סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ועל פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות- "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך- היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". סוגיית היחס בין שני הסעיפים נדונה בהרחבה בפסק הדין בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (12/7/10), בו נקבע, בין היתר (סעיפים 26 - 28 לפסק הדין): "שאלת היחס בין ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות להסדר המיוחד בסעיף 89 לפקודה נדונה בהרחבה בפסיקת בית משפט זה, ובמרוצת השנים הובעו לגביה דעות שונות ומגוונות... שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם. במגמה ליישב בין האמור בשני הסעיפים באופן שיגשים תכליתו של כל אחד מהם ומבלי לעקרם מתוכן, נתגבשה ההלכה לפיה, ככלל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה גם על תובענות בגין עוולות שנזק הוא יסוד מיסודותיהן, ואשר בהתיישנותן עוסק אף סעיף 89(2) לפקודה, אלא שתחולתו של סעיף 8 נשללת אך במקרה הפרטי הנדון בסעיף 89(2), שעניינו בסיטואציה שבה רכיב הנזק בעילת התביעה נתגלה באיחור. במקרה זה, ובו בלבד, יחול הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ועמו גם מגבלות הזמן המעוגנות בו. לעומת זאת, במקרים שעניינם בהתגלות מאוחרת של עובדות אחרות הנחוצות לביסוס עילת התביעה, ושבהן אין סעיף 89(2) עוסק במישרין, יחול הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק... יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק. ככלל, הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע, משזה מבקש לדחות על הסף תביעה נוכח המחסום הדיוני הצומח מהוראות ההתיישנות הקבועות בדין. על מנת לקבוע כי חלה התיישנות על תביעה פלונית, נדרש הנתבע להוכיח כי כל רכיבי התובענה התיישנו. די בכך שאחד מיסודות התביעה נתגלה באיחור על-ידי התובע כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות, וככל שממועד הגילוי המאוחר ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, התביעה לא התיישנה...". (ראו בנוסף- דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי (26/2/12); ת"א (מחוזי מרכז) 18337-08-10 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין (29/12/10); ת"א (מחוזי באר שבע) 57535-01-11 דייל ישראל תעשיות אלקטרוניקה בע"מ נ' קוגן (2/11/11); עע"ם 7878/10 עיריית רעננה נ' שמיע (31/1/12); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1729-08 ח.מ.ש.ק נכסים והשקעות בע"מ נ' א.ש. דודי נכסים והשקעות בע"מ ואח' (2/1/12)). ברע"א 901/07 מדינת ישראל נ' ליפל (19/9/10) הוסיף וקבע בית המשפט העליון מפורשות (סעיפים 34 - 36 לפסק הדין): "סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות... נועד 'להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן'... על פי הוראה זאת, מועד לידת התביעה הוא מועד גילוי הנזק, אך הסעיף מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת תביעה. משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002, תתיישן התביעה לא בשנת 2009 אלא בשנת 2007, חמש שנים לאחר גילוי הנזק, בשל מחסום עשר השנים. יודגש כי בהיעדר פער זמנים בין מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו, לא חל סעיף 89(2) סיפא המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים, ותחול תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 2000 ונתגלה בשנת 2000, תתיישן התביעה בשנת 2007 ולא בשנת 2010... גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, ו'משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו'... שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי 'חלוקת התפקידים' בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים, כמו תכנון לקוי או בנייה לקויה של מבנה...". התיישנות