דוגמא לפסק דין בנושא סילוק חבר משטחי הקיבוץ: רקע עובדתי וטענות הצדדים: קיבוץ האון, הינו אגודה שיתופית (להלן: "התובע"), כאשר הנתבע הינו חבר הקיבוץ (להלן: "הנתבע"). זוהי תביעה לסילוק יד הנתבע ו/או מי מטעמו ממבנים ו/או שטחים המצויים בשטח המשקי של התובע בגוש 15204 חלק מחלקות 20, 21, 22, 24 ו- 25 ובכל חלק המצוי ו/או היה מצוי במשבצת הקיבוץ, למעט הדירה בה מתגורר הנתבע, לרבות צו מניעה קבוע שימנע מהנתבע לתפוס חזקה כלשהי, אם בהחזקה אישית ואם בהחזקת ציוד וחפצים בשטח מהשטחים, וכן תביעה לסעד כספי לתשלום דמי שימוש בסך 84,000 ₪. 3. הקיבוץ טען, כי בשנת 2002 נחתם בין הצדדים הסכם הרשאה, שבמסגרתו הועמדו לרשות הנתבע שני מחסנים באזור המשקי, ועל הנתבע היה לשלם דמי שימוש בסך 2,500 ₪ לחודש, כאשר תוקף ההסכם הינו ל- 12 חודשים עם אופציה להארכה של 12 נוספים (להלן : "הסכם ההרשאה"). הנתבע לא עמד בתשלום ונצבר לחובתו חוב בסך 82,053 ₪. אי לכך, בפגישה מיום 21/11/2004 סוכם בין היתר, שלאחר שיסגור הנתבע את החוב יסוכם על המשך השימוש במקרקעי התובע וכו'. על אף האמור לעיל, המשיך כנטען הנתבע בהפרת התחייבויותיו, ואף פלש כנטען לשטחים נוספים באזור המשקי של התובע, ללא רשותו, ובלי לשלם דמי שימוש. 4. התובע פנה שוב לנתבע להסדיר את חובותיו, אולם הלה טען, כי אין ביכולתו לשלם בעבור השימוש וביקש להגיע עמו להסדר בעניין. ביום 24/3/08 הגיעו הצדדים להסכמה בכתב, שחשבונו של הנתבע יאופס, ובלבד שהחל מינואר 2008, יעמוד הנתבע בתשלום בגין השימוש במחסנים והשטחים הנוספים שנתפסו על-ידו סך של 1,000 ₪ לחודש (להלן: "הסדר 2008"). עוד הוסכם כי הסדר זה ייכנס לתוקפו בכפוף למילוי כל תנאיו. 5. התובע נקלע בשנים האחרונות למשבר, ובשים לב שכל ניסיונות הבראתו עלו על שרטון, גובש יחד עם משרד ראש הממשלה הסכם שמטרתו חילוצו מהמבוי הסתום, לפיו יפעלו לשינוי סיווגו ליישוב קהילתי (להלן: "הסדר האון") - ראה החלטת ממשלה 1880 מיום 1/7/07. לאחר קבלתה, נתקבלה במועצת מינהל מקרקעי ישראל ביום 6/7/08 החלטה מספר 1152, שעניינה אישור עקרונות ההסדר שבין המינהל, מטה הסדר הקיבוצים, והקיבוץ. החלטה זו תוקנה על ידי החלטה מספר 1191 מיום 28/12/09. 6. על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל לעיל, נדרש התובע להשיב למינהל, בין היתר, שטחים המוחזקים ע"י חברי קיבוץ שונים, ביניהם הנתבע, כשהם ריקים ופנויים. ניסיונות התובע לתיאום לו"ז עם הנתבע, לפינוי השטחים והמבנים המוחזקים על-ידו עלו בתוהו, תוך שהלה ציין, את התנגדותו ל"הסדר האון", ואת כוונתו לעתור לבג"ץ, ואכן ביום 18/2/2010 הגיש עתירה (בג"ץ 1333/10) כנגד "הסדר האון". 7. בכל אותה העת, החל התובע החל ליישם את החלטות המינהל, ולמעשה החתים את כל חברי הקיבוץ המחזיקים בשטחים ו/או מבנים בו, על הסכם חדש, במטרה לעמוד בתנאי ההסדר, ועל מנת שלא יקוזז סכום כלשהו ע"י המינהל, שכן על-פי ההסדר עמו, ככל שהתובע לא יעמוד בהתחייבותו להחזרת השטחים, נקבע פיצוי מוסכם בסך מיליון ₪. 8. הנתבע סירב לחתום על הסכם הרשאה חדש, ואף הוחלט ביום 19/10/10, כי ישלח לנתבע הסכם הרשאה חדש לחתימתו, וככול שימנע גם הפעם מחתימה, התובע יפעל לפינויו. בשלב זה, הוחלט בוועד התובע להקפיא הליכי הפינוי שהחלו עד להחלטת בג"ץ, ולאחר שהעתירה נדחתה, הוחלט על חידושם. ביום 15/8/11 התקיימה שיחה נוספת בין נציג התובע לנתבע, ובה נדרש הנתבע לחתום על הסכם הרשאה חדש, שאם לא כן הקיבוץ יפעל לפינויו, וביום 1/9/2011, משלא נענו פניות התובע, נשלחה לנתבע דרישת פינוי ותשלום חוב, אלא שהנתבע עד למועד הגשת התביעה נמנע מלהשיב על מכתב זה. התובע לא שילם דמי שימוש, ופלש לשטחים ומבנים נוספים בשטח הקיבוץ. התובע הגיש בקשה לפיצול סעדים, אשר לה נעניתי ביום 9/4/13. 9. הנתבע טען, שהתביעה הינה חלק ממסע נקמה והכפשה המנוהל כנגדו, לאחר שמזה מספר שנים, מנהל הוא מאבק משפטי כנגד הסדר פירוק הקיבוץ. בסוף שנות התשעים החל התובע לגבש תהליך הפרטה, שינוי והסדר לפירוקו והפיכתו ליישוב קהילתי. הנתבע הביע את התנגדותו לשינוי, ובעקבות כך פוטר מעבודתו כמרכז ענף התמרים, וניהל הליך משפטי בגין פיטוריו, בעקבותיו ישב מול הגורמים בקיבוץ בניסיון למצוא לו מקור פרנסה, ובמסגרת זו קיבל הרשאה ממר בצלאל להשתמש במחסנים, בהתאם ל"הסכם ההרשאה". המחסנים נמצאים בחזקתו מזה עשור כדין, ואלמלא היה עושה שימוש בהם ומתחזקם, היו נותרים שוממים ואף מהווים סכנה לבטיחות התושבים בקיבוץ לטענתו. במחסנים אחסן ציוד שסיפקו לענפים השונים בקיבוץ, ובמקביל לאספקת הציוד לחברים, המשיך לשמש כקב"ט "בחניון האון", ואחראי כיבוי אש, ועד סוף שנת 2003 כאחראי ביטחון בקיבוץ. 10. עוד טען הנתבע באשר לסכום דמי השימוש שנקבעו ב"הסכם ההרשאה", כי עסקינן בסכום שרירותי, כיוון שכחבר קיבוץ לא קיבל שכר בפועל עבור עבודתו, וכל הסכומים הם לרישום בלבד, ולגבי תקופת האופציה המשיך לפי מתווה ההסכם עד שנדרש לחתום על ההסכם הנוסף בשנת 2008. התמורה על-פי "הסכם ההרשאה" שולמה במלואה, באמצעות המחאות וקיזוז כנגד התמורה שהגיעה לו, בעבור ציוד שסיפק לקיבוץ ועבודות שביצע כקב"ט. 11. בשנת 2007 החל הועד הממונה על הקיבוץ להאיץ ההליכים לפירוקו, והנתבע מצדו החל במאבק משפטי כנגדו. עקב כך החל התובע, באמצעות הועד הממונה ובא כוחו להפעיל עליו לחצים כדי להרפות את ידו, וכחלק מניסיון זה זומן הנתבע לפתע לפגישה בנושא המחסנים, בה נדרש פעם נוספת להסדיר חובות. נכפה עליו לחתום על "הסדר 2008", שאם לא יעשה כן, יהיה עליו לפנות המחסנים. בפועל גם לאחר החתימה עליו, המשיך להתקזז בין הסכום הנ"ל לכספים שהגיעו לו בעבור עבודתו והספקת ציוד לטענתו. 12. הנתבע טוען כי התובע לא הציע לו כל חלופה למחסנים ו/או פיצוי כספי בגין הנזקים שגורם לו במעשיו, וכי התובע הוא זה שחייב לו כספים, וכי פירוק העסק הפועל במחסנים כרוך בעלויות משמעותיות ועלול להביא לסגירתו כליל, נזק המוערך ממהלך כזה ביותר ממיליון ₪. הנתבע ציין בתצהירו, כי נעשתה פנייה לרשם האגודות לעריכת חקירה של חוקיות המהלכים הנוגעים לפירוק הקיבוץ, ומשרד מבקר המדינה מפקח על יישום החקירה. 13. מטעם הקיבוץ העידו מר בצלאל בן יצחק, רכז המשק של הקיבוץ בשנים 2001- 2008 (להלן: "בצלאל") ומר מוטי קומרוב, מנהל הקהילה של התובע, אשר משמש בתפקיד זה משנת 2006 (להלן: "מר קומרוב"). מטעם הנתבע, העיד הוא בעצמו. התובע סיכם בעל-פה, והנתבע הגיש את סיכומיו בכתב. דיון והכרעה: 14. תביעה זו רווית אמוציות, במיוחד לנתבע, כמי שרואה את הקיבוץ בו גדל, משוש חייו, משתנה לנגד עיניו, שלא כרצונו. אך עם כל ההבנה לתחושותיו של הנתבע ולעמדותיו העקרוניות, התביעה תוכרע בהתאם לדינים החלים עליה. 15. הנתבע לא הכחיש את חתימתו על "הסכם ההרשאה", ולא הכחיש את התחייבותו לשלם 2,500 ₪ לחודש (ישיבה מ- 12/3/13, עמ' 14, שורות 15-18), אלא שבכתב ההגנה טען, כי עסקינן בסכום שרירותי, כיוון שכחבר קיבוץ לא קיבל שכר בפועל עבור עבודתו, וכל הסכומים הם לרישום בלבד (ראה סעיף 10). איני מקבלת טענה זו, הסותרת את ההסכמות בכתב בין התובע לנתבע. הטענה זוכה למשנה תוקף, הואיל והנתבע לא הכחיש את האמור בסעיף 17 לכתב התביעה, המפנה לסיכום שיחה מיום 1/9/2010. שם נקבע בסעיף ד2: "זיגי יסדיר את חובות העבר הנובעים מהשימוש שעשה זיגי בשטחים כאמור מבלי לשלם כל תמורה לקיבוץ, חרף הסכם הרשאה חתום". אם עסקינן בהסכם או בסכום שרירותי כטענת הנתבע, לא היו מצוינים שם חובות עבר. מעבר לכך, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 4 לכתב ההגנה, כי התמורה על פי "הסכם ההרשאה" שולמה במלואה, באמצעות המחאות וקיזוז - ו"די לחכימא ברמיזא". 16. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי עיון בכתב התביעה מגלה, שהתובע לא טען שהתקיימו התנאים שקבע ב"הסכם ההרשאה", המאפשרים לו לבטל את ההסכם ו/או להאריכו, אלא הסתפק בהעלאת טענות כלליות, שלא הוכחו, על פיהן לכאורה הפר הנתבע את הסכם ההרשאה הפרות יסודיות, תוך עבירה על החוק והפרעה לשימוש התובע במקרקעין. תקופת ההסכם נקבעה מיום 1/1/03 עד 31/12/03, עם אופציית הארכה ל- 12 חודשים נוספים (סעיפים 3.1-3.2 להסכם), כן בסעיף 3.3 נקבע, כי נשמרת הזכות לתובע להביא ההסכם לכדי סיום בהודעה מראש ובכתב, אם הסיבה היא שינוי יעוד השטח. מר בצלאל העיד, כי הקיבוץ לא הביע דעתו, והארכה הייתה אוטומטית (ישיבה מ- 11/3/13, עמ' 8, שורה 22) ומר קומרוב העיד, כי הקרקע לא שינתה את יעודה (שם, עמ' 9, שורות 19-21). על אף שהייתה הארכה אוטומטית, אין בכך כדי לשלול מהתובע את הזכות לדרוש פינוי הנתבע, במיוחד שנקבע בהסכם, כי שהיית "הידרו און" ו/או הנתבע (להלן: "המורשה") בשטח המחסנים והקיבוץ כבר רשות בלבד (סעיף 5.1), ובסעיף 15.3(2) נקבע, שהקיבוץ יהיה רשאי להביא לביטולו המידי של ההסכם ולתבוע את פינוי המחסן במקרה של אי תשלום סכום שהמורשה חייב בתשלומו לקיבוץ- תוך 15 יום ממועד התשלום. נראה, כפי שיובהר בהמשך שהנתבע נותר חייב דמי שימוש לתובע, הא ראיה האמור ב"הסדר 2008". ויודגש, בסעיף 5.2 הצהיר המורשה: "כי כל התשלומים לקיבוץ אינם מקנים לו כל זכות שהיא במחסנים לרבות ובפרט בעלות או שכירות במחסנים". דא עקא, שהנתבע התנהג במחסנים כמנהג בעלים, בסירובו לפנותם ולחתום על הסכם חדש. 17. ב"כ הנתבע פירט בסיכומיו את עילות הפינוי המפורטות בהסכם, ולטענתו, עובר להגשת התביעה, לא פנה התובע לנתבע בהודעה על פיה הוא מבטל את הסכם ההרשאה בהסתמך על עילות ביטול לעיל, לא טען כי הלה פלש לשטחים, מפריע לשימוש במקרקעין וכו'. ראשית אומר, כי אין כל נפקות לטענה זו, שכן הקיבוץ רשאי כבעל הזכות במקרקעין, לדרוש פינוי הנתבע מהם. מעבר לכך ביום 30/8/2011, עובר להגשת התביעה, נשלח לנתבע מכתב מב"כ התובע, שעניינו "דרישת פינוי ותשלום חוב", ובו צוין כי: "1. הנך ממחזיק בשטחים נרחבים של הקיבוץ בתחומי המשבצת ללא כל רשות וחרף התנגדות הקיבוץ לכך. 2. למצער, פניותיו הרבות של מרשי אליך בעניין פינוי השטחים הללו על ידך או חתימתך על הסכם מסודר להבטחת דרישות מרשי ביחס לשימוש שהנך עושה בשטחים הללו לרבות פרעון חובות עבר והבטחת בטוחות מתאימות- העלו חרס" (נספח ט"ו לכתב התביעה). הנתבע לא הכחיש בכתב הגנתו את קבלת המכתב הזה. בעניין זה, לא נהירה לי טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי התובע לא טען, שהגיע המועד להחזרת השטחים למנהל ולא הציג מסמך עדכני בנושא. לטעמי מספיק שהוצג ההסכם עם המינהל, כדי להצדיק את דרישת הקיבוץ, וקיים טעם סביר והגיוני מדוע יש להיערך לפינוי השטחים, טרם הגיע יום הפקודה. 18. איני מקבלת את טענת ההגנה של הנתבע, כי "הסדר 2008" נכפה עליו (ראה גם: ישיבה מ- 12/3/2013, עמ' 16, שורות 10-14) - לא הוכחה בפניי כפייה, ובהערת אגב אומר, כי ממכלול התנהלות הנתבע כנגד התובע, ככזה שעומד על זכויותיו, ואף מתריס כנגד התנהלות הקיבוץ, טענה זו אין לה אחיזה. יתרה מכך, גם אם אכן הייתה כפיה כנטען, הייתה פתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאות על מנת שלא יאולץ לחתום על ההסדר. הסדר דנא (נספח ג' לכתב התביעה) מחזק הטענה, כי הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו כלפי התובע, שאם לא כן, מדוע נכתב שם, כי הנתבע חייב לתובע שכ"ד עבור שימוש במחסנים ובשטח תפוס באזור המשקי בשנים 2004-2007, וכי לטענתו אין באפשרותו לשלם הסכומים המפורטים בהסכם ומבקש להגיע להסדר העניין. בסעיף 3 לאותו מסמך נקבע עוד, כי לפנים משורת הדין ומתוך רצון למצוא פתרון לנושא, הוסכם בסעיף 4, כי חשבון הנתבע בגין השכירות יאופס, על ידי הפעולות המנויות שם, ובכל אופן בסעיף 4ג נקבע : "סכום החוב שנותר לאחר התחשבנות בסעיפים א ו-ב ימחק". ויודגש, בסעיף 5 נקבע : "החל מינואר 2008 ישלם זיגי עבור השכירות כפי שמופיע בהסכם סך של 1000 שח בחודש...", טענה המשמיטה את הקרקע מתחת לטענתו לעיל, כי כל סכומי ההסכם הם לרישום בלבד. 19. הוכח בפניי, כי הנתבע מסרב לחתום על חוזה חדש עם התובע, כאשר כפי שעולה מהחומר המצוי בתיק ועדותו, הסיבה לכך הינה השוני שחל לדעתו במטרת הקיבוץ. אין לקבל התנהלות זו, של "אחיזת החבל משתי קצוותיו", שכן כפי שיובהר, מחד השתמש בנכסי הקיבוץ לרווח אישי, ואף הרוויח כסף רב לפי עדותו בפניי, ומאידך סרב לחתום על חוזה חדש, תחת אמתלה של עיקרון זה או אחר. כאן המקום לציין כי הנתבע לא טען שסיכום השיחה מיום 1/9/2010 אינו נכון. משם עולה, כי התחייב לחתום על הסכם הרשאה המסדיר ומגדיר את השטחים בהם רשאי לעשות שימוש עד למועד החזרת שטח המחנה למינהל מקרקעי ישראל, לרבות אך לא רק התמורה בגין השימוש כאמור, ומועד סיום ההסכם ופינוי השטח על-ידו. 20. לטענתו, הוא התנגד לחתום על הסכם חדש, כיוון שלטעמו זה פוגע בזכויותיו על פי הסכמים קודמים והתחייבויות התובע כלפיו (סעיף 17 לכתב ההגנה). גם אם הייתי מקבלת טענה זו, מה שאיני מקבלת, הנתבע אינו יכול לעשות דין לעצמו, ובכלל זה להחזיק שטחים נרחבים בקיבוץ, מבלי לשלם דמי שימוש ראויים או דמי שכירות, ואף לסרב לחתום על הסכם. הנתבע יכול לנהל משא ומתן טרם חתימתו על הסכם, להביע הסתייגויותיו בדרכים לגיטימיות וחוקיות, אך בטח שלא לעשות דין עצמי, כפי שעשה בפועל במשך שנים. 21. בעניין זה מצאתי להדגיש, כי ב"כ הנתבע טען כנגד מר בצלאל בחקירתו, כי עסקינן במצב לא רגיל, שהנתבע עשה שימוש במחסנים שנים רבות טרם הגעתו לתפקיד ולא שילם דבר, וכאשר הוא הגיע החתימו על חוזה ובקשו לשלם שכירות (ראה ישיבה מ- 11/3/2013, עמ' 6). אין לקבל את הטענה, שעה שיש הסכם משנת 2002 עליו חתום הנתבע באופן חופשי, ולכן היה כפוף לו. 22. הוכח בפניי, כי הנתבע מחזיק בשטחים נרחבים בקיבוץ בהתאם לתמונות שהוצגו לפי הודאתו, ובכלל זה אינו משלם דמי שכירות או שימוש ראויים. בסעיף 2.1 ל"הסכם ההרשאה" נקבע, כי ההסכם מתייחס לשני מבנים באזור המשקי המסומנים בתשריט במס' 311 ו- 316. מר קומרוב, ציין בסעיף 26 לתצהירו, את השטחים בהם מחזיק הנתבע בפועל (ראה גם ישיבה מ- 11/3/2013, עמ' 10, שורות 9-10). הנתבע נשאל לגבי הטבלה המנויה בסעיף 26 לעיל, האם יש שם נכס שאינו מחזיקו, והשיב כדלקמן: "ת. אני אף פעם לא עשיתי חשבון איפה אני נכנס. במסגרת עבודתי בקיבוץ מאז 68 התעסקתי בכמה דברים. יש שם מחסן פרדס שאני לא מחזיק. .. ש. האם אתה לא מחזיק באיזה מהנכסים המופיעים בטבלה. ת. אני מחזיק בחלק מהם ויש לי עוד ציוד בעוד מחסנים. .. ש. יש לך ציוד במחסן פרדס. ת. אין לי ציוד. יש גם מחסן בננות לידו ואין בעיה. יש ציוד במחסן בננות... ש. אין לך בעיה שיינתן צו פינוי לגביו. ת. אני לא מחזיק בו. יש מקלט מוסך מס' סידורי 2, הכניסו לי ציוד שלא שלי, יש עוד מחסנים שיש בהם ציוד שלי כולל מחסנים של משקי עמק הירדן. ..אני מעיין שוב ואומר שהרשימה לא מלאה, יש לי עוד ציוד במקומות אחרים. בכל המקלטים יש ציוד שלי ובכל המחסנים יש ציוד שלי" (ישיבה מ- 12/3/13, עמ' 12-13). עצם האמרה, כי "אף פעם לא עשיתי חשבון איפה אני נכנס" מעידה, כי הנתבע עושה ברכוש הקיבוץ כבשלו, טענה הזוכה למשנה תוקף, מעצם טענתו שהרשימה שנמצאת בתצהיר מר קומרוב אינה מלאה, וכי יש לו ציוד במקומות אחרים. מעבר לכך, בהמשך חקירתו הופנה לתמונות, ומסר כי: "מחסן אפרונים" שלו (ישיבה מ- 12/3/13, עמ' 18, שורה 5); "מחסן ראשי" - משתמש בו ובציוד שם למטרות הקיבוץ (שם, שורה 7), שהופנה לתמונה נוספת של "מחסן ראשי", ונשאל האם כל הציוד שבחוץ והרכב זה במסגרת פעילותו, השיב בחיוב (שם, שורות 8-9); "מחסן תמרים" - תשובתו מחד לשאלה, אם הוא מחזיק בו הייתה שלילית, ומאידך המשיך והעיד כי: "אני אומר שהקטע הסגור במחסן זה שלי ויש לי שם ציוד, הקטע הפרוץ גם אני מחזיק שם ציוד ומתכוון לתמונה שכתוב עליה "מחסן תמרים" (שם, שורות 11-12). סתירה זו, מצביעה על ניסיון הנתבע להרחיק עצמו מפלישה לשטח לא שלו. "סככת הטרקטורים" - העיד שיש שם גם ציוד שלו, ו"המקררים שלי והמזרונים של החניון, אתה יכול לקחת את המזרונים. הכל של הקיבוץ" (שם, שורה 17). דא עקא, שנשאל אם אין לו בעיה שהקיבוץ יפרק זאת השיב, בתנאי שהקיבוץ יישאר קיבוץ (שם, שורה 19). הנתבע לא יכול להתנות על תהליך הפירוק של הקיבוץ, ואין בכוחו לכפות את דעתו לעניין שינוי סיווג הקיבוץ, על החלטות שהתקבלו כדין. "סככת מתבן" - אישר קיום ציוד שלו, עזים וחמורים (שם, שורה 23). "סככת רפת" - אישר שהציוד שם שלו (שם, שורה 25). "שטח פתוח מול סככת הטרקטורים" - חלק מהבדים והכיסויים שלו. 23. בהמשך העיד הנתבע כי: "ש. לגישתך אחרי שראינו את התמונות האלה, האזור הזה אתה מטפח אותו. ת. הם לא היו בתוך המחסנים ואתמול הבאתי את שחר איתי והכל מסודר, יש לקוחות אפילו מאילת. אני קונה מכרזים ממשרד הביטחון של כלים וציוד, משפץ אותם ומסדר את הכלים ועושה עבודות לקיבוץ וגם לאחרים. ש. אתה קונה בסטוקים ומשפץ. ת. כן, גם מתווך" (עמ' 19, שורות 3-8). לפיכך יוצא שהנתבע עושה שימוש בשטחים נרחבים בקיבוץ למטרותיו ולרווחו האישי, בלי לשלם כל תמורה לקיבוץ. טענה הזוכה למשנה תוקף לאור הצהרתו, כי: "פירוק העסק הפועל במחסנים...כרוכה בעלויות משמעותיות ועלולה אף להביא לסגירת העסק כליל. אני מעריך שהנזק שיגרם לי כתוצאה ממהלך שכזה...מוערך על ידי ביותר ממיליון שקלים..." (סעיף 25). אם כך הדבר, הרי המדובר בעסק גדול המניב רווחים גבוהים, וע"י סגירתו יכול הנתבע להפסיד כספים רבים. אני מקבלת בעניין זה את טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי הצהרה זו מלמדת על הכנסות העסק. 24. הנתבע אישר כי חתם על תצהירו בשם "הידרואון לוגיסטיקה", אשר זהו שם עסקו (ישיבה מ- 12/3/13, עמ' 13, שורות 3-4). הנתבע ניסה לצייר את התמונה, כי כל הרכוש לא שייך לו אלא לקיבוץ, וניסה להסביר את התנהגותו תוך הפנייה לתקנון האגודה השיתופית כדלקמן: "ש. לגישתך כל חבר קיבוץ יכול לתפוס מבנה נניח פנוי, ולהשתמש בו לצורך העסק הפרטי שלו ולא לשלם. ת. אני טענתי אז וטוען בתצהיר וגם היום, שום דבר מכל הרכוש שם לא שלי, הכל שייך לקיבוץ. ש. כל מה שבמחסנים האלה שייך לקיבוץ. ת. בהתאם לחוזה כן, בתנאי שתקיימו את החוזה כלפיי. אני מדבר על התקנון, תקנון אגודות שיתופיות זה חוזה לכל דבר. כל שאר החוזים ברגע שהם בניגוד לחוזה הזה, הם לא תקפים ובניגוד למטרת הקיבוץ ולמה שהקיבוץ עושה, כולל כל החוזים האחרים שנעשו איתי. ש. אם זה שייך לקיבוץ והקיבוץ רוצה להוציא את הציוד משם, לך לא אמורה להיות בעיה כי זה שייך לקיבוץ. אז למה אתה מתנגד. ת. היות והקיבוץ שלנו היא אגודה שיתופית חקלאית ומטרות הקיבוץ עבודה חקלאית ופיתוח הישוב קליטת בנים, והמשך פיתוח המקום כולל יזמויות של בניית כלים, כל דבר שנוגד את מטרות הקיבוץ, אני מתנגד, כל מה שבעד הקיבוץ אני תורם את כל כוחי וממוני, כולל הציוד במחסנים, ועד היום לוקחים ציוד ומשתמשים בו. ש. אם בעצם הקיבוץ קיבל החלטה שכן מוכנים להחזיר שטחים למנהל והקיבוץ הוא הסמכות שקובעת לגבי אורחות החיים ומה יקרה שם, אתה צריך לכבד את זה, בעצם התנגדותך אתה כופר בזה. ת. יש לי את דיני אגודות השיתופיות, והספר נזרק, הספר הזה משנת 1951 ושם כתוב מטרות אגודות שיתופיות. אני מקריא מהספר וטוען שיש פסיקה שניתנה שכל שינוי במטרות הקיבוץ, אינה תקפה וההסכם לא תופס ש. אתה לא מכבד את הכרעת הרוב של הקיבוץ. ת. הרוב החליט להוציא אותנו מחברות, אבל אמרו שזה לא חוקי הוציאו את זה. אני לא מתנגד לכל דבר כל הדברים שהיו בעד הפיתוח תמכתי, אבל כשאני רואה שכורתים את הענף שאני גדל אנו מתנגדי למהלך הזה... זה פירוק שלא לפי התקנות" (שם, עמ' 13-14). 25. איני מקבלת טענות אלו, מהנימוקים הבאים: ראשית - אם שום דבר מהרכוש שם לא שייך לו, אלא לקיבוץ, מדוע פתח עסק. ויודגש, הנתבע העיד, כי יש לו עוסק מורשה. מה גם שהשיב לשאלה, האם ההכנסות מהעסק מופנות אליו או לתובע : שרוב הכנסותיו ומשאביו מופנים למען מטרות הקיבוץ, והכוונה להליכים המשפטיים שמנהל הנתבע על דעת עצמו בלבד כנגד הקיבוץ, שבמהותם לא רק משפטיים, אלא גם חברתיים וגם נושא הוועד המקומי - האם אלו מטרות הקיבוץ ???. הגדיל הנתבע בעת שהשיב לשאלה, אילולא היה מתנגד להסדר והיה מחליט לנסוע לתאילנד ולבזבז הכסף, התובע לא היה מונע בעדו כדלקמן: "... ביחס לשאלה אני עונה שכן, במידה ולא הייתי מתנגד להסדר הייתי מסודר היום מבחינת זה שיכולתי להשתמש בהכנסות שלי איך שבא לי ולסובב את העולם כמה פעמים..." (ישיבה מ- 12/3/13, עמ' 15, שורות 19-21). בהתאם נשאל, אם הוא מרוויח הרבה כסף בעסקו, מדוע ביקש מימון התובע, שכן זה לא שותף בו, העוסק מורשה שלו, בזכויות לא שיתפו והחובות ביקש שיישא במקומו, ותשובתו הייתה, כי בקשת ההשתתפות הינה עניין עקרוני ובסיסי, לא עניין של כסף. עוד העיד בעניין: "על פי התקנון אסור שלחבר קיבוץ יהיה עסק פרטי. ת. זה לא עסק פרטי. הקיבוץ אומר שהולכים להסדר של פירוק. ש. אתה מעביר את ההכנסות שלך לקיבוץ. ת. בהתחלה העברתי את כל ההכנסות דרך הנח"ש פנימית אחרי כמה שנים אמרו לי שיש בטבריה מנהל חשבון ותתעסק איתו, ואני לא רוצה שתהיה בעיה והוא דחף אותי להפריד. אנו מקבלים תקציב ומשלמים מיסים" (שם, עמ' 17, שורות 12-17). אם זה אינו עסק פרטי, לא נהיר לי מהו עסק פרטי, במיוחד שאישר כאמור, שיש לו עוסק מורשה. הנתבע לא הוכיח ולו לכאורה כי העביר שקל אחד מהכנסותיו לקיבוץ, לא בעבר ולא בהווה. לא יעלה על הדעת, שהתובע יעשה שימוש במחסני הקיבוץ ובשטחיו, יעביר את הכנסות העסק לכיסו האישי, ומנגד, כאשר צריך לשלם בעבור שימוש זה, יתנגד בכל תוקף, תחת אמתלה של עקרון זה או אחר, או הפרת התקנון וכיוצ"ב. מאבקיו המשפטיים כנגד שינוי סיווג הקיבוץ ו/או כל החלטה אחרת שלו ו/או פעולה של מי מהקיבוץ, תהיה לגיטימית ככל שתהיה, אין בה להשליך על מחויבותו לעמוד בהסכמים, ובכלל זה לשלם התמורה בעד השימוש בנכסי הקיבוץ. שנית - נראה, כי הנתבע מנסה לכפות על התובע את ראייתו אודות מטרות הקיבוץ, ולעשות ככל שידו משגת כדי לפגוע או לבטל את הסדר האון, למרות ששינוי סיווג הקיבוץ התקבל כדין, ועל אף שנדחתה עתירת הנתבע (בג"ץ 1333/10), כי הסדר הפירעון אינו ראוי וכי נפלו בו פגמים המצדיקים את ביטולו. תחת סוגיה זו, אתייחס גם למסמכים אשר צורפו לבקשות שונות שהגיש הנתבע בתיק. לא למותר לציין, כי תלונות הנתבע כנגד התובע לא היו רק כנגד ההסכם, כך ניתן ללמוד ממכתבו של דובי לחברי הוועד הממונה מיום 10/6/2002, אשר מעדכנם בנושא ערעורי הנתבע, באשר להחלטת הוועד הממונה לעקור עצי תמרים, ומפרוטוקול דיון בביהמ"ש המחוזי (ת.א. 1226/00) מיום 3/6/01, בו אחד התובעים היה הנתבע, ואילו הקיבוץ והגב' מגן היו הנתבעים, שם ביקש הוא בין השאר סעד המצהיר, שתקופת הכהונה של מוסדות הקיבוץ היא שנה, בסופו של דבר הורה ביהמ"ש המחוזי על מחיקת התביעה. ויודגש, עוד בטרם נתן בג"ץ את החלטתו ביום 21/7/2011, נראה שהנתבע נקט במספר הליכים כנגד הקיבוץ בעניין ההסדר, כך למשל ביום 9/11/08 ניתנה החלטה ע"י עו"ד אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות בתיק 832/298/08, בעניין דרישת המשיגים (הנתבע ומר זהבי אבי) שהתובע יממן את ההוצאות המשפטיות בהליכים שניהלו כנגדו לעניין ההסדר, ובקשה להמצאת מסמכים. בעניין זה החליט לחייב את הקיבוץ בהוצאות משפטיות, ומאחר ומונה חוקר לבקשת המשיגים שיבדוק את הסדר האון, לא מצא טעם להיענות לבקשתם לקבלת מסמכים. ביום 22/6/2010 הגיש הנתבע ערעור על המהלכים והדרך למימוש "הסדר האון" ליו"ר וועד התובע, דוביק מילר. מעבר לקביעת בג"ץ, כי דין העתירה להידחות מאחר שלוקה בשיהוי ומכוונת כנגד "מעשה עשוי", התייחס בג"ץ גם לגופו של עניין, וקבע שאין מקום להתערב בהסדר הפירעון, מאחר ומרבית הטענות שבעתירה מועלות בעלמא וללא ביסוס, וכי ההסדר אושר ע"י חברי התובע ברוב גדול ונבחן בעין ביקורתית על-ידי גורמים רבים, שהיו מעורבים בגיבושו. בנסיבות אלו, כל טענה של הנתבע כנגד ההסדר דינה להידחות. דא עקא, שלא נחה דעתו של הנתבע וגם לאחר החלטת בג"ץ, המשיך לצאת כנגד ההליכים שעוברים על הקיבוץ, כפישעולה מהמסמכים שהוגשו לתיק. בג"ץ דחה את הדרישה לביטול הסדר פירעון חובות התובע עם נושיו, במסגרתו נקבע, בין היתר, על שינוי סיווג הקיבוץ, כך שאין מקום לעלות כל טענה כנגד הסדר זה. מה גם, שלו סבור היה הנתבע, כי יש בג"צים אחרים בעניין, יש להניח כי היה טורח לצרפם. התובע נהג כלפי הנתבע כ"בית הלל", מר קומרוב פנה אליו בבקשה לתאם לו"ז לפינוי המחסנים, ובכלל זה השטחים והמבנים המוחזקים על ידו (ראה : סיכום שיחה מ- 12/11/09, נספח ח' לכתב התביעה; הודעה על פינוי מ- 15/12/09 - נספח י' לכתב התביעה והודעת פינוי מ- 24/12/09 - נספח י"א לכתב התביעה), אלא שהנתבע השיב לדרישה לתיאום לו"ז לפינוי המחסנים, כי הוא עומד להגיש בג"ץ נגד ההחלטה של התובע על ההסדר, ועד שייגמרו ההליכים לא מתכוון לפנות (סיכום שיחה מ- 23/12/2009, נספח ט' לכתב התביעה). הנתבע לא הכחיש בכתב הגנתו את קבלת ההחלטות לעיל, אלא שנראה שביכר לעשות דין עצמי כאמור לעיל. משהסדר הפירעון עבר את מבחן בג"ץ, לא נהיר לי הכיצד הנתבע ממשיך לעשות כרצונו. 26. הנתבע לא הוכיח, כי זכאי היה לערוך קיזוז מול האגודה, או את גובה הקיזוז הנטען, וכל הטענה בנידון הועלתה בעלמא, וללא כל הוכחה, וגם אם הנתבע היה זכאי לבצע קיזוז לטענתו, הרי שלא צרף חוו"ד או כל מסמך מרו"ח המאשר את גובה הקיזוז. מר בצלאל הופנה בחקירתו לנספח ב' לתצהירו, שעניינו סיכום פגישה בנושא חשבון שכירות הנתבע מיום 21/11/04, בו צוין כי חוב הנתבע עומד על 82,053 ₪ תוצאה של שכירות עד 10/04 כולל, וכי הנתבע יוציא חשבוניות עבור עבודותיו כמפורט שם, ובכלל זה עבור ציוד שסיפק, וכי הלה יסגור את יתרת החוב בחשבונו ע"י שיקים וחשבוניות. בהסתמך על זה, טען ב"כ הנתבע בחקירת האחרון, כי התובע בצע קיזוז עם הנתבע, על כספים שחייב לו מעבודות שבצע. בתגובה השיב הלה, כי הרקע לפגישה הינו, שהנתבע לא שילם דמי שכירות והשיקים שלו חזרו והבין שישנה בעיה, ולפנים משורת הדין רצה שההרשאה תמשך ולא להוציאו מהמחסנים (ישיבה מ- 11/3/14, עמ' 8, שורות 12-14). 27. אין במסמך זה כדי לאשש את זכאות הנתבע לביצוע קיזוז, ואני מקבלת את גרסת מר בצלאל, שהמדובר ברצון להסדיר את חובו כדי לא לפנותו, שכן לפי המסמכים המצויים בתיק נראה, שכל התנהלות התובע כלפי הנתבע הייתה כאמרו ב"בית הלל". ויודגש, הנתבע הצהיר לגבי תוכן הפגישה מיום 21/11/04 שהועלה על הכתב, באופן שאינו משקף במדויק את רוח הדברים, בייחוד בנושא השכר שהגיע לו מהעבודה כקצין ביטחון, לכן אינו חתום על סיכום הפגישה. אם זה לא הנכון, היה מקום לצרף אסמכתא, מה הנכון, ולא לטעון בעלמא. 28. גם אם הייתי כאמור מקבלת את הטענה שהנתבע היה זכאי לערוך קיזוז, הרי לא הוכח מה גובהו. טענה הזוכה למשנה תוקף הואיל וגם ב"הסדר 2008", נקבע בסעיף 3, כי "לפנים משורת הדין ומתוך רצון למצוא פתרון לנושא מוסכם על הצדדים כמפורט בסעיפים הבאים: ובסעיף 4, נקבע: "א. לטענת זיגי חייבים לו עבור משרת קב"ט בכפר הנופש שכר עבור מספר השנים שעברו מאז שמונה לקב"ט עד היום. ב. לטענת זיגי הקיבוץ חייב לו עבור רכישות ועבודות שעשה עבור הקיבוץ. וכן עבור אחריות על נושא כיבוי אש בקיבוץ. ג. סכום החוב שנותר לאחר התחשבנות בסעיפים א ו-ב ימחק". ובסעיף 5 נקבע: "החל מינואר 2008 ישלם זיגי עבור השכירות כפי שמופיע בהסכם סך של 1000 שח בחודש. יופקדו צ'קים בהתאם... דהיינו, הקיבוץ נהג למולו כ"בית הלל" ועשה זאת "לפנים משורת הדין" בלבד, וזאת בשים לב שבהסכם ההרשאה נקבע תשלום של 2,500 ₪ כתשלום התחלתי, ואילו עתה 1,000 ₪. 29. הנתבע השיב לבקשה בחקירתו להציג אסמכתא ששילם את ה- 1,000 ₪ כאמור לעיל, שהוא עדיין בקיזוזים (ישיבה מיום 12/3/13, עמ' 16, שורות 15-16). אין לקבל טענה זו, שכן טענת קיזוז טעונה הוכחה, ולא העלאת טענה בעלמא. הנתבע הגדיל והוסיף בעניין זה כדלקמן: "ש. מפנה לסעיף 4 להסכם. אני שואל אותך מאז 2008 כפר הנופש לא בידי הקיבוץ ואין פעילות ואין על מה ליצור קיזוזים ומחקו לך את החוב לאחר אותם קיזוזים, תראה ששילמת את ה - 1,000 ₪. ת. המשכתי במסגרת האחריות שלי. ש. אולי אתה שומר בכפר הנופש אך לא מטעם הקיבוץ. ת. אך בצלאל המשיך לנהל שם. ש. משנת 2008 הקיבוץ כבר לא מחזיק במקום אז מכוח מה אתה אומר שאתה מקזז. ת. אני עוד ממשיך לספק ציוד וגם אחראי כיבוי אש. ש. למה לא טענת את זה בכתב ההגנה. יש לך אסמכתא ששילמת פעם אחת את ה - 1,000 ₪. ת. לא קיבלתי שכר ולא שילמתי שכר" (עמ' 16). לא נהירה לי כלל טענה זו, שכן לא ברור לי מה הקשר לעובדה שמר בצלאל המשיך לנהל שם, ובכלל זה לא הוצגה בפניי כל אסמכתא שלא קיבל שכר. 30. הנתבע הצהיר בסעיף 22, כי בהקמת העסק הושקעו כספים רבים (כמפורט שם). כשנתבקש להציג חשבוניות שיפוץ, טען שיש לו, אבל לא כאן (עמ' 16, שורה 27). יש להניח, כי לו היו דברים בגו, היה טורח להציג חשבוניות אלו. בכל אופן, ככל שהושקעו כספים בשיפוץ המחסנים, זה לטובתו האישית, בשביל עסקו, מעבר לכך שבסעיף 7.3 ל"הסכם ההרשאה" נקבע, שיראו כל השקעה במחסנים כשייכת לקיבוץ. שהנתבע הופנה לסעיף זה העיד, כי הוא מקבל שזה שייך לקיבוץ (עמ' 16, שורה 29). משכך, ברור כי סכום זה אינו ניתן לקיזוז. 31. התובע טוען לעניין דמי השימוש שעל אף שהסכם ההרשאה נקב בסכום גבוה יותר, דמ"ש המחושבים לצורך תביעה זו, לפנים משורת הדין, עומדים ע"ס 1,000 ₪ לחודש בהכפלת שבע השנים הקודמות להגשת תביעה זו, דהיינו 84,000 ₪. גם במקרה דנא, ובהתייחס לכל האמור לעיל נהג התובע כלפי הנתבע כ"בית הלל", ומוצאת אני לנכון לפסוק לו סכום זה. 32. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי הנתבע מחזיק או עושה שימוש במתקנים ובשטחים של הקיבוץ ללא זכות בדין, תוך צבירת חובות של דמי שימוש ראויים, ועליו אם כך לפנות כל השטחים הללו, נוסף לסעד הכספי שלהלן. 33. לסיכום, אני מורה על פינוי הנתבע ו/או מי מטעמו ממבנים ו/או שטחים המצויים בשטח המשקי של התובע בגוש 15204 חלק מחלקות 20, 21, 22, 24 ו- 25 ובכל חלק אשר מצוי ו/או היה מצוי במשבצת הקיבוץ (ובכלל זה המפורט בסעיף 24 לכתב התביעה), למעט הדירה בה הוא מתגורר, ובכלל זה ניתן צו מניעה קבוע המונע מהנתבע לתפוס חזקה כלשהי, אם בהחזקה אישית ואם בהחזקת ציוד וחפצים בשטח מהשטחים. הפינוי יכנס לתוקף בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. במידה והנתבע לא יבצע א הפינוי עד המועד הקבוע, יהא רשאי התובע לנקוט נגדו בהליכי הוצל"פ לביצוע הפינוי. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע דמי שימוש בסך 84,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 20.8.12 ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 2,200 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסעד הכספי. המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים. המסגרת הנורמטיבית לתביעת התובע מצויה בסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969: רים נדאף " בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". לקיבוץ הזכות להחזיק במקרקעין עליהם מצויים המחסנים, ובכלל זה הוכח בפניי, כי הלה מחזיק בשטחים נרחבים בקיבוץ בהתאם לתמונות שהוצגו, ולפי הודאתו, כאשר הוא לא משלם דמי שכירות או דמי שימוש ראויים, ואף מסרב לחתום על חוזה חדש עם התובע, ולכן מתקיימת העילה של פינויו ותשלום הסכום הנתבע, כפי שיפורט להלן. קיבוץ