שתי מערכות דינים חלות על דיני ההתיישנות, ככל שאלו נוגעים לתובענה שעניינה עוולה בנזיקין. האחת - הדין הכללי לפי חוק ההתיישנות, התשנ"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), והשניה - הדין המיוחד, כפי שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). חוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות ומעמיד אותה על שבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין, וכן נקבע, כי מירוץ ההתיישנות יחל במועד הולדת העילה (סע' 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות), כפי שהובהר בע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה 'שמעונים' מתאריך 6/1/10: "סע' 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות על תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כח תביעה', שפירושו התקיימות התנאים המאפשרים לתובע להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש - ראו: ע"א 3319/04 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא (2) 581, 595-594 (1997) (להלן: פפר); אלמנקווה; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166, 175 (2003)". סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - 'תקופת ההתיישנות') היא - שאינו מקרקעין - שבע שנים". באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סע' 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". החריג לקביעת מועד ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות נקבע בסע' 8 לחוק, ולפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". הוראה מיוחדת, המתייחסת לחישוב תקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולה נזיקית נקבעה בסע' 89 (2) לפקודת הנזיקין, וזו לשונה: "לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התביעה' הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה, או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה, או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה, או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שבו אירע - היום שבו התגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. הנה כי כן, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את "כלל הגילוי", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ראו: ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1)255; וכן ראו: ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. אלא מאי? להבדיל מהוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות, סע' 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בהתאם ל"כלל הגילוי" לתקופה בת עשר שנים ממועד אירוע הנזק המעוול, קרי: מועד הגילוי המאוחר כפוף למועד היווצרות העילה, והתובענה תתיישן אם לא הוגשה בתוך עשר שנים ממועד אירוע הנזק. רוצה לומר: עילת התביעה קיימת ושרירה אולם הזכות להגישה התיישנה כעבור עשר שנים ממועד אירוע הנזק. באשר ליחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נקבע: "הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין, כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אולם בעצם הקביעה, כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את 'כלל ההתגלות' ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם ,השוני ביניהם מתבטא במקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה...לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. 'הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ' הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע ' מחסום אחרון וסופי'... להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהיה להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק' (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(2) 122, 130)". ( וכן ראו: ע"א 4114/06 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב בע"מ, פ"ד נב(1) 857). ההסדרים השונים בשאלת ההתיישנות בחוקים השונים העסיקו את בתי המשפט לא מעט. כך למשל, בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, באומרו: "האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע, שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השניה, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(25) לפקודת הנזיקין מצוי, איפה ביסוד "הנזק" בעוולה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי "העובדות המהוות את עילת התובענה" התרחש בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא הייתה משתכללת עילת התביעה, ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד - קיומו של נזק; השני - קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה, או המחדל הנטענים, אשר גרמו להיווצרותו של הנזק. ולסיכום הדיון בשאלת הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית כדלקמן: "סעיף 89(2) לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים: -כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי. -כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק. התיישנות שלא מדעת עילת תביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקום, מקום בו הניזוק אינו מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי - רפואי בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען. במקרה זה, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים תימנה מהמועד בו קמה מודעות לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי - רפואי. נקבע, כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין קביעת תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק "קצה חוט" הקושר, מבחינה מדעית רפואית, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק (ראו: ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857 (להלן: "פרשת המאירי"; ע"א 7701/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, להלן: "פרשת צורף"). בהתייחסו לסבירות הגילוי, קבע בית המשפט בפרשת המאירי: "סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. לעניין זה 'סבירות הגילוי' תלוייה במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע (בכח, או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית, (פרופ' י' גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקין -הצעה לשינוי החוק", שם בעמ' 128" (פרשת המאירי). עוד נקבע: "נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון: מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית". (פרשת צורף). נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניננו (ע"א 34/88 רייס נ' חנה אברמן, פ"ד מד (1) 278, 283, ; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535). הדברים קיבלו משנה תוקף ברע"א 901/07 אודית כהן ואח' נ' עדנה גיא ליפל ואח' (להלן: "פרשת אודית"), שם נקבע: "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו (ע"א 217/89 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846). עילת התביעה נולדה במועד שבו מתגבשות העובדות , המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותית היה זוכה בפסק הדין...". יובהר, כי פסק דין אודית ספג ביקורות מאת קהיליית עורכי הדין, אולם זה המקום להבהיר, כי פסק דין אודית לא שינה, לדעתי, את ההלכות הנוהגות בשאלת קביעת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, אולם ללא ספק החמיר משהו עם התובעים הפוטנציאליים "באלצו" אותם לפעול במרץ וללא ליאות לגילוי העובדות המהוות את עילת התביעה שלהם, ובהפחיתו את מידת הסלחנות שנהגו בתי המשפט עד מתן פסק דין זה, עם תובעים שהגישו את תביעותיהם באיחור בלתי מוצדק. בפרשת אודית חוזר בית המשפט על ההלכות הקיימות בנושא חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות, בהבהירו: "די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע, או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו פרשת צורף פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט, או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה, או למחדל של הנתבע...". בית המשפט ממשיך ודן בטיבו של "קצה החוט" הנדרש, ושואל האם די בקיומו של חשד לצללורך ביסוס עילת התביעה כנגד הנתבע, והוא משיב על כך: "האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסויים אך אין בידו ראיה לכך...על פי המבחן המקובל של 'קצה חוט' די בחשד לקשר סיבתי. נדרשת 'ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחזה מינימלית במציאות'...לא נדרש, כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי". התיישנות