלכה רחבה או בעל אופי עקרוני, אלא בתכנית נקודתית בעלת השלכה מצומצמת. אין מדובר גם בעניין שהוא בעל רגישות ציבורית מיוחדת או בעניין המצוי במחלוקת ציבורית. גם בהחלטה זו צוין, שהוועדה המחוזית פירטה שפתרונות התחבורה אושרו על ידי יועץ התנועה וגם על ידי נציג משרד התחבורה. מכאן העתירה לבית משפט זה. העתירה 8. בעתירה שהוגשה ביום 21.10.2012, נטען כאמור שיש לבטל הן את החלטות הוועדה המחוזית שאישרה את התכנית ודחתה את ההתנגדות; והן את החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית, שלא להאריך את המועד ולא ליתן רשות לערור. בעתירה נטען, שכבר במסגרת הדיונים בתכנית מחודש ינואר 2010 נדרש מתן פתרון לבעיית התנועה והחניה במתחם התכנית. בין היתר צוין, שבדיון מיום 10.1.2010, נאמר שלא תאושר תכנית שאינה מתחברת לדרך סטטוטורית. כמו כן, הקצאת הדרך למתחם על ידי מינהל מקרקעי ישראל תהא תנאי להפקדת התכנית (נספח ב' לעתירה). בכל הקשור לדיון בהתנגדות נטען, שלמרות עמדת הוועדה המחוזית, לא ניתן אישור של יועץ התנועה ולא באה התייחסות לטענות מומחה התנועה מטעם העותר. העותר שב וטען, שתכנית הגישה למתחם עומדת בסתירה להנחיות משרד התחבורה בדבר תכנון חניונים - והכול כאמור בבקשה שהגיש ליושבת-ראש הוועדה המחוזית. 9. העותר הדגיש, שבעקבות אישור התכנית תהפוך דרך הגישה לביתו מדרך צדדית המשרתת כלי רכב בודדים לדרך אשר תשמש בשעות השיא לא פחות מ-100 כלי רכב. הכל - בהעדר פתרון גישה או חניה. עוד נטען, שקיים באותה דרך "צוואר בקבוק" בעיקול חד וצר בדרך המתוכננת; דבר צפוי להפוך את דרך הגישה לפקוקה. המצב צפוי להחמיר בשל תכניות למגרש סמוך אשר הגישה אליו אמורה להתנקז לאותה דרך. הפועל היוצא של אישור התכנית יהא גישה בלתי-אפשרית לביתו של העותר, מטרדי רעש, זיהום אוויר ופקקים. עוד נטען, שהפתרון התכנוני לבעיית התעבורה אינו עומד בהנחיות משרד התחבורה. על רקע זה נטען, שלא היה מקום לאשר את התכנית מלכתחילה. חיבורו של הכביש החדש, נטען עוד, קרוב מידי אל הצומת הקיימת. כמו כן, לא קיימת אפשרות להסתובב בכביש הגישה, שבסופו אין מוצא. הודגש, שאין מקום להיאחז בעמדתו של יועץ התחבורה של הוועדה - היות שהוא לא נתן את דעתו על נימוקי ההתנגדות; והאישור שנתן - בא בשלב מאוחר יותר. הפגם האמור עולה כדי אי-שקילת שיקולים ענייניים ויש בו כדי להביא לביטול ההחלטה. המשמעות היא, שההחלטה ניתנה על יסוד תשתית עובדתית לקויה ובלא קיום הליך מינהלי תקין. עוד נטען, שהחלטת הוועדה אינה מנומקת דייה. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 26.12.2012, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. אכן, העותר הצביע על מספר פגמים לכאוריים באופן שבו התקבלה ההחלטה בהתנגדות שהגיש. אולם, מן הטעמים שיובאו להלן, אין בפגמים אלה כדי להתגבר בנסיבות המקרה על השיהוי הכבד בו הוגשה העתירה, ואין בהם כדי להצדיק את התוצאה של ביטול ההחלטה שהתקבלה. אין גם עילה להתערב בהחלטה לגופה; וכך גם בהחלטת משיבה 2 - יושבת-ראש הוועדה המחוזית, שלא להאריך את המועד ושלא ליתן רשות לערור. אסביר: השיהוי הסובייקטיבי 11. כנזכר לעיל, ההחלטה בהתנגדותו של העותר התקבלה בעת הדיון ביום 29.12.2011 כאשר הפרוטוקול אושר ביום 13.2.2012. הפנייה ליושבת-ראש הוועדה המחוזית בבקשה להארכת המועד ובבקשת הרשות לערור הייתה כאמור, חצי שנה לאחר מכן - רק ביום 14.8.2012. הגם שההחלטה בבקשה זו ניתנה באותו יום, ולגרסת העותר בעתירתו (סעיף 54) התקבלה בידיו ביום 22.8.2012, הוגשה העתירה לבית משפט זה רק ביום 21.10.2012. מדובר בשיהוי כבד - הן במובנו הסובייקטיבי והן במובנו האובייקטיבי. 12. במובנו הסובייקטיבי - שכן גרסת העותר, כפי שהופיעה בפנייה ליושבת-ראש הוועדה המחוזית וגם בעתירה, הייתה שההחלטה הגיעה לידיו רק בחודש יוני 2012. אפילו כך היה הדבר, הרי שהפנייה ליושבת-ראש הוועדה המחוזית רק ביום 14.8.2012 הייתה באיחור ניכר; לא כל שכן העתירה לבית משפט זה, שעד להגשתה חלפו למעלה מ-4 חודשים מעת מועד הידיעה הנטען, ולמעלה מחודשיים מעת החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית. אין בנימוקים השונים שהביא העותר לעניין עיון במסמכים, חילופי ייצוג וכיוצא באלה כדי להצדיק שיהוי סובייקטיבי זה. בכך יש גם להדוף את הטענות נגד החלטת משיבה 2, יושבת-ראש הוועדה המחוזית, שלא להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערור. 13. אלא שבכך לא מתמצה העניין. האיחור הסובייקטיבי הוא למעשה חריף הרבה יותר. כעולה מאישור המסירה, שצירף בא-כוח המשיבים 9-3 לכתב התשובה שהגיש (נספח ו' לתשובה) נמסרה החלטת הוועדה המחוזית לבא-כוח העותר דאז, עוד ביום 21.2.2012. בהישאל בא-כוח העותר במהלך הדיון שהתקיים לפניי, אימתי בדיוק קיבל העותר את ההחלטה, הוא לא הכחיש את את אישור המסירה לעורך הדין הקודם של העותר, שעל-פיו ההחלטה התקבלה אצלו עוד בחודש פברואר 2012 (עמ' 3 שורות 6-5). העותר גם לא הוציג ראיה אחרת לעניין המסירה. לא נטען שעורך-הדין הקודם לא קיבל ההחלטה, ולא ניתן תצהיר מטעמו אודות המועד בו ההחלטה התקבלה אצלו. משמעות הדבר היא, אפוא, שהשיהוי הסובייקטיבי בהגשת העתירה הוא חריף יותר ותחילתו עוד משלהיי חודש פברואר 2012 ולא מחודש יוני 2012 כפי שנטען על ידי העותר בעתירה ואף בתצהיר שצירף. מעבר לכך, עצם העובדה שהעותר לא מסר גרסה מדויקת בעניין מועד ההמצאה ונסיבותיה, והכל כעולה ממהלך הדיון שהתקיים בפניי - מעוררת אף היא קושי משמעותי. ייתכן שדי היה בקושי זה כדי להביא לדחיית העתירה כולה מחמת חוסר נקיון כפיים. השיהוי האובייקטיבי 14. לא זו בלבד שהעתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי - כבד; היא נגועה גם בשיהוי אובייקטיבי. התכנית מושא העתירה נדונה ואושרה כאמור לפני זמן לא מבוטל. זאת ועוד: כעולה מכתב התשובה של המשיבים 2-1, מאז אישור התכנית שקדו מגישי התכנית על תיקון התכנית בהתאם להחלטת הוועדה ועל מילוי תנאים לאישורה של התכנית. לאחר ביצוע תיקונים והשלמות נדרשים, פורסם דבר אישור התכנית בעיתונים בימים 13.9.2012 ו-14.9.2012. התכנית פורסמה גם ברשומות ביום 23.10.2012. התכנית נכנסה לתוקף בחלוף 15 יום מיום הפרסום האחרון - כלומר בתחילת חודש נובמבר 2012. בדיון שהתקיים לפניי הובהר גם על ידי בא-כוח המשיבים 9-3, שאמנם לא התבקש עדיין היתר בניה, אך נעשו פעולות לשם הוצאת ההיתר, ובכלל זה ניתן היתר חפירה והוצאו קווי בנין (עמ' 6 שורה 10). עוד נטען לפניי על ידי באי כוח המשיבים כולם, שיש לקחת בחשבון בנסיבות המקרה גם את עניינם של צדדים שלישיים שלא צורפו כצד להליך. מדובר בעיקר בבעלי מגרשים גובלים וביזמים אחרים שהסתמכו על התכנית שאושרה ופורסמה. בין היתר, מדובר בתכנית במגרש קרוב (מש/1) אליה עוד נשוב להלן. אכן, שילוב הנתונים שלעיל מצביע על כך שהגשת העתירה במועד בו היא הוגשה מקימה לא רק שיהוי סובייקטיבי אלא גם שיהוי אובייקטיבי והכל במונחי שינוי מצב לרעה, הסתמכות, ופגיעה פוטנציאלית בצדדים שלישיים בשל המועד בו הוגשה העתירה. 15. על דרך הכלל, בנסיבות מעין אלה ראוי כעקרון שלא להיזקק לעתירה שהוגשה לבית משפט זה. כך בכלל וכך בפרט שעה שעסקינן בענייני תכנון ובניה המשמיעים חובת הקפדה מיוחדת על לוחות הזמנים, וביתר שאת כלפי מי שהיה ממתנגדי התכנית לפני הוועדה המקצועית (ראו בהרחבה ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ (פורסם באתר הרשות השופטת, 9.7.2012; פסקאות 20-15 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז)). מבט לגופו של עניין 16. במצב דברים זה, של שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי, ובהתאם להלכה הפסוקה, השאלה האחרונה אליה יש להיזקק היא אם עלה בידי העותר לבסס, בנסיבות העניין, טענה לפגיעה של ממש בשלטון החוק ופגם מהותי המצדיק התערבות בהחלטת המשיבים 2-1 - והכול חרף השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי האמור (ראו ע"א 8116/99 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, פ"ד נה(5) 196 (2001); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.12.2006)). תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אסביר. 17. טענה עיקרית של העותר הייתה, שההיבטים התכנוניים בכל הקשור לסוגיית התחבורה בתכנית המוצעת, לא נשקלו כנדרש ושהתנגדות העותר בעניין זה, לרבות עמדת גורם המקצוע מטעמו, לא נשקלו ולא זכו למשקל הראוי בעת הדיון בוועדה המחוזית. אציין תחילה, שההתנגדות בכתב שהגיש העותר הייתה לאקונית ביותר (נספח ד' לעתירה); וכעולה מעמדת בא-כוח העותר לפניי, לא הוגשה לוועדה חוות דעת כתובה מטעם מומחה התחבורה של העותר (ומטעם זה לא הוגשה גם לפניי). הטיעון בעניין זה נעשה בעל פה. משמעות הדבר היא, שמלכתחילה הטיעון המקצועי שטען העותר לפניי בכל הקשור לכשלים שבתכנית - היה לקוי וחסר. טענות העותר בעניין זה מתבססות על חלקים מסוימים מפרוטוקול הדיון שנערך בעל פה ובכך קיים קושי. אולם גם בהינתן קושי זה, עמדה לפני הוועדה המחוזית התנגדותו של העותר והשאלה היא אם מהלך הדיון בהתנגדות זו והחלטה שהתקבלה שהיא מושא העתירה שלפניי, מצדיקים התערבותו של בית משפט זה ובשים לב לשיהוי בהגשת העתירה. 18. להדיפת מרבית טענות העותר בעניין זה, טענו לפניי המשיבים 1 ו-2 במספר הקשרים, שכל שנעשה והוחלט היה בתיאום מלא עם יועץ התנועה של הוועדה המחוזית, וכי מלכתחילה הגורם המקצועי נתן תשובות לתרחישים שהועלו בעמדת העותר בתכנית עצמה. בעניין זה, הומצאו לעיוני גם מש/2 ומש/3 שהם מכתבים בנדון. אלא שקיים קושי מסוים בהסתמכות על מסמכים אלה - מש/3 הוא מכתב שקדם לדיון בוועדה; ואילו מש/2 הוא סיכום ישיבה שנערך בשלב מאוחר יותר ולאחר הדיון עצמו. מעבר לכך, הובהר לפניי בדיון, שיועץ התחבורה של הוועדה לא נכח בעת הדיון בהתנגדות בוועדה ועמדת הוועדה באה אפוא על יסוד התכנית עצמה ונספח התחבורה. זאת ועוד: המשיבים 2-1 הודו כי "היה מקום לפירוט נוסף של הנימוקים העומדים בבסיס ההחלטה" (סעיף 67 לתשובה). 19. עם זאת, לא מצאתי מקום לקבוע שיש בקשיים פרוצדוראליים אלה כדי להביא, בנסיבות המקרה, למתן הסעד המבוקש והוא בטלות ההחלטות שהתקבלו - אם כדי התגברות על השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי ואם כעניין של "תוצאה יחסית". ומדוע? 20. בכל הקשור ליועץ התחבורה של הוועדה, הרי שהוצג לפניי נספח התנועה המאושר (עת/1). לא היה חולק, שרוחב מיסעה של 5.5 מטרים, שהוא רוחב המיסעה במרבית דרך הגישה הפנימית, הוא רוחב סביר לדרך הגישה (העותר אף הסכים למשוך את העתירה אם רוחבה של הדרך כולה יהיה 6 מטרים, כמוצע בתכנית מש/1 (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 26-25)). טרונייתו של העותר הופנתה בעיקר לעיקול בו רוחב הדרך צר ועולה כדי 3.3 מטרים בלבד; עיקול שבו לא תתאפשר תנועה דו סטרית. כעולה מנספח התנועה, וכן מן ההסבר המפורט שבא בכתב התשובה של המשיבים 2-1, הפתרון התחבורתי שאושר על ידי יועץ התנועה כולל מקומות המתנה לרכבים בשני צידי קטע הדרך הבעייתי; וכן רמזור פנימי (אוטומטי) המנתב את התנועה ומבטיח שניתן יהיה לעשות שימוש בטיחותי גם בקטע זה של דרך הגישה. עוד הובהר, שהתכנית שאושרה משפרת את היבטי התחבורה הקיימים מכיוון שהיא מסדירה באופן סטטוטורי גישה למתחם, שעד כה לא הייתה גישה מוסדרת אליו. כיום, ניתן להגיע למתחם רק דרך חלקה ביעוד מגורים (הנמצאת בבעלות צד ג'), ובאופן שמהווה סיכון בטיחותי בשל חיבור עם שיפוע חריג לרחוב (רחוב המ"ג). כפי שטענו המשיבות 2-1, פתרונות אלה נלמדים מנספח התנועה עצמו. אין מדובר בנימוקים שנולדו בדיעבד לאחר הגשת העתירה בניסיון להצדיק את עמדת המשיבות. 21. אוסיף ואציין, שיועץ התנועה של לשכת התכנון המחוזית הופיע בדיון שהתקיים לפניי. יועץ התנועה הסכים, שהפתרון שהוצע ואושר בתכנית הוא אכן פתרון לא אידיאלי, כפי שקבעה גם הוועדה המחוזית עצמה בהחלטה; וכעולה גם מתשובת המשיבים 2-1, שציינה שהפתרון התחבורתי לצוואר הבקבוק הנקודתי בדרך הגישה אל המתחם (סעיף 38 לתשובה; סימון א' על פני התרשים עת/2) - הוא פתרון "מאולץ" (סעיף 46 לכתב התשובה). עם זאת, עמדתו המקצועית של יועץ התחבורה הייתה, שפתרון זה מספק את הצרכים הקיימים ואת נפחי התנועה הצפויים במתחם; נפחי תנועה בהיקף מוגבל (סעיף 42 לתשובה). עמדתו היא, שההרחבה הנוספת של הדרך אינה נדרשת כעת והיא תהא נדרשת בעיקר אם תאושר תכנית נוספת ותוגדל הבניה במתחם (בחלקות אחרות, וכפי שיובהר בהמשך). נציין עוד, שעל-פי כתב התשובה עמדת משיבים 2-1 באה על רקע מדיניות התכנון באזור התכנית, ובשים לב לעתודות הקרקע לבניה המוגבלות בעיר והצורך בניצולן היעיל - ובתוך כך הרצון להימנע מפגיעה בשטחים פתוחים. העולה מן המקובץ הוא, שקיימת בנדון עמדה מקצועית של מוסדות התכנון - שהוצגה לפניי במפורט, ועמדה גם לנגד עיני הוועדה בנספח התנועה שאושר על ידי יועץ התנועה. עמדה זו, על פניו, נותנת מענה סביר לקשיים הנטענים, ולמצער - לא עלה בידי העותר לשכנע, שמדובר בחריגה ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשות כאשר מדובר בשקילת שיקולים תכנוניים; ובוודאי בהינתן השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאמור לעיל. מעבר לטענה לקונית בעתירה, שדרך הגישה תהיה פקוקה בכל שעות היום, תקשה על הכניסה והיציאה מהמתחם ותגרום למטרדי רעש וזיהום - אין בעתירה פירוט של ממש. לא הובאו תשתית עובדתית ומקצועית לביסוס טענה זו, וגם בעמדתו של יועץ התחבורה מטעם העותר בוועדה המחוזית, כפי שהובאה בעתירה (נספח יב' לעתירה), לא באה התייחסות לעניין זה, ובכלל זה לא באה התייחסות לנפח התנועה הצפוי ולא בוססה עמדה שהתכנון והפתרונות שניתנו במסגרתו אינם מספקים. הטיעון בעתירה אינו מבוסס אפוא על עמדה סדורה ומקצועית. 22. על כך יש להוסיף, שבדיון שהתקיים לפניי הובהר, שקיימת תכנית נוספת לאזור הרלבנטי (מש/1), שבמסגרתה מתוכנן להרחיב את צוואר הבקבוק (המסומן א') לכיוון מערב. מדובר ביזמים אחרים שהגישו תכנית, שעל פיה תהא הרחבה של דרך הגישה לכדי 6 מטרים לכל אורכה. תכנית זו אומנם לא אושרה עדיין, אולם לפי המידע שנמסר לבית המשפט, צפוי להיות דיון בשאלת ההפקדה בתוך חודש-חודשיים. משמעות הדבר היא, שלא רק שהתכנית הקיימת כוללת פתרון סביר לבעיית ההצרה של הדרך - פתרון שאושר על ידי יועץ התנועה של הוועדה - אלא שעומדת על הפרק הרחבה נוספת של הדרך באמצעות תכנית בחלקה גובלת (מש/1). אף הובהר לפניי במפורש על ידי היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית, שהגם שלא ניתן לקבוע עתה את עמדת הוועדה המחוזית לגבי תכנית מש/1, הרי ש"העמדה התכנונית של לשכת התכנון של יועץ התנועה היא שבמסגרת אותם תכניות תידרש גם הרחבה של אותו צוואר בקבוק" (עמ' 7 שורות 27-26). 23. הנה כי כן, הגם שמקובלת עלי במידת מה עמדת העותר - שלה היו שותפים גם המשיבים 2-1 בטיעוניהם - שהיה מקום לפרט במסגרת החלטת הוועדה המחוזית בצורה מקיפה יותר את ההתייחסות להתנגדות העותר ולנימוקיו, הרי שבנסיבות העניין קושי זה אינו מקים עילת התערבות של בית משפט זה בהחלטת הוועדה המחוזית להסתמך על עמדת יועץ התנועה של הוועדה ועל התכנון שנעשה - והכל בשים לב לשיקול דעת הרחב של מוסדות התכנון ככאלה ולקושי השיהוי כאמור (ראו למשל, עע"מ 4897/06 בוקבוזה נ' עיריית ירושלים (פורסם באתר הרשות השופטת, 16.1.2008; עת"מ (י-ם) 12884-10-11 יהודה רחמים חברה לבנין בע"מ נ' ועדת המשנה לעררים (28.12.2011) והאסמכתאות שם)). הטענות בדבר סטיה מהנחיות 24. אוסיף ואציין, שלפני הוועדה המחוזית וגם לפניי נטענו טענות שונות שעניינן סטיה מהנחיות משרד התחבורה. אלא שגם טענות אלה, אינן מקימות עילה למתן הסעד המבוקש ובשים לב לקושי השיהוי שלעיל. אפרט: 25. אשר לטענות בעניין סטייה מהוראות משרד התחבורה לתכנון רמפה חד סיטרית לחניון, המשיבים טענו לפניי, שמדובר בהנחיות שאינן רלבנטיות, לא רק בגלל שדרך הגישה בכלל אינה מהווה חלק מהכניסה לחניון, אלא גם משום שהכניסה לחניון תבוצע לא באמצעות רמפה אלא באמצעות מעלית חניה. טענות אלו של המשיבים לא זכו למענה של ממש מפי העותר, ולא מצאתי לקבל את טענתו, שהתכנון חורג מההנחיות. גם עיון בנספח החניה שצירף העותר (נספח א' לעתירה) אינו תומך בטענתו. 26. הובהר עוד בכתב התשובה, שהכניסה לחניון משופרת "לאין ערוך" מהתקן הנדרש בהנחיות היות שבתכנית מתוכננות שתי מעליות חניה עבור 75 חניות בעוד שהנחיות משרד התחבורה מתייחסות לצורך במעלית חניה לכל 100-70 תאי חניה (נספח א' לתשובת המשיבות 2-1). תשובת המשיבים 2-1 כוללת גם מענה מספק בכל הקשור לאפשרות הקיימת בדרך הגישה לצורך סיבוב כלי רכב, ובכלל זה האפשרות לעשות כן בכניסה לחניון. זאת, בשים לב לכלל השיקולים הנ"ל, ובשים לב לכך שהמערער לא טען, לא כל שכן לא ביסס טענה, שהנחיות משרד התחבורה הן מחייבות ומהו מקורן הנורמטיבי. עמדת המשיבות היא, שהנחיות אלה אינן מחייבות. יצוין, כי עיון בקובץ ההנחיות אליהן הפנה העותר בדיון שהתקיים לפניי (הנחיות לתכנון רחובות בערים - תנועת רכב מנועי - מאי 2011), מעלה, שלפי ההנחיות עצמן - אין מדובר בהנחיות מחייבות. בחוברת ההנחיות עצמה נכתב, שמטרת ההנחיות היא יצירת מסגרת מנחה לתהליך התכנון (עמ' 22), וכי הן אינן מבקשות להגביל את פתרונות התכנון, אלא, בין היתר, לתת כלי תכנון וחשיבה בידי המתכנן ולסייע במתן פתרון למקרה הקונקרטי (עמ' 27). באופן ספציפי צוין בחוברת ההנחיות, ש"במקרים בהם ההנחיות מציינות ערכים מזעריים או ערכים מרביים לתכן של המרכיבים השונים, אין לראות בכך המלצה למתכנן להיצמד לערכים גבוליים אלה... יש לזכור, כי הנחיות אינן מסוגלות לצפות את כל התנאים האפשריים, ולכן הן בגדר המלצות והן אינן מהוות תקן או חוק" (עמ' 28). 27. הוא הדין בכל הנוגע לטענת העותר בדבר מרחק החיבור המוצע בתכנית לרח' המ"ג לצומת הקרוב, שאינו תואם, לדברי העותר, את הדרישה למרחק של 50 מטרים לפחות בין צמתים. תשובת המשיבה הייתה, שהתכנית אך מסדירה ומשפרת מבחינה בטיחותית ותחבורתית את החיבור הקיים היום. גם לעניין, ובכלל זה לטענה לשיפור המצב הקיים, זה לא היה מענה בפי העותר. 28. טענה נוספת שמצאה מענה מספיק בכתב התשובה, בנסיבות המקרה שלפניי, היא שינוי במספר החניות. משיבים 2-1 הסכימו בכתב התשובה, שנפלה אמנם טעות בעניין מספר החניות בתכנית כאשר הוועדה אישרה 51 חניות ואילו החניון צפוי לשרת 75 כלי רכב. אולם הובהר בכתב התשובה, שהיקפי החניונים לא שונו ולא התווספו זכויות בניה. עוד הובהר, שנספח החניה בו מצוינים מספרי החניות הוא נספח מנחה בלבד ומספר החניות ייקבע בהתאם לתקן החניה התקף (סעיף 6.14.ב לתכנית); וכי הפתרון התחבורתי שאושר על ידי יועץ התנועה מתאים גם לחניון שיכלול 75 כלי רכב. בעמדה מקצועית זו לא מצאתי להתערב - לא לגופה, ולמצער לא בגדרי עתירה זו על המסגרת הדיונית בה מצויים אנו בשל מחדלי העותר. 29. העולה מן המקובץ הוא, אפוא, ככל שדברים אמורים בהחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, בה נדחתה התנגדותו של העותר ואושרה התכנית מושא העתירה בתנאים שונים, שאין עילה להתערבות בהחלטה זו - בשל השיהוי ואף לגופו של עניין. אין בפגמים הנטענים - ובעיקר בקושי הנטען לעניין העדר התייחסות במהלך הדיון עצמו של יועץ התנועה להתנגדות כמו גם הנמקה חלקית של הוועדה בדחיית ההתנגדות - כדי להצדיק בנסיבות העניין התערבות בהחלטת הוועדה המחוזית על שיקול דעתה הרחב בעת הזו; או למתן הסעד המבוקש. זאת, בחלוף זמן כה ניכר; ובהתקיים שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי. זאת, גם בהינתן הנימוקים שבאו לפניי בכתב התשובה, שנתמכים בנספח התנועה. על כך יש להוסיף גם, שמלכתחילה נפל פגם נוסף בהגשת העתירה וזאת משעה שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לא צורפה כמשיבה לעתירה (ראו, עת"מ (י-ם) 8459/08 עפאנה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (2.8.2008); עת"מ (י-ם) 1046/07 עיסא נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (26.12.2008); עת"מ (י-ם) 1166/09 אברהים גודה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (5.8.2009)) כאשר גם לכשל דיוני זה לא בא מענה מפי בא-כוח העותר. אי מתן רשות לערור למועצה הארצית 30. לבסוף יש לציין, שלא מצאתי עילה להתערב בהחלטה הנוספת שנתקפה בעתירה כאמור - היא החלטתה של יושבת-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה; החלטה בה לא הוארך המועד להגשת רשות לערור וגם לא ניתנה רשות לגופו של עניין. בכל הקשור במועד - הרי שאין חולק שהפניה נעשתה באיחור ביחס לקבוע בדין. כך, אפילו מן המועד בו העותר ציין שידע על החלטת הוועדה המחוזית (יוני 2012). כך גם - קל וחומר - משעה שלא נסתרה לפניי הטענה לפיה העותר ידע - ולו באמצעות בא כוחו - על החלטת הוועדה המחוזית עוד מחודש פברואר 2012. אין עילת התערבות גם - בשים לב לכך שגם העתירה לבית משפט זה על ההחלטה שניתנה בבקשה (מיום 14.8.2012; ושהומצאה ביום 22.8.2012) - הוגשה בשיהוי. אף לגופו של עניין, אין עילת התערבות בהחלטה, משעה שאכן מדובר בעניין נקודתי שעל פניו אינו מצדיק מתן רשות ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה (ראו עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז ירושלים (פורסם באתר הרשות השופטת, 13.3.2002); עת"מ (י-ם) 35644-03-10 פרי הר אגודה שיתופית בע"מ נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (6.7.2010)). התוצאה 31. התוצאה היא אפוא כי דין העתירה להידחות וכך אני מורה. העותר ישא בשכר טרחת עו"ד והוצאות המשיבים 2-1 וכן 9-3 בסך של 10,000 ₪ לכל קבוצה, ובסך הכל 20,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתכנית מתאר