נכות תפקודית אורטופדית

הלכה פסוקה היא, כי נקודת המוצא לקביעת בית המשפט בדבר דרגת הנכות התפקודית היא דרגת הנכות הרפואית, בפרט כאשר עסקינן בתחום האורתופדי: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית..." (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3), 792, 799 (1995). השווה גם א' ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012), בעמ' 636-633). דוגמא לפסק דין בנושא נכות תפקודית אורטופדית: א. רקע כללי: תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). התביעה הוגשה בזמנו בבית המשפט השלום בתל-אביב (ת.א. (ת"א) 18852/08), שם החל הדיון בה לפני כב' השופט ש' פרידלנדר. בשלב מאוחר יותר הועברה התביעה לשמיעת הראיות בפניי. התובעת, ילידת 26.3.1974 העוסקת בתחום העיצוב הגראפי, נפגעה בתאונת דרכים ביום 31.8.2007, עת אירעה התנגשות בין הרכב בו היא נהגה לבין רכב אחר (להלן - התאונה). הנתבעת לא חלקה על חבותה על פי חוק הפיצויים לפיצוי התובעת בגין התאונה, אלא רק על היקף הנזק שנגרם לתובעת עקב התאונה. המחלוקת בין הצדדים נטושה, אפוא, אך ורק בשאלת שיעור הפיצויים להם זכאית התובעת מהנתבעת. ב. נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה: על פי האמור באישור המשטרה, התאונה אירעה בשעה 16:00 ברח' בוגרשוב בתל-אביב. לטענת התובעת, במהלך התאונה נגרמו לה "פגיעות חזקות בעיקר בצוואר, במותן, בכתפיים, ובשכמות" (ר' בסעיף 2 לתצהירה). לפיכך, ומשגברו כאביה, פנתה התובעת לחדר המיון שבמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בתל-השומר. על פי תעודת המיון, התובעת הגיעה לחדר המיון בשעה 20:05. כסיבת הפניה נרשם: "ת.ד. ללא איבוד הכרה לדבריה כאבים באיזור צוואר". ברובריקה של "ניתן טיפול" נרשם: "אינה מעוניינת כעת לאחר אנטיביוטיקה בבית" והתובעת שוחררה לביתה. בבקשה למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, שצורפה לכתב התביעה בהתאם להוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן - תקנות המומחים), עתר ב"כ התובעת למינוי ארבעה מומחים רפואיים בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה, הא.א.ג. והפה והלסת. בהחלטתו מיום 16.9.08 נעתר כב' השופט פרידלנדר לבקשה למינוי מומחה בתחום האורתופדי, חרף התנגדות ב"כ הנתבעת, בציינו: "חרף הגבוליות של הצידוק למינוי, תישא הנתבעת בשלב זה בעלות חווה"ד. בהסמכת הצדדים, ימונה ד"ר משה לוינקופף". בחוות דעתו מיום 12.12.08 (להלן - חוות הדעת) קבע ד"ר לוינקופף כי לתובעת נותרה, עקב התאונה, נכות צמיתה בשיעור של 5% בהתאם להוראות התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - תקנות המל"ל). בחוות הדעת ציין ד"ר לוינקופף כי התובעת, שידה הדומיננטית היא יד ימין, פנתה לחדר מיון לאחר התאונה ובבדיקה "נמצאה רגישות על פני הצוואר, לא הודגמה הגבלה בטווח התנועה ולא הודגם קפוח עצבי. בתום הבדיקה שוחררה לביתה." ביום 21.10.07 וביום 28.10.07 עברה בדיקות EMG ו-MRI שפוענחו כתקינות, וביום 30.3.08 עברה בדיקת EMG "של גפיים עליונות אשר העלתה חשד לגרוי שרשי C5-C7 דו צידי". קודם לתאונה תועדה אצל התובעת "תחלואת ע"ש צווארי בשנת 2004, 2005 ו-2007 כאשר צוין כי הינה סובלת מכאב בצוואר זמן רב". עוד ציין ד"ר לוינקופף כי תלונות התובעת היו אודות כאב ראש וסחרחורת, כאב בצד שמאל של הצוואר, הרגשה כי יד שמאל חלשה עד שלפעמים אינה יכולה להזיזה, התקשות בהרמת משא ומוגבלות בעבודה מול מחשב. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר לוינקופף כדלקמן: בת 34, היתה מעורבת בתאונת דרכים כנהגת רכב שהיה בעצירה כשנפגע ע"י רכב מאחור. ... בבדיקת ע"ש צווארי קיימת הגבלה קלה בטווח התנועה בכל המישורים, אין עדות לקפוח עצבי או דלדול שרירים... קודם לתאונה הנדונה סבלה הנ"ל מתחלואת ע"ש צווארי בשנים 2004, 2005, 2007. אובדן כושר עבודה זמני מלא למשך 4-6 שבועות הינו פרק זמן סביר. לא צפוי שינוי במצבה של הנ"ל עקב התאונה הנדונה. כל הטיפולים באם ידרשו לנ"ל מצויים בסל הבריאות. לאור האמור לעיל... הנני מעריך את תחלואת ע"ש צווארי של הנ"ל בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)א', כאשר מחצית בגין התאונה הנדונה ומחצית בגין מצב קודם. ב"כ התובעת לא הציג לד"ר לוינקופף שאלות הבהרה ואף לא ביקש לזמנו לחקירה נגדית בבית המשפט, כפי זכותו בהתאם להוראות תקנה 15 לתקנות המומחים. חרף זאת, חלק ב"כ התובעת על קביעות המומחה בסיכומיו, וטען כי אין מקום לייחס חלק מנכותה הצמיתה של התובעת למצבה הרפואי הקודם, שכן גם אם קודם לתאונה סבלה התובעת מכאבים בעמוד השדרה הצווארי, היא לא סבלה מהגבלות תנועה ומצבה היה אספימפטומטי. ואולם, במסמכים הרפואיים אשר הוגשו לבית המשפט ישנם רישומים חד משמעיים אודות תלונות חוזרות ונשנות של התובעת על כאבי צוואר ממושכים עובר לתאונה. כך, בבדיקתה על ידי רופא ביום 13.4.05 צוין: "ביקור חוזר מתאריך 08/06/2004. כאבי צואר זמן רב... בגיל 19 היתה לדבריה תאונה (תאונה קודמת - ש.א.)... בדיקה גופנית: רגישות מקומית על פני ע"ש צווארי..." . באופן דומה, בגיליון הפיזיותרפיסט מיום 8.12.05 נרשם: "עובדת מול מחשב. כאבים מזה מס' שנים באזור הצוואר. Trigger pointsבאזור הצוואר התחתון..." (ר' נ/1). גם בחקירתה הנגדית לפניי ציינה התובעת כי סבלה עובר לתאונה מבעיה מסוימת בצוואר, הגם שלדבריה לא גרמה לה למוגבלות (ר' בפרוטוקול, עמ' 16, שורה 23 ואילך), וכי נפגעה בצוואר בתאונה קודמת עליה לא דיווחה (שם, עמ' 17 שורה 6 ואילך). התובעת אף הודתה, בהגינותה, כי אינה זוכרת במפורש על מה התלוננה בשנים עברו (שם, שורה 11). אכן, קביעת נכותו של תובע בגין תאונה, במישור הרפואי כמו במישור התפקודי, הינה לעולם בסמכותו של בית המשפט. ואולם, בנסיבות המקרה דנא אין כל סיבה לסטות מקביעתו המקצועית והמנומקת של ד"ר לוינקופף, המעוגנת כדבעי בחומר הרפואי. לא זו בלבד שב"כ התובעת לא הציג לד"ר לוינקופף שאלות הבהרה ולא ביקש לזמנו לחקירה נגדית, אלא שהתיעוד הרפואי מלמד באופן חד משמעי על תלונות על כאבי צוואר, לרבות בהקשר לעבודתה של התובעת (כאמור בגיליון הפיזיותרפיסט) וכאשר התובעת עצמה מתארת מצב רפואי קודם בצוואר על רקע תאונה קודמת נוספת, עליה לדבריה לא דיווחה. בנסיבות אלה אני מקבל במלואן את קביעותיו של ד"ר לוינקופף בחוות דעתו, לרבות קביעתו כי יש לייחס רק את מחצית נכותה הצמיתה לתאונה דנא. ג. השפעת הנכות הרפואית על תפקוד התובעת ועל כושר השתכרותה (הנכות התפקודית): (1) עיקר גרסת התובעת וראיותיה: מטעם התובעת העידה היא עצמה בלבד. על פי גרסתה, לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון היא לא שירתה בצבא ועבדה במקומות שונים בתחומי המכירות והעיצוב הגראפי והמכירות. כעולה מעדותה, במשך שנים ארוכות היא התקשתה להתמיד במקום עבודה אחד, וזאת הלכה למעשה עד למועד התאונה, עת היתה בת למעלה מ-33 שנים. לדברי התובעת, חודשים ספורים טרם התאונה היא הפסיקה את עבודתה כשכירה והחליטה לפתוח עסק עצמאי, וכדבריה: "חודשים ספורים לפני התאונה הגעתי לכלל הכרה שהגיע המועד לעמוד ברשות עצמי וכי קיים בסיס מספיק להקמת עסק עצמאי... על אף שהעסק היה בחיתוליו, הופנו אליי פרויקטים גדולים, הצלחתי לבצעם לשביעות רצון הלקוחות והתחלתי לראות ברכה בעמלי" (ר' סעיף 11 לתצהירה). לטענת ב"כ התובעת, עובר לתאונה הייתה התובעת בתחילת דרכה התעסוקתית כעצמאית והתאונה - שאירעה כאמור ביום 31.8.07 - קטעה באבחה אחת את תוכניותיה לעתיד. בעטייה של התאונה נאלצה התובעת להפחית את נפח עבודתה וכתוצאה מכך היא נמנעה מלקבל עבודות נוספות, מלשווק עצמה ומלפנות ללקוחות פוטנציאלים. בתצהירה ציינה התובעת כי סמוך לפני התאונה התחייבה לבצע עבודה בהיקף גדול עבור חברת פנקייר, וגם לאחר התאונה הוצע לה לעבוד במשרה מלאה שם. ואולם, כך לדבריה, "לי כבר היה ברור שמצבי הרפואי לא יאפשר לי לעמוד בציפיותיהם ולקחת התחייבויות שידעתי שלא אוכל לעמוד בהן. לפיכך פנקייר בחרו במעצבת אחרת, ונפח העברת העבודות מפנקייר אלי הלך ופחת, עד שהופסק לחלוטין" (ר' בסעיף 12 לתצהירה). עם זאת, בחקירתה הנגדית ציינה התובעת כי מינון הפרויקטים אשר העבירה אליה חברת פנקייר הלך וקטן עד שהופסק, וזאת בטרם הציעו לה לעבוד במשרה מלאה וללא קשר לסירובה (ר' פרוטוקול, עמ' 15 שורה 29 ואילך). כאשר נשאלה התובעת מה הסברה לכך שבמשך 14 שנים היא אינה עובדת באופן רציף אפילו במקום אחד היא השיבה: זה לא נכון. לצערי עקב המצב אין לי הרבה תפוקה של עבודה אך עם המעט שיש אני יציבה עם החברות שלמזלי כן מעריכים אותי ומרוצים גם אם הם שולחים לי מעט עבודה, כי אני מסרבת לעבודה, הם סומכים עליי (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 8 ואילך). ובהמשך: ...דווקא עכשיו שקשה לי לעבוד אני עובדת קבוע עם שתי חברות. למזלי, שוב, יש לי מזל שאוהבים אותי ומחזיקים ממני וממה שאני עושה ואני גם לא מיידעת אותם במצבי, אני יודעת להתנהל באופן שלא יסמן אותי כמישהי שלא יכולה לעבוד, אני מציגה את זה בדרך שטובה לי, האנשים האלה זקוקים לי, אם אני רוצה אני אקבל עבודה אבל אני לא יכולה... (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 13 ואילך). לטענת ב"כ התובעת מאז התאונה חלה ירידה משמעותי בשכרה של התובעת. בעוד שלפי חישוביו בשנים 2006 ו-2007 השתכרה התובעת בממוצע חודשי בסך של כ-6,000 ₪, הרי שבשנת 2008 היא השתכרה בממוצע בסך של 3,772 ₪ ובשנת 2009 היא השתכרה בממוצע בסך של 3,283 ₪. בנסיבות אלה, כך לשיטת ב"כ התובעת, פגיעתה התפקודית הינה מעבר לדרגת הנכות הרפואית כקביעתה בחוות דעתו של ד"ר לוינקופף, ויש להעמידה על שיעור של 10%. לשיטת ב"כ התובעת, גם אם הייתה קיימת לתובעת נכות עובר לתאונה, הרי שלא היו לה מגבלות, ועתה חלה החמרה קשה במצבה ויש לבחון את ההשפעה הכוללת, וזאת תוך התייחסות למבחן ה"גולגולת הדקה". (2) עיקר ראיות הנתבעת וטענותיה: ב"כ הנתבעת, מצידו, עתר לדחיית טענות התובעת. לשיטתו, חרף טענות התובעת לפיהן היא גרפיקאית מוערכת ולו היתה מסוגלת לעבוד היתה מגדילה את היקף עבודתה, התובעת לא זימנה לעדות מי ממזמיני העבודה שיעידו כי הזמינו ממנה עבודות אך היא סירבה לקבלן, או ממי מלקוחותיה אשר יעיד כי היא אכן היתה מוערכת וכי אכן היו שבעי רצון ממנה. יתר על כן, התובעת אף לא צירפה מסמכי הנהלת חשבונות שהיו יכולים להעיד, בין השאר, על היקף ההזמנות שהתקבלו בעסקה. לגישת ב"כ הנתבעת, בחינת עברה התעסוקתי של התובעת מעלה כי במשך תקופה בת כארבע עשרה שנים, היא לא הראתה רציפות בעבודה, החליפה מקומות עבודה רבים והשתכרה בממוצע חודשי סך של כ-3,624 ₪ בלבד כשכירה. זאת ועוד: התובעת הפסיקה את עבודת כשכירה ללא קשר לתאונה שכן לדבריה ביקשה לעבוד כעצמאית. לפיכך, גם אין קשר סיבתי בין הירידה הנטענת בהכנסות התובעת לבין פגיעתה בתאונה כנטען על ידה. לא זו אף זו, בחינת הנתונים מגלה כי מתחילת דרכה כעצמאית דווקא חלה עליה בהכנסותיה של התובעת מהעסק משנה לשנה. לבסוף הוסיף ב"כ הנתבעת וטען כי התובעת נמנעה מלהביא ראיות הן באשר לגובה הכנסותיה בשנת 2010 והן באשר לגובה הכנסותיה בשנת 2011. לשיטתו, הדבר אומר דרשני ומלמד כי יש לתובעת מה להסתיר. (3) הנכות התפקודית - דיון והכרעה: הלכה פסוקה היא, כי נקודת המוצא לקביעת בית המשפט בדבר דרגת הנכות התפקודית היא דרגת הנכות הרפואית, בפרט כאשר עסקינן בתחום האורתופדי: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית..." (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3), 792, 799 (1995). השווה גם א' ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012), בעמ' 636-633). במקרה דנא, על פני הדברים אין כל מקום לסטות מנקודת מוצא זו. ב"כ התובעת לא הציג ראיות כלשהן באשר לאופן עבודתה של התובעת ולהגבלתו הממשית עקב הנכות הקלה שנגרמה לה בתאונה דנא, והסתפק בסיכומיו בהפניות לאמרות התובעת שלפיהן אם תרצה היא תוכל לקבל עבודה נוספת אך היא אינה מסוגלת לכך (ר' בסעיפים 16-15 לסיכומיו), על אף שלא הוצגה כל אסמכתא לכך, בין במסמכים ובין בזימון עדים מטעם התובעת. מכאן, שלא זו בלבד שאין לפני ראיות שמהן ניתן ללמוד כי לתובעת אמנם נגרמה נכות תפקודית בשיעור העולה על שיעור נכותה הרפואית, אלא שהראיות שהוצגו בקשר לעברה התעסוקתי של התובעת אינן תומכות בטענתה כי קשייה התעסוקתיים לאחר התאונה נובעים מפגיעה תפקודית העולה על שיעור נכותה הרפואית. התובעת, שהינה בת 38 שנים כיום, לא הראתה רצף תעסוקתי ממשי החל מסיום החל מסיום לימודיה התיכוניים ועד לקרות תאונה, כ-15 שנים לאחר מכן. מדו"ח רציפות הביטוח של המוסד לביטוח לאומי ומעדות התובעת עולה שהחל משנת 1991, עת היתה התובעת כבת 18, היא עבדה בעבודות שונות, ברמת השתכרות שאינה גבוהה, תוך שהיא עוברת ממקום עבודה אחד למשנהו מסיבות רבות ומגוונות. חוסר יציבות תעסוקתי זה אפיין לא רק את השנים הראשונות שלאחר סיום לימודיה התיכוניים של התובעת, אלא גם את השנים הסמוכות לתאונה. כך, למשל, בשנת 2003 עבדה התובעת אצל 9 מעסיקים שונים ובשנת 2004 אצל 4 מעסיקים שונים. בתחילת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת על נסיבות הפסקת עבודתה אצל המעסיקים השונים בשנת 2004. לשאלה מדוע הפסיקה לעבוד בחברת "עסקה טובה" אחרי שני חודשי עבודה, ינואר-פברואר 2004, השיבה התובעת: "כי מצאתי עבודה בתחום שלי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 22). לשאלה מדוע הפסיקה לעבוד בעיתון הארץ אחרי שני חודשי עבודה, מרץ-אפריל 2004, השיבה: "כי זה היה קרוב יותר לתחום שלי אך עדיין לא בתחום שלי" (שם, עמ' 10 שורה 4). לשאלה מדוע הפסיקה לעבוד בחברת "צבעים אמיתיים" אחרי שני חודשי עבודה, מאי-יוני 2004, השיבה התובעת: "כי עדיין רציתי להתקדם" (שם, שורה 13). לאחר מכן עבדה התובעת בחברת "בריל תעשיות נעליים" כמעצבת גרפית לתקופה של 10 חודשים, החל מחודש יולי 2004 ועד לחודש אפריל 2005, וכשנשאלה מדוע הפסיקה לעבוד שם השיבה: "פוטרתי על רקע אישי... קטעים של קנאה" (שם, שורה 20). מצב דברים זה המשיך עד למועד התאונה ביום 31.8.07. בחודשים אוגוסט עד דצמבר 2005 עבדה התובעת אצל מעסיק בשם "כתב רחל-דפוס דולב", ובעדותה הסבירה כי הפסיקה את עבודתה שם כיוון שהגיעה למסקנה שהדרך לעצמאות יותר מתאימה לה (ר' בפרוטוקול, עמ' 10 שורה 25 ואילך). ואולם, בחודש מרץ 2006 החלה התובעת לעבוד כשכירה אצל חברה בשם "ביג-בוי פפריקה תעשיות" ולאחר שעזבה אותה ("כי היה לי מאד רע שם" - ר' בפרוטוקול, עמ' 12, שורה 3) עבדה שוב כשכירה אצל "אופנת ג'ימי קידס בע"מ". בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת את הדברים כלהלן: ש. אמרת בתצהירך שעזבת מאחר ורצית לעבוד כעצמאית? ת. עבדתי שם במשרה חלקית, רצון לעצמאות כל הזמן היה, גם שם, לא זוכרת מספרים, תאריכים, רק איך אני מרגישה ואיך זה משפיע עליי כרגע. ש. מדוע את עוזבת מיוזמתך באפריל 2007 את החברה (ביג בוי - ש.א.) במטרה להיות עצמאית בין היתר והולכת יש(ר) לעבוד כשכירה במשך חודשיים נוספים בחברת ג'ימי' קידס בתמורה לשכר נמוך יותר, מה ההיגיון בכך? ת. אמרתי לך שהיו לי כל מיני סיבות לעזוב את החברה. חלקם עצמאות וחלקם עוד סיבות שלא מתחשק לי לדבר עליהם. זה לא קשור. מה שקורה זה נושא מורכב אבל עזבתי ממכלול של סיבות (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 6 ואילך). הנה כי כן, התובעת נהגה במשך שנים ארוכות להחליף מקומות עבודה, לרבות תוך פגיעה ברמת השתכרותה, ממכלול של סיבות, שאת חלקן לא היתה מוכנה לפרט בבית המשפט. זוהי כמובן זכותה המלאה של התובעת לשמור על פרטיותה - ומטעם זה גם להימנע מזימון עדים על מנת שהם לא ייחשפו להיבטים שונים בחייה (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 18) - אך בהיעדר תשתית ראייתית מתאימה לא ניתן לקבוע כי היקף עבודתה כיום, ואי השבחת שכרה כנטען על ידה, נובע מהתאונה דנא, בפרט כאשר גם על פי גרסתה קשייה התעסוקתיים נבעו ממכלול של סיבות. בנסיבות אלה גם לא ניתן לקבל את הטענה כי עובר לתאונה היתה התובעת בתחילת דרכה התעסוקתית, בפרט כאשר לפי דו"ח הביטוח הלאומי היא עבדה כעצמאית החל מתחילת שנת 2006, כאשר נתון זה גם סותר את הטענה לפיה רק חודשים ספורים לפני התאונה החלה התובעת את דרכה כעצמאית (ר' בפסקה 15 דלעיל). המסקנה המתבקשת היא, אפוא, כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת אינו עולה על שיעור נכותה הרפואית ועומד על שיעור של 5%. ד. הפיצויים - בהתאם לראשי הנזק שנתבעו (בערכי יום מתן פסק הדין): (1) הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד (כולל פנסיה ותנאים סוציאליים): (א) הנתונים: התובעת לא עבדה בצורה רציפה ומסודרת, וכאמור כשנה וחצי עובר לתאונה, עבדה במקביל להיותה שכירה גם כעצמאית. מהמסמכים שצורפו על ידי התובעת (נספח ה' לתצהירה) ומדו"ח רציפות הביטוח שצורף מטעם הנתבעת (נספח ב' לתחשיב הנזק ממעודכן מטעם הנתבעת) עולה התמונה הבאה: (1) בשנת 2005 השתכרה התובעת כשכירה כלהלן: בחודשים ינואר עד אפריל בסך של 25,330 ₪ ברוטו (לפי דו"ח רציפות הביטוח), ולאחר ניכוי מס הכנסה בסך של 24,030 ₪ (כעולה מתלוש מרץ 2005 נוכה מס בשיעור ממוצע של 330 ₪ לחודש, נספח ה' 7 לתצהיר תובעת). בחודש יוני בסך של 220 ₪ (לפי דו"ח רציפות הביטוח). בחודשים אוגוסט עד דצמבר בסך של 22,023 ₪ ברוטו (לפי דו"ח רציפות הביטוח), כעולה מתלוש השכר לחודש דצמבר 2005 אין ניכוי מס בתקופה זו (נספח ה' 12 לתצהיר תובעת). ולסיכום בסך שנתי כולל של 46,273 ₪ (לאחר ניכוי מס) ובממוצע חודשי משוערך של 4,541 ₪. (2) בשנת 2006 השתכרה התובעת כשכירה בסך שנתי כולל של 48,796 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי מס בסך של 43,916 ₪ (לפי המסמך שכותרתו "חישוב המס לשנת 2006", שצורף לתחשיב הנזק מטעם התובעת), ובממוצע חודשי משוערך של 4,325 ₪. כאמור לעיל, התובעת החלה בשנה זו לעבוד כעצמאית. על פי "חישוב המס לשנת 2006" בשנה זו הכנסתה הינה ממשכורת בלבד. אשר לעסק מצוין "מחזור עסק עיקרי: 5,694 ₪" וכן מצוין "יתרת הפסד מעסק: 7,591 ₪". (3) בשנת 2007 השתכרה כשכירה בסך שנתי של 23,435 ₪ (לפי דו"ח רציפות הביטוח), יש להעיר כי נתונים אלו לא הופיעו ב"חישוב המס לשנת 2007" אולם הופיעו בדו"ח רציפות הביטוח. כעולה מתלוש השכר לחודש אפריל 2007 לא נוכה מס בתקופה זו (נספח ה' 24 לתצהיר התובעת). ולפיכך השתכרה התובעת בממוצע חודשי משוערך בסך של 2,424 ₪. אשר להכנסתה מעסק כעולה מ"חישוב המס לשנת 2007" השתכרה בשנה זו בסך של 16,755 ₪ ולאחר ניכוי מס, בסך של 15,079 ₪, ובממוצע חודשי משוערך בסך של 1,444 ₪. לסיכום ממוצע חודשי משוערך מהכנסתה כשכירה ועצמאית בשנת 2007 עומד על סך של 3,868 ₪. (4) כעולה ממסמך "חישוב המס לשנת 2008", בשנת 2008 השתכרה כשכירה בסך שנתי של 17,482 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס בסך של 15,732 ש"ח, בממוצע חודשי משוערך בסך של 1,442 ₪. השתכרותה השנתית מהעסק הינה בסך של 19,617₪ ברוטו, ולאחר ניכוי בסך של 17,655 ₪, ובממוצע חודשי משוערך של 1,618 ₪. לסיכום ממוצע חודשי משוערך מהכנסתה כשכירה ועצמאית בשנת 2008 עומד על סך של 3,060 ₪. (5) כעולה ממסמך "חישוב המס לשנת 2009", בשנת 2009 השתכרה התובעת מהעסק בלבד בסך שנתי של 23,218 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס בסך של 20,897 ₪, ובממוצע חודשי משוערך של 1,845 ₪. (6) באשר לשנים 2010 ו-2011 לא הוצגו לפניי נתונים כלשהם לעניין השתכרותה של התובעת. הנה כי כן, יש לחשב את בסיס השתכרותה של התובעת בהתאם לשכרה בשנים 2005 עד 2006, על פי שכר ממוצע של 4,433 ₪ בחודש. (ב) הפסדי ההשתכרות לעבר: בתצהיר התובעת נטען כי חודשים ספורים לפני התאונה הפסיקה התובעת לעבוד כשכירה על מנת להתמקד בביצוע עבודות כעצמאית (ר' סעיף 11 לתצהירה) ואולם, רק בחודש מאי 2008 היא הפסיקה את עבודתה כשכירה בעוד שהתאונה אירעה באוגוסט 2007. כעולה מהנתונים דלעיל, בשנת 2007 עבדה התובעת שישה חודשים כשכירה בשכר של 23,435 ₪ ברוטו, ובשנת 2008 עבדה חמישה חודשים כשכירה בשכר של 17,482 ₪ ברוטו. לפיכך לא ניתן לייחס את ירידת ההכנסה כשכירה באופן בלעדי לתאונה, וזאת בפרט לנוכח הצהרת התובעת כי היא הפסיקה לעבוד כשכירה על מנת להתמקד בביצוע עבודות כעצמאית. אשר להכנסתה מעסק, וזו הנקודה העיקרית, בשנה זו לא הייתה כלל ירידה בהכנסתה אלא ישנה עלייה בהכנסה, גם אם זעירה, בסך של 174 ₪ בממוצע לחודש, ולפיכך הטענה כי שכרה לא הושבח אינה מדויקת בשים לב להבחנה בין הכנסה ממשכורת לבין הכנסה מעסק. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק הפסדי השתכרות בשנה זו בסך של 2,500 ₪ בלבד, וזאת בהתחשב בנכותה התפקודית (5%) ובבסיס השכר כפי שחושב לעיל. בשנת 2009 הפסיקה התובעת לעבוד כשכירה וישנה ירידה בשכרה. הכנסתה מעסק בשנה זו עמדה על סך של 1,845 ₪ לחודש, ובהשוואה לשנת 2008 מודבר בעלייה ממוצעת של 227 ₪ לחודש. ב"כ התובעת עתר לפסיקת פיצוי בשיעור של 32,604 ₪ על פי הפסד חודשי ממוצע בשיעור של 2,717 ₪. ואולם, כפי שהובהר לעיל, לא ניתן לייחס את הפסקת עבודתה כשכירה לתאונה. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק הפסדי השתכרות בשנה זו בסך של 2,500 ₪. החל משנת 2010 ועד היום, אין בפניי נתונים כלשהם על גובה הכנסתה של התובעת, בין מעסק ובין מעבודתה כשכירה. ב"כ התובעת עתר בסיכומיו לפיצוי בשיעור של 25,000 ₪ לשנים 2010 ו-2011 אך לא הציג כל אסמכתאות לכך. משלא הוגשו נתונים כלשהם אודות השתכרותה של התובעת, מאז שנת 2010 ועד היום, קמה הנחה כי לא נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם. כידוע, הלכה היא כי בעל דין הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו. יתר על כן, הפסדי השתכרות לעבר הינם בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה ספציפית ובהעדר ראיה כי נגרמו לתובעת הפסדי השתכרות מאז שנת 2010 ועד היום אין מקום לפסיקת פיצוי בגין תקופה זו. (ג) הפסדי ההשתכרות לעתיד: ב"כ המלומד של התובעת עתר לפיצויים בסכום כולל של 175,000 ₪ וזאת תוך התחשבות בהפסד בפועל של 1,500 ₪ לחודש. מתוך שהיה ער לכך כי מדובר בדרישה יוצאת דופן ביחס לקביעות הפסיקה במקרים דומים - בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לתובעת - הפנה את בית המשפט לפסיקה דומה, על מנת שבית המשפט יתרשם מסבירות הסכום. מעבר לכך שההפסד בפועל הנטען על ידי ב"כ התובעת אינו תואם את הנתונים אשר פורטו לעיל ביחס לשנים 2008 ו-2009 ואינו נתמך בראיות כלשהן ביחס לשנים 2010 ו-2011, הרי שאין באמור בפסקי הדין שצירף משום תמיכה כלשהי בגישתו שכן הגם שדובר שם בנכויות רפואיות דומות דובר במצב עובדתי שונה לחלוטין באשר לגיל הנפגע, המקצוע בו עסק הנפגע וגובה ההכנסה הצפוי, אלמלא התאונה, אשר נתמך בראיות. כך, למשל, בת.א. (ת"א) 25069/05 ניר שושני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (2008) אמנם דובר בפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד בסך של 80,000 ₪, כאשר לתובע נקבעה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% הפיצוי, אך התאונה התרחשה בהיות התובע בן 21 וביום שחרורו מצה"ל. לפיכך אין להקיש מהסכום שנפסק לענייננו, כאשר התאונה התרחשה בהיות התובעת בת 33 שנים. פיצוי דומה נפסק בע"א (חי') 4379/07 ברדסקי רוסלן נ' חי אורי (2008), אך שם דובר בתובע שהוא "פיזיקאי במקצועו העוסק בפיתוח אלגוריתמים ואפליקציות הנדסיות ליישום בתחום הרפואה" ברמת השתכרות הגבוהה בהרבה מזו של התובעת. בכל מקרה, על פי הראיות שהובאו בפניי איני סבור כי יש בפגיעה כדי למנוע מהתובעת לממש את תכניותיה לעתיד ולהשביח את שכרה, כנטען מטעמה. התובעת ממשיכה בעבודתה כגרפיקאית ואין בידי לקבל טענתה כי אלמלא התאונה יכולה הייתה להגדיל את היקף עבודתה ולקבל פרויקטים נוספים, אשר יגדילו את שכרה. מעבר לכך שטענתה זו של התובעת לא נתמכה בעדות מי מלקוחותיה, הרי שאינה עומדת בהלימה לנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו לה. עוד יצוין כי לא הוכח קשר ישיר בין הפסקת עבודתה של התובעת כשכירה, במאי 2008, לבין התאונה באוגוסט 2007. כמו כן, שכר התובעת מהעסק הושבח בין השנים 2007 עד 2009. בנסיבות אלה נראה כי בפועל לא ניתן לקשור באופן ישיר ובלעדי בין הירידה בהיקף עבודתה והשתכרותה של התובעת בשנת 2009 לבין התאונה. לפיכך, וכאשר עסקינן בתובעת שלא הצליחה להראות רצף תעסוקתי החל מהיותה בת 18 ועד למועד התאונה בהיותה בת כ-33 שנים, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי כושר השתכרות על דרך ההערכה הגלובלית. בהתחשב בגילה של התובעת, עבודתה כגרפיקאית, ובהתחשב במהות ואופי הנכות, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, כולל הפסד התנאים הסוציאליים והפנסיה, בסכום גלובלי של 45,000 ₪, המהווה קצת למעלה מ-80% מהחישוב האקטוארי; וזאת לפי בסיס השכר שנקבע, הנכות התפקודית (5%) וגיל הפרישה כעצמאית (70). ר' לעניין זה, פסק דינו של בית המשפט העליון, בע"א 7950/02 קלישבסקי נ' לוין (2007) שם נפסק פיצוי גלובלי בשיעור של כמחצית מחישוב אקטוארי מקום בו לא נגרמו הפסדי השתכרות בעבר. (2) עזרת הזולת (לעבר ולעתיד): התובעת לא העסיקה עזרה בשכר לאחר התאונה, ובהגינותה הצהירה כי "לאחרונה שבתי להתגורר עם הוריי, ובביתם איני נדרשת לבצע עבודות משק בית" (ר' בסעיף 10 לתצהירה). בנסיבות אלה, תוך התחשבות בתקופת אי הכושר הזמנית אותה קבע המומחה ובשיעור נכותה הצמיתה של התובעת, ראיתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 4,000 ₪. (3) הוצאות רפואיות וכלליות (לעבר ולעתיד): התובעת עתרה לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות, בשל תשלום דמי השתתפות עצמית עבור טיפולים אלטרנטיביים ובגין הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, בעבר ובעתיד, בסכום של 20,000 ₪. על פי ההלכה הפסוקה זכאית התובעת, לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לה, במסגרת קופת החולים בה היא חברה. התובעת אמנם נדרשה לשאת בעלות השתתפות עצמית לצורך קבלת טיפולים רפואיים אלטרנטיביים וכן בהוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפול רפואי, אך נראה כי הסכום הנטען על ידי התובעת, חורג מהסביר. יש להדגיש, בהקשר זה, כי לא הוכח בפניי כי כל הטיפולים, שהתובעת הציגה קבלות בגינן, קשורים בקשר סיבתי לפגיעתה בתאונה בלבד וזאת בשים לב כי פנתה לטיפולים טרם התאונה (ר' נ/1) וגם כיום היא סובלת מכאבים שאינם תולדת התאונה (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 6). לפיכך, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 6,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, בעבר ובעתיד. (4) כאב וסבל: לתובעת נכות רפואית בשיעור של 5% והיא לא נזקקה לאשפוז רפואי. בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה ובמסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לפי הוראות תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, אני קובע לתובעת פיצוי, בגין ראש נזק זה, בסכום של 11,000 ₪. ה. סוף דבר: סיכומו של דבר הוא, אם כן, כי אני פוסק לתובעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה בעטייה של התאונה דנא, בהתאם לראשי הנזק השונים, כדלקמן: הפסדי השתכרות (כולל הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים) (לעבר ולעתיד) 50,000 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) 4,000 ₪ הוצאות רפואיות וכלליות (לעבר ולעתיד) 6,000 ₪ כאב וסבל 11,000 ₪ סך כל הפיצויים 71,000 ₪ הנתבעת תשלם אפוא לתובעת, בגין התאונה נשוא התובענה דנא, פיצויים בסך כולל של 71,000 ₪. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט (אגרה) וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצויים שנפסקו בצירוף מע"מ. הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. נכותנכות תפקודית