סכסוך בין קרובי משפחה על כסף

דוגמא לפסק דין בנושא סכסוך בין קרובי משפחה על כסף סכסוך בין קרובי משפחה על כסף: סכסוך כספי בין קרובי משפחה על רקע כספים שניתנו על ידי התובע לנתבע. רקע 1. התובע והנתבע הם גיסים. אשת התובע היא אחות הנתבעת. 2. הן התובע והן הנתבע עלו לישראל מגרוזיה, אלא שהנתבע ומשפחתו עלו בשנת 1979, בעוד התובע ומשפחתו נותרו אותה עת בגרוזיה, ועלו לישראל רק בשנת 1993. 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך השנים 1979-1985 העביר התובע לנתבע סכומי כסף שונים שהסתכמו בסכום כולל של 321,000$ - 322,000$. כספים אלה הם כספים שנמסרו על ידי התובע לאנשים שונים שעלו מגרוזיה לישראל, והנתבע אסף כספים אלה מאותם אנשים והפקיד אותם בחשבון בנק בו ניתנה לו אפשרות להפקיד מטבע זר, כעולה חדש שעלה לישראל. 4. במהלך השנים נעשו פעולות שונים בכספים, כגון השקעה במפעל זהב, רכישת ומכירת דירה, העברות כספים שונות ועוד, ולאחר שהתובע עלה לישראל נפגשו הצדדים לעריכת התחשבנות, אלא בעוד שהנתבע טוען כי ההתחשבנות הסתיימה באותו מועד, שנת 1994, והתובע קיבל את כל הכספים המגיעים לו באותה שנה, טוען התובע כי בשנת 1993 נערכה פגישה בין הצדדים לעריכת התחשבנות, אך לא הושגה הסכמה ביניהם. 5. כך, לטענת התובע בכתב התביעה חייב לו הנתבע 259,000$, אך את התביעה העמיד הוא על סך 150,000$ בלבד (603,000 ש"ח), בעוד הנתבע טוען כי התובע נותר חייב לו סך של 43,000$ וכי סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית משנת 1994 מסתכם ב-393,000 ש"ח. כן טוען הנתבע להתיישנות התביעה. טענות הצדדים טענות התובע 6. כספי התובע ניתנו לנתבע בתנאי שיפתח חשבון מיוחד לכספי התובע וישמור עליהם במשך 25 שנה, ואז יחזיר אותם לתובע בכפוף לריבית בנקאית. הנתבע היה רשאי לקנות מכספים אלה דירה וחנות. 7. במהלך השנים הנתבע ניהל את כספי התובע בהתאם להוראות התובע, מסר כספים לבני משפחה לפי הוראות התובע, רכש ומכר דירות עבור התובע ומסר לתובע כספים במזומן. 8. בשנת 2001 החליט התובע לקבל את כספיו במלואם, וביקש לקבל מהנתבע דו"ח מדוייק וכן החזר יתרת כספי הפקדון, אלא שהנתבע התחמק ממתן דו"ח מדוייק והסתפק בהסברים כלליים. 9. על-פי ניירת שצורפה על ידי התובע לתצהירו, נותר הנתבע חייב לתובע סך של 186,865$ נכון ליום 31.10.94 (מסמך יועץ המס שבתאי בר דוד מיום 23.9.02), ולפי מסמך אותו יועץ מס מיום 21.8.02, חובו של הנתבע לתובע נכון ליום 31.12.01 הסתכם בסך של 304,276$. לפי מסמך נוסף של יועץ המס הנ"ל מיום 23.9.02, יתרת החוב ליום 31.12.01 מסתכמת בסך של 152,649$. טענות הנתבע 10. הנתבע השקיע מאמצים רבים בגביית כספי התובע מהאנשים שהחזיקו בהם בישראל. 11. לא סוכם עם התובע כי הנתבע יחזיק בכספים אלה למשך 25 שנה, אלא רק עד שיעלה התובע לישראל, ואז לא יצטרך עוד את שירותי הנתבע. 12. סמוך לאחר עליית התובע לישראל בשנת 1993 נפגשו הם וערכו התחשבנות. בסיום ההתחשבנות ביקש התובע מהנתבע לקרוע את כל המסמכים שאצלו והודיע כי אף הוא יעשה זאת. שני הצדדים לחצו ידיים והתובע הבטיח לנתבע 30,000$ כבונוס על יגיעתו והוצאותיו. מעיון בתצהיר התובע התברר לנתבע כי התובע לא השמיד את המסמכים אלא שמר אצלו את הניירות. 13. בחודש אוקטובר 1994 העביר הנתבע לתובע את יתרת הסכום המגיע לתובע בסך של כ-123,000$ מחשבון הנתבע לחשבון התובע, ולאחר מכן נסגר חשבון הבנק. 14. אין זה נכון שבשנת 2001 פנה התובע לנתבע לקבלת דיווח או החזר כספים, שכן ההתחשבנות ביניהם הסתיימה בשנת 1994 וכל הכספים שהגיעו לתובע שולמו לו באותה שנה. במהלך השנים 1994 ועד 2000 שהה הנתבע בחו"ל, אך ביקר מספר פעמים בשנה בישראל ונפגש עם התובע, והלה לא טען כי הנתבע חייב לו כספים. 15. תביעת הנתבע התיישנה, שכן היה עליו להגישה לכל המאוחר בשנת 2001, בעוד שהוגשה היא בשנת 2007. 16. התובע הוא שחייב כספים לנתבע, שכן הנתבע החזיר לו כספים ביתר. דיון והכרעה טענה כי נערכה התחשבנות ושולמו הכספים לתובע 17. קודם לבדיקת פרטי ההתחשבנות והמחלוקות בין הצדדים, יש לבחון את טענת הנתבע כי ההתחשבנות ביניהם הסתיימה בשנת 1994 והתובע קיבל את כל כספו. 18. גרסת הנתבע לטענתו זו קיבלה תמיכה מאשת התובע (אחותו של הנתבע), אשר מסרה תצהיר ובו כתבה, בין היתר, כך: "17. ידוע לי כי לאחר עלייתנו ארצה, נפגש בעלי עם אהרון, והללו סגרו את כל ההתחשבנות ביניהם. אני זוכרת כי הגעתי עם בסו (התובע - י.ק.) לבית של אהרון (הנתבע - י.ק.), השניים נכנסו יחד לחדר, וכשיצאו ממנו אמר בסו בנוכחות כולם (2 הצדדים ורעיותיהם): תודה לאל, סגרנו בינינו הכל. כשהשניים יצאו מהחדר, אהרון שאל את בסו מה לעשות עם המסמכים, ובסו ענה לו כי כבר סיימנו הכל ואין צורך בהם". 19. מצאתי מקום לקבל את גרסת הנתבע הנזכרת לעיל וזאת מהטעמים הבאים: גרסת הנתבע אינה עומדת בפני עצמה אלא נתמכת בעדותה של אחותו, אשתו של התובע. הדברים נכתבו על ידה באופן ברור בתצהיר (ר' סעיף 18 לעיל). נעשה מאמץ רב לגבות את עדותה, ובית המשפט אף הסכים לקיים וקיים את חקירתה הנגדית בביתה, עקב אי יכולתה להגיע לבית המשפט מבחינת מצבה הבריאותי, אך בחקירתה הנגדית לא נשאלה כלל על אותה פגישה הנזכרת בסעיף 17 לתצהירה. בית המשפט התרשם גם באופן כללי מעדותה של עדה זו, כי היא ניתנת באופן מהימן, ודווקא היותה קרובה הן לתובע והן לנתבע גורמת לה שלא לנטות למי מהם, דבר המחזק את דבריה בתצהיר. נושא הפגישה המדוברת לא נזכר על ידי התובע, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר. התובע מתאר אירועים שונים ופגישות שונות עם הנתבע, ורק את הפגישה עם הנתבע לאחר עלייתו של התובע ארצה לא הזכיר. הדברים עלו רק בחקירתו הנגדית של התובע, שבה אישר התובע קיומה של הפגישה, כי נסבה על ההתחשבנות וכי הסתיימה בקונפליקט עם הנתבע (עמ' 8-10). העובדה כי פגישה זו שהינה מהותית לצורך התביעה לא הוזכרה על ידי התובע, אפילו בתצהירו שניתן לאחר שנטענו הטענות בכתב ההגנה לגבי פגישה זו, מעלה תמיהה וסימן שאלה לגבי גרסת התובע. גם כאשר אישר התובע קיום פגישה זו, היו לתובע שלוש גרסאות לגבי סיומה. בגרסה הראשונה אמר התובע "בגלל אשתי התעצבנתי קמתי ולקחתי את אשתי ועזבתי את ההתדיינות"(עמ' 8 ש' 8). יצויין כי היתה מחלוקת האם תשובה זו של העד תורגמה נכון על ידי המתורגמן. בגרסה השניה אמר התובע כי "אני ואשתי לא הסכמנו קמנו והלכנו. לא הסכמנו על החשבון" (עמ' 9 ש' 17). בגרסה השלישית אמר התובע כי "הנתבע אמר תצאו מכאן מייד, זה מה שאמר הנתבע בגלל אי ההסכמה" (עמ' 9 ש' 28). התובע עלה לישראל בשנת 1993, ושורת ההגיון היא כי עם עלייתו ארצה, לא היה עוד צורך בכך שהנתבע יחזיק עבורו כספים (הצורך בכך עלה קודם בשל מדיניות השלטונות בגרוזיה שאסרו החזקת מטבע זר, והפרת האיסור היוותה עבירה פלילית). לפיכך, הגיוני הוא כי ההתחשבנות בין הצדדים תיעשה סמוך לאחר עליית התובע לישראל, ואם לא הסתיימה היא בהסכמה, אין זה סביר כי רק בשנת 2001 או 2002 יתחיל התובע בבדיקת הנושא (מסמכי יועץ המס הם מ-2002), ורק בשנת 2007 יגיש את התביעה. אילו היתה אי הסכמה, סבירות גבוהה היא כי התובע היה פועל הרבה קודם לכן. אמנם, הנתבע שהה מחוץ לישראל בין השנים 1994-2000, אבל ביקר בישראל והמשפחה ביקרה אצלו בחו"ל, ולא היתה כל מניעה כי נושא החוב הנטען, אילו היה קיים, היה מטופל בתקופה זו. אף ההתנהלות האמורה מצביעה על כך כי ההתחשבנות בין התובע לבין הנתבע הוסדרה והסתיימה. יצויין כי התובע טען כי העביר עוד כספים לנתבע בשנים 1994 ו-1996. אין כל הגיון הכך שהתובע יעביר כספים לנתבע לאחר עלייתו ארצה, ובוודאי שאין בכך כל הגיון לאור הקונפליקט המתואר על ידו באשר להתחשבנות, ולפיכך אף טענות אלה פוגמות בגרסת התובע לגבי סיום ההתחשבנות. 20. כפי שמצטייר, בפגישה מ-1994 נערכה התחשבנות והושגה הסכמה על ידי הצדדים. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהנתבע נסע לחו"ל, התחרט התובע על הסכמה זו. הדברים הובהרו אפילו מפיו של התובע בעצמו: "ש. ובאמת בשנת 94 אתה מקבל 123,000 דולר ובזה נסגר ביניכם החשבון. ת. חשבתי שזה נגמר, כשלקחתי את הדפים של החשבונות, אהרון ידע שאני בכלל אף פעם לא הייתי רושם שום דבר, כשרשמתי אחר כך הבנתי שאהרון ניסה לרמות אותי ב-150,000 דולר" (עמ' 19 ש' 16-17). ובהמשך מוסיף התובע כי אינו זוכר מתי קרה הדבר, אך זה היה לאחר שהנתבע נסע לחו"ל, וכי שלח לו כמה מכתבים, ואחרי שאשתו (של התובע) נסעה לחו"ל שלח גם דרכה שני מכתבים (עמ' 19 ש' 19-20). גם העובדה המוסכמת כי התובע העביר לנתבע 30,000$ בשנת 1994, מלמדת על ההסכמה שהיתה בין הצדדים, שכן בשנת 1994 לא היתה עוד עילה להעברת כספים מהתובע, שהיה כבר בישראל, לנתבע, והדבר מתיישב עם טענת הנתבע כי בפגישה מ-1994 הוסכם שיקבל בונוס בסכום זה מהתובע. 21. אם כך, אף התובע טוען כי היתה הסכמה וכי חשב שקיבל את מלוא כספו, אך לאחר מכן גילה שהנתבע ניסה לרמותו. התובע לא הצליח להוכיח כל מרמה. מה שאירע הוא שהתובע פתח בהתחשבנות חדשה לאחר שזו סוכמה כבר בהסכמה בין הצדדים, וטיב טענותיו של התובע אינו מגלה עילה למרמה, אלא לכל היותר ויכוח לגיטימי בין הצדדים. יש לזכור גם כי התובע אישר שקיבל מהנתבע, במהלך התקופה בה התגורר התובע בחו"ל, דיווחים וניירת של חשבון הבנק (עמ' 19 ש' 23-25). אינני רואה, אפוא, כל סיבה ועילה לכך שהתובע יבטל את ההסכם בין הצדדים בדבר גמר ההתחשבנות, והסכמה זו צריכה להיוותר בעינה. יתרה מכך, על-פי טענת הנתבע שאושרה ברובה על ידי אשת התובע, התובע אמר בסיום אותה פגישה מדוברת בה הושגה ההסכמה, כי מכיוון שהכל הסתיים, אין עוד צורך במסמכים, והנתבע יכול להשמידם, וכך יעשה גם התובע. טענה זו מקובלת עלי נוכח העובדה כי אין מדובר בעדות יחידה אלא נתמכת, והדבר מעורר קושי נוסף בפני התובע לבטל את ההסכמות האמורות, שכן התובע אישר כי אין עוד צורך במסמכים וניתן להשמידם, והכיצד תבוצע עתה התחשבנות חדשה ללא המסמכים? 22. מכל הטעמים הנזכרים לעיל, אני קובע כי ההתחשבנות בין הצדדים הסתיימה בהסכמה בשנת 1994, כי אין לתובע עילה לבטל הסכמה זו, ווכי לא נותרו כספים שעל הנתבע להשיב לתובע. התיישנות 23. עילת התביעה באשר לכספים שניתנו לנתבע על ידי התובע נוצרת במועד שנקבע להשבתם, ואם לא נקבע מועד כזה, מיום בו דרש התובע לקבל את הכספים. 24. אין בידי לקבל את גרסת התובע כאילו הוסכם כי הכספים יוחזקו על ידי הנתבע משך 25 שנה. אין כל סבירות בקביעה מעין זו. דווקא הנסיבות של העברת הכספים מגרוזיה לישראל ואח"כ לידי הנתבע, לאור האיסור בגרוזיה להחזיק כספים במטבע זר, מחזקות את גרסת הנתבע כי ההסכם היה שהכספים יושבו לתובע עם עלייתו לישראל. יש לזכור כי גם בנושא זה תמכה אשת התובע בגרסת הנתבע (סעיף 5 לתצהירה) ואף על כך לא נחקרה בחקירתה הנגדית. וכך אמרה בתצהירה: "5. ברצוני להדגיש כי בסו (התובע - י.ק.) מעולם לא סיכם עם אהרון (הנתבע - י.ק.) שהוא ישמור עבורו את הכספים בישראל למשך 25 שנים, אלא עד שנעלה ארצה". זאת ועוד, גם אם תחל ספירת 25 השנים מ-1979, ולא מ-1985, מועד החזרת הכספים יהיה אז בשנת 2004. באותה שנה מלאו לתובע 79 שנה (בעדותו בשנת 2011 היה בן 86), ואין כל הגיון בקביעת תקופת ההחזר כך שמועד ההחזר יהיה מועד בו התובע הינו אדם מבוגר ומתקרב לגיל 80 שנה. לפיכך, אני קובע כי ההסכמה היתה שהכספים יוחזרו לתובע לאחר שיעלה לישראל. 25. אני סבור כי גם לאחר שעלה התובע לישראל, עדיין מתבקשת דרישה שלו להשבת הכספים, על מנת להקים את העילה ולהתחיל במירוץ ההתיישנות. אני קובע גם כי הכספים נדרשו על ידו לכל המאוחר בשנת 1994, בפגישה שהתקיימה בין הצדדים (התובע מאשר כי אכן דרש החזר הכספים לאחר עלייתו לישראל, ר' עמ' 19 ש' 13-14). התובע טוען כי לא היתה הסכמה לגבי ההתחשבנות באותה עת ונוצר קונפליקט. לא קיבלתי אמנם את גרסתו וקבעתי כי הושגה הסכמה באותה פגישה, אך גם לפי גרסתו, דרש הוא באותו זמן את ביצוע ההתחשבנות וקבלת הכספים. התובע לא הכחיש גם כי קיבל את הסכום האחרון בסך של כ-123,000$, ששולם לדברי הנתבע בשנת 1994, ואף בכך יש כדי להצביע על כך שסכום זה שולם לתובע בעקבות דרישתו לקבלת הכספים, דהיינו הדרישה היתה קודם לכן. 26. בחינת טענות התיישנות בתביעה המבוססת על יחסי נאמנות שבין צדדים הינה בחינה מיוחדת, וכך למשל לעניין ה"זהירות הסבירה" הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות) נקבע כי אמת המידה לאותה זהירות סבירה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר, רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו (ע"א 3322/95 גמזו נ' עו"ד גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997). ועוד, בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 68 (2003)) נקבע כי "כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה". 27. כבר נקבע לעיל, כי בשנת 1994 התקיימה פגישה בין הצדדים ובה הוסכם כי הנתבע סיים את תפקידו כנאמן לכספי התובע. לפיכך, ככל שמבקש התובע להסתמך על עילת הפרת חובת הנאמנות, קמה עילתו באותו מועד, ובאותו מועד ידע גם כי הנאמנות הסתיימה. אך גם אם לא כך הדבר, ואם היתה מתקבלת גרסת התובע לגבי ההתרחשות בפגישה בשנת 1994, גם אז קמה עילתו באותה פגישה, שכן הבין אז כי הנתבע אינו מוכן, מבחינת התובע, לקיים את חובותיו כנאמן, והדברים הובאו לידיעתו. ואם נאמר כי העילה החלה רק כאשר העלה התובע את דרישותיו לאחר אותה פגישה, גם אז אין תקומה לתביעתו, שכן התובע טען כי העלה את דרישותיו מהנתבע לאחר שהנתבע נסע לחו"ל, וציין כי אינו זוכר מתי היה הדבר (עמ' 19 ש' 19-20). ראשית, הסבירות הגבוהה ביותר כי התובע פנה לנתבע בעניין זה סמוך לאחר נסיעתו של הנתבע לחו"ל ולא סמוך לחזרתו של הנתבע לישראל (לטענת התובע - בשנת 2001). הוא תיאר גם נסיעות של אשת התובע מספר פעמים לבודפשט שם התגורר הנתבע, ומסרים ששלח באמצעותה לנתבע. אם כך, ובהנחה הסבירה כי הפניות אל הנתבע החלו בשנים 1995-1996, הרי גם אז הבין התובע תוך זמן קצר כי הנתבע אינו מוכן להשיב לו כספים כלשהם מעבר למה שהשיב, ומשהוגשה התביעה למעלה מ-10 שנים לאחר מכן - התיישנה היא. שנית, התובע הטוען להתיישנות צריך להוכיח מתי נולדה עילתו, ומתי כפר הנתבע בחובתו להשיב כספים, ואינו יכול להסתפק בטענה "אינני זוכר". אם כך עשה, לא עלה בידו להוכיח את טענת ההתיישנות. 28. מכל האמור לעיל עולה כי עילת התביעה לגבי סכומי הכסף הנתבעים קמה לתובע לכל המאוחר בשנת 1994 (ובאופציה הטובה ביותר מבחינת התובע - בשנים 1995-1996). מכאן כי היה על התובע להגיש תביעתו עד שנת 2001 לכל המאוחר (או 2002-2003). הגשתה בשנת 2007 נעשתה כ-6 שנים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ולפיכך התביעה התיישנה. התייחסות למחלוקת הפרטנית בין הצדדים 29. נוכח התוצאה אליה הגעתי לעיל, אין צורך לערוך את ההתחשבנות הפרטנית שבין הצדדים, ואתייחס לפיכך בקצרה בלבד למחלוקות שביניהם. 30. קיים קושי בהבנת טענות התובע בעניין ההתחשבנות. גם לאחר שהוגשו רשימות מוסכמות ופלוגתאות ולאחר מכן רשימה מוסכמת, קשים עדיין הדברים להבנה. הסכומים שטוען התובע כי הנתבע עדיין חייב לו משתנים מעת לעת (ר' למשל, סעיף 18 לתצהירו בו טוען הוא כי יתרת החוב של התובע נכון לסוף שנת 2001 היא 152,694$, ובסעיף 22 בתצהירו טוען כי הנתבע אישר בדו"ח שערך קיום יתרה בחשבון של 307,758$). גם המסמכים שצורפו לתצהיר ושנערכו על ידי יועץ המס שבתאי בר דוד, אינם ברורים לגמרי, יש בהם התחשבנויות שונות, והתוצאות בסכומים משתנות ממסמך למסמך, מה גם שלא הוגשה חוו"ד מומחה, ומר בר דוד לא זומן על מנת שמסמכים אלה יוגשו באמצעותו, כך שלא ניתן להסתמך על מסמכים אלה. 31. מכל מקום, להלן התייחסות קצרה לגוף המחלוקות שבין הצדדים: הבונוס בסך 30,000$ ששולם על ידי התובע לנתבע ב-1994 - לא מצאתי כל עילה לביטול בונוס מוסכם זה. ריבית בבנק- דבר ההסכמה כי התובע יקבל את מחצית הריבית שתצטבר על כספי התובע בבנק אושר על ידי אשת התובע בסעיף 3 לתצהירה, וגם התובע אישר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 19 ש' 28). לתובע מגיעה, אפוא, מחצית הריבית על כספיו בחשבון הבנק. החישוב שערך הנתבע כי מחצית הריבית על כספי התובע מסתכמת ב-89,941$ מקובל עלי, לרבות החישוב בדבר הריבית על כספים השייכים לנתבע, שהריבית עליהם לא באה במניין הנ"ל. בעניין זה, טען התובע כי הביא לארץ סכום כסף של יותר מ-100,000 דולר עם עלייתו, וטענתו זו לא נסתרה. מחצית הרווח על דירה שנמכרה- הנתבע טען כי דירה שנרכשה על ידו עבור התובע ב-90,000 דולר, נמכרה לאחר מכן ב-140,000 דולר, וכי מגיע לו סך של 25,000 דולר - מחצית הרווח. העובדות מוסכמות, אך את הטענה בדבר זכאות הנתבע למחצית הרווח אין לקבל. ההסכמה הברורה היתה לגבי חלוקת הרווח שנוצר מריבית ולא רווחים מהשקעות אחרות. כך טען התובע, וכך אישרה גם אשתו, אחות הנתבע, בחקירתה הנגדית (עמ' 34 ש' 26). לבד מטענת הנתבע בעניין זה אין כל ראיה התומכת בטענתו כי מגיעים לו רווחים גם על השקעות אחרות שביצע, ולהיפך, אפילו אשת התובע שתמכה באחיה בעניינים מסויימים, לא אישרה גרסה זו. לפיכך, אינני מקבל את הטענה כאילו מגיעים לנתבע 25,000 דולר רווח על הדירה הנ"ל. ההפסד ממפעל הזהב - למעשה אין מחלוקת ממשית בעניין זה בין הצדדים. התובע מכיר בכך שיש לזקוף לחובתו סך של 18,000$ חלקו בהפסד מההשקעה במפעל הזהב (כפי שהבנתי, השתמש ב-40,000$ מכספי התובע כהשקעה אישית של הנתבע ולפיכך הושקעו מכספי התובע 180,000$ במקום 140,000$). לפי חשבון התובע הסכום הוא 18,273$. חישובו של התובע במקרה זה מקובל עלי, דהיינו יש לזקוף לחובת הנתבע או לזכות התובע הפרש של 273$. הוצאות שונות- הנתבע טען להוצאות שונות שהוציא במהלך התקופה, אך טענתו זו לא נתמכה בראיה כלשהי. סכום של 15,000$ שדרש בגין כך איננו מגיע לו. אין לשכוח גם כי הנתבע קיבל בונוס של 30,000$ עבור יגיעתו והוצאותיו, כך שהנתבע אינו רשאי לדרוש הוצאות אלה פעם נוספת. רכישות עבור התובע בסך 10,000$ - הנתבע טען כי רכש עבור התובע בסכום הנ"ל רכישות שונות כגון ביגוד ומתנות. אף כאן, מדובר בטענות בעלמא ולא מצאתי מקום לקבלן. מטבעות זהב- הובא בחשבון סכום של 5,800$ בעניין זה בחישובי הנתבע כסכום המגיע לתובע. לא ראיתי כי יש מחלוקת ממשית בעניין זה. הפרשים בחישוב- מדובר בהפרש בסך 1,410 $ בין הצדדים, ובהעדר ראיות בעניין זה ובהתחשב בכך שהמחלוקת היא על סכום לא גבוה יחסית, מצאתי מקום לקבוע כי מגיעה לתובע מחצית ההפרש הנ"ל, דהיינו סך של 705$. 32. מאחר שהצדדים הסתמכו בחישוב הפלוגתאות והמוסכמות על החשבון שנערך על ידי הנתבע בסעיפים 39 ו- 40 לתצהירו יש לקבוע, נוכח האמור לעיל, כי יש לנכות מהסך הרשום בסעיף 40 לתצהיר התובע כסכומים המגיעים לזכותו, את הסכומים הנקובים בסעיפים (ג), ד(), (ה), (ו) ו-(ח) לעיל המסתכמים בסכום כולל של 50,978$. 33. מהסך של 823,669$ העומד לזכות הנתבע לפי סעיף 40 לתצהירו, יש להפחית סך של 50,978$, והסכום המתקבל הוא 772,691$. סכום זה עולה ב-643$ על הסכום של 772,048$ הנקוב בסעיף 39 לתצהיר הנתבע כסכום העומד לזכות התובע, דהיינו, גם בעריכת החישוב בפועל, אין מגיעים לתובע מהנתבע סכומים נוספים לאלה שהושבו לו על ידי הנתבע. סיכום 34. תביעת התובע נדחית, אפוא, משלושה נימוקים, שכל אחד מהם כשלעצמו די בו להביא לדחיית התביעה: א. עריכת התחשבנות מוסכמת בין הצדדים עוד השנת 1994, והשבת הסכומים המלאים על פי התחשבנות זו עוד בשנת 1994. ב. התיישנות התביעה ג. חישוב מחודש של ההתחשבנות על-פי הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים, ומסקנה כי אין חוב של הנתבע לתובע. 35. בהתחשב בסכום התביעה הגבוה מחד, וביחסי המשפחה בין הצדדים ובגילו המבוגר של התובע מאידך, ובאיזון שנעשה בין פרמטרים אלה, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח. סכסוךסכסוך משפחתי