דוגמא להחלטה בנושא מועד התיישנות שנפל בזמן הפגרה: מבוא בפני בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מעשה בית דין ושיהוי. הנתבע ייצג את התובעת 1 בתביעת נזקי גוף שהגישה נגד המועצה האזורית מטה יהודה ונגד מבטחתה, סהר חברה לביטוח בע"מ, בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות תאונה שאירעה ביום 11.2.97. הליכים בתיק התובענה הסתיימו בהסכם פשרה שנחתם ביום 24.7.00 ואשר קיבל תוקף של פסק דין. בכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבע התרשל בייצוג התובעת וכתוצאה מכך קיבלה התובעת כפיצוי סכום הנמוך מהסכום המגיע לה. הנתבע עתר כאמור לדחיית התביעה על הסף בשל מספר נימוקים, כמבואר בסעיף 1 לעיל, ואולם לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ראיתי לנכון להתמקד בעיקר בטענת ההתיישנות. ההליכים הרלוונטים ביום 24.7.00 חתמה התובעת 1 על הסכם פשרה לפיו שולם לה פיצוי בסכום של 35,000 ₪, לסילוק תביעותיה וטענותיה בגין התאונה (להלן- "הסכם הפשרה"). ביום 9.2.04 הגישה התובעת תובענה בת"א 2891/04, שבו עתרה לביטול הסכם הפשרה. לדבריו של בא כוח התובעים, בישיבה המקדמית שנערכה ביום 5.1.11 בפני כב' השופט משה ברעם, "בית המשפט המליץ לדחות את התביעה ותחת זאת, ככל שהתובעים ימצאו לנכון, תוגש תביעת רשלנות מקצועית." (עמ' 1 שורות 1-2). בעקבות המלצת בית המשפט נמחקה התביעה לביטול הסדר הפשרה, ולתובעת שולם סכום נוסף של 35,000 ₪. בעקבות מחיקת התביעה הגישו התובעים נגד הנתבע, ביום 2.9.07 תביעה בנוסח זהה לתביעה שבפני, בת"א 9731/07 (להלן- "התביעה הראשונה"). בכתב ההגנה שהוגש טען הנתבע, בין היתר, שהתביעה התיישנה. ביום 29.9.09 נמחקה התביעה הראשונה מחמת חוסר מעש בהחלטת כב' השופטת ע' זינגר. כתב התביעה שבפניי הוגש ביום 21.7.10, כ- 10 חודשים לאחר מחיקת התביעה הראשונה. טענות הצדדים לטענת הנתבע, במועד הגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות, ולפיכך יש לדחות את התביעה. לטענתו של הנתבע, כבר התביעה הראשונה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, שכן בין מועד חתימת הסכם הפשרה ביום 24.7.00, הוא מועד עילת התביעה, לבין מועד הגשת התביעה הראשונה ביום 2.9.07, חלפו למעלה מ- 7 שנים. הנתבע הדגיש שמיום התאונה עד הגשת התביעה שבפני חלפו למעלה מ - 13 שנה, ומיום החתימה על הסכם הפשרה חלפו למעלה מ-10 שנים. לפיכך, לטענת הנתבע, בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן -"פקודת הנזיקין"), חלפה תקופת ההתיישנות. לטענת התובעים, הוגשה התביעה הראשונה לפני שחלפה תקופת ההתיישנות, שכן היום האחרון של תקופת ההתיישנות, 24.7.07 חל במהלך פגרת בית המשפט, וה- 1.9.07 חל ביום שבת, ולפיכך ביום 2.9.07, מועד הגשת התביעה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. אשר לתקופה שחלפה מאז מחיקת התביעה הראשונה ועד הגשת התביעה שבפני, טענו התובעים כי התביעה הראשונה נמחקה ביום 29.9.09 והוגשה בשנית ביום 21.7.10 - לפני שחלפה שנה ממועד המחיקה. עוד טענו התובעים כי הטענה באשר לסעיף 89 לפקודת הנזיקין אינה רלבנטית. דיון והכרעה בשאלת ההתיישנות לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את עמדת התובעים ולדחות את הבקשה. בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין הינה 7 שנים, והיא נמנית, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, מיום שבו נולדה עילת התובענה. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שעילת התביעה הינה מועד החתימה על הסכם הפשרה, הוא יום 24.7.00. התביעה הרשונה הוגשה ביום 2.9.07, לכאורה לאחר שהסתיימה תקופת ההתיישנות, ואולם, כפי שציינו התובעים, מועד תום ההתיישנות חל במהלך הפגרה, ולפיכך נדחה המועד ליום 1.9.07. כיון שהמועד האמור חל ביום שבת, נדחה מועד ההתיישנות ליום 2.9.07, היום שבו הוגשה התביעה. (ראו לעניין זה סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 שכותרתו "תקופות", הקובע:  "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". לפיכך, במועד הגשת התביעה הראשונה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. אשר לתביעה שבפני, אשר הוגשה כאמור ביום 21.7.10, כ- 10 שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, רלוונטיות מספר הוראות המאריכות את תקופת ההתיישנות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע- "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". בהתאם להוראה האמורה, התקופה שבמהלכה תלויה תובענה ועומדת בפני בית המשפט, אינה נמנית במסגרת מרוץ ההתיישנות (ראו לעניין זה ע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624, 627; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 179). טען הנתבע כי מחיקת התביעה הראשונה מעידה על כך שהתובעים אינם נחשבים כ"עומדים על זכויותיהם", ועל כן לא חל לגביהם עיכוב מירוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, ואין לראות את התובענה שבפני כהמשכה של ההתדיינות בתביעה הראשונה. אין בידי לקבל את הטענה האמורה. על משמעות המונח "נדחתה" בסעיף 15 ניתן ללמוד בקביעתו של כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק דין, פ"ד נז(1) 289, 308 (2002) : "הפסיקה קבעה זה מכבר כי "...[]אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט..." (רע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' מחמוד [21], בעמ' 627. כן ראו: ע"א 502/88 שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל [22]; ע"א 748/89 שפירא נ' חייט [23]. אולם השוו ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ [24]). הנתבע טען כי במקרה זה המחיקה מעידה על כך שהתובעים לא עמדו על זכויותיהם ולפיכך ה"הרחבה" שנעשתה בפסיקה למונח "נדחתה" אינה חלה במקרה דנן. הנתבע סמך דעתו, בין השאר, גם על קביעת כב' השופט ש' לוין ברע"א 68/89 (אשר הוזכר על ידי כב' השופט א' גרוניס בפסקה לעיל): " שופטי הרוב (בע"א 522/77 [1]) הדגישו, שההבדל בין דחיית תביעה לבין מקרים אחרים שבהם מגיעה תובענה לקיצה נעוץ בשאלה, אם עקב סיום ההליך נוצר מעשה-בית-דין אם לאו; אך מה לשאלה זו לשאלת ההתיישנות? הרי בכל המקרים הנזכרים לעיל (דחיית התביעה או מחיקתה או הפסקתה) התנהל בפועל הליך, שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות, שהוא עומד על זכויותיו, ובכל המקרים הללו אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של ההתדיינות הקודמת." התובעים הסבירו את השתלשלות האירועים שהביאה למחיקת תביעתם. אף אם אין בטעמים האמורים כדי לערער על החלטת מחיקת התביעה על הסף - יש בהם כדי להראות שהם לא "ישנו" על זכויותיהם, אלא גילו דעתם שהם עומדים על זכויותיהם. בתצהיר שהגיש בא כוחם של התובעים, אשר צורף לתגובתם לבקשה למחיקה על הסף, הצהיר בא כוחם כי הוא הגיש בקשה לביטול מחיקת התביעה בתביעה הראשונה, ולשיטתו בקשה זו הוגשה במועד (סעיפים 4-5 לתצהיר); עוד הוסיף ב"כ של התובעים לתאר את השתלשלות האירועים אשר הביאו לאיחור בהגשת התצהירים (סעיפים 7-11 לתצהיר); כן צורפה הבקשה, שהוגשה בהליך הראשון, בדבר ביטול החלטת המחיקה עם התצהירים שהיו מצורפים לה. הטענה לפיה ישנו בתוסעים על זכויותיהם תתקבל במקרים חריגים, בהם היה ברור שהתובעים זנחו את התביעה. אין זה המקרה שבפנינו. לפיכך מצאתי שאין לקבל את הטענה שהתובעים ישנו על זכויותיהם, או שאינם זכאים לעיכוב מירוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. כזכור התביעה הראשונה הוגשה ביום 2.9.07, ונמחקה מחמת חוסר מעש ביום 29.9.09. מיום הגשת התביעה הראשונה עד מחיקתה מחמת חוסר מעש חלפו אפוא כשנתיים וחודש. לאחר הפחתת התקופה שבה היה ההליך תלוי ועומד בפני בית המשפט מהתקופה שחלפה מיום החתימה על הסכם הפשרה ועד הגשת התביעה שבפני, מתקבלת תקופה של כ- 8 שנים. לפיכך אין בסעיף 15 לחוק ההתיישנות כשלעצמו לעצור את מירוץ ההתיישנות, מעבר ליום לאחר המצאת ההחלטה על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש. להוראת סעיף 15 מצטרפת הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות הקובע- "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב". סעיף 16 לחוק ההתיישנות מעכב אפוא את תקופת ההתיישנות לפרק זמן נוסף של שנה לאחר מחיקת התביעה. כיון שהתביעה שבפני הוגשה כ- 10 חודשים לאחר מחיקת התביעה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. טען הנתבע כי בהתאם להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, יש לקבוע שחלפה תקופת ההתייישנות כיון שחלפו למעלה מ- 10 שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע - " לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: ... (2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." כפי שנקבע בפסיקה "מחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) סיפה לפקודה חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא ברכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה שעניינו למשל ביסוד ההתרשלות או ביסוד הקשר הסיבתי, לא יבוא בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ותחול לגביו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות." (ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל (מיום 22.2.12) פסקה 8). כפי שטענו התובעים, סעיף 89 לפקודת הנזיקין אינו חל בענייננו, שכן אין עסקינן בגילוי מאוחר של הנזק, הדוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות ממועד שבו אירע הנזק למועד גילויו. בסעיף 8 לתגובת התובעים לבקשה למחיקה על הסף נכתב כי "... והגשתה המאוחרת לכאורה נבעה מכך כי המשיבים אכן סמכו על חוות דעתו של המבקש ופעלו לפיה, עד שהתברר להם כי הפיצוי שהתקבל רחוק מלהלום את נזקיהם.", ואולם, אף שהתובעים הצהירו על כך שלא הגישו את התביעה הראשונה במועד מוקדם יותר כיון שהסתמכו על חוות דעתו של הנתבע לפיה מדובר בהסדר פשרה ראוי, ורק מאוחר יותר גילו שהיו זכאים לפיצוי גבוה יותר, הם לא נזקקו לכלל הגילוי המאוחר והסכימו למניית תקופת ההתיישנות מיום אירוע הנזק, הוא יום החתימה על הסכם הפשרה. דחייה על הסף מחמת עילה אחרת כפי שציינתי, טענת הנתבע לדחייה על הסף נסמכה גם על טענת מעשה בית דין ועל שיהוי. אשר לטענת קיומו של מעשה בית דין, לא מצאתי שיש לקבלה. מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש אינה יוצרת מעשה בית דין. בהחלטת כב' השופטת ע' זינגר נקבע במפורש שאין מניעה מהגשתה של התביעה בשנית. אשר לטענת השיהוי, כאמור נתנו התובעים הסבר לכך שהתביעה הראשונה הוגשה ביום האחרון לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. כפי שנפסק לא אחת, החלטה בדבר דחיית תובענה על הסף צריכה להיעשות בזהירות, ושימוש בית המשפט בסמכותו זו יעשה במקרים קיצוניים ויוצאי דופן (ראו למשל ע"א 2582/09 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם (מיום 8.8.2010) פסקה 12 ). לא מצאתי שזה המקרה שבפניננו. אף שיתכן ששאלת השיהוי תשוב ותעלה במהלך סירור התובענה, מדובר בשאלה שי לבררה במישור העובדתי, ואין היא מצדיקה דחיית התביעה על הסף. סיכום לפיכך, בקשתו של הנתבע לדחיית התביעה על הסף נדחית בזאת. הנתבע ישלם לתובעים את הוצאותיהם בגין הבקשה בסכום של 2,500 ₪. הנתבע רשאי להגיש חוות דעת אקטוארית תוך 60 ימים. ככל שלא יגישה במועד האמור ייקבע התיק להגשת תצהירים. פגרההתיישנות