דוגמא לפסק דין בנושא התנגדות לתכנית מתאר מחוזית: מבוא עתירה מנהלית בה מבוקש להורות על ביטול החלטת הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב (להלן: "הועדה המחוזית") מיום 12.1.09, אשר דחתה את התנגדויות העותרים, תושבי רמת השרון, לתוכנית רש/ 892/ א/ 1 - "דרך השרף" (להלן: "התכנית"), זאת לאחר שהוועדה המחוזית אישרה את התכנית ונתנה לה תוקף, תוך עריכת תיקונים שונים, כמפורט בהחלטה (להלן: "החלטת הועדה המחוזית"; נספח ע/1 למוצגי העותרים); כן מבוקש להורות לועדה המחוזית ליזום עריכת תכנית מתאר מקומית הכוללת, כמקשה אחת, תכנון מפורט של דרך השרף ושל הפארק העירוני הראשי העתידי, שבסמיכות לתוואי הדרך. לחלופין, מבוקש להתלות את אישור התכנית, לבטל את החלטת הגב' גילה אורון, יו"ר הועדה המחוזית מיום 1.3.09, אשר דחתה את בקשת העותרים לקבלת רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית (להלן: "החלטת יו"ר הועדה המחוזית"; נספח ע/2), וכן להתיר להם לערור על אישור התכנית בפני המועצה הארצית. התכנית בה עסקינן נוגעת לרחוב השרף ברמת השרון, המצוי בתחום אזור חקלאי וגובל, בין היתר, בשכונת נווה רום. התוכנית מציעה הארכה והרחבה של רחוב השרף, בקטע שבין רחוב סוקולוב ממזרח לדרך המחנות ממערב, זאת באמצעות שינוי יידוע משטח חקלאי לייעוד דרך. כמו כן, התכנית קובעת רצועת שצ"פ (שטח ציבורי פתוח) לכל אורך הדרך, רחוב משולב לאורך חלקה וקביעת הוראת לביצוע בשלבים. במסגרת העתירה, הוגשה בקשה למתן צו ביניים (בש"א 31300/09). שנדחתה בהחלטה מיום 25.8.10 ע"י כב' הש' ברוש תוך חיוב העותרים בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ לפי תוצאות ההליך העיקרי. ביום 2.10.11, לאחר שהצדדים סיימו את מלאכת הגשת סיכומיהם (לרבות הגשת סיכומי תשובה מטעם העותרים), הגישו העותרים שתי בקשות שונות: הראשונה, להפרדת הדיון בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בצו הביניים מן ההליך העיקרי; והשנייה, להחזרת הערובה והפיקדון הכספי בסך 100,000 ₪ שהופקדו על ידם במסגרת הליכי צו הביניים. על כן, בהחלטות בבקשות אלו יוכרעו גם כן במסגרת פסק הדין. תמצית טענות העותרים העותרים טוענים, כי דבקו פגמים בהליכי תכנון התכנית, וזאת החל בשלב הדיונים על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון (להלן: "הועדה המקומית"), אשר יזמה והגישה את התוכנית, וכלה בקבלת ההחלטות כמפורט לעיל. בתמצית, העותרים מלינים על התווית הדרך בסמיכות מיידית לבתי מגורים צמודי קרקע (להלן: "התוואי הצפוני"), וזאת בהתעלם מחוות דעת מקצועיות שהוגשו על ידם, לרבות חוות דעת אורבנית, חוות דעת סביבתית וחוות דעת תברואתית. כן טוענים העותרים, כי מוסדות התכנון התעלמו מחוות דעת תחבורתיות, שלפיהן קיימת עדיפות מובהקת להתווית הדרך, על מאפייניה, כדרך עורקית מטרופולינית רבת נתיבים בתוואי דרומי, המרוחק מבתי המגורים, אשר מקביל לתוואי דרך ארצית מס' 5 (להלן: "התוואי הדרומי"), המאפשר, לטענתם, נגישות נוחה ובטיחותית לפארק העירוני הראשי המוצע בתמ"מ 5, בסמוך לתוואי דרך השרף, ומבלי לפגוע באיכות חיי תושבי השכונה והסמוכה ובבריאותם. עוד נטען, כי התוואי הדרומי אף נבחר בעבר על ידי הועדה המקומית, אולם היא בחרה לסטות ממנו, ללא הנמקה, ואף לא ייחסה חשיבות לעמדת מהנדס העיר ומתכנן הכביש, שלפיה קיימת עדיפות לתוואי הדרומי. לשיטת העותרים, מוסדות התכנון, ובראשם הועדה המחוזית, התעלמו, שלא כדין, מנתונים מהותיים ומחוות הדעת המקצועיות שהונחו בפניהם, ועל כן הם לא הפעילו שיקול דעת ראוי בהחלטותיהם. בנוסף, נטען כי החלטת הועדה המחוזית בדבר אישור התכנית אינה החלטה שקולה, מידתית ומאוזנת, וכי היא חורגת ממתחם הסבירות, כך שעסקינן בעילות מנהליות מובהקות, המצדיקות ואף מחייבות התערבות שיפוטית. בכלל זה טוענים העותרים, בין היתר, כי הצגת דרך השרף וההתייחסות אליה כאל דרך מקומית גרידא מנוגדת לסיווגה הנורמטיבי והמחייב בתמ"מ 5 כדרך עורקית מטרופולינית; הועדה המקומית לא גיבשה נתונים בדוקים ואמינים בין לגבי בחירת התוואי המבטיח את תפקודה המיטבי של הדרך ובין לגבי ההשכלות האקולוגיות של מיקום תוואי הדרך על תושבי הסביבה בנושאי רעש, זיהום אויר ובריאות; הועדה המקומית נמנעה מלגבש נתונים אמינים לגבי ההשלכות הכלכליות של מיקום תוואי הדרך ולא בחנה בחינה מושכלת את תועלתה מול עלותה; קיים חשש שלפיו הועדה המקומית שקלה שיקולים זרים והושפעה מלחצים שהופעלו עליה על ידי חקלאים המחזיקים בחכירה במרבית השטח המיועד לפארק העירוני, וכן כי הפרדת תכנון דרך השרף מתכנון הפארק העירוני חורגת ממתחם הסבירות. תמצית טענות המשיבות - הועדה המחוזית, יו"ר הועדה המחוזית והועדה המקומית מנגד, טוענות המשיבות, כי ההחלטות התקבלו כדין, לאחר שטענות העותרים נבחנו לעומקן על ידי המשיבות, לאחר היוועצות במומחים מטעמן, וכן על פי הנחיות משרדי הממשלה הרלוונטיים. נטען, כי דרך השרף מותוות בתמ"מ 5, כדרך עורקית מטרופולינית הנותנת מענה תנועתי בכיוון מזרח מערב, כאשר מיקומה המדויק של דרך השרף אינו מתווה בתמ"מ, אלא טעון תכנון מפורט, כפי שבוצע בתוכנית דנא. התכנית משקפת אינטרס ציבורי חיוני לעיר רמת השרון ולציבור משתמשים רחב, כהשלמה למערך הדרכים באזור, וכי במסגרת ההחלטה איזנה הועדה המחוזית בין האינטרס הציבורי האמור לבין אינטרס העותרים, המתגוררים בסמוך לדרך השרף, תוך מתן פיתרונות למזעור הפגיעה מן הדרך, ככל שניתן. כך, קבעה התכנית כי תשמר רצועת שצ"פ ברוחב של 17 מטרים, אשר תפריד בין בתי המגורים לבין דרך השרף, וכן נקבעו הוראות בעניין ביצוע מיגון אקוסטי, על דרך הקמת קיר אקוסטי, ועל דרך קביעת מיגון דירתי במידת הצורך, כאשר תכנונו המפורט של המיגון האקוסטי יועבר לאישור המשרד להגנת הסביבה כתנאי לתחילת העבודות. הועדה המחוזית אף החליטה לקבל את אחת ההתנגדויות בחלקה, בקובעה כי בשלב א' של התכנית קטע הכביש הבנוי והמתפקד, הנמצא מזרחית לרח' הלבונה, יוסט 17 מטרים דרומה (ברוחב זכות של 12 מטרים), כך שתתאפשר הקמת רצועת השצ"פ, והמיגון האקוסטי מצפון לתוואי זה, כבר בשלב א' של התכנית. באופן זה, יורחק למעשה קטע הדרך מן השכונה, כך שהקמת שלב א' של התכנית תשפר את מצבם של המתגוררים בסמוך לקטע הכביש האמור. נטען, כי החלופה המוצעת על ידי העותרים לקביעת התוואי הדרומי נשקלה על ידי הועדה המחוזית, אשר סברה כי הדרמת הדרך והרחקתה עוד יותר מן הבתים תפגע בתכנונו העתידי של הפארק העירוני, תחלק אותו לשניים ובכך תפגע באפשרות לתכננו כפארק רציף לכל אורכו. עוד נטען, כי עיקר טענות העותרים מכוונות נגד שיקול דעת תכנוני, בנושאים מקצועיים תכנוניים, וכי העותרים לא הצביעו על כל עילה להתערבות בהחלטות הועדה המחוזית ויו"ר הועדה המחוזית, על פי אמות המידה לביקורת על החלטות מנהליות. על כן, לשיטתם, יש לדחות את העתירה, בהתאם להלכה הנוהגת, לפיה אין בית המשפט שם שיקול דעתו תחת שיקול דעת מוסדות התכנון. לטענת המשיבות, העותרים העלו בסיכומיהם טענות חדשות שלא נזכרו בעתירה, ועל כן הן מהוות הרחבת חזית פסולה; בעקבות תיקון מסמכי התכנית כמתחייב מהחלטת הועדה המחוזית, פורסמה התוכנית למתן תוקף (י"פ מיום 14.9.09, בעמ' 5775), ומשכך תוקפה כשל דין; דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, אי צירוף צד נחוץ, חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים. דין העתירה להידחות. לא ניתן להתעלם מן העובדה כי העתירה הוגשה בחלוף המועד, שלא במסגרת סד הזמנים הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), שלפיה: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". כפי העולה מנספחים ע/1 ו- ע/2 למוצגי העותרים, החלטת הועדה המחוזית הומצאה במשרד ב"כ העותרים ביום 22.1.09, בעוד שהחלטת יו"ר הועדה המחוזית (שלא לאפשר ערעור) הומצאה ביום 5.3.09. אף על פי כן, העתירה הוגשה רק ביום 27.4.09. בידי העותרים לא היה כל הסבר מניח את הדעת למחדל זה. אף על פי כן, העתירה לא תידחה על הסף אלא לגופה. כלל נקוט הוא, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת שלהן. הנטייה היא, אפוא, שלא להתערב בהחלטות רשויות התכנון אלא מקום שנפל בהן פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון (1996)). בבג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (2011) נקבע: "כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות; אכן, "התפקיד והסמכות לקדם את האינטרס הציבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והנסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאינטרס הציבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות" (השופט זמיר ב-בג"ץ 4140/95 סופר-פארם (ישראל) בע"מ ואח' נ' מינהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999))... כך ככלל, וכך מקום שבו הרשות המוסמכת היא אחת מרשויות התכנון... אכן, בית המשפט במהותו לא נועד לשמש מוסד מתכנן, והוא אינו "מוסד תכנון עליון" העומד מעל למוסדות התכנון המנויים בחוק (בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633 (1994) (להלן: ענין טריידט); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004) (להלן: ענין מילובלובסקי)). תפקידו הוא לבחון האם נפל פגם חוקי בדרך התנהלותו ובאופן הפעלת שיקול דעתו של מוסד התכנון" (פסקה 68 לפסק הדין, ההדגשות שלי - צ.צ). ראו גם בג"צ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (2004): "כפי שנאמר פעמים רבות, בית-המשפט, בין בית-המשפט הגבוה לצדק ובין בית-המשפט לעניינים מינהליים, איננו מוסד תכנון עליון העומד מעל מוסדות התכנון השונים המנויים בחוק, על-כן לא יתערב בית-המשפט בהחלטות תכנוניות, אלא אם נתגלה פגם דיוני המצדיק התערבות, ולא יחליף את שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת וישים תחתיו את שיקול-דעתו שלו, אלא אם ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם דומה" (פסקה 9 לפסק הדין). במקרה דנא, לא נמצא כי נפל פגם בשיקול הדעת של הועדה המחוזית בעת קבלת ההחלטה מיום 12.1.09, המצדיק את התערבות בית המשפט: לעותרים ניתנו מספר הזדמנויות לפרט ולהבהיר את הסתייגויותיהם מן התכנית - הן באמצעות הגשת ההתנגדויות לתכנית, הן באמצעות שמיעת העותרים בדיון מיום 8.9.08 בפני ועדת משנה ב' להתנגדויות (פרוטוקול הדיון, האוחז 90 עמודים, צורף כנספח ח' לתגובת המשיבות 1 ו- 2), והן באמצעות קבלת תגובת העותרים בכתב לחוות דעת הסביבתית אקוסטית מטעם הועדה המחוזית ולתגובת הועדה המקומית אשר נשמעה בדיון; העותרים מימשו הזדמנויות אלו במלואן, תוך שהם מצרפים להתנגדות ולהשלמת ההתנגדות חוות דעת שונות; ההחלטה מיום 12.1.09 התקבלה לאחר שכל טענות העותרים זכו למענה במסגרתה, לרבות טענותיהם בדבר ייצור עומסי תנועה בלתי סבירים; קיומה של סכנה בטיחות להולכי רגל ולתושבים המתגוררים בסמיכות לדרך השרף; יצירת מפגעי ומטרדי רעש; הגברת זיהום האוויר; פגיעה באיכות חיי התושבים; הכנת תסקיר השפעה על הסביבה; מתן מענה אקוסטי; קבלת פיצוי כספי לבעלי הקרקע; ירידת ערך המקרקעין ופגיעה בזכות הקניין. ודוק: ההחלטה התקבלה לאחר היוועצות עם יועצי התנועה והסביבה של הועדה המחוזית וקבלת חוות דעת אקוסטית סביבתית, אשר התבססה על תחזיות תנועה שהסתמכו על היקף השימושים המרבי הצפוי באזור; בכל הנוגע לטענת העותרים בדבר התוואי הדרומי, הוכח כי חלופה זו נשקלה על ידי הועדה המחוזית, ונדחתה לאחר בחינת מכלול השיקולים הציבוריים הרלוונטיים, כאמור בהחלטה: "... בשל תצורתו של השטח המיועד לפארק, כל הסטה של הכביש דרומה תפגע באפשרות לתכנון פארק במקום ו/או באיכויות הנדרשות לתכנונו ברצף אחד ובמקטע אחד. לפיכך, מיקומו של הפארק יוצר מגבלה תכנונית אשר מבטלת למעשה חלופות אחרות, לרבות כאלה שנבחנו בעבר..." (סעיף 1.1 להחלטה). הנה כי כן, ההחלטה מביאה בחשבון את האינטרס הציבורי בכללותו, ולא רק את האינטרס הפרטי של העותרים. משלא הוכח כי הוועדה המחוזית נתנה משקל לא ראוי לאינטרס כלשהו או התעלמה מאינטרס אחר, המסקנה היא כי החלטתה נופלת במתחם הסבירות; אחת מן ההתנגדויות אף התקבלה על ידי הועדה המחוזית, ונקבע כי קטע הדרך הבנוי ומתפקד יוסט דרומה ויורחק מבתי המגורים של העותרים, וזאת בנוסף להוראות שנקבעו בתכנית בעניין שמירת רצועת שצ"פ (היוצרת הפרדה בין בתי המגורים לבין דרך השרף), ובעניין ביצוע מיגון אקוסטי כתנאי לתחילת העבודות, אשר מטרתן מזעור הפגיעה בעותרים. כמו כן, לא נמצא לנכון להיעתר לסעד החלופי כמפורט בעתירה, הנוגע להחלטת יו"ר הועדה המחוזית מיום 1.3.09 הדוחה את הבקשה למתן רשות ערר למועצה הארצית. סעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כי על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור בפני המועצה הארצית, ברשות יו"ר הועדה המחוזית, מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה. בעמ"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים (2003) וכן בעע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז (2009), קבע בית המשפט העליון כי על מנת שתינתן רשות ערר למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה. בהתאם לאמת מידה זו, החלטת יו"ר הועדה המחוזית, עומדת אף היא במתחם הסבירות, לאחר שבהחלטה נקבע כי אין לתוכנית השלכה רוחבית במישור הארצי או המחוזי, כי היא אינה מעוררת מחלוקת ציבורית קשה המצדיקה מתן רשות ערר למועצה הארצית, וכי הבקשה אינה מגלה נימוקים חדשים שלא נדונו בפני ועדת המשנה להתנגדויות. כאמור ברישת פסק הדין, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, הגישו העותרים שתי בקשות שעניינן הפרדת הדיון בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בצו הביניים מן ההליך העיקרי והחזרת הערובה והפיקדון הכספי שהופקדו על ידם במסגרת הליכי צו הביניים. גם בקשות אלו, דינן להדחות. באשר לבקשה בדבר הוצאות הבקשה בצו הביניים, יובהר כי העותרים לא מצאו לנכון להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת ברוש מיום 25.8.10, וזו הפכה חלוטה. יתרה מכך, העותרים הגישו בקשה לעיון מחדש בהחלטה, אשר נדחתה על ידי כב' השופטת ברוש בהחלטתה מיום 17.10.10, שבה נקבע: "לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין אני דוחה את הבקשה לעיון מחדש. איני יושבת כערכאת ערעור על החלטותי. הדרך לתקוף את החלטתי, בהעדר שינוי נסיבות, הוא בערעור לבית המשפט העליון. לא נפלו כל טעויות סופר בהחלטתי, המצדיקות הענות לבקשה לתיקונים...". מיותר לציין, כי אף מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על ההחלטה. על כן, בקשת העותרים כי בית המשפט "ישנה" או "ישקול מחדש" את ההחלטה - אינה במקומה, ודינה כאמור, דחייה. מעבר לכך, העותרים אף לא הצביעו על נסיבות המצדיקות היענות לבקשה, ומקל וחומר - נוכח מועד הגשתה, כחצי שנה לאחר הגשת סיכומי תשובה מטעם העותרים. באשר לבקשה להחזרת הערובה והפיקדון הכספי, יובהר כי אלה הופקדו בקופת בית המשפט בהתאם להחלטת כב' השופט אלטוביה מיום 2.4.10, כתנאי לכניסת צו הביניים הארעי לתוקפו ולצורך הבטחת נזק שייגרם למשיבות מהוצאת הצו, בהתאם לתקנה 9(ו) לתקנות, הקובעת כי: "בית המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך אחר שיראה לבית המשפט לנכון, בנסיבות העניין". כאמור, צו הביניים הארעי בוטל בהחלטת השופטת ברוש מיום 25.8.10, דהיינו - כמעט חמישה חודשים לאחר מתן הצו הארעי, כאשר אין חולק כי עם מתן צו הביניים הארעי הופסקו עבודות בשטח לסלילת שבילים לרוכבי אופניים. המשיבות 1 ו-2 הותירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, בעוד שהמשיבה 3 התנגדה לבקשה, בין היתר, טענה כי נגרם לה נזק בשל הוצאת הצו הארעי, לאחר שעוכב ביצוען של העבודות ונעצרו כלי עבודה מכניים שהיו בשטח. מאחר ומאז ביטול הצו הארעי חלפו שנתיים, ומשיב 3 לא מצא לנכון לנקוט פעולות לחילוט הפיקדון, אינני מוצאת לנכון להמשיך ולעכבו בקופת ביהמ"ש. סוף דבר העתירה, אפוא, נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבות 1-3 ביחד, ושכ"ט באי כוחם בסך כולל (הכולל גם הוצאות שנפסקו בהחלטת כב' השופטת ברוש מיום 25.8.10) של 70,000 ₪. ניתן לחלט את סכום ההוצאות ושכה"ט כמפורט לעיל לטובת משיבים 1-3 מכספי הערובה והנותר יוחזר לעותרים. תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתכנית מתאר