דוגמא לפסק דין בנושא עונש על תקיפה ואיומים: ההליך בבימ"ש קמא : 1. לפנינו ערעור הנאשם (להלן: "המערער"), על חומרת העונש שנגזר עליו, ביום 28.11.12, בת.פ. 230-03-12 בבית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת רמה לאופר-חסון). במסגרת כתב אישום מתוקן, שהוגש לבימ"ש קמא הודה המערער בביצוע עבירה הגורמת חבלה של ממש, אשר בוצעה ביחד עם אחר ובאיום על האחר - עבירות על סעיף 380 + 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועל סעיף 192 לחוק העונשין. ביום 21.2.12, תקף המערער (יליד 29.7.92), ביחד עם אחר, אדם שהמתין בתחנת אוטובוס. השניים איימו עליו שיירו בו, דחפוהו לעבר חומה שהיתה במקום, ניסו להפילו אל מעבר לחומה, היכוהו במכות אגרוף בפניו ובגופו ונגחו בראשו ולאחר שנפל על המדרכה בעט המערער בירכו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות ובכללן - שריטה בגב, סטייה באף לצד שמאל ונפיחות בצד ימין ושמאל של האף. לבימ"ש קמא הוגשה תעודה רפואית, ממנה עולה, כי בוצע שחזור שבר בעצמות האף, הושם קיבוע חיצוני והוחדר טמפון לאחד מנחיריו של המתלונן למשך שבוע ימים. 2. מתסקיר שהוגש לבימ"ש קמא עולה, שהמערער אובחן בילדותו כלוקה בהפרעות קשב וריכוז וכלקוי למידה וכי בדיקה דיאגנוסטית שנערכה לו, בשנת 2007, אליה הופנה בעת שהיה בהסתכלות במעון "אחווה", על רקע מעורבות בעבירת רכוש, העלתה, כי הוא מתפקד ברמת אינטלגנציה כללית הנמצאת בטווח הפיגור הקל. לא התבקשה בדיקה על ידי וועדת אבחון. עוד עולה מהתסקיר, כי המערער גדל בתנאים קשים וכי אחותו נרצחה, דבר שהשפיע קשות על המשפחה בכלל ועל המערער ועל בריאות אמו, בפרט. שירות המבחן התרשם, שהמערער מתקשה להפנים את חומרת מעשיו. הוא פועל באימפולסיביות, ממזער את חלקו בעבירה ומשליך את האחריות על המתלונן. המערער נעצר בתיק זה ביום 22.2.12. ביום 2.4.12 שוחרר בתנאים, במסגרתם הופנה המערער לטיפול קבוצתי לעצורי בית, אולם לא שיתף פעולה עם הטיפול, הפר את תנאי השחרור וביום 26.5.12 נעצר עד תום ההליכים. שירות המבחן העריך, כי המערער יתקשה לשמור על רצף טיפולי ונמנע מהמלצה. 3. בימ"ש קמא קבע, כי מתחם הענישה נע "בין מאסר על תנאי למאסר בפועל בגובה תקרת העונש הקבועה בחוק, בצירוף לרכיב כלכלי", וגזר עונשו של המערער, כדלקמן: א. מאסר למשך 18 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו. ב. מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים, שלא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר "כל עבירה של אלימות פיזית" ויורשע בגינה. ג. מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים, שלא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר "כל עבירה של אלימות מילולית" ויורשע בגינה. ד. פיצוי למתלונן בסך של 4,000 ₪, אשר ישולם ב- 8 תשלומים חודשיים, החל מיום 30.6.13. טיעוני המערער : 4. המערער טוען נגד רכיב המאסר ונגד רכיבי המאסר על תנאי, לגביהם נטען שהם כלליים מידי. לטענת ב"כ המערער מתחם הענישה שנקבע על ידי בימ"ש קמא הינו בלתי סביר ואינו מתיישב עם מטרת תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: "התיקון"). לגופו של העונש טוענת ב"כ המערער, כי ביהמ"ש קמא לא בחן את הענישה הנהוגה ולא נתן משקל מתאים לכך שהמערער מתפקד בטווח הפיגור הקל, לא שקל כלל שיקולים לקולא, כגון את גילו הצעיר, את העובדה שזה מאסרו הראשון, את הפגיעה של עונש מאסר במערער, במיוחד לאור מטרתו ותכליתו של סעיף 38(א) לחוק העונשין, הקובע חובת תסקיר, את העובדה שאין למערער הרשעות קודמות ואת הודייתו במעשה. לטענתה, ביהמ"ש לא שקל את השיקולים לקולא ובמיוחד את תפקודו של המערער בטווח הפיגור הקל, בנוסחה המתאימה, דבר שהביא להחמרה בענישה, מעבר לעונש ההולם במקרה זה שהוא, לשיטתה, 12 חודשי מאסר בפועל. ב"כ המערער מפנה לתסקיר שירות המבחן המציין נזקקות טיפולית של המערער ומציינת, כי העובדה שהעונש נגזר על המערער רק בחלוף 6 חודשים בהם שהה במעצר, לא אפשר, גם בשל הליכי הקליטה בכלא, לענות על צרכיו הטיפוליים של המערער ולא ניתן היה לשלב אותו בהליך טיפולי בכלא, כפי שהמליץ שירות המבחן, דבר המעצים, לטענתה, את חומרת המאסר לגבי המערער. כן טוענת ב"כ המערער, כי עונשי המאסר על תנאי שנגזרו עליו, לאור נוסחם לפיו הם חלים על כל אלימות פיזית ועל כל אלימות מילולית, מקיפים יתר על המידה וכי יש להגבילם לעבירות ספציפיות ואף לקצר את תקופותיהם. טיעוני המשיבה : 5. ב"כ המדינה מסכימה, כי מתחם הענישה שנקבע ע"י בית המשפט קמא, הינו רחב מידי, אולם יחד עם זאת סבורה היא, כי אין מקום להתערב בו, באשר בימ"ש קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים לשם קביעת העונש והעונש שנגזר אינו חורג, לחומרה, מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, בשים לב לנסיבות ביצוע עבירת התקיפה ולעונש של 6 שנים הקבוע בצידה, ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. לענין הקביעה לפיה המערער מתפקד בטווח הפיגור הקל, טוענת ב"כ המשיבה, כי ההגנה לא ביקשה להפנות את המערער לוועדת אבחון, אלא הסתמכה על תסקיר שירות המבחן, שאינו בר סמכא לקביעה אם אדם סובל מפיגור ולכן סבורה המשיבה, שאין להתייחס למערער כאל מי שסובל מפיגור. כן הדגישה ב"כ המשיבה את הפרת תנאי השחרור על ידי המערער, אשר מלמדת, לטענתה, על העדר מורא מהחוק ומדגישה את הצורך בהרתעתו, את חוסר שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן ואת חוסר האמפטיה לקורבן. לטענת המשיבה לא נפל כל פגם במאסרים המותנים שהושתו על המערער, שכן אין מדובר במאסרים ארוכים והם סווגו לפי חומרת האלימות. דיון והכרעה : 6. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת כל אשר הובא בפנינו, אמליץ לחבריי להתערב בגזר הדין ולקצר את עונש המאסר שנגזר על המערער ל- 15 חודשים בלבד. אולם, קודם שאפנה לנימוקיי לכך, אבקש להתייחס לסוגיה של קביעת מתחם ענישה ולמתחם הענישה, כפי שנקבע על ידי בימ"ש קמא. 7. מטרת תיקון 113 לחוק העונשין היתה (כפי כותרתו של סימן א'1 לפרק ו' לחוק העונשין), להבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה. וכך מוסברת מטרת החוק בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: "דברי ההסבר"): "מחד גיסא, תהיה מדיניות שיש בה עקביות בנוגע לשיקולים המרכזיים ששופט צריך לשקול, ולמשקל שצריך לתת לכל שיקול כשהוא גוזר את הדין, ומאידך גיסא, לא לבטל את האינדיבידואליזציה של העונש - שהרי מי שעומד בפני השופט הוא אדם יחיד, על נסיבותיו ומורכבויותיו." 8. כפי שעולה מדברי ההסבר ומנוסח התיקון עצמו, הדרך שנבחרה להשגת המטרות הנ"ל, היא הבניית שיקול הדעת על ידי קביעת שני שלבים לגזירת הדין, תוך הבחנה בסוג הנסיבות והשיקולים שעל ביהמ"ש לבחון בכל שלב ושלב, היינו - תוך הבחנה בין נסיבות ושיקולים הנוגעים למעשה העבירה ובין נסיבות ושיקולים הנוגעים לנאשם עצמו. בשלב הראשון, על ביהמ"ש לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה, וזאת - בהתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות בסעיף 40ט לחוק. בשלב השני, לאחר שנקבע מתחם העונש ההולם, על ביהמ"ש לגזור את העונש המתאים לנאשם, בתוך מתחם העונש ההולם (כפי שנקבע בשלב הראשון) וזאת - על פי נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, המפורטות בסעיף 40יא לחוק. יש לציין, כי אין מדובר ב"רשימות סגורות" שכן סעיף 40יב מאפשר לביהמ"ש לשקול נסיבות נוספות, הן לענין מתחם העונש ההולם והן לענין גזירת העונש המתאים לנאשם, כאשר גם כאן נשמרת אותה הבחנה בין "סוגי" השיקולים שניתן לשקול בכל שלב. עוד ראוי לציין, כי הכלל הוא, גזירת העונש המתאים לנאשם, בתוך המתחם אותו קבע ביהמ"ש בשלב הראשון, אם כי, בנסיבות שנקבעו בסעיפים 40ד ו- 40 ה לחוק, רשאי ביהמ"ש, לחרוג מהמתחם שנקבע על ידו ועליו לנמק חריגה כזו. 9. כפי שעולה מדברי ההסבר, מטרת המתווה שנקבע בחוק היתה, כפי שנאמר בדברי ההסבר, להבנות את אופן גזירת הדין, באופן שיסדיר את אופן גזירת הדין, יגביר שקיפות ויאפשר ביקורת על גזר הדין, הן מצד ערכאת הערעור והן מצד הציבור: "מכאן שהצעת החוק העולה היום להצבעה היא להבנות ולכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת דינו של אדם בשתי דרכים עיקריות: א. לקבוע בחוק מהו העיקרון המנחה בענישה פלילית ומהם השיקולים הנוספים ששופט רשאי להתחשב בהם בגזירת העונש, ולהסדיר את ההליך שבו השופט גוזר את הדין על-פי העקרונות והשיקולים המנחים; ב. לחייב הנמקה של גזר-הדין בצורה מפורטת, באופן שיגביר שקיפות ועקביות וכן יאפשר ביקורת ערעורית וציבורית על גזר-הדין. כוונת הוועדה היא שבכך יוגבר השוויון המהותי בענישה פלילית, תוך הותרת שיקול דעת בידי השופט למלא את אחד התפקידים המרכזיים של שופט בישראל. החוק המוצע קובע עוד חובת הנמקה, כך שבית-המשפט יפרט וינמק את קביעת המתחם ההולם, חריגה מהמתחם ככל שתהיה, ואת גזירת העונש הסופי בתוך המתחם. כך הנאשם, הציבור וערכאת הערעור יוכלו להבין על מה מבוסס גזר-הדין." (ההדגשה אינה במקור). 10. בימ"ש קמא קבע, כאמור, כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן "נע בין מאסר על תנאי למאסר בפועל בגובה תקרת העונש הקבועה בחוק, בצירוף לרכיב כלכלי". מתחם זה לאו מתחם הוא, שכן הוא כולל, למעשה, כמעט את כל הענישה האפשרית (לגבי בגירים), בגין העבירות בהן הורשע הנאשם. כפי שמובהר לעיל, לא זו היתה כוונתו של תיקון 113 לחוק. הוראות התיקון מחייבות את ביהמ"ש לקבוע את מתחם העונש ההולם, בהתאם לנסיבות הספציפיות הקשורות בעבירה אותה ביצע הנאשם, על נסיבותיה ועל חלקו של הנאשם בביצועה. אם תביא הדרך שנבחרה על ידי המחוקק להגברת השוויון המהותי בענישה הפלילית ולהשגת שאר מטרות התיקון, ימים יגידו, אולם ברי כי אם בתי המשפט לא ילכו על פי המתווה שנקבע, יחטיא הדבר מראש את כוונת המחוקק ו"מה שהיה הוא שיהיה". 11. קביעת מתחם הענישה עצמו נעשית לאורו של העיקרון המנחה, אשר נקבע בסעיף 40ב' לחוק, הוא "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" וזאת - תוך שקלול ארבעת הפרמטרים, האמורים בסעיף 40ג(א) לחוק. שלושה מתוכם הם פרמטרים "כלליים", כדלקמן: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה (2) מידת הפגיעה בערך החברתי (3) מדיניות הענישה הנהוגה. הפרמטר הרביעי מתייחס לנסיבות הספציפיות של ביצוע העבירה במקרה הנדון ובענין זה מפנה סעיף 40ג(א) סיפא, אל פירוט השיקולים המצויים בתוך פרמטר זה, המצוי בסעיף 40ט לחוק, אליו התייחסתי לעיל. ההבדל העיקרי בקביעת מתחמי ענישה שונים בגין אותן עבירות מצוי, מטבע הדברים, בפרמטר הרביעי, בו מביא ביהמ"ש בחשבון שיקוליו, את הנסיבות הספציפיות הקשורות לביצוע העבירה. אעיר, כי מאחר שנסיבות ספציפיות אלה קשורות, בין היתר, בחלקו היחסי של כל אחד מהנאשמים בביצוע העבירה [סעיף 40ט(א)(2)], בסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירה [סעיף 40ט(א)(5)], ביכולתו להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו [סעיף 40ט(א)(6)] ועוד, ייתכן שכאשר שניים מבצעים יחדיו, אותה עבירה ומורשעים באותם סעיפי החוק, מתחם הענישה לגבי כל אחד מהם יהיה שונה. ומן הכלל אל המקרה דנן - 12. במקרה דנן ניגשו הנאשם ואדם נוסף אל אדם שהמתין, לתומו, בתחנת אוטובוס (להלן: "המתלונן"), תקפו אותו קשות והפליאו בו את מכותיהם. כתוצאה מהתקיפה נחבל המתלונן חבלה של ממש, שהצריכה שיחזור עצמות האף בהרדמה כללית. מדובר במעשה בריונות חמור, אשר פגע (כפי שציין בימ"ש קמא), בזכותו של המתלונן לשלמות גופו ונפשו, שהינה זכות יסוד. מעשה כגון זה פוגע גם בשלוות נפשו של האזרח ובחופש התנועה ומערער את בטחון הציבור, אשר זכאי לחוש, כי בעת שהוא שוהה במקומות ציבוריים ובכלל זה ברחוב, הוא מוגן ולא יאונה לו כל רע. ב"כ המערער המציאה לנו טבלת פסיקה באשר למדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה, בה כלולים עונשים החל מ- 6 חודשי מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות ועד 12 חודשי מאסר בפועל. ב"כ המאשימה לא הפנתה אותנו לפסיקה כלשהי. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, בחלקו היחסי של המערער בביצוע העבירה, בכך שהוא המשיך ובעט במתלונן גם לאחר שזה נפל על הרצפה, בכך שעלול היה להיגרם נזק חמור יותר ממעשה העבירה, בהתחשב באכזריות בה בוצעה ובשאר הנסיבות, אציע לחבריי לקבוע, כי מתחם העונש ההולם את ביצוע העבירה במקרה זה, נע בין 12 ל- 36 חודשי מאסר בפועל. 13. בהתייחס לעונש שיש לגזור על המערער שבפנינו, יש להביא בחשבון, לחומרה, את חוסר שיתוף הפעולה של המערער עם שירות המבחן ואת הימנעות שירות המבחן מהמלצה, את אדישותו של המערער לפגיעה במתלונן. לקולא יש להתחשב בהודאתו במעשה, בגילו (20) בעת ביצוע העבירה, בנסיבותיו חייו הקשות, המפורטות בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו וכן את הפגיעה שיש בשליחתו של המערער למאסר, לרבות באורך תקופת המאסר במערער ובמשפחתו, אשר עברה טראומה קשה עקב רצח אחותו. כן יש להביא בחשבון, לקולא, את אישיותו של המערער, לרבות תפקודו בטווח הפיגור הקל וכן את העובדה שהוא לא הורשע בעבר וזה לו מאסרו הראשון. בהביאי בחשבון את כלל השיקולים דלעיל, סבורתני כי נכון יהיה לקצר את תקופת המאסר שנגזרה על המערער ולהעמידה על 15 חודשים. כאמור, לא נעלמה מעיניי העובדה שהמערער הופנה לטיפול קבוצתי במסגרת עצורי בית, אולם לא שיתף פעולה עם הטיפול ואף הפר את תנאי המעצר ונעצר עד תום ההליכים. עם זאת, נראה שיש לייחס את חוסר שיתוף הפעולה שלו לאישיותו הדלה ובשקלול כל הנתונים נראה כי תקופת מאסר בת 15 חודשים הולמת את חומרת מעשה העבירה, בנסיבותיה ואת מידת אשמו של המערער. אשר למאסרים על תנאי שנגזרו - בימ"ש קמא איבחן בין אלימות מילולית לאלימות פיזית ובהתאם - השית בגין כל סוג של עבירות מאסר על תנאי באורך שונה. התקופות שהושתו הינן מידתיות ואינני מוצאת כל עילה להתערב בחלק זה של העונש. 14. לפיכך, אמליץ לחבריי להעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, על 15 חודשים ולהותיר את שאר חלקי גזר הדין על כנם. תמר שרון נתנאל- שופטת השופט עודד גרשון (אב"ד) אני מסכים. עודד גרשון - שופט השופט אלכס קיסרי: אני מסכים. אלכס קיסרי - שופט על כן, הוחלט, פה אחד, כאמור בחוות דעתה של השופטת תמר שרון - נתנאל. משפט פליליאלימותתקיפה