הנתבע המציא משחק קופסה המדמה פעילות עסקית והמכונה FRESH BIZ. דוגמא לפסק דין בנושא זכויות יוצרים במשחק קופסא: רקע התובעת הגישה לבית משפט השלום בחדרה תובענה שבה ביקשה לחייב את הנתבע בתשלום של 1,000,000 ₪, במתן חשבונות וכן במתן צו שיורה לנתבע לשלם לה מחצית מן הרווחים הנצברים בידיו בקשר עם המשחק ותכנית האימון (מונחים שאסביר בהמשך הדברים). על רקע טענת התובעת שהיחסים בינה לבין הנתבע היו יחסי שותפות, עתר הנתבע לסילוק התובענה על הסף ולחלופין להעברתה לבית משפט מוסמך, ובהחלטה מיום 26.1.11 נעתר בית משפט השלום בחדרה לעתירה המשנית של הנתבע והורה שהדיון יועבר לבית משפט זה, אשר לפי פקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה-1975 ("הפקודה") הוא הערכאה המוסמכת לדון בתובענה. מאוחר יותר הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה ובגדרה היא עתרה למחיקת הסעדים של מתן חשבונות וצו עשה, וביקשה להותיר רק את הסעד החוזי שנתבע בתביעה. בהחלטה שניתנה ביום 1.12.11 (בקשה מס' 9) התרתי את התיקון, ובעקבות כך הגישה התובעת תביעה מתוקנת שבה היא טענה שהנתבע הפר את הסכם השותפות איתה ובכך גרם לה נזקים שאותם היא אמדה בסכום העולה כדי 10,000,000 ₪ ויותר, אלא שלטענתה (בסעיף 37 של כתב התביעה המתוקן) היא בחרה משיקולי אגרה להעמיד את תביעתה על סך של 1,000,000 ₪. העובדות שביסוד התביעה הן פשוטות ומרביתן אינה שנויה במחלוקת. הנתבע המציא משחק קופסה המדמה פעילות עסקית והמכונה FRESH BIZ ("המשחק"). קודם להיכרותה עם הנתבע עסקה התובעת באימון אישי ועסקי, ולאחר שנפגשו הם החליטו להתקשר במיזם משותף אשר תכליתו תהיה מימוש הפוטנציאל הטמון במשחק כמתכונת או כבסיס לאימון אישי ועסקי, ולמטרה זו התקשרו הצדדים ביום 14.7.09 בהסכם שותפות (נספח ג' לכתב התביעה) ("ההסכם"). הצדדים החלו בשיתוף פעולה בהתאם להוראות ההסכם, ולטענת התובעת, ביום 2.2.10 שלח אליה הנתבע מכתב (נספח ה' לכתב התביעה) שבו הוא מודיע לה על הפסקת שיתוף הפעולה ועל פירוק השותפות לאלתר. הטענות התובעת טוענת כי בזכות הרעיון שלה ובעזרת ניסיונה הקודם בתחום האימון האישי הפך המשחק לכלי אימון אישי ועסקי, אשר יחד עם תכנית אימון והדרכה שנבנתה על ידה הפך להיות חלק מחבילת אימון שעליה ניתן להשתית סדנאות אימון, שיש להם ביקוש רב ופוטנציאל יצירת הכנסות בסכומים ניכרים. עוד טענה התובעת שהודעתו של הנתבע ביום 2.2.10 על הפסקת שיתוף הפעולה אינה מגלה עילה לפירוק השותפות, ואף שהצדדים לא קבעו מועד לפקיעתה - ברור שהשותפות הוקמה לצורך מסחור המשחק ותכנית האימון, ולכן יש לראותה כשותפות שנוסדה לצורך מסוים ושכוונת הצדדים היא שהיא תתקיים כל עוד מתקיים הצורך. התובעת טענה גם שאפילו יכול היה הנתבע להביא את יחסי השותפות לכלל סיום, הרי שלא היה רשאי לעשות שימוש ברעיון שהיא תרמה ליחסי השותפות, היינו, השימוש במשחק ככלי לאימון אישי ועסקי. התובעת טענה עוד שהודעת הנתבע בדבר הפסקת יחסי השותפות היא הפרה של ההסכם, שבעקבותיה נגרמו לה נזקים רבים ובהם, בין השאר, אבדן הכנסות מסדנאות אימון והכשרת מדריכים, ממכירת משחקים וכן מדמי עמלה שהיו צפויים להתקבל ממשווקים של המשחק ושל תוכניות האימון. נטען כי בצד אבדן הכנסות צפויות נגרמו לתובעת נזקים בשל הוצאות שנאלצה לשאת בהם בגין פעילותה של השותפות. בסיכום טענותיה זנחה התובעת את הטענות שעניינן יחסי השותפות בין הצדדים, ובצד זאת היא הוסיפה טענה שלא נטענה בכתב תביעתה - ומכל מקום לא בצורה מפורשת - שעל היחסים שמכוח ההסכם חלים, בנוסף לדיני החוזים, גם דיני זכויות יוצרים, וכי התובעת והנתבע הם יוצרים במשותף ביצירה שחלקה הוא המשחק עצמו וחלקה תכנית אימון והדרכה שנבנתה על סמכו. הנתבע טען שהמשחק הוא פרי יצירתו שלו ולתובעת אין כל חלק בו. הוא טען שהתקשר בהסכם עם התובעת על יסוד מצגים מצדה הנוגעים לניסיונה ולמוניטין שיש לה בתחום האישי והעסקי, מצגים שהתבררו כחסרי כל יסוד, ועל רקע זה הוא הגיע לכלל מסקנה שאין כל תועלת בקיומו של המיזם המשותף ולכן החליט להפסיק את פעילותו. הנתבע טען עוד שעל פי סעיף 41 לפקודה ניתן להביא לקצם יחסי שותפות בהודעת שותף לשותפים האחרים, ולכן הודעתו לתובעת ניתנה בגדר זכותו על פי הפקודה ולא ניתן לראות בה הפרה של ההסכם. הנתבע הכחיש מכול וכול את טענות התובעת בדבר נזקים שנגרמו לה, וכן את טענותיה בדבר נטילת נכסי השותפות ועשיית שימוש בהם. בסיכום טענותיו טען הנתבע שהתובעת שינתה והרחיבה את חזית הטיעון, שכן טענות בדבר זכויות יוצרים שיש לה כביכול במשחק או בקשר אליו לא נטענו על ידה בכתב התביעה וגם לא הייתה כל התייחסות אליהן בראיות שהובאו מטעמה, ומשום כך אין לשעות לטענות אלה בדרך כלשהי. הראיות מטעמה של התובעת נמסרו, בנוסף לתצהירה שלה, תצהיריהם של גב' א' אהרוני ("אהרוני"), מר א' סמדר ("סמדר"), גב' ד' לנציאנו ("לנציאנו") וגב' ת' שוהם-רוט ("רוט"). בדיון שהתקיים ב-11.6.12 נחקרו אהרוני, לנציאנו, סמדר והתובעת על תצהיריהם, ואילו רוט לא התייצבה למתן עדות והתובעת ויתרה על עדותה. מטעמו של הנתבע הוגשו תצהירו שלו ותצהירו של מר י' גורמן ("גורמן"), ואף הם נחקרו על תצהיריהם. אציין כבר עתה כי בחינת חומר הראיות ועיון בטענות הצדדים הביאוני לכלל מסקנה שלמעט עדויותיהם של התובעת והנתבע, על דרך הגשת תצהירים וחקירות נגדיות, לא מצאתי את שאר העדויות כרלוונטיות לצורך ההכרעה במחלוקת שבפניי. לתצהירה של התובעת (ת/4) צורף, כנספח א', מסמך מיום 22.9.09 שכתב הנתבע, שבו הוא מספר על השתלשלות העניינים שקדמה להתקשרותו עם התובעת. נראה שתוכנו של מסמך זה הוא הבריח התיכון לטענותיה של התובעת שבלעדיה לא יכול היה הנתבע לממש את הפוטנציאל העסקי הטמון במשחק, וכך אף טוענת התובעת בסעיפים 10-12 בתצהירה. ואכן, בעמ' 2 של אותו מסמך מציין הנתבע בין השאר כי "הייתי ממש תקוע עם המשחק ובאתי ליובל (התובעת, א"ק) לאימון... אז הזמנתי את יובל לשחק במשחק. ואז יובל באה והציגה לי הזדמנות עסקית, בכלל לא חיפשתי עוד משהו לעשות, ואת הכסף ואת הזמן שלי רציתי להשקיע בקידום המשחק... ואז באה מיובל השאלה: למה שלא תהפוך להיות המשקיע של עצמך במשחק... וההזדמנות העסקית הייתה כל כך טובה שפשוט לא רציתי לוותר עליה... לקחנו את המשחק, שדרגנו אותו לכלי רב עוצמה והרי הוא לפניכם". לעיקרם של דברים אלה לא הייתה הכחשה בתצהירו של הנתבע (נ/3), אולם הוא טען שהמסמך - נספח א' לתצהירה של התובעת - הוא גרסה "משופצת" (בהסכמתו) של המסמך, שהוכנה כחלק ממצגת הקשורה בפעילות המשותפת. עם זאת, עיינתי גם בנוסח המקורי של המסמך, ובעיקרו של דבר אין הוא שונה במידה מהותית מן המסמך שצורף כנספח א' לתצהירה של התובעת, ומכאן שניתן לקבוע שנסיבות ורקע ההתקשרות בין הצדדים הם כנטען על ידי התובעת. בשאר החלקים של תצהירה חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה, הן בעניין הפרת ההסכם המיוחסת לנתבע והן בעניין הנזקים שכביכול נגרמו לה כתוצאה מאותה הפרה. דיון ההסכם והפרתו הנטענת על פי עדותה של התובעת (סעיף 14 לתצהיר עדותה - ת/4), ההסכם שנחתם בינה לבין הנתבע הוא הסכם שיצר שותפות ביניהם. לדבריה, היא העבירה לשותפות את פעילותה הממושכת "כמשווקת מנוסה ובכירה, מאמנת עסקית, מנחת סדנאות ומכשירת מדריכים", ואילו הנתבע העביר לשותפות "את המשחק כמות שהוא" (ההסכם צורף כנספח ג' לתצהיר התובעת). ההסכם הוכתר על ידי הצדדים כהסכם שעניינו "שותפות בפעילות "אפקט הפרפר"", ובמבוא להסכם ציינו הצדדים שהם "מעוניינים לשתף פעולה ביניהם בפיתוח הפעילות של "השותפות" על מגוון הפעילויות הנכללות בו (כך במקור, א"ק)". בסעיפי ההסכם הרלוונטיים לענייננו נאמר כך: "1. יובל ורונן (בהתאמה, התובעת והנתבע, א"ק) ישקיעו את זמנם, ניסיונם וכישוריהם ככל שיידרש וזאת על פי הצרכים שיעלו במהלך הפעילות. 2. יובל ורונן יפעלו שניהם בתחום הפיתוח, שיווק, אימון וניהול על פי הצורך ובהתאם לכישוריהם. 3. ... 3.2. מסך כל ההכנסות של כל פעילות יקוזזו כל ההוצאות ... והיתרה תחולק 60% ליובל, 40% לרונן על כל פעילויות האימון. בהכנסות המשחק יחולקו ההכנסות 60% לרונן 40% ליובל. ... מוצרים שיפותחו במהלך הפעילות המשותפת יהיו בבעלות משותפת וייחשבו כנכסי "השותפות" לרבות גרסה ייחודית של משחק הלוח שפיתח רונן." כפי שציין הנתבע בצדק בסיכום טענותיו, התובעת זנחה בשלב הסיכומים את טענותיה שבכתב התביעה המתוקן שלפיהן התקיימה בין הצדדים שותפות. מטעם זה אין צורך להידרש לטענותיו של הנתבע שהודעתו בדבר סיום יחסי השותפות איננה הפרה של ההסכם כי אם שימוש בזכות המעוגנת בסעיף 36 של הפקודה. תחת טענת השותפות העלתה התובעת בסיכום טענותיה טענה כי ההסכם הוא הסכם שעניינו מיזם משותף אשר התובעת העבירה אליו את פעילותה וניסיונה כמשווקת מנוסה, מאמנת עסקית ומנחת סדנאות, ואילו הנתבע העביר למיזם המשותף את המשחק. התובעת טוענת שעל פי פירושן הנכון של הוראות ההסכם, עם העברת המשחק למיזם המשותף קמו לה זכויות בו, ולכן הפסקת ההסכם על ידי הנתבע היא בבחינת הפרה שלו (סעיפים 21 ו-22 לסיכום טענות התובעת). לטענה זו אין בסיס מספיק ואני דוחה אותה. ההלכה היא שקיימת הנחה כללית שכאשר לא נקבע מועד סיום להסכם, הוא ניתן לביטול בהודעת צד למשנהו ובלבד שההודעה תינתן זמן סביר לפני הסיום, הכול לפי נסיבות העניין (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106(2004)). בהוראות ההסכם לא ניתן למצוא הוראה הקובעת את האופן או את המועד שבו יש לתת הודעה על כוונה לסיים את ההסכם, אלא שהתובעת טוענת (בסעיף 28 לתצהירה) שיש לראות במיזם המשותף שותפות שנוסדה לצורך פעילות מסוימת וכוונת הצדדים הייתה שהמיזם יוסיף להתקיים כל עוד נמשכת פעילות זו. לטענה זו אין בסיס מספיק, לא בחומר הראיות ולא בדין, ומשום כך אני דוחה אותה. לא בכדי לא הציגה התובעת ראיה כלשהי התומכת בכך שזו הייתה כוונת הצדדים, ובהעדר הוראה בהסכם - מפורשת או מרומזת - שניתן לתת לה פרשנות כזו, אין מנוס מדחייתה של הטענה. לא התעלמתי מן הנטען בדברי התובעת שהובאו לעיל (בסעיף 28 לתצהירה), אלא שאיני רואה לייחס משקל לדברים אלה ולו בשל כך שהנוסח שבסעיף 28 לתצהירה הוא תוצאת פעולת "העתקה-הדבקה" של סעיף 28 בכתב התביעה המתוקן, שאין לו כל תמיכה בנוסח ההסכם או בראיה חיצונית אחרת. מעבר לכך, אני רואה להעדיף בעניין זה את הנאמר בסעיף 48 של תצהיר הנתבע (נ/3), שהיה מוסכם על הצדדים שמדובר בתקופת ניסיון וכל צד רשאי לסיימה בכל עת. הנתבע לא נחקר על דברים אלה, ובהינתן העובדה שלא נאמר בהסכם דבר התומך בגרסת התובעת, עדיפה בעיניי גרסתו על פני זו של התובעת. סיכום ביניים הוא שבניגוד לטענת התובעת, לא ניתן לראות בעצם מתן ההודעה מהנתבע על הפסקת ההסכם משום הפרה שלו, אולם ייתכן שהיה מקום לשקול את האפשרות שהתובעת זכאית לפיצוי בשל העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שהפסקת ההסכם הייתה מידית ולא ניתנה הודעה מוקדמת כמתחייב מן העקרונות שנקבעו בפסיקה. יחד עם זאת, התובעת לא העלתה כל טענה בעניין זה, ובנסיבות העניין - ובמיוחד אלו המתוארות להלן בסעיפים 43 ו-44 - לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בפיצוי בגין כך. המשחק והזכויות בו טענתה העיקרית של התובעת בקשר למשחק היא, שלאחר הפסקת ההסכם עושה הנתבע שימוש בלעדי במשחק ובתכניות האימון העסקי המבוססות עליו, תוך שהוא מונע ממנה את התקבולים מן הפעילות שעל פי ההסכם אמורה להיות נכס משותף (סעיף 26 לסיכום טענות התובעת). התובעת הוסיפה וטענה שהיא והנתבע הם בעלי זכויות יוצרים במשותף ביצירה, שהיא המשחק עצמו ותכנית האימון וההדרכה שנבנתה על סמכו (סעיף 34 לסיכומי התובעת), ולכן מדובר ביצירה משותפת אשר השימוש בה על ידי אחד מבעלי הזכויות מחייב את הסכמת בעל הזכויות האחר, הזכאי בכל מקרה לפיצוי בגין השימוש בזכויותיו. הנתבע טוען שהעלאת טענה זו היא בבחינת שינוי חזית המחלוקת, אולם נראה שלטענתו זו אין בסיס מספיק. אכן, כטענת הנתבע, בכתב התביעה המתוקן לא ניתן למצוא כל טענה שהמשחק ותכנית האימון משמשים יחדיו בבחינת "יצירה" שהתובעת והנתבע הם יוצריה המשותפים. בסעיף 29 לכתב התביעה המתוקן נטען אמנם כי "הנתבע מנכס את המשחק ואת תוכנית האימון שהתובעת בנתה סביבו לעצמו...", ובסעיף 33 נטען כי הנתבע עושה שימוש במשחק ובתכנית האימון העסקי תוך מניעת ההכנסות הנצמחות לו מכך מן התובעת. טענות אלה שבכתב התביעה המתוקן נטענו בהקשר של טענות הפרת ההסכם שיוחסה לנתבע וכאמור, אין בכתב התביעה כל התייחסות למשחק או לתכנית האימון העסקי כ"יצירה" המוגנת בהוראות דין הקניין הרוחני. גם בתצהיר עדותה של התובעת (ת/4) היא פירטה עובדות שעניינן היחסים החוזיים שבין הצדדים, הפרת החיוב החוזי המיוחסת לנתבע והנזקים שנגרמו לה עקב הפרה זו. כמו בכתב התביעה, גם בתצהירה (בסעיף 32) טענה התובעת שההכנסות מן הפעילות של אימון באמצעות המשחק הן נכס של השותפות, ופרט לכך לא ניתן למצוא טענה שמדובר ב"יצירה משותפת" כפי שהיא טענה בסיכום טענותיה. הכלל בדבר האיסור להרחיב חזית הוא "שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 97 (מהדורה תשיעית, 2007) בקשר לכך לא מיותר לציין שכתב התביעה תוקן על פי רשות שניתנה לעשות כן (החלטה מיום 18.9.11) לאחר שהתובעת הגישה הודעה - שאותה ראיתי כבקשה לתיקון כתב תביעה - שלפיה היא מתכוונת להשתית את תביעתה על הוראות מדינים שונים ובכללם חוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה] תשל"א-1970 ("חוק התרופות"); חוק זכויות יוצרים תשס"ח-2007 ("חוק זכויות יוצרים"); חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 ועוד. סמוך לאחר מכן, ועוד קודם שהוגש כתב תביעה מתוקן, שבה התובעת וביקשה לתקן את כתב התביעה בנימוק שלפי החלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי (מרכז) בת"א 15599-06-09 קבלי נ' רכס הוצאה לאור פרויקטים חינוכיים בע"מ (16.9.11) יש להחיל על הבעלות המשותפת בזכויות היוצרים את דיני החוזים. בהחלטה שניתנה ביום 1.12.11 (בקשה 9) התרתי את התיקון, תוך שהבעתי את ספקותיי אם ההחלטה השיפוטית שאליה הפנתה המבקשת היא עילה להתיר את תיקונו של כתב התביעה. כך או כך, נראה לי שלמרות האופן הנפתל משהו שבו העלתה התובעת את טענותיה, אין מקום להיזקק לטענת שינוי חזית שהעלה הנתבע. ראשית, מפני שכמוסבר לעיל התובעת ביקשה וקיבלה רשות לתקן את כתב תביעתה, תוך שהיא מציינת שבכוונתה להסתמך גם על חוק זכויות יוצרים , וגם אם בדוחק ניתן לראות את כתב התביעה המתוקן כמתייחס לחוק זה, אין צורך להחמיר עם התובעת ולדחות את טענותיה רק מנימוק זה. שנית, ברע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ (23.10.12) ציין בית המשפט כי "מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן". על רקע דברים אלה, וכאשר בסיכום טענותיה לא העלתה התובעת טענות עובדתיות אחרות מאלה שהיא טענה בכתב תביעתה או בתצהיר עדותה, אין מקום להיזקק לטענת שינוי חזית המחלוקת או לטענה שהתובעת מבקשת להסתמך על עילה שלא נטענה בשלב קודם של ההליך. משזה נאמר, יש להוסיף כי כשלעצמה אין לטענת התובעת, בקשר לזכויות במשחק, בסיס מספיק ואני דוחה אותה. מטענותיהם של שני הצדדים כאחד נעדר הסבר המאפשר את המסקנה שהמשחק הוא "יצירה", ושככזה הוא יכול לשמש מושא לזכות יוצרים כמשמעה בחוק זכויות יוצרים, ולכן נטלתי לעצמי את החירות לבחון שאלה זו והגעתי למסקנה שגישת הספרות והפסיקה בנושא זה אינה אחידה. המחבר ט' גרינמן מציין בספרו זכויות יוצרים מהד' שנייה (2008) כרך א', ש"משחקי לוח עשויים גם הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צורכו. אין ספק, שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות: הלוח עשוי להיות מוגן, בין כיצירה אומנותית, בין כיצירה ספרותית ובין כשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירות אומנותיות. דינם של כללי המשחק מורכב יותר. אופן ניסוחם של הכללים, בהוראות המשחק בכתב, עשוי להיות מוגן כיצירה ספרותית, ככל שלא יימצא איחוד בין הניסוח לבין הכללים עצמם" (בעמ' 157). בצד זאת, שני הצדדים כאחד הניחו שהמשחק הוא "יצירה" ובהתאם לכך, ועל אף הספק בעניין זה, אניח כך גם אני והשאלה המתעוררת היא למי זכויות היוצרים בו. מבחינה עובדתית, נראה שהתובעת הכירה בכך שהזכויות במשחק, ויהיה אשר יהיה טיבן של זכויות אלה, הן של הנתבע. בחקירתה הנגדית היא נשאלה "אם ראית כזה פוטנציאל גדול במשחק למה הסכמת?" והשיבה "יש לו (לנתבע, א"ק) זכויות יוצרים במשחק, והיה לו חשוב וזה נראה לי הוגן שיהיה כך...". דברים ברוח זו אמרה התובעת גם בסיכום טענותיה (סעיף 35). עם זאת, בסיכום טענותיה מוסיפה התובעת וטוענת שה"יצירה" היא שילוב של המשחק ושל תכנית האימון וההדרכה שנבנתה סביבו, ושילוב זה הוא בבחינת "יצירה משותפת" כמשמעות המונח בחוק זכויות יוצרים (סעיף 34 לסיכום טענותיה). טענה זו לא ניתן לקבל. "יצירה משותפת" מוגדרת בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים כ"יצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה". טענת התובעת עומדת, אפוא, בסתירה חזיתית להגדרת "יצירה משותפת" בחוק זכויות יוצרים, שכן לפי טענתה שלה מדובר בשילוב של המשחק מחד גיסא, ותכנית האימון מאידך גיסא. ועוד לפי טענתה, המשחק הוא יצירתו של הנתבע ואילו תכנית האימון היא יצירתה שלה, ואם ניתן להפריד בין שני מרכיבים אלה אין מקום לטעון שמדובר ביצירה משותפת, וממילא דין טענתה זו להידחות, וכפועל יוצא מכך גם אין כל רלוונטיות לאסמכתאות שאליהן היא הפנתה ואשר עניינן הוא הזכויות ב"יצירה משותפת" והסעדים בגין הפרתם. למעלה מן הדרוש אוסיף כי התובעת הפנתה גם לדברי המחברת ש' פרזנטי ("פרזנטי") בספרה דיני זכויות יוצרים [2000] (כרך ב' עמ' 552) שם, כך נטען, סוכמה ההלכה בעניין קיומה של "יצירה משותפת" בכל אחד מן המצבים הבאים: (א) כאשר אין אפשרות להפריד את תרומתו של מי מהיוצרים המשותפים; (ב) כאשר ניתן להפריד בין תרומת היוצרים המשותפים, אולם יש תלות בין החלקים באופן שחלק אחד אינו יכול להתקיים באופן עצמאי ללא החלק האחר. ככל שהתובעת מכוונת לאפשרות השנייה, היינו שחלק אחד של היצירה לא יכול להתקיים ללא החלק האחר, ולכן יש לראות בשילוב של המשחק ותכנית האימון יצירה משותפת, דומני שהתובעת נתפסה לכלל טעות. ראשית, מפני שאין תמיכה לטענותיה של התובעת שהשילוב שבו מדובר הוא בבחינת "יצירה" כמשמעה בחוק זכויות יוצרים, ובעניין זה אני נוטה לקבל את טענתו של הנתבע שתכנית האימון אינה אלא רעיון או תהליך ושיטת ביצוע וככזו, ונוכח הוראת סעיף 5 לחוק זכויות יוצרים, היא אינה מוגנת בזכות יוצרים (ראו, לעניין זה, את הדיון המקיף בסוגיית הרעיון להבדיל מדרך ביטויו, בתא (ת"א) 2519/07 כנרת רצון-פיקובסקי נ' מכללת מגה טרנד בשוק ההון בע"מ (11.1.12)). שנית, התקשיתי לראות את הבסיס לטענה שלכל אחד מחלקיו של השילוב אין קיום ללא החלק האחר. התובעת לא הראתה שלא ניתן לעשות שימוש במשחק זולת אם הוא משולב בתכנית האימון, ולכן לדעתי לא מתקיימות הנסיבות שעליהן הצביעה פרזנטי כמקימות את היצירה המשותפת והזכויות מכוחה. מעבר לכך, ולדעתי זהו גם העיקר, דבריה של פרזנטי שאליהם הפנתה התובעת מופיעים במהדורה קודמת של ספרה ומתייחסים למצב המשפטי שקדם לחוק זכויות יוצרים. במהדורה הנוכחית מציינת המחברת שאחד מהשינויים שהביא עמו חוק זכויות יוצרים הוא החלת חוק המיטלטלין תשל"א-1971 ("חוק המיטלטלין") על סוגיית היצירה המשותפת והזכויות בה (פרזנטי, דיני זכויות יוצרים (2008) כרך שני, 871). אם נכונה טענת התובעת שלמשחק אין שימוש ללא תכנית האימון שלה, ולדעתי הטענה אינה נכונה ואין לה תמיכה בחומר הראיות, אזי ההוראה הרלוונטית לענייננו היא זו שבסעיף 4(ב) לחוק המיטלטלין. הוראה זו קובעת כי "(ב) היו מיטלטלי האחד עיקר ומיטלטלי האחר טפל, תעבור הבעלות במיטלטלין הטפלים לידי בעל המיטלטלין העיקריים, והוא חייב לשלם לחברו את הסכום שזכה בו ברכישת המיטלטלין הטפלים". יכולה כמובן להתעורר השאלה מהו העיקר בשילוב שבין המשחק - שהזכויות בו הן של הנתבע, לבין תכנית האימון, שהזכויות בה (בהנחה שיש לה כאלה) הן של התובעת. על פי הראיות וגם על פי טענותיה של התובעת עצמה, העיקר הוא המשחק שכן לתכנית האימון אין קיום בלעדיו, בעוד אשר למשחק קיום עצמאי שאינו תלוי בתכנית האימון. התוצאה במקרה כזה היא, לכן, שהבעלות בזכות היוצרים על היצירה המשותפת כביכול נותרת בידיו של הנתבע, ואם היה בידי התובעת לבסס את זכות היוצרים שלה בתכנית האימון ואת שוויה של זכות זו, כי אז אולי ניתן היה לחייב את הנתבע בתשלום עבור זכות זו מכוחה של הוראת סעיף 4(ב) של חוק המיטלטלין. אלא שאפשרות זו היא אפשרות בעלמא, מפני שהתובעת לא טענה, קל וחומר הוכיחה, שתכנית האימון היא יצירה שיש לה בה זכויות יוצרים בה אשר יש להן ערך כלכלי, ושניתן לחייב את הנתבע בגין השימוש בהן. בשולי חלק זה של פסק הדין אוסיף עוד שלתחולת חוק המיטלטלין על זכויות היוצרים ביצירה המשותפת, כפי שטענה התובעת, יש תוצאה נוספת שנראה שהיא לא כיוונה אליה כלל. הוראת הרישא של סעיף 10(א) לחוק המיטלטלין, קובעת כי "כל שותף זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף;...". על רקע הוראה זו ברור שאף אם צודקת התובעת בטענתה שהמשחק ותכנית האימון הם בבחינת יצירה משותפת שזכויות היוצרים בה הן של הצדדים, אין בכך כדי למנוע מן הנתבע לפרק את השיתוף כפי שהוא אכן עשה. סיכום ביניים נוסף הוא שהתובעת לא הראתה שיש לה זכויות יוצרים במשחק, ומכאן שלטענתה כי השימוש שעושה בו הנתבע מפר זכויות קנייניות שלה אין בסיס מספיק ויש לדחותה. הנזקים התובעת העמידה את תביעתה על סכום של 1,000,000 ₪, תוך שהיא מציינת כי סכום הנזקים הממשיים עולה כדי 10,000,000 ₪, ורק שיקולי אגרה הביאו אותה להפחית את הסכום לזה שננקב בתביעה. אקדים ואומר שאף לא לאחד מסכומים אלה יש תמיכה בחומר הראיות, וככל שניסיתי להבין את טענותיה של התובעת בעניין זה, הדבר לא עלה בידי. פירוט הנזקים מובא בשורה ארוכה של סעיפי משנה של סעיף 40 לתצהיר עדותה הראשית, וקודם שאתייחס לנאמר שם אציין שגם האופן שבו הוצגו טענותיה של התובעת בנוגע לנזקים שנגרמו לה כביכול מעיד על כך שתביעתה הונחה על אדנים חוזיים ונזיקיים, להבדיל מן הבסיס הקנייני שלקיומו היא התיימרה לטעון. וכל כך למה? מפני שאם, כפי שהיא טענה, הנתבע עושה שימוש בנכס השייך לה, ניתן היה לצפות שהתובעת תבקש להיפרע מן הנתבע את הסכומים שאותם הוא הרוויח כתוצאה משימוש זה. התובעת נמנעה לחלוטין מלטעון בכיוון זה, ואף לא עשתה כל ניסיון להוכיח את גובה הכנסותיו של הנתבע עקב השימוש שהוא עשה במשחק (וכנטען גם בתכנית האימון), ומכאן המסקנה שאופי הנזקים הנטענים מעיד שגם התובעת רואה את תביעתה כמושתתת על עילה חוזית, והנזקים הנטענים הם נזקים שכביכול נגרמו לה עקב הפרת ההסכם המיוחסת לנתבע. הזכות לפיצויים בשל הפרת חוזה קבועה בסעיף 10 לחוק התרופות המורה כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". הוראה זו משמיעה את המובן מאליו והוא שבאין הפרה גם אין זכות לפיצוי ולכן, על מנת לזכות בפיצוי, היה על התובעת להראות שהנתבע הפר את ההסכם. התובעת כשלה בכך ועל אחת כמה וכמה שהיא כשלה בהוכחת הקשר שבין המעשים המיוחסים לנתבע לנזקים הנטענים על ידה וממילא שלא ניצן לזכותה בפיצוי כלשהו. בצד כל אלה, ולמקרה שטעיתי במסקנתי שהנתבע לא הפר את ההסכם, אבחן להלן את השאלה אם הנתבעת מילאה את חובת למנוע את נזקיה או להקטינם. זכותו של הנפגע מהפרת חוזה כפופה לחובתו שלו להקטין את הנזק, וכפי שמורה סעיף 14(א) לחוק התרופות: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין." כפי שאראה להלן, התובעת כשלה למלא את חובתה להקטין את נזקה, ומשום כך אין לזכותה בפיצוי כלשהו על הנזקים שהיא טענה שנגרמו לה. בסעיפים 70-76 לתצהירו של הנתבע (נ/3) הוא תיאר את השתלשלות העניינים הקשורה להודעתו אליה בדבר הפסקת הפעילות המשותפת על פי ההסכם. בסעיף 72 לתצהיר הוא ציין כי הודיע לתובעת שהיא תוכל להמשיך ולאמן באמצעות המשחק וגם לשווק אותו בהתאם להסכם שייערך ביניהם בעניין זה. לא זו בלבד שהנתבע לא נחקר על דברים אלה, אלא שכאשר התובעת נחקרה בעניין זה לא הייתה בפיה תשובה מניחה את הדעת מדוע היא נמנעת מלעשות בעצמה שימוש במשחק כבסיס לתכנית האימון שלדבריה היא הגתה. היא נשאלה בעניין זה "אבל את יכולה לעשות מיליונים, יש לך יכולות, כמו שאת אומרת, הוא לא עצר בעדך לאמן באמצעות המשחק, מי מנע ממך?" והיא השיבה "אף אחד לא מנע ממני." ובהמשך היא נשאלה "למה לא ביקשת מרונן (הנתבע, א"ק) את המשחקים לשווק ללקוחות, עשית את זה?" והיא השיבה "לא רוצה להתעסק בזה. נראה לך הגיוני שאנו נתעסק בסיטואציה שנקלענו אליה שנתעסק באותו משחק, זה לא הגיוני". וכשנשאלה שוב "אבל אף אחד לא מנע ממך לעשות זאת" היא השיבה "נכון" (בעמ' 23 לפרוטוקול). דברים אלה מלמדים שהתובעת לא נקפה אצבע ולא ניסתה למנוע את נזקיה או להקטינם, ובמצב עניינים זה אין כלל מקום להידרש לטענות, המופרכות משהו, בדבר פוטנציאל הכנסות המגיע לכדי מיליונים רבים. לא מיותר לציין בהקשר זה את מה שאמרה התובעת בחקירתה הנגדית, כאשר הוצגה לה האפשרות להשתמש במשחק לפי הבנתה על מנת שלא תפסיד את המיליונים שהיא תובעת: "הנכס היה שווה מיליונים אם אני ורונן היינו עושים את זה ביחד" (בעמ' 23 לפרוטוקול). תהיה אשר תהיה משמעותם של הדברים, אין בפי התובעת הסבר מדוע לא נקטה כל פעולה כדי למנוע או להקטין את נזקיה, וכאמור, במצב דברים זה יש לדחות את טענותיה בעניין זה. הרבה למעלה מן הדרוש אציין שהנטען בסעיף 40 של תצהירה של התובעת איננו בבחינת ראיה מספקת לנזקים שכביכול נגרמו לה. תביעה לנזק בגין אבדן הכנסות צפויות מצריכה הוכחה מספקת בדבר מידת הוודאות שהכנסות אלה אכן צפויות להתקבל (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800 (1981)), והראיות שהביאה התובעת אינן עולות כדי הוכחה כזו. המפורט בסעיף 40 של תצהירה הם עניינים וסכומים שלמרב משקפים ציפיות ומשאלות לב של התובעת לגבי הכנסות צפויות בעתיד מפעילות אימון באמצעות המשחק, אלא שמהדברים נעדרת כל ראיה המאפשרת להסיק את התוחלת וההיתכנות של הכנסות אלה. כך למשל, והדברים מובאים כדוגמה בלבד, בסעיף 40.1.1 של תצהירה ציינה התובעת הכנסה צפויה מסדנאות אימון ויזמות לחברות עסקיות, המבוססת על הנחת קיומן של 150 סדנאות בשנה הראשונה ו-250 סדנאות בכל אחת מהשנים הבאות. התמיכה שאותה היא הביאה הייתה הצעות מחיר (נספחים יא/1 ו-יא/2 לתצהיר), אשר מעיון בהן לא ניתן להסיק שום מסקנה שהיא זולת העובדה שמדובר בהצעות מחיר. אין בתצהירה של התובעת כל ראיה לצבר הזמנות, להסכמים בדבר תשלומים או לכל עניין אחר שניתן לבסס על סמכו, במידת הוודאות הדרושה, טענה בדבר נזק שנגרם לה עקב הפסקת פעילות במיזם המשותף. נזקים בעלי אופי אחר הם אלה שלקיומן טענה התובעת בסעיפים 40.4 ו-40.5 של תצהירה. נטען שם שעקב כניסתה למיזם המשותף עם הנתבע פחתה פעילותה בתחום האימון האישי, והדבר גרם לירידה בהכנסותיה מסכום של 200,000 ₪ בכל אחת מן השנים 2007 ו-2008 לסכום של כ-40,000 ₪ בשנת 2009. כאמור, התובעת טענה כי ירידה זו בהכנסות נובעת מהשקעת זמן שלה בפעילות המיזם המשותף; והפסקתה, בשל פעולתו של הנתבע, היא בבחינת נזק שעל הנתבע לפצותה בגינו. הנתבע טוען, ואני מקבל את טענתו, שהסיבה לירידה בהכנסותיה אינה קשורה בפעילות המיזם המשותף, כי אם בסיבות אחרות הקשורות לתובעת עצמה. התובעת נשאלה - ואישרה - שמרבית הכנסותיה בשנים 2006-2008 היו מחברת אג'ל, והכנסות אלה ירדו לאחר מכן ללא קשר לנתבע, וכדבריה "הפעילות שלי באג'ל הלכה וירדה מסיבות אישיות" (עמ' 28 לפרוטוקול). מעבר לכך, וגם כאן צודק הנתבע, כאשר אין בפי התובעת הסבר להימנעותה מלהוציא לפועל בעצמה סדנאות ותכניות אימון המבוססות על המשחק, או קשורות בו, אין לשמוע ממנה טענה שהנתבע אחראי לירידה בהכנסותיה או לנזקים שנגרמו לה. התובעת טענה גם שבהתחשבנות בינה לבין הנתבע בנוגע להוצאות הפעילות המשותפת נותרה יתרה לחובתו של הנתבע (סעיף 40.2 ונספח י"ב לתצהירה). לעומת זאת, בתצהירו של הנתבע (סעיפים 85-99) ובנספח נ/23 שלו, מובאת גרסה שלפיה היתרה שנותרה היא לזכותו. הנתבע לא נחקר על הפירוט שהביא בתצהירו ומנגד, התשובות שנתנה התובעת לשאלות שנשאלה בעניין פרטי ההתחשבנות אינן מסבירות במידה הדרושה את הנתונים שאותם היא הביאה בנספח י"ב לתצהירה, ואני מעדיף, אפוא, את גרסתו של הנתבע. סיכומו של דבר, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע שכר טרחת עורכי דין בסכום של 50,000 ₪. זכויות יוצרים (הפרת)