דוגמא להחלטה בנושא מינוי מומחה בתאונת דרכים לתושב הרשות הפלסטינית: 1. התובע, תושב הרשות הפלסטינית, נפגע בתאונת דרכים בשטח הרשות ממכונית אשר מבוטחת בביטוח חובה על ידי נתבעת 2. איזה דין מקומי יחול לעניין מינוי מומחים לצורך קביעת שיעור נכותו - תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 או הוראת סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים). זאת השאלה העומדת לדיון בפני. 2. לצורך דיון בבקשה תחילה אשרטט בתמצית את הדין החל לגבי תביעות בגין נזקי גוף עקב תאונות דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית. עובר לחתימת ההסכמים המדיניים בין ישראל לפלסטינים הופעלו הסמכויות הנוגעות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים באזורים המוחזקים ביהודה ושומרון בידי המושל הצבאי מכוח הסמכות הנתונה לו בתוקף דיני התפיסה הלוחמתית של המשפט הבינלאומי. ההסכמה בדבר העברת הסמכויות בתחומים האזרחיים השונים, לרבות בכל הנוגע לפיצוי תאונות דרכים, לידי הרשות הפלסטינית, נתכוננה במספר שלבים (לפירוט ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 50-67 (מהדורה רביעית, 2012) להלן: ריבלין, תאונת הדרכים). החשוב לענייננו הוא, שבפרוטוקול הכלכלי (הידוע כ"פרוטוקול פריס"), שהוא חלק מההסכם בין הצדדים, קיבלה על עצמה הרשות הפלסטינית להמשיך ולהנהיג משטר של ביטוח חובה - באחריות מוחלטת - לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת, נשמרה לה הזכות לקבוע תקרה משלה לסכום הפיצויים. בנוסף לכך התחייבה הרשות הפלסטינית להקים קרן לפיצוי נפגעים שאינם יכולים לתבוע בשל העדר ביטוח. בהתאם לסמכות שהוענקה לה בהסכמים, חוקקה המועצה הפלסטינית ביום 13.10.05 את חוק הביטוח מס' 20 לשנת 2005 (להלן: חוק הביטוח הפלסטיני). חוק זה, אשר נכנס לתוקף ביום 25.4.06, חל על תאונות דרכים שאירעו בשטחים שבשליטתה או אחריותה של הרשות הפלסטינית. חוק הביטוח הפלסטיני ביטל את תחולתם של הצווים הצבאיים בנוגע לביטוח שהיו בתוקף בעבר (צווי המושל הצבאי באיו"ש ובעזה, הידועים כצו מס' 677 וצו מס' 544). 3. כאמור, חוק הביטוח הפלסטיני מבוסס על עיקרון של ביטוח חובה ואחריות המוחלטת. בדומה לחוק הפיצויים קובע אף חוק הביטוח הפלסטיני תקרה לשני ראשי נזק: הפסד השתכרות ונזק לא ממוני. סעיף 155 לחוק הביטוח הפלסטיני קובע את התקרה להכנסה לצורך חישוב הפסדי השתכרות וגריעה מכושר ההשתכרות. סעיף 152 לחוק הביטוח הפלסטיני קובע את תקרת הפיצוי בגין נזק לא ממוני. החוק אינו מסדיר את האופן בו יוכח "עניין שברפואה". 4. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי הדין המהותי החל על התביעה הוא הדין הפלסטיני. אף אין מחלוקת כי הדין הדיוני החל על התביעה הוא הדין המקומי הישראלי. השאלה בה חלוקים הצדדים היא, האם מינוי מומחים לצורך קביעת שיעור נכותו של התובע ייערך בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, כפי שנעשה הדבר בתביעות בגין נזקי גוף המתנהלות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] כטענת הנתבעת, או שמא מינוי המומחים ייערך לפי הוראות 6א לחוק הפיצויים ותקנות המומחים, כטענת התובע. 5. כידוע, השוני בין הדינים לעניין מינוי מומחים אינו מבוטל. בתביעה לפי פקודת הנזיקין, שתקנות סדר הדין האזרחי חלות עליה, חייב בעל הדין המבקש להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה ערוכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. בעל דין אשר אינו עושה כן, ובית המשפט לא פטר אותו מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו. אמנם בידי בית המשפט סמכות למנות מומחה מטעמו אף אם התובע לא צירף חוות דעת כאמור לכתב תביעתו, אולם זאת רק בנסיבות חריגות (ראו: רע"א 1358/12 מרכז רפואי בלינסון נ' עזבון אייזנבך (8.5.2012); רע"א 6614/12 פלונית נ' בית חולים המשפחה הקדושה, (23.10.2012)). לעומת זאת, בתביעה המתבררת לפי חוק הפיצויים, לא זו בלבד שבעלי הדין אינם נדרשים לצרף לכתב טענותיהם חוות דעת של מומחה, כתנאי להוכחת עניין שברפואה, אלא שאין הם רשאים לעשות כן. בית המשפט הוא זה אשר ממנה מומחה רפואי מטעמו. קיים אף הבדל בהגדרת "מומחה רפואי" לפי תקנות סדר הדין וחוק הפיצויים. יוצא, שלאופן בו יוכח עניין שברפואה בתיקים בהם חל הדין המהותי הפלסטיני, אם לפי חוק הפיצויים או תקנות סדר הדין האזרחי, יש אפוא נפקות מעשית. 6. במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, דעתי היא כי הדין עם התובע ויש ליישם בענייננו את הוראות חוק הפיצויים ותקנות המומחים. בהינתן קיומן של שתי חלופות אפשריות בדין המקומי להליך בו ימונו מומחים, איני רואה מדוע לא יועדף ההליך הדיוני הנוהג בישראל, המתאים לתוכנו המהותי של הדין הזר. כמתואר לעיל, הן חוק הפיצויים הן חוק הביטוח הפלסטיני מבוססים על עיקרון של ביטוח חובה ואחריות מוחלטת, ושתי מערכות הדינים גם קובעות תקרה הן לראש הנזק של הפסדי שכר והן לראש הנזק הלא ממוני. קיימת בשתיהן הרחבה של מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי ולעומתה הגבלת שיעור הפיצויים להם הם יהיו זכאים. במצב דברים זה, כאשר קיימות בדין המקומי שתי פרוצדורות שונות למינוי מומחים בנושא נזקי גוף, כשאחת מהן - זו שלפי חוק הפיצויים ותקנות המומחים - מיוחדת לתביעות בגין נזק גוף עקב תאונות דרכים - אך טבעי ונכון יהיה לומר שזו המיוחדת מהווה את סדר הדין המקומי הישראלי בתביעות כאמור. זה הדין החל בדרך כלל על המבטחות בתביעות החלות בישראל וראוי כי לגבי תאונות המתרחשות ברשות הפלסטינית יחול אותו דין מקומי. הנמקה זו מקבלת משנה תוקף נוכח ההיסטוריה החקיקתית הנזכרת בסעיף 2 לעיל, ממנה ניתן ללמוד שעקרונות הדין בנושא תאונות דרכים הוטמעו בדין הפלסטיני בהשפעה ישראלית ובעקבות הדין הישראלי בנושא פיצויים בגין נזקי גוף שגרמו עקב תאונות דרכים. לשון אחר, בענייננו לא רק העקרונות הכללים של שתי מערכות הדינים דומים, אלא שקיים קשר הדוק ביניהן ולמעשה האחת ינקה מרעותה את ההסדר המהותי החל בנוגע לתאונות דרכים. 7. הנתבעת הפנתה בענייננו להחלטה של בית משפט מחוזי אשר הגיע למסקנה שונה (ראו: ת.א. (מחוזי חי') 875/08 פלוני נ' הכשרת הישוב, החלטה מיום 22.11.09 והחלטה מיום 7.12.09 של כבוד הנשיאה בלהה גילאור); וכן למספר החלטות של בית משפט שלום זה אשר הלכו בעקבותיה. צר לי, אך אין בידי להצטרף למסקנה אליה הגיעו חברי. בהחלטת כבוד הנשיאה ב' גילאור מיום 22.11.09, מפנה בית המשפט לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות בע"א 3299/06 יוניבר נ' סקלאר (26.4.2009). בעניין יוניבר בית המשפט הנכבד קבע כי יש להחיל את הדין המהותי הישראלי על תאונה שאירעה בניו זילנד. בית המשפט הנכבד סבר כי בנסיבות המיוחדות שהתעוררו בפסק הדין הנ"ל, יש להחיל את הדין הישראלי, ולא את הדין הזר, וזאת כחריג לכללי ברירת הדין הרגילים. בהמשך נפסק כי הדין המהותי הישראלי הוא הדין הנזיקי הכללי. אלא, שפסק הדין בעניין יוניבר לא עסק כלל בהחלת הדין הדיוני אלא בהחלת הדין המהותי. איני סבורה שיש ללמוד מפסק דין זה כי כל אימת שבית משפט ישראלי דן בתאונת דרכים שאירעה מחוץ לישראל ושדין זר חל עליה (ולא הדין הישראלי, כפי שהוחל בעניין יוניבר), יש ליישם את דיני הנזיקין הכלליים לעניין ההוראות הדיוניות. לשיטתי, בהינתן הדין המהותי הפלסטיני, ככול שמדובר בהחלת הדין המקומי בנוגע להוראות הדיוניות, יש להחיל את הדין המקומי הספציפי לתאונות דרכים, הוא חוק הפיצויים ותקנות המומחים מכוחו. 8. קודם סיום הערה. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשוני בין ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי לבין זה הקבוע בחוק הפיצויים ותקנות המומחים. לשוני זה, הקיים מזה עשרות שנים אין כל הסבר עיוני או מעשי. אין כל טעם לכך שבאותה שיטת משפט יפעלו, זה לצד זה, שתי פרוצדורות שונות שתכליתן זהה: הוכחת עניין שברפואה. על פני הדברים, בתביעות בגין נזקי גוף מן הראוי היה להחיל, הן על תיקים המתנהלים לפי חוק הפיצויים הן על תיקים המתנהלים לפי פקודת הנזיקין, את אותן הוראות בנוגע למינוי מומחים. ואכן, יש הסוברים כי כיום, לאחר שנצבר ניסיון רב ביישום סדרי הדין שיוחדו לתביעות הפיצויים במסגרת חוק הפיצויים, בשלה העת לבחון את האפשרות לאחד את ההסדר הקבוע בחוק עם זה המצוי בתקנות סדר הדין האזרחי (ראו: ריבלין, תאונת הדרכים 615). איחוד כזה, הראוי כשלעצמו, היה מייתר כמובן גם את המחלוקת בה דנה החלטה זו. 9. התוצאה היא, שבקשת התובע ליישם בענייננו את ההליך הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות המומחים מתקבלת. יוער, כי לו הייתי סבורה שיש מקום לדחות את הבקשה, הייתי מאפשרת לתובע להשלים טענותיו לעניין בקשה לפטור מהגשת חוות דעת רפואית נוכח מצבו הכלכלי הנטען. 10. נוכח מסקנתי לעיל, ובהתאם להוראת תקנה 7(א) לתקנות המומחים, יהיה רשאי התובע להשלים טיעוניו או לצרף מסמכים נוספים עד יום 7.2.13. הנתבעת תהא רשאית להשלים טיעוניה עד יום 7.3.13. צד שלא יגיב במועדים האמורים יחשב כמי שוויתר על השלמת טיעוניו וכמי שאין בכוונתו להוסיף על הבקשה או התגובה. 11. ככול שקיימת הסכמה בין הצדדים למינוי מומחה רפואי או לזהות המומחה, יודיע התובע פרטי ההסכמה במסגרת השלמת הטיעונים. לאחר מתן החלטה בעניין, לא תתקבל בקשה, אף אם תוגש בהסכמת הצדדים, להחלפת מומחה מטעם בית המשפט, אלא מטעמים מיוחדים. מומחהתאונת דרכיםמינוי מומחהפלסטינים