דוגמא לפסק דין בנושא מוות בתאונה לאחר לקיחת הלוואה - לווה שנפטר: כללי: 1. עניינה של תביעה זו בדרישת התובע לתשלום סך 218,666 ₪, בגין חוב שלטענתו חייבים לו הנתבעים. מקור החוב בהסכם הלוואה שנערך ביום 1.9.2006 בין התובע לבין המנוח (להלן - המנוח) ואביו של המנוח - (להלן - האב). ביום 17.9.2006, ימים ספורים לאחר חתימה על הסכם ההלוואה, נהרג המנוח בתאונת דרכים. אין מחלוקת כי סכום ההלוואה לא הושב במלואו (חלק קטן ממנו נגבה בהליכי גביה שנקט התובע, כפי שיצויין להלן). 2. התביעה הוגשה כנגד עיזבון המנוח, כנגד האב, כנגד אחותו של המנוח (הנתבעת 4, להלן - האחות), וכנגד אלמנתו של המנוח, היא הנתבעת 3 (אשר תכונה להלן - הנתבעת). בהמשך תוקן כתב התביעה וצורפה נתבעת נוספת, נתבעת 5, חברת ח.ע. ג'ומעה לפירות וירקות בע"מ (להלן- החברה). 3. משלא הגישו הנתבעים (לכתב התביעה המקורי) כתב הגנה, התבקש וניתן ביום 1.2.09 פסק דין בהעדר הגנה נגד עיזבון המנוח, האב והנתבעת. בהמשך בוטל בהסכמה פסק-הדין נגד הנתבעת. פסק-הדין שניתן בהיעדר נגד האב והעיזבון, נותר בעינו. האחות והחברה לא הגישו אף הן כתבי הגנה, ומשלא התבקש בעניינן פסק-דין אני מורה על מחיקת התביעה נגדן. 4. נותרה להכרעה, איפוא, התביעה נגד הנתבעת בלבד. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: 5. אין מחלוקת כי ביום 1.9.2006 נכרת הסכם בין התובע לבין המנוח והאב, למתן הלוואה בסך 40,000$ על-ידי התובע (נספח א' לתצהיר העדות הראשית של התובע) (להן - הסכם ההלוואה). בהסכם ההלוואה נקבע, כי חתימה עליו מהוה הוכחה לקבלת סכום ההלוואה, וכי תקופת ההחזר של ההלוואה לא תעלה על שלושה חודשים. בנוסף נקבע בהסכם, כי במקביל לקבלת ההלוואה ייחשב התובע כשותף בחנות למכירת פירות וירקות אשר הינה בבעלותם הבלעדית של המנוח ואביו (להלן - החנות), וזאת עד שתושב לו ההלוואה במלואה. בהסכם נקבע כי בתקופה זו יהיה התובע זכאי לקבלת 30% מכלל הכנסת החנות נטו, מבלי שתחול עליו כל התחייבות לגבי הוצאות והפסדי החנות. 6. כאמור לעיל, ביום 19.9.2006 נהרג המנוח בתאונת דרכים. הוא הותיר אחריו אלמנה - הנתבעת, ילידת 15.12.86, ואת בנם הקטין, יליד 17.3.2004 (ראו: הנתונים בספח תעודת הזהות של הנתבע שצורף לתצהיר התובע). 7. סכום ההלוואה לא הושב לתובע. עובר להגשת התביעה פעל התובע בעניין זה מול הנתבעים, ובינו לבין חלקם הושגו הסדרים שונים, אשר בסופו של דבר לא מומשו ולא הביאו לפירעון החוב. לפי העולה מטיעוני הצדדים, לאחר שניתן פסק-הדין בהיעדר נגד העיזבון ונגד האב, ננקטו בעניינם הליכי הוצאה לפועל. בדיון מיום 21.11.12 הצהיר ב"כ התובע כי בהוצל"פ נגבה סך של 18,775 ₪ על חשבון החוב, וכן התקבל סך 7,000 ₪ ממכירת משאית שהועברה לידי התובע, וסכומים אלה יש להפחית מגובה החוב ומסכום התביעה. חידוד המחלוקת ותמצית טענות הצדדים: 8. בכתב התביעה פורטו עילות תביעה שונות ומגוונות, הכוללות טענות לאחריותה של הנתבעת לחוב מכוח היותה בעלת מניות ומנהלת בחברה שהפעילה את החנות, חוסר תום לב ומרמה, עשיית עושר ולא במשפט, שליחות ועוד. כן נטען, בלאקוניות, כי הנתבעת נושאת בחוב גם מכוח שיתופה בחובות המנוח על-פי הלכת השיתוף בנכסים (סע' 5 לכתב התביעה המתוקן). יצויין כי התביעה נגד הנתבעת, כפי שהוגשה, היתה בגין סכום החוב במלואו, ולא מחציתו. 9. רק לאחר סיום שמיעת הראיות בתיק, ובעת הסיכומים, צמצם התובע באופן ניכר את טענותיו, כך שמיקד את כל תביעתו בעילה של שיתוף הנתבעת בחובות המנוח מכוח חזקת השיתוף, והצהיר כי הוא מוותר על יתר עילות התביעה (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 23-25). המחלוקת שנותרה להכרעה הינה, איפוא, האם חבה הנתבעת כלפי התובע בגין החוב נשוא התביעה, מכוח חזקת השיתוף בין בני-זוג. 10. טענת התובע לעניין זה הינה, כי כספי ההלוואה נועדו לשמש את המנוח ואביו לצורך פיתוח וקידום עסקי החנות. לטענתו, מעדותה של הנתבעת עולה, כי הנתבעת והמנוח היו נשואים, קיימו תא משפחתי משותף, תוך שהתובע עוסק בפרנסת המשפחה בחנות אותה ניהל יחד עם אביו, והנתבעת טיפלה בענייני הבית. כמו-כן עולה מעדותה, כי היא הסכימה לבקשת המנוח להיות בעלת מניות בחברה, כי חתמה על מסמכים שונים בקשר לחברה וכי אף פתחה חשבונות בנק שונים בהקשר זה. לטענתו, אין לקבל כמהימנה את גרסתה, כי לא הבינה את משמעות הדברים וכי הוחתמה על מסמכים מבלי להבינם. לטענת התובע, משהוכח כי הנתבעת והמנוח קיימו משק בית משותף, יש להחיל עליהם את חזקת השיתוף, ובענייננו - את חזקת השיתוף בחובות, ולפיכך היא חבה במחצית חובו של המנוח כלפיו (אשר חב במלוא החוב ביחד ולחוד אם האב). עוד נטען, כי טענת הנתבעת שחל עליה ועל המנוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן - חוק יחסי ממון) לא הוכחה, משלא הוכח מועד הנישואין של בני הזוג, ומכל מקום ניתן להחיל את חזקת השיתוף גם על בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. 11. מנגד טוענת הנתבעת, כי על בני הזוג חל חוק יחסי ממון, ובהתאם להלכה הפסוקה לא חלה עליהם חזקת השיתוף, ולפיכך אין רבותא לשאלת התקיימות תנאיה. עוד טוענת הנתבעת, כי אפילו היתה חלה חזקת השיתוף, הרי שלא הוכח כי היא חלה על החוב דנן, משלא הוכח מקור ומהות החוב. לעניין זה נטען, כי בהסכם ההלוואה עצמו לא צויינה כלל מטרת ההלוואה, והאם היא לצורך החנות או צורך אחר, ולא הובאו כל ראיות בדבר השימוש שנעשה בפועל בכסף. עוד טענה הנתבעת, כי החנות האמורה היתה בבעלות האב, אשר היה הרוח החיה בעסקי המשפחה, הכסף התקבל בידי האב, ועל התובע לגבות את חובו ממנו. הנתבעת טוענת, כי לא היתה מעורבת בעסק, לא עסקה בניהולו ולא היתה לה כל ידיעה על ההלוואה הנ"ל, וכי הסכימה לחתום על ממסמכים שונים לבקשת בעלה, ומבלי שהיתה לה ידיעה או הבנה על משמעות הדברים. בנוסף נטען, כי תביעתו של התובע לא באה לעולם אלא רק לאחר שהוא נוכח לדעת כי הנתבעת זכאית לפיצויים כתלוייה של המנוח, וכי מטרתו היא לרדת לאותם כספים שנועדו לשימוש האלמנה ובנה, לאחר שלא הצליח לגבות את חובו מהאב ומהעיזבון. דיון והכרעה: 12. כאמור לעיל, התובע מבסס את תביעתו על הטענה כי התובעת חבה כלפיו בגין מחצית חוב ההלוואה שניתנה על-ידו לבעלה המנוח ולאביו בהתאם להסכם ההלוואה, וזאת מכוח חזקת השיתוף בין בני-זוג המקיפה אף שיתוף בחובות. לצורך הכרעה בטענה זו, יש לבחון מהו המשטר הרכושי שחל על המנוח והנתבעת. שאלה זו תוכרע על-פי מועד נישואיהם של השניים. בענייננו, טוען התובע כי עניין זה לא הוכח, שכן לא הוצגה תעודת נישואין, ולפיכך חזקה כי מדובר בנתון הפועל לחובת הנתבעת אשר טענה כי חל חוק יחסי ממון. אכן, לא הוצגה תעודת נישואין של הנתבעת והמנוח ואף לא הוצהר אודות מועד הנישואין, ברם בנסיבות דנן, נוכח העובדה כי הנתבעת הינה ילידת 15.12.1986 (כעולה מסעיף 2 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת ומצילום תעודת הזהות שלה שצורף לתצהיר התובע), ברי כי היא לא נישאה לפני ה- 1.1.1974, מועד כניסת חוק יחסי ממון לתוקף. לפיכך, ומשלא היתה כל מחלוקת בין הצדדים כי השניים היו נשואים, הדין החולש על יחסיהם הרכושיים הוא חוק יחסי ממון. 14. בהתאם לגישה המקובלת בפסיקה, חזקת השיתוף איננה חלה סימולטנית לחוק יחסי ממון, ולפיכך היא איננה חלה על בני זוג שחל עליהם החוק (ראו: דעת הרוב בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 29; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; בג"צ 4868/03 חג'בי נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (פורסם במאגרים). כך סוכם הממצב המשפטי בסוגייה זו בבג"ץ 1727/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם במאגרים): "על-פי הגישה השלטת בפסיקה, הלכת השיתוף אינה ממשיכה לחול על בני זוג שנישאו לאחר 1974 במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון." 15. דין הטענה לשיתוף בחוב בשל חזקת השיתוף, להידחות איפוא, ומשביסס התובע את תביעתו על עילה זו בלבד, די היה בכך כדי לדחות את התביעה. עם זאת, ראיתי לבחון את הנסיבות שבפני אף לגופן במסגרת ההלכה, כפי שנפסקה, באשר לשיתוף בנכסים בין בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון. 16. בהתאם לחוק יחסי ממון, בהעדר הסכם ממון, חל על בני זוג במהלך הנישואין משטר של הפרדה רכושית. לעניין זה קובע סעיף 4 לחוק, כי: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" (ההדגשה הוספה). עם פקיעת הנישואין (או במועד אחר לפי המוגדר בחוק), יחול על הצדדים הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, שהינו הסדר אובליגטורי דחוי. בעקבות גישתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1915/91 הנ"ל, נקבע בפסיקה, כי אף שחזקת השיתוף איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון, ניתן לקבוע קיום שיתוף נכסי ספציפי בין בני זוג שחל עליהם החוק, וזאת מכוח הדין הכללי כשהוא מיושם בהתאמה למאפיינים המיוחדים של מערכת משפחתית (רע"א 8672/00 הנ"ל; בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615). מדובר בטענה לשיתוף בנכס מסויים, שאיננה בגדר חזקה כללית הצומחת מקיום הנישואין, אלא יש להניח לה תשתית עובדתית מתאימה, נוסף לעצם הנישואין, שהנטל להוכיחה רובץ על הטוען לשיתוף. ראו לעניין זה דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ב רע"א 8672/00 הנ"ל, כדלקמן: "...לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים." יצויין כי הפסיקה שיישמה גישה זו, עסקה בעיקר בזכויות בדירת המגורים, הנתפסת כבעלת מעמד וחשיבות מיוחדים במרקם המשפחתי ובחייו של הפרט, ובהקשר זה הוגמשה הדרישה הראייתית לכוונת שיתוף ספציפי (ראו: ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פורסם במאגרים). ענייננו שונה בתכלית. הטענה לשיתוף איננה מועלית על-ידי אחד מהצדדים לתא המשפחתי, שהתפרק עקב מותו הטרגי של המנוח, אלא על-ידי נושה, צד ג', שהתקשר בהסכם עם המנוח ועם אביו. השיתוף הנטען הוא בחוב מסויים, במנותק מכל טענה מקבילה מצד הנתבעת לזכויות רכושיות אשר צמחו לה בקשר לנישואין. נראה אף שיש ממש בטענת הנתבעת כי ברקע להגשת התביעה נגדה, עומדים הפיצויים להם זכאים היא ובנה הקטין כתלויים של המנוח אשר נהרג בתאונת דרכים. זהו הרושם העולה מדבריו של התובע בחקירתו, בתשובה לשאלות שהוצגו לו בדבר הסיבה להגשת התביעה גם נגד הנתבעת, לפיהם: "היא קיבלה כסף על מותו של בעלה" (עמ' 29, ש' 29). הטענה לשיתוף בחוב, בנסיבות מעין אלו, איננה נוגעת, איפוא, ליחסים הרכושיים במשפחה, אלא פועלת "לזכות נושה מההפקר בחייב נוסף" (דברי כב' השופט שלמה לוין בע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מא(5) 666, 661). יש אף לזכור, כי הפסיקה בעניין ע"א 1915/91 הנ"ל, בה נפרשו תפיסות שונות לעניין ההסדר הרכושי בין בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, ניתנה על רקע סיטואציה קשה שדרשה פתרון, בשל הפיכת חוק יחסי ממון ל"אות מתה" נוכח כריכת איזון המשאבים בגירושין עצמם, והעצמת פערי כוחות בין בני הזוג עקב כך תוך פתיחת פתח לניצול לרעה (פתרון חקיקתי ניתן בינתיים, ר' תיקון 4 לחוק יחסי ממון). הסיטואציה בעניינו הינה, כאמור, שונה מהותית מזו שעמדה ביסוד אותה פסיקה. 17. נשוב ליישום ההלכה באשר ליצירת שיתוף רכושי בין בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, על נסיבות המקרה דנן. כאמור לעיל, ההלוואה נשוא התביעה ניתנה על-ידי התובע למנוח ולאביו, על-פי הסכם ההלוואה. אין חולק כי ההסכם לא היה עם הנתבעת, והיא איננה חבה ישירות מכוחו. האם עלה בידי התובע להוכיח הסכמה/כוונה לשיתוף בין המנוח לנתבעת ביחס לחוב הספציפי? סבורני כי התשובה לכך הינה בשלילה. כאמור לעיל, לעניין זה לא די להראות כי השניים היו נשואים וקיימו משק בית משותף, כפי שטען התובע בסיכומיו, שכן חזקת השיתוף איננה חלה עליהם, אלא יש להראות כי במסגרת הדין הכללי, התקיים ביניהם שיתוף ביחס לחוב האמור. זאת לא הוכח בענייננו. 18. ראשית לכל, לא הוכחה מהות החוב. ההסכם עצמו שותק באשר למטרת ההלוואה. החנות נזכרת בו, אך ניתן להבין זאת על רקע המנגנון שקבעו הצדדים בקשר להחזר החוב, אשר כלל שותפות של התובע ברווחי החנות עד לפירעון ההלוואה שניתנה. התובע טען בתצהירו, כי ההלוואה ניתנה למנוח ולאביו לצורכי החנות, וכי הדבר נאמר לו על-ידם. כך גם העיד אחיו של התובע, אשר ערך את ההסכם עבור הצדדים. אינני סבורה כי בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי סכום ההלוואה נועד ושימש את החנות, וזאת על סמך עדות התובע ואחיו בלבד. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר קביעת ממצא על-פיה ללא סיוע, מחייבת את בית המשפט לנמק את הטעמים לכך (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 לפקודת הראיות; לעניין עדות בן משפחה ראו: ע"א 761/79 פינקל נ' הדר, פ"ד לה (2) 48). בענייננו, לא מצאתי כי יש טעמים המצדיקים קביעת ממצא כאמור. עדותו של התובע באשר לנסיבות מתן ההלוואה לא היתה עקבית, ונתגלו בה תמיהות וסתירות. כך, בעוד שבחקירתו הנגדית טען בתוקף כי ההלוואה ניתנה לבקשת ועבור המנוח בלבד, ונוכחותו של האב נדרשה כמעין "ערב" או עד בלבד ובשל היותו "זקן המשפחה" (עמ' 26 ו- 27, ש' 20-33 ו- 1-2 בהתאמה), הרי שהדבר איננו עולה בקנה אחד עם העובדה כי הן התובע והן אביו חתומים על הסכם ההלוואה, והתביעה הוגשה כנגד שניהם כבעלי החוב. עדות התובע בנקודה זו אף איננה מתיישבת עם גרסתו של אחיו, אשר ערך את ההסכם, אשר העיד כי המנוח והאב התחייבו בהסכם כלפי התובע ביחד ולחוד (עמ' 22, ש' 12-13). ניכר היה מעדותו של התובע, כי הוא מנסה "להרחיק" את האב מההלוואה שניתנה, תוך הדגשת חלקו של המנוח, שעל חבותו נשענת תביעתו נגד הנתבעת. עדות זו לא היתה מהימנה והיא איננה מתיישבת עם הנסיבות ויתר הראיות, כמופרט לעיל. משנשאל התובע אם הוא יודע מה נעשה בכסף בפועל, השיב, כי הדבר איננו ידוע לו (עמ' 29, ש' 7-13). התובע ציין את מסקנתו כי נעשה בכסף שימוש לצורכי החנות, ברם אין מדובר בידיעה כי אם בהערכה בלבד. זאת ועוד, ניתן היה להוכיח את מטרת ההלוואה ואת השימוש שנעשה בה בפועל, באמצעות זימונו לעדות של האב, או של אנשים נוספים שלטענת התובע היו מעורבים בחתימה על ההסכם (עמ' 27, ש' 3-4). עדים רלוונטיים אלה לא זומנו למתן עדות, דבר הפועל לחובתו של התובע עליו נטל ההוכחה. אין איפוא תשתית לקבוע כי סכום ההלוואה נועד לצורכי החנות דווקא, ולא לצרכים אחרים. משלא הובהרה כלל מהותו של החוב, לא ניתן לקבוע שהוכחה כוונת בני הזוג לשיתוף ביחס אליו (השוו: ע"א 4374/98 ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ואח', פ"ד נז(3) 433); ע"א 1030/05 (מחוזי חיפה) יאיר ארנון נ' דבורה תורג'מן ואח', פורסם במאגרים). אף אם היה מוכח כי ההלוואה שימשה לצורכי החנות, לא הוכחה כוונת שיתוף בין הנתבעת למנוח ביחס לחוב האמור. הנתבעת העידה, כי לא ידעה על ההלוואה, וכי לא היתה מעורבת כלל בעסקי בעלה ואביו. עוד העידה, כי הוחתמה על-ידי בעלה על מסמך לצורך רישומה כבעלת מניות של החברה, וכן הוחתמה על מסמכים שונים ונפתחו על-שמה חשבונות בנק שונים, וזאת לבקשת בעלה, עליו סמכה, משיקוליו-שלו ומבלי שהיתה מעורבת בפועל בעסקי המשפחה (עמ' 33, ש' 29-32; עמ' 34, ש' 4-5; עמ' 34, ש' 15-16). גרסתה של הנתבעת בעניין זה לא נסתרה, והיא מהימנה עלי. גרסה זו בדבר אופן התנהלות הדברים, נתמכת בראיות חיצוניות לעדות הנתבעת עצמה, כפי שיפורט להלן. ראשית, אף שבתצהירו ציין התובע כי הנתבעת יחד עם בעלה ואביו היו "הרוח החיה" מאחורי החנות וכי היא עסקה בניהולה, הרי שתמונה שונה בתכלית מתקבלת מקריאת תצהיר קודם שהגיש בתיק במסגרת בקשתו להטלת עיקולים זמניים על נכסי הנתבעים. במסגרת תצהיר זה שנחתם ביום 17.11.2008, הצהיר התובע, כי האב והמנוח היו בעלי החנות ו"הרוח החיה" מאחורי פעילותה, מבלי שהנתבעת אוזכרה כלל בהקשר זה (סעיף 3 לתצהיר). עוד הצהיר התובע בתצהיר האמור, כי "האב היה ועודנו הרוח החיה מאחורי החנות, אולם מסיבות השמורות עמו, נרשמו המשיבות 4, 3 (דהינו - האחות והנתבעת, ע.ג) (לאחר מכן) כבעלים של העסק. המשיב 1 (דהינו - האב, ע.ג) פעל בחנות כבתוך שלו" (סעיפים 30 ו- 31 לתצהיר). משעומת התובע בחקירתו הנגדית עם השוני בין גרסתו הראשונית לזו המאוחרת, עלה מתשובתו כי אכן התובעת לא היתה מעורבת בפועל בניהול העסק, כדלקמן: "ש. אני רוצה להקריא לך מהתצהיר שלך בסעיף 2. אתה כותב "המשיב 1 (אותו אבא) יחד עם בנו היו הרוח החיה העומדת מאחורי החנות", אין שום זכר לאשתו של המנוח ת. אצלנו במגזר הערבי העסק היה רשום על שם האישה אבל האישה היתה בבית עם הילדים שלה. גם לפי מה שהיא אמרה היתה באה לעסק ויושבת בעסק. עמאר ואביו היו מנהלים את העסק, לי לא היה שום קשר עם הנשים. ש. ובאותו תצהיר בסעיף 29 אתה כותב עוד גרסה: "המשיב מס' 1 היה ועודנו הרוח החיה מאחרוי החנות. אולם מסיבות השמורות עימו ...., ת. אני לא יודע בעניינים הפנימיים האלו, אני לא מכיר אותם. ש. "נרשמו המשיבות 3 ו-4 (שריפה ועאישה) לאחר מכן כבעלים של העסק". ת. זה אני אמרתי? מסיבות אישיות הוא שם את שריפה ועאישה כבעלים? זה נכון. אם אני כתבתי את זה בתצהיר שלי סימן שזה נכון. ש. מה שקראתי זה נכון? ת. תקריא שוב ש. אני מקריא שוב ומתרגם. זה נכון? ת. נכון. כן, רשמו את העסק על שם שריפה. יש סיבות אין סיבות אני לא יודע." (עמ' 25,26 לפרוטוקול). גם מכתב התביעה המתוקן עולה, כי לגרסת התובע עצמו, רישום הנתבעת כבעלת מניות בחברה, נעשה "כמסווה" בלבד לניהול החברה על-ידי בעלה, ובלשון כתב התביעה - "הנתבעת 3 היוותה כיסוי משפטי לאי יכולת בעלה להיות בעל מניות בחברה" (סעיף 45 לכתב התביעה המתוקן). עוד יש לציין, כי לא הובררה כלל מהותה של החברה הנ"ל, והזיקה בינה לבין החנות לממכר פירות וירקות, ולא הוצגו מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לבסס את טענת התובע כי החנות הופעלה באמצעות החברה (יצויין בהקשר זה, כי בתקנון החברה הנ"ל, שצורף לתצהיר העדות הראשית של התובע, נרשם כי מטרת החברה היא "לעסוק בכל עיסוק חוקי, לרבות ייצור ומכירת חומרי ניקוי"). שנית, התנהלות המעורבים בזמן אמת משקפת את תפיסתם, כי מבחינה מהותית החנות מצויה בבעלות המנוח ואביו, והנתבעת איננה מעורבת בה. כך עולה מהאמור ב"הואיל" הראשון להסכם ההלוואה, בו הוצהר כי "צד "ב" (קרי - המנוח ואביו) היינו הבעלים הבלעדיים של חנות פירות וירקות הנמצאת בנצרת...". נזכיר כי על-פי ההסכם האמור, הוכנס התובע כשותף בחנות לתקופת ההסכם, וזאת לפי הסכמה עם המנוח ואביו, ומבלי שהנתבעת היתה מעורבת בצורה כלשהי בהסכמה זו. לאמור לעיל יש להוסיף, כי על-פי הנטען על-ידי התובע, לאחר מות המנוח, עברה הבעלות בחנות לידי אחותו של המנוח, אשר המשיכה להפעילה (עמ' 25, ש' 8-12). שלישית, גרסתה של הנתבעת מתיישבת עם הנתונים האובייקטיבים והתמונה הכוללת במקרה דנן. הנתבעת הינה ילידת דצמבר 1986. לפי עדותה, היא נישאה למנוח בטרם מלאו לה 17 שנים (עמ' 33, ש' 15). את בנה, יליד 17.3.2004, ילדה בהיותה כבת 17. בעת התאגדותה של החברה בחודש ספטמבר 2005 (לפי מסמכי ההתאגדות, שצורפו לתצהיר התובע), ורישומה כבעל מניות ודירקטורית בחברה, טרם מלאו לה 19 שנים. כשנה לאחר מכן נלקחה ההלוואה נשוא התביעה ובסמוך לכך - נהרג המנוח. ענייננו איפוא באישה צעירה מאוד, שנישאה בטרם הגיעה לגיל בגרות. החוב נשוא התביעה נוצר לאחר תקופת נישואין קצרה. החוב, לפי הנטען, מתייחס לעסק שעל-פי הראיות שבפני, הינו עסק של משפחתו המורחבת של הבעל, שאבי הבעל מעורב בו באופן בולט, ואשר נקלע לחובות. לפי דברי הנתבעת, היא איננה קוראת עברית (לעניין זה התרשמתי אף מעדותה לפני), ואיננה מצויה בתחום המסחר והעסקים; כך, כשנשאלה לגבי מסמכים עליהם התבקשה על-ידי חמה לחתום, תיארה אותם במילותיה כ - "מסמכים רגילים לבנים כתובים בעברית" (עמ' 34, ש' 31). נתונים אלא מתיישבים עם גרסתה, כי מבחינה מהותית לא היתה מעורבת בצורה כלשהי בניהול העסקי של החנות. 20. נוכח כל המפורט לעיל, המסקנה מהראיות שהוצגו, הינה, כי הנתבעת לא היתה מעורבת בהפעלת החנות ובניהולה, ולא היתה מעורבת בלקיחת ההלוואה נשוא התביעה ואף לא ידעה עליה. זיקתה לעסקי בעלה היתה על דרך רישום גרידא בחברה שייעודה וזיקתה לחוב הספציפי לא הובררו, והחתמתה על מסמכים שונים, לפי יוזמת והנחיית המנוח ואביו, ומשיקוליהם בניהול עסקיהם, ומבלי שהיתה לה מעורבות מהותית בעסקי המשפחה. בנסיבות אלה, ואף אם נניח כי ההלוואה שלקח המנוח היתה לצורך החנות, לא הוצגה תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס את הטענה לכוונת שיתוף ספציפית בחוב האמור בין המנוח לנתבעת. 21. בטרם סיום יצויין, כי עשויה היתה להתעורר השאלה בדבר זכאותו של התובע לתבוע את חובו בהתבסס על הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, ומשפקעו הנישואין. נושא חובות בני-זוג מעוגן בסעיף 6(א) לחוק, הקובע כי במסגרת עריכת איזון המשאבים, יש לשום את ערך נכסיו ברי-האיזון של כל אחד מבני הזוג, ולהפחית מהם את החובות המגיעים בגינם. כאמור לעיל, התובע כלל לא השתית את תביעתו על החוק, וממילא הסוגייה לא נדונה ולא התלבנה בטיעוני הצדדים. מעבר לנדרש אציין, כי ספק רב בעיני אם ניתן היה לקבל את התביעה גם לו התבססה על יסוד זה. במישור הקונקרטי, לא הונחה תשתית הנתונים הרלוונטית לאיזון המשאבים עקב פקיעת נישואי הנתבעת והמנוח. במסגרת עריכת איזון המשאבים על-פי החוק, יש ככלל להתייחס למכלול נכסי והתחייבויות בני הזוג, ולא לכל נכס או חוב באופן פרטני ומנותק מהמכלול ( ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584; ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון, פורסם במאגרים). דבר זה לא מתקיים בענייננו, שכן התביעה איננה אלא לחוב בודד ולא מתייחסת למכלול הרכושי. במישור הכללי, מתעוררת השאלה האם לצד ג', נושה של אחד מבני הזוג, זכות תביעה ישירה מול בן הזוג השני, בהתבסס על הסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון, ומשהגיע המועד בו הוא בר-הפעלה. הקושי נובע ממהות הזכות לפי חוק יחסי ממון, שהינה זכות אובליגטורית אישית (נדחית) של אדם כלפי בן-זוגו, המתגבשת על רקע משטר של הפרדה רכושית בין בני הזוג במהלך הנישואין, ומתכלית החוק, שנועד ביסודו להסדיר את היחסים הרכושיים במעגל הפנימי של בני הזוג בינם לבין עצמם. עמד על כך פרופ' רוזן צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג (ת"א, תשנ"ה), עמ' 343-344 כדלקמן: "במסגרת הלכת השיתוף זכאי בן-הזוג בזכויות כבר במהלך הנישואין, אך נושא גם במכלול החבויות. בהסדר איזון אין כל שיתוף במהלך הנישואין. לכאורה אין בני-הזוג נהנים האחד מרכושו של האחר ואין גם אחריות הדדית לחובות. השיתוף מתחיל ונגמר למעשה באותו הרגע. ממילא אין כל טעם וסיבה לגרום לכך שהסדר שיתוף דחוי, המתקיים לראשונה עם פקיעת הנישואין, יחול לטובתם של הנושים בלבד. איזון הפסדים לא ייצור איזון משאבים בין בני-זוג אלא איזון בין נושים לבני-זוג. לא נראה לנו כי זו היתה כוונת המחוקק. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר הפעלת איזון מלא ובלתי מוגבל של הפסדים עלול לגרור אחריו אי-סלובנטיות גם של בן-הזוג הסלובנטי עובר לעריכת האיזון. איזון הפסדים היה מטיל אחריות הדדית לחובות כל אחד מבני-הזוג, בעוד המחוקק קבע בסעיף 4 במפורש כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי להטיל על בן-זוג אחריות לחובות השני. זאת ועוד, המחוקק דחה הצעה להסדר חלקי של אחריות הדדית לגבי חובות הנוגעים למשק-הבית, על אחת כמה וכמה שלא התכוון להטיל בעקיפין אחריות הדדית כללית לחובות. גם ההפרדה בין סעיף 5 לחוק, העוסק בהסדרה של זכות האיזון, לבין סעיף 6, שענינו ניכוי חובות בני-איזון מן הנכסים בני-האיזון, מלמדנו שהסדר האיזון מכיר ערכים חיוביים בלבד בעוד שאלת ניכוי החובות מוסדרת בנפרד". יצויין כי הפסיקה עסקה בסוגיית אחריותו של אדם לחובות בן-זוגו ומעמדו של הנושה מולו בן-הזוג שלא יצר את החוב, בהקשר של חזקת השיתוף (ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו (פורסם במאגרים), ברם לא ביחס לחוק יחסי ממון. מכל מקום בענייננו, וכפי שכבר צויין, אין צורך לפסוק לגופם של דברים בסוגייה זו, משהיא לא הועלתה כלל בתביעה. 22. סיכומם של דברים: התביעה נגד הנתבעת נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים שאם-לא-כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הלוואה