במכתבו מיום 23.9.09 דחה הנתבע את התביעה, מן הטעם שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת למעסיקָהּ וכן מן הטעם שהתובעת לא עבדה 6 חודשים מלאים לפחות בעבודה נדרשת. דוגמא לפסק דין בנושא ותק חצי שנה לצורך עבודה מועדפת: לפנינו תביעת התובעת, לתשלום מענק עבודה מועדפת. התובעת השתחררה משירות סדיר בצה"ל ביום 23.10.08. התובעת הגישה לנתבע ביום 7.7.2009 תביעה לתשלום מענק עבור עבודה מועדפת כחיילת משוחררת לפי הוראות סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי וגם - החוק). במכתבו מיום 23.9.09 דחה הנתבע את התביעה, מן הטעם שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת למעסיקָהּ וכן מן הטעם שהתובעת לא עבדה 6 חודשים מלאים לפחות בעבודה נדרשת. מכתב זה הוא מושא התביעה שלפנינו. יצוין כי התובעת אמנם צרפה לתביעתה גם את מכתב הנתבע אשר דחה את תביעתה לתשלום דמי אבטלה, מן הטעם שלא התקיימו בינה לבין מעסיקה יחסי עובד ומעביד ולא ניתן לראות בתקופת העבודה, כתקופה בה היא היתה מבוטחת בביטוח אבטלה, מה גם שהיא לא צברה תקופת אכשרה נדרשת המזכה בדמי אבטלה. ברם התובעת בתביעתה, תצהירה וסיכומיה לא תבעה כלל תשלום דמי אבטלה. משכך איננו מוצאים כל מקום לדון בשאלת זכאותה של התובעת לדמי אבטלה. עיקר טענות התובעת מיום 28.10.08 ועד ליום 31.5.09 התובעת הועסקה כעובדת שכירה בחברת קים כימיקלים ישראל תעשיות בע"מ - חברה שהינה בבעלותו של אביה (להלן גם - החברה). החברה עוסקת בייצור ושיווק של חומרי ניקוי לרבות בדיקת החומרים ואריזתם. התובעת עבדה בייצור חומרי ניקוי, עבודה שהיתה חלק מהפעילות של החברה. כמו כן היא היתה כפופה בעבודתה לאביה ולאחיה, העובדים בחברה, ועבדה 5 ימים בשבוע בין 7 ל- 9 שעות. התובעת פוטרה עקב צמצומים בחברה, במיוחד עקב הפסקת ההתקשרות בין החברה לקפה "גרג". אין בקרבה משפחתית כדי למנוע קיומם של יחסי עובד ומעביד. עיקר טענות הנתבע מהחקירות אשר נערכו על ידי הנתבע עולה כי בין התובעת לאביה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. התובעת אינה עונה להגדרת עובדת שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי: השכר ששולם לה לא היה ריאלי, אלא היה גבוה ביחס לעובדים אחרים; התובעת לא החליפה עובד כלשהו בעבודה בחברה ולא הוחלפה ע"י עובד אחר. התובעת הועסקה בחברה רק הואיל והיא הבת של בעל החברה. תביעתה של התובעת לתשלום מענק בגין עבודה מועדפת נדחתה לפי הוראת סעיף 174(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי, הואיל והיא לא היתה עובדת ולא התקיים בה התנאי של עבודה במשך 6 חודשים מלאים לפחות בעבודה מועדפת. דיון והכרעה סעיף 174 לחוק, מכוחו משולם מענק לעבודה מועדפת קובע כי: "(א) בסעיף זה - "עבודה מועדפת" - עבודה במקום עבודה או בסוג עבודה כמפורט בלוח ח', ובלבד שלגבי אדם פלוני העבודה אינה עבודה מתאימה כאמור בסעיף 165 (א) ו- (ב); ........... (ב) מבוטח שמתקיימים בו כל אלה זכאי למענק כאמור בסעיף קטן (ג): (1) אילו התקיים בו האמור בסעיף 163(א), הוא יהיה זכאי לדמי אבטלה; לענין זה, יראו חייל כזכאי לדמי אבטלה, אף אם לא השלים את תקופת האכשרה כאמור בסעיף 161; (2) הוא עבד שישה חודשים לפחות, מתוך שנתיים מיום שחרורו משירות סדיר על פי חוק שירות ביטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, בעבודה מועדפת והוכיח להנחת דעתו של פקיד התביעות כי עבד כאמור בעבודה מועדפת....". תכלית תשלום המענק היא הפניית חיילים משוחררים לעבוד בסוגי עבודות בלתי מקצועיות בעיקר, בשל נחיצותם למשק המדינה וכלכלתה, במקומות עבודה ובענפי עבודה הסובלים ממחסור כרוני בעובדים. סעיף 1 לחוק מגדיר עובד כדלקמן: " 'עובד' - לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, 'בן משפחה' - אחד ההורים, ילד, נכד אח או אחות". השאלה העומדת להכרעתנו היא, אם כן, האם בין התובעת לחברה שבבעלות אביה התקיימו יחסי עובד ומעביד. בשים לב לתשובה לשאלה זו ייקבע האם התובעת זכאית לתשלום מענק בגין עבודה מועדפת, אם לאו. התובעת אינה טוענת להעסקתה באופן אישי על ידי אביה וטענתה הינה להעסקתה על ידי החברה שבבעלותו. עם זאת, בנסיבות העניין נכון לבדוק את השאלה בדבר היותה של התובעת עובדת גם לפי ההגדרה המרחיבה שבסעיף1 לחוק. הלכה פסוקה היא כי קרבה משפחתית ו/או פעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, אין בה בפני עצמה כדי למנוע קיומם של יחסי עובד ומעביד ויש להתחקות אחר מהות היחסים. עם זאת, כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עובד ומעביד, הם קרובי משפחה, הלכה פסוקה היא כי על בית הדין לבחון בקפידה את טיב היחסים שנוצרו: האם מדובר בעזרה משפחתית או שמא מדובר בקשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות (ר' עב"ל 78/08 מגרה יעקב - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.4.08; עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו 603). לצורך מענה על שאלה זו יש לבחון, בין היתר, את מסגרת שעות העבודה, תשלום שכר ריאלי, תשלום זכויות סוציאליות וכד'. בנוסף, ונוכח ההגדרה המרחיבה בסעיף 1 לחוק, קבע המחוקק 2 תנאים מצטברים בהם גם אם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד במובן המקובל, בן המשפחה ייחשב עובד של מעסיקו בעסק המשפחתי: האחד, עבודה סדירה והשני, אילולא נעשתה העבודה על ידי בן המשפחה, היא היתה נעשית בידי עובד אחר. הנטל להוכיח כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית וולנטרית, אלא הינם יחסי עובד ומעביד, מוטל על מי שטוען לקיומם של יחסי עובד ומעביד (ר' עניין אורלי יהלום שלעיל; דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי - כץ, פד"ע ה 31. מן הכלל אל הפרט: יישום הכללים שהתוותה הפסיקה במקרה שלפנינו מעלה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה קיומם של יחסי עובד ומעביד בינה ובין החברה שבבעלות אביה. נסיבות תחילת עבודתה של התובעת בחברה וסיומן ומהימנות העדויות בהודעתה לחוקר טענה התובעת כי היוזמה להתחיל לעבוד בחברה היתה שלה. בחקירתה הנגדית עמדה התובעת על טענתה כי תחילת עבודתה היתה ביוזמתה וכאשר נשאלה מדוע רצתה לעבוד דווקא אצל אביה השיבה כי: "ת. כי אני כל הזמן רואה אותו עובד. דיברתי עם אחי והוא אמר לי שאפשר להתקדם בעבודה. אני רואה שהמשכורת של אחי היא גבוהה ורציתי להחליף את אבי במפעל לאחר שהוא יפרוש" (ר' עמ' 5 לפרוטוקול ש' 3-1). בסיום חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה על ידי בית הדין כיצד היא מסבירה את העובדה שהיא לא עובדת כיום בחברה, אלא לומדת נוכח רצונה להחליף את אביה השיבה: "... לאחר שפוטרתי חשבתי על החיים שלי ועל העתיד שלי, ורציתי ללמוד ועדין אני לא יודעת מה אני אעשה בהמשך. לפני שעבדתי אצל אבי עדיין לא ידעתי מה אני רוצה, האם אני רוצה ללמוד אם לאו" (ר' עמ' 7 לפרוטוקול ש' 3-1). מר חיים ברזילי, אביה של התובעת והבעלים של החברה טען בהודעתו לחוקר כי היוזמה להשתלב בעבודה בחברה היתה של התובעת ברם היא אינה עובדת אצלו יותר כי "היא ראתה שזה לא כל כך כדאי כי לא יכולה להתקדם הרבה". בהמשך הודעתו טען מר ברזילי כי הוא לא היה מעסיק את התובעת אם זו לא היתה בִּתּוֹ והוא בחר להעסיקה כדור המשך, אך לא בתור עובדת (ר' עמ' 1 להודעה, מוצג נ/3, ש' 11-9 ועמ' 2 ש' 26-24). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל מר ברזילי מדוע הוא החליט להעסיק את התובעת השיב כי : "הייתי צריך אותה" וכי: "הבת שלי הייתה נחוצה כי אני רוצה לצאת לפנסיה ואני רוצה שמישהו יחליף אותי, זו המטרה.." (ר' עמ' 8 לפרוטוקול ש' 21-13). מהמקובץ עולה כי עדויותיהם של התובעת ואביה בכל הקשור להשתלבותה ועתידה בחברה לא היו קוהרנטיות ונמצאו בהן סתירות, עובדה שיש בה להשליך על מהימנותם. הן התובעת והן אביה, העידו בהודעותיהם לחוקר ובתצהיריהם כי התובעת הועסקה עפ"י הסכם עבודה אשר כלל תניית סודיות. חרף זאת לא הוגש לבית הדין כל הסכם עבודה וזאת ללא כל הסבר (ר' עדותו של מר ברזילי בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 10-4, שם הוא לא הציג כל טעם לאי צירופו או הצגתו של הסכם העבודה). הלכה פסוקה היא כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו (ר' ע"א 548/78 שרון נגד לוי, פ"ד לה(1) 736, 760). הימנעותה של התובעת מלהציג את הסכם העבודה בינה לבין החברה - אשר לשיטתה נערך ונחתם וממנו ניתן היה להתרשם, לפחות לכאורה, על מסגרת ההתקשרות והזכויות כפועל יוצא מכך - פועלת לחובתה. נסיבות סיום עבודתה של התובעת בחברה אף הן מעלות סימני שאלה. עדויותיהם של התובעת ואביה בנושא לא נתמכו בראייה כלשהי ונמצאו בעינינו בלתי מהימנות. לטענת התובעת ואביה, התובעת פוטרה מחמת צמצומים בחברה. בהודעתה לחוקר לא ידעה התובעת להשיב האם עוד עובדים פוטרו במקביל לפיטוריה וכך גם בחקירתה הנגדית: "ש. כמה זמן עבדת שם? ת. 7-8 חודשים. אח"כ פוטרתי על ידי המעביד, חיים ברזילי, אבי. ש. למה הוא פיטר אותך? ת. כי היו צימצומים במפעל. ש. איפה מכתב הפיטורים? ת. קיבלתי מכתב פיטורים. ש. איזה צימצומים היו? ת. תשאל את המעביד. ש. האם הוא פיטר עוד עובדים חוץ ממך? ת. אני לא יודעת." (ר' עמ' 4 לפרוטוקול ש' 22-13). מר ברזילי טען כי הוא נאלץ לנקוט בצמצומים עקב סיום ההתקשרות בין החברה ל"קפה גרג" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול ש' 8-5). מר ברזילי לא הציג כל ראייה לסיום ההתקשרות עם קפה גרג, כמו גם דו"חות כספיים שיוכלו לתמוך בטענה כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים, אשר חייבו את פיטוריה של התובעת. התובעת גם היא לא הציגה ראייה כלשהי בדבר פיטורים של עובדים במקביל לפיטוריה או בסמוך לכך (ר' עמ' 8 לפרוטוקול ש' 14-10). לא זו אף זו, הטענה שהתובעת פוטרה מחמת צימצומים אינה מתיישבת עם עדותו של מר ברזילי בחקירתו הנגדית, לפיה הוא החליט להעסיקה על מנת שבבוא היום היא תוכל להחליפו והוא יוכל לפרוש מהעבודה (ר' עמ' 8 לפרוטוקול ש' 10-6, 21-15). לו באמת מר ברזילי ראה לנגד עיניו את המטרה שהתובעת תחליפו בחברה, הרי שהוא לא היה מוצא לנכון לפטר דווקא אותה, אלא עובד אחר. מכל האמור התרשמנו כי טיב היחסים שנוצרו בין התובעת לחברה, לא עלה כדי קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות, אלא קשר שנוצר לצורך תשלום מענק העבודה הנדרשת. זאת, לאור כל המפורט לעיל ובמיוחד נוכח תקופת ההעסקה הנטענת. מסגרת שעות העבודה בהודעתה לחוקר טענה התובעת כי מסגרת העסקתה היתה בשעות גמישות ולא קבועות. התובעת הוסיפה וטענה כי בד"כ היא עבדה מ- 9:00 בבוקר, 7 שעות בכל יום, 5 ימים בשבוע. התובעת טענה כי ביצעה רישום ידני של שעות עבודתה. לעומת זאת, בתצהירה טענה התובעת כי היא עבדה 5 ימים בשבוע, כ- 9 שעות ביום ואף מעבר לכך. התובעת לא צרפה לראיותיה את רישום שעות עבודתה שלטענתה ערכה באופן ידני. יצויין בהקשר זה כי בהתאם להלכה הפסוקה, מסירת ההודעה הראשונית הינה בעלת משקל גדול יותר מגרסה מאוחרת, זאת בשל היעדר תכנון והבאת הדברים כהוויתם. גרסה מאוחרת נוטה להיות יותר משופצת וזאת על מנת להשיג את הסעדים המבוקשים בתביעה (ר' דב"ע מח/42-0 ורטנסקי מיכאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ט 471). מר ברזילי טען בהודעתו לחוקר שהתובעת עבדה במסגרת שעות קבועה, 5 ימים בשבוע, בין 7 ל- 9 שעות ביום ולעיתים אף יותר. בנוסף נטען על ידו כי התובעת נרשמה ב"יומן העובדים". בתצהירו טען מר ברזילי כי התובעת עבדה 5 ימים בשבוע כ- 9 שעות ביום ואף מעבר לכך. מעבר לסתירות שעלו מעדויותיהם של התובעת ואביה, העובדה כי התובעת בחרה שלא להציג את רישום שעות עבודתה ו/או רישומה ביומן העובדים, פועלת לחובתה בהתאם לכלל עליו עמדנו לעיל, ולפיו כאשר בעל דין נמנע מלהציג ראיה התומכת בעמדתו ללא הצדק סביר, הימנעות זו מעמידה את החזקה כי לו הוצגה הראיה, היא היתה פועלת כנגדו. לאמור מצטרפת העובדה כי בתלושי השכר שהונפקו לתובעת לא מצויינים ימי ושעות עבודתה. בנסיבות אלה, מסגרת שעות עבודתה של התובעת לא הוכחה כדבעי ולבית הדין כלל לא ברור באיזה מסגרת דובר והאם היא היתה סדירה. תשלום השכר לשאלה זו נודעת חשיבות רבה נוכח העובדה שיחסי עובד ומעביד מאופיינים במתן תמורה עבור ביצוע עבודה. במסגרת שאלה זו נבחנות מספר שאלות משנה וביניהן: האם מדובר בתשלום שאופיו שכר עבודה קרי, האם היתה התאמה בין השכר לשעות העבודה, היותו של השכר ריאלי, תשלום תנאים סוציאליים וכד'. כמו כן תיבחן השאלה האם השכר שולם בפועל וכן אופן תשלום השכר. מהראיות עולה כי לתובעת הונפקו תלושי שכר בגין כל התקופה בה לטענתה היא הועסקה בחברה. בגין שלושת ימי העבודה בחודש אוקטובר 2008 צויין בתלוש השכר לחודש זה כי שולם לה סך של 1,036 ₪ ברוטו (1,000 ₪ נטו). בתלוש השכר של חודש נובמבר 2008 צויין כי שולם לתובעת סך של 7,000 ₪ ברוטו (6,551 ₪ נטו). בתלוש השכר של חודש דצמבר 2008 צויין כי שולם לתובעת סך של 7,000 ₪ ברוטו (6,109 ₪ נטו). בתלושי השכר לחודשים ינואר - מאי 2009 צויין כי שולם לתובעת סך של 7,000 ₪ ברוטו. כמו כן צויין כי החברה גילמה לזכות התובעת סך של 4,440 ₪ בגין שווי שימוש ברכב. סכום הנטו אשר צוין בתלושים עמד על סך של 5,219 ₪. בנוסף, מתלושי השכר עולה כי לא נזקפו לזכותה של התובעת ימי חופשה ולא נעשה כל רישום בנושא. בהודעתה לחוקר טענה התובעת כי השכר ששולם לה היה בסך של 10,000 ₪ נטו, אם כי היו חודשים בהם שולם לה שכר שונה (ר' עמ' 1 להודעה, מוצג נ/1 ש' 19-18). בפתח חקירתה הנגדית טענה התובעת כי היא הוטעתה על ידי החוקר מטעם הביטוח הלאומי שכן היא התייחסה לסכום השכר ברוטו. כאשר נשאלה התובעת בהודעתה כיצד נקבע שכרה וכיצד היא מסבירה ששכרה היה כה גבוה, השיבה לחוקר כי עליו להפנות שאלה זו לאביה. התובעת לא ידעה להשיב מה היה שכרם של העובדים האחרים בחברה. בדומה, כאשר נשאלה התובעת אודות הוצאות הרכב הגבוהות שגולמו בשכרה, השיבה כי יש להפנות שאלה זו לאביה (ר' עמ' 3-2 להודעה). עוד טענה התובעת בהודעתה לחוקר, כי היא קיבלה את שכרה בהעברה בנקאית ביום העשירי לחודש. בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה מי קבע את שכרה, השיבה כי היא מניחה שאביה. כאשר נשאלה על סמך אילו פרמטרים נקבע השכר השיבה כי: "על סמך זה שאני הבת שלו, ואני נאמנה לו. יש פורמולות סודיות שאי אפשר להוציא אותם החוצה, ושאני עתידה לרשת את הניהול של המפעל". גם בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת להשיב מה היה שכרם של העובדים האחרים בחברה ולשאלה מדוע קיבלה סכום אחזקת רכב כה גבוה, השיבה כי היא הסיעה את אביה לעבודה ומהעבודה (ר' עמ' 6 לפרוטוקול ש' 20-9). מר ברזילי נשאל בהודעתו לחוקר כיצד נקבע שכרה של התובעת, על כך השיב כי הוא נע בין 5,500-6,000 ₪ נטו והוסיף כי: "והשכר נקבע לפי מה שחשבתי. זו הבת שלי שרציתי שתישאר בעסק. אם זו לא היתה בת שלי, אני לא יודע אם הייתי מעסיק אותה. לקחתי אותה בתור המשך ולא בתור עובדת. היה לה רכב מהעבודה...."(ר' עמ' 2 להודעה מוצג נ/3,ש' 26-23; ההדגשה שלנו, מ.א.ח.). בחקירתו הנגדית אישר מר ברזילי כי הוא זה שקבע את שכרה של התובעת וכאשר נשאל כיצד נקבע סכום השכר, השיב כי היא קיבלה הצעה לשכר גבוה יותר במקום עבודה אחר, בשמו לא ידע לנקוב. גם אם נניח כי התובעת עבדה במשרה מלאה (על אף שעובדה זו לא הוכחה להנחת דעתנו), הרי שדובר בשכר גבוה יחסית לאותה תקופה (בשנת 2009 עמד שכר המינימום החודשי על סך של כ - 3,850 ₪ ברוטו). הדברים אמורים במיוחד כאשר לא הובאו לפנינו נתונים כלשהם על שכרם של העובדים הנוספים בחברה ולא ניתן לבחון את סבירותו בהשואה אליהם. גם גילום שווי הרכב בשכרה של התובעת, בסכום שבו גולם, מעלה תמיהות. ערים אנו להלכה כי משכורת גבוהה מהמקובל אין בה לבדה ללמד על היעדרם של יחסי עובד ומעביד (ר' דב"ע נא/0-6 דורית שוורץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ג 202), ואולם בענייננו משקלול העובדות והנסיבות והגורמים ניתן ללמוד על כוונתם של הצדדים בהתקשרות ביניהם. להתרשמותנו שיקלול הנסיבות מלמד כי כוונת הצדדים לא היתה ליצירת קשר חוזי המסדיר זכויות וחובות. מעבר לאמור וחשוב מכך - עיון בדו"ח התנועות של חשבון התובעת, שצורף לתביעתה ותצהירה, מעלה כי חלק מהסכומים המצוינים בתלושי שכרה הופקדו לחשבונה וחלקם לא הופקדו. בחינת הדו"ח מעלה כי לתובעת שולם סך של 1,000 ₪ (הסכום הנקוב בתלוש 10/08) ביום 24.12.08; סך של 6,109 (הסכום הנקוב בתלוש השכר לחודש 12/08) ביום 13.1.09, סך של 5,219 ₪ ביום 3.3.09, סך של 5,219 ₪ ביום 10.5.09 וסך של 2,839 ₪ ביום 16.6.09 (לטענת התובעת סכום זה מהווה חלק משכרה לחודש מאי). כלומר, הסכומים ששולמו לתובעת לא היו במועדים קבועים, כמחציתם שולמו לאחר היום העשירי בחודש, הסכום בגין שכר חודש נובמבר 2008, ינואר 2009 ומרץ 2009, כלל לא הופקד בעוד הסכום בגין חודש אוקטובר שולם בשלהי חודש דצמבר. מכל האמור לעיל עולה כי, לכל היותר, שולמו לתובעת סכומים אשר תואמים ל - 4 תלושי שכר וכמחצית מהסכום המצוין בגין חודש מאי 2009. כלומר שולם לתובעת רק כמחצית מהסכום עליו החברה דיווחה כתשלום שכר וגם זאת באופן ובמועדים לא סדירים. בשים לב לחשיבות הרבה הניתנת לשאלת תשלום השכר ומעבר להתרשמותנו כי קביעת שכרה של התובעת נעשה באופן שרירותי, הרי שהעובדה - שלא כל הסכומים שדווחו כשכר שולמו לידיה בפועל והשכר שדווח בגין חודש מאי 2009 לא תאם את הסכום שהופקד בחשבון הבנק - מלמדת על כך שאין מדובר בשכר עבודה וביחסי עובד ומעביד בין התובעת לחברה שבבעלות אביה במובן המקובל. עובד חלופי התנאי בדבר איוש התפקיד על ידי עובד חלופי בטרם או לאחר איוש התפקיד על ידי בן המשפחה, יש בו כדי להעיד ולחזק את המסקנה כי בן המשפחה אינו מגיש עזרה משפחתית, אלא ממלא תפקיד של עובד לכל דבר ואשר אלמלא הוא - עובד אחר היה מאייש את התפקיד. מהראיות והעדויות שנשמעו והוצגו לפנינו עולה כי התובעת לא החליפה עובד כלשהו ואף לאחר פיטוריה לא היה עובד שהחליף אותה בתפקידה. כאשר נשאל מר ברזילי האם התובעת החליפה עובד כלשהו שסיים עבודתו במפעל השיב: "ת. התובעת לא החליפה מישהו, אלא היא באה להחליף אותי" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול ש' 10-9). בהמשך, כאשר נשאל מה היה תפקידו כשהתובעת עבדה אצלו ומה תפקידו כיום, השיב שתפקידו הוא "בעל הבית" וכי הוא מעביר בהדרגתיות את ניהול החברה לבנו. מסקנתנו היא שהתובעת לא ביצעה עבודה, שאילולא היתה מבוצעת על ידה, היתה מבוצעת על ידי עובד אחר. ממסקנה זו עולה כי התובעת לא שימשה כעובדת בחברה, אלא, לכל היותר, הגישה עזרה משפחתית. בשים לב לאמור לעיל, שוכנענו כי בין התובעת לבין החברה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד ואף לא התקיימה בה ההגדרה של "עובד" כפי שנקבעה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי. לאור האמור ומשתנאי לקבלת המענק הינו היותו של החייל המשוחרר עובד ותקופת עבודה של 6 חודשים לפחות, בדין נדחתה תביעתה של התובעת לתשלום מענק בגין עבודה מועדפת. סוף דבר - התביעה נדחית. אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. עבודה מועדפת / מענק שחרורותק בעבודה