דוגמא להחלטה בנושא סמכות עניינית בפינוי עקב הפקעת קרקעות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה, שלפיה נדחתה בקשת המבקשות לסילוק תביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. רקע וטענות הצדדים המשיב מחזיק בשטח של 632 מ"ר ברח' פלומניק 2 בלוד, הידוע כחלקה 136 בגוש 3959 (להלן: "המקרקעין"). ביום 1.10.2012 נשלחה אליו הודעת יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בלוד (להלן: "הוועדה המקומית" או "המבקשת 1"), לפיה המקרקעין הופקעו ודרושים לצורך ציבורי דחוף, ועל-כן מתכוונת הוועדה המקומית לקנות ולתפוס את החזקה בהם (להלן: "ההודעה"). בהמשך לכך, הגיש המשיב כנגד המבקשות בבר"ע זו תובענה לסעד הצהרתי שלפיו: "ככל שמי מהנתבעות מעוניינת לתפוס חזקה במקרקעין המצויים בחזקתו של התובע, על הנתבעת 2 (כבעלים הרשום) להגיש תביעה פטיטורית לפינוי כנגד התובע (כמחזיק)". המבקשות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר, מחמת היעדר סמכות עניינית, ובית המשפט קמא דחה את הבקשה. בהחלטתו כתב בית המשפט כי הסעד שהגדיר התובע נכלל במתחם הסעד של חזקה ושימוש במקרקעין, אשר נמצא בסמכותו של בית משפט השלום, וציין כי הצדדים העלו טענות באשר לתקינות ההליך המינהלי, וכי ניתן לתקוף עניין זה בתקיפה עקיפה במסגרת הדיון בשאלת החזקה. החלטה זו היא מושא הבקשה דנן. תמצית טענת המבקשות היא, כי עילת התביעה ומושא סעדה מקורם בהודעת הוועדה המקומית, וכי אין בעובדה שהמשיב הגדיר את הסעד לו הוא עותר כסעד הצהרתי בענייני חזקה ושימוש, בכדי להסיק כי לבית המשפט קמא הייתה סמכות עניינית לדון בתובענה. לטענתן, החלטת הוועדה המקומית היא החלטה מנהלית, אשר נכנסת תחת סוגי העניינים המופיעים בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, ומכאן שכל פעולה הננקטת מכוח חוק התכנון והבנייה, למעט הסייגים הספציפיים המפורטים בחוק, הינה נושא לשיפוטו והכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף טוענות המבקשות, כי אין בסמכותו של בית משפט אזרחי לדון בשאלת חוקיותה של הפקעה, בין אם מדובר בתקיפה ישירה של ההפקעה ובין אם מדובר בתקיפה עקיפה או אגב גררא. תמצית טענות המשיב מנגד היא, כי בנסיבות העניין מושג ההפקעה כלל לא קיים, והודעת הוועדה המקומית בטלה מעיקרה. על כן, לטענת המשיב, לבית משפט השלום יש סמכות לדון בתביעה שהגיש המשיב. בנוסף, מעלה המשיב בתשובתו לבקשה טענות נגד התנהלותה של הרשות וטוען כי הצורך הציבורי קם בעקבות כשלונה של הרשות בתביעת פינוי שהגישה נגד המשיב בגין שטח אחר שבו הוא מחזיק. לדבריו כל פעולות העירייה והוועדה המקומית, כמו גם הגשת בר"ע זו, נעשו בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. אפרט נימוקי להלן: סמכותם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות מנהליות בתחומים שונים, מוסדרת בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט מינהליים, תש"ס-2000 בצירוף התוספת הראשונה לחוק זה (להלן: "התוספת הראשונה"): "בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה - עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מנהלית); לצורך הסמכת בתי המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות מנהליות, נבחרו שני מודלים: "מודל העניין" ו"מודל הגוף המחליט" (רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473, 476 (2005)). בחלק מהמקרים נושא הסכסוך הוא שקובע את סמכות בתי המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות מינהליות. במקרים אחרים זהות הגוף המחליט היא שקובעת את סמכות בתי המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות מנהליות. דעתי היא כי בענייננו, הן הגוף המחליט, הן נושא הסכסוך, קובעים את סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים דווקא לדון בתובענה שהגיש המשיב. בית המשפט קמא צדק בקביעתו כי נקודת המוצא לדיון בענייננו מצויה בסעד המבוקש על-ידי המשיב. עם זאת, לא אוכל לקבל את קביעתו שלפיה הסעד שהגדיר ב"כ המשיב נכלל במתחם הסעד של חזקה ושימוש. אף שהסעד המבוקש מתייחס לאופן תפיסת החזקה במקרקעין, או כפי שניסח זאת המשיב בתשובתו לבקשה זו: "מי רשאי ליטול חזקה ובאיזה דרך, כשהעירייה שלשמה ולמענה עושים הליכי הפקעה, היא רשומה כבעלים?" (סעיף 49 לכתב התגובה), קבלת תובענתו תביא לבטלות ההודעה של המבקשת, בין אם מדובר בהליכי הפקעה ובין אם מדובר במעשה מנהלי אחר שננקט על-ידי הוועדה המקומית. יצוין כי המשיב בעצמו טען כי "התביעה שהגיש המשיב הינה בעלת סעד ברור ואין בתביעה שהגיש המשיב בקשה על פסלות האקט המנהלי הקשור לדיני הפקעה אלא פסלות של האקט המנהלי שלא במסגרת הפקעה..." (סעיף 28 לתגובת המשיב, ההדגשה במקור - י.ש.). לפיכך, נכנסת התובענה תחת פרט 8(א) לתוספת הראשונה כאשר עסקינן ב: "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר". משנה תוקף למסקנתי זו, נוכח הטענות שהעלה המשיב בדבר התנהלות הרשות המקומית ותקינות ההליך. זאת ועוד, הטענה העיקרית של המשיב היא, כי הודעת הוועדה המקומית בטלה וכי הליך ההפקעה אינו רלוונטי בענייננו, בין היתר, משום שהמקרקעין רשומים על שם עיריית לוד ומשכך ההפקעה היא חסרת משמעות (void). אינני רואה עין בעין עם המשיב טענתו זו. סעיף 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה") קובע כך: אם נוכח שר האוצר, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת, כי דרוש או נחוץ הדבר לכל צורך ציבורי רשאי הוא - לרכוש את בעלותה של כל קרקע; לרכוש את החזקה או את השימוש בכל קרקע לתקופה מסויימת; לרכוש כל זכות שימוש בקרקע או כל זכות אחרת בה או עליה; ... הנה כי כן קובעת הפקודה, כי ניתן לרכוש בדרך של הפקעה זכויות נוספות בכל קרקע מלבד הבעלות, וביניהן גם חזקה או שימוש. עניין זה נדון גם ע"י א' קמר בספרו "דיני הפקעת מקרקעין": "אין מניעה שהרשות המפקיעה, שבידיה זכות או טובת הנאה במקרקעין, תגדיל את היקף זכותה, או תגרום להסרתה של כל זכות נוגדת, בדרך של הפקעה. לשון אחרת: עצם העובדה, שבידי הרשות המפקיעה כבר קיימת זכות או טובת-הנאה במקרקעין, אינה שוללת את זכותה להפקיע את הבעלות המלאה בהם, או זכות אחרת, על מנת לרוכשם כשהם נקיים מכל זכות נוגדת, ואין בעצם הפקעתה של זכות, הקיימת כבר בידי הרשות המפקיעה כדי לפגום בהפקעה. כך, לדוגמה, כאשר הרשות המפקיעה הינה הבעלים של מקרקעין המוחזקים בידי אחר, או כאשר הרשות הינה בעלים במשותף עם אחר במקרקעין, או כאשר לרשות מוקנית זכות מסוימת במקרקעין ולאחר מוקנית זכות אחרת באותם מקרקעין, אין מניעה שהיא תפקיע את הבעלות בהם, ובדרך זו היא תקבל את המקרקעין נקיים מכל זכות של אחר". (אריה קמר "דיני הפקעת מקרקעין" מהדורה שביעית, כרך ראשון, עמ' 133 וההפניות המופיעות שם. ההדגשות אינן במקור - י.ש.). לפיכך, נראה שאין כל מניעה כי הוועדה המקומית תפקיע את זכותו של המשיב להחזיק במקרקעין, אף אם אלו מצויים בבעלות הרשות. הרשות רשאית לבחור מבין כל הדרכים החוקיות להשגת יעדים ציבוריים על פי שיקול דעתה ע"א 9569/04 חוסין אחמד עבידאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים (14.2.2008). מבלי להכריע בדבר חוקיות ההליך, ניתן לומר כי הוועדה המקומית השתמשה בסמכותה מכוח החוק, לפנות למנגנון של הפקעה. נראה כי בענייננו רתם המשיב את "העגלה לפני הסוסים". מהאסמכתאות והטענות שהובאו לפני (ההודעה שנמסרה למשיב, שעניינה בכוונה לקנות חזקה במקרקעין (נספח ב1 לתשובת המשיב), וכן על-פי דברי המשיב בסעיף א.1.ג. לתשובתו, שלפיו לא פרסמה הוועדה המקומית הודעות לפי סעיף 5 ו-7 לפקודת הקרקעות), עולה כי בשלב זה טרם הושלם הליך ההפקעה, בעוד שהאסמכתאות שצוטטו על-ידי המשיב מתייחסות להליכי תפיסת החזקה במקרקעין (להבדיל מהליכי ההקנייה), לאחר שהסתיים הליך הרכישה והזכויות הוקנו לרשות המפקיעה. כך בפסק הדין בעניין י. בן-עמי נ' היועץ המשפטי ורשות הפיתוח חיפה: "עם הקניית הקרקע לרשות הרוכשת לפי סעיף 19 מסתיים השלב האחרון של הליכי הרכישה הכפויה הקבועים בפקודה, ומכאן ואילך הקרקע אינה עוד "עומדת לרכישה", אלא היא כבר נרכשה לפי הפקודה... אחרי ההקניה אין עוד צורך, ולכן אין עוד טעם, לתת בידי הרשות הרוכשת את התרופה הדחופה לקבלת החזקה לפי סעיף 7..." (ע"א 332/60 י. בן-עמי נ' היועץ המשפטי ו-רשות הפיתוח, חיפה, פ"ד טו(1)138, 142 תשכ"א-תשכ"ב (1961), ההדגשה שלי - י.ש.). נוכח האמור, אין מנוס מדיון בשאלת חוקיות ההפקעה בטרם ידונו הליכי תפיסת הקרקע. יש לציין כי המשיב העלה טעם נוסף לבטלות ההפקעה - העובדה שהוועדה המקומית לא פרסמה הודעות לפי סעיף 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. ואולם כידוע, מסירת ההודעה למשיב על כוונת המבקשות לקנות ולתפוס חזקה בשטח לפני שפורסמה ההודעה בדבר ההפקעה ברשומות, אינה פוגעת בתוקפה של ההפקעה. על-פי נוסחו של סעיף 190(ב) לחוק, רשאית הוועדה המקומית להיכנס לאותם "מקרקעין שמותר לה להפקיע" ולקנות בהם חזקה לאחר מתן הודעה בכתב שלושים יום מראש. משנקט המחוקק בסעיף 190(ב) לשון: "מקרקעין שמותר לה להפקיע", ולא: "מקרקעין שהופקעו", המסקנה היא, כי אקט ההפקעה אינו תנאי מוקדם למתן ההודעה ולכניסה לשטח. (בג"ץ 189/83 סלים בילדינגס בע"מ נ' עיריית ירושלים - הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד (לז)3 215, 220 (1983)). כמו כן, לעניין הקביעה מהי תחילתה של הפקעה לפי חוק התכנון והבנייה, יש לראות בהליך של אישור התכנית לפיה הקרקע מיועדת לצורך ציבורי, כתחילתה של ההפקעה. היסוד "רכישה" הטמון במונח "הפקעה" מתקיים לגבי חוק התכנון והבניה בשלבו הראשון על-ידי אישורה של התכנית (ר' א' נמדר "הפקעת מקרקעין" מהדורה שנייה, עמ' 122 (תשע"א-2011)) ובענייננו אין מחלוקת כי המקרקעין נועדו לשמש כדרך על-פי תב"ע. אם כן, הפקעה יכולה להתבצע בענייננו, ולפיכך נושא הסכסוך נכנס גם תחת פרט 10 לתוספת הראשונה שעניינו: "עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, והליכי תכנון לפי חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". במכלול האמור יש לקבל איפוא את הערעור ולהעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סוף דבר הערעור מתקבל. הדיון בתובענה יועבר לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז. המשיב ישא בהוצאות המבקשות בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪. הסכום יועבר למבקשות באמצעות בא כוחן מהפקדון שהופקד על ידי המשיב ויתרתו תוחזר לו באמצעות בא כוחו. סמכות ענייניתקרקעותפינוי מקרקעיןמקרקעיןהפקעהפינוי