דוגמא לפסק דין בנושא עיכוב בטיפול בבקשה במשרד הפנים: עניינה של העתירה בסירובו של משרד הפנים לשדרג את מעמדו של העותר מס' 2 (להלן: "העותר") ממעמד של תושב ארעי למעמד אזרח בישראל או למצער למעמד של תושב קבע. השאלה המרכזית הניצבת על מדוכת הדיון היא האם חל עיכוב טיפול בבקשת העותר לשדרוג מעמדו המצדיק את הענקת השדרוג למרות הוראות חוק הוראת שעה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג - 2003 (להלן: "חוק הוראת שעה"). הנסיבות העותר תושב אזור השומרון ורשום במרשם האוכלוסין כמי שמתגורר בקלקיליה. הוא שוהה בישראל במעמד של תושב ארעי שהוענק לו במאי 1998. העותרת אזרחית ישראלית. בשלב מסוים עברה העותרת להתגורר עם העותר בקלקיליה וויתרה על אזרחותה הישראלית וזו בוטלה (ינואר 1990) . מאוחר יותר שבה להתגורר בישראל וביולי 1995, לאחר שהעותרת עתרה לבג"ץ, ניתן לה מעמד של תושבת קבע. אזרחות ישראלית הוענקה לעותרת בספטמבר 1999. העותר השלישי הוא בנם של העותרים. ביום 23.10.95 הגישו העותרים בקשה להענקת רישיון ישיבת קבע בישראל לעותר על בסיס נישואיו לעותרת. משך כ-4 חודשים ערך משרד הפנים את הבדיקות הדרושות לרבות קבלת עמדת גורמי הביטחון ולרבות דרישה להגשת מסמכים משלימים מן העותרת. ביום 15.2.96 ניתנה לעותר אשרת שהייה מסוג ב/1 והיתר ממנהל התאום והקישור ("מת"ק") למשך 27 חודשים. אלא שהעותרים חפצו במעמד משודרג (תושבות קבע) והגישו לשם כך בקשה (18.2.96). בקשתם נבחנה וביום 21.10.96 נשלחה להם הודעה כי הוחלט לסרב לה. ביום 26.5.98 - כתום פרק הזמן של 27 חודשים של היתר מת"ק - שדרג משרד הפנים את מעמד העותר והעניק לו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5. משרד הפנים המשיך בבדיקת הבקשה למתן מעמד של תושב קבע. בשלב מסוים, באפריל 2001, קבע מטה משרד הפנים שבירור הבקשה יעוכב ב-3 חודשים אך לא חלפו אלא שבועיים ימים והמניעה לטיפול בבקשה הוסרה. ביום 5.3.02 האריך משרד הפנים את תוקף רישיון הארעי של העותר עד ליום 24.3.03. ביני לביני ביום 12.5.02 קיבלה הממשלה החלטה להקפיא את הטיפול בבקשות תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד בישראל (להלן: "החלטה 1813"). ההחלטה קבעה, בין היתר, שתוקפם של היתרים שקדמו להחלטה יוארך, בהעדר מניעה כלשהי, לתקופות מסוימות אך לא יהיה שדרוג למעמד גבוה יותר. בין החודשים מאי ליולי 2003 התקיימה תכתובת בין משרד הפנים לבין ב"כ העותרים על רקע הבקשה. העותרים נדרשו לעבור תשאול וכן נדרשו לספק פרטים טכניים נוספים. ביום 31.7.03 נחקק חוק הוראת שעה שבו נמצא עיגון לעיקרי החלטה 1813. ביום 1.3.04 ביקש המשרד הפנים מן העותרים להמציא מסמכים להוכחה שמרכז החיים שלהם בישראל. בתוך כך הוארך רישיון הישיבה הארעי של העותר מעת לעת עד ליום 28.6.10. ביום 30.6.10 פנה ב"כ העותרים למשרד הפנים בבקשה לשדרוג מעמדו של העותר לאזרח ישראל. ב"כ העותרים סמך יתדות פנייתו בפסק דין עקרוני שיצא מלפני בימ"ש העליון שנתיים קודם לכן [עע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים (להלן: "פס"ד דופש" )]. ביום 3.8.10 דחה משרד הפנים את הבקשה (להלן: "החלטת הרשות"). בא כוח העותרים טוען שקיבל את מכתב הדחייה ביום 28.12.10. כשלושה שבועות לאחר מכן הגישו העותרים הגישו עתירה מנהלית שנמחקה בהסכמה על מנת לאפשר לעותרים למצות הליכים ולהעמיד את עניינם לפני יו"ר וועדת ההשגה [עת"מ 44602-01—1 (להלן: "העתירה הראשונה")]. העותרים פנו ליו"ר ההשגה וביום 21.8.11 ניתנה החלטת יו"ר וועדת ההשגה (עו"ד באפי תם) הדוחה את ההשגה. מכאן העתירה. עיקר החלטת ועדת ההשגה יו"ר ועדת ההשגה דחתה את ההשגה בשל שיהוי או השתהות כפולים ואף משולשים. השתהות ראשונה התרחשה לאחר שחלפה, לשיטת העותרים, תקופת ההכשרה. לעת ההיא (סוף מאי 2001) בתום 3 שנים של שהות בישראל במעמד של תושב ארעי, רשאי היה העותר לבקש שדרוג למעמד של תושב קבע ובמקרה של סירוב לדרוש הסבר ולנקוט הליכים משפטיים לפי הדין. העותר שקט על שמריו ולא עשה כן. יתר על כן בפברואר 2002 האריך משרד הפנים את היתר הישיבה של העותר, במעמד של תושב ארעי, בשנה אחת. משמע משרד הפנים סבר אז שטרם התגבשו נסיבות המאפשרות שדרוג מעמדו של העותר. העותר כמו השלים עם המהלך. אף על פי שהחלטה 1813 טרם ראתה אור, לא נעשה מצדו כל צעד כדי לקבל הבהרה מדוע לא הוכרז סיומו של התהליך המדורג ומדוע אין משדרגים את מעמדו. שב ואל תעשה זה מצד העותר מקים מניעות כנגד תקיפת ההחלטה המנהלית מראשית 2002 שמשמעותה שבשלב ההוא לא היה מקום לשדרוג המעמד. השתהותי שנייה התרחשה בהקשר לפניית העותר אל משרד הפנים נוכח השינוי שנבע מפס"ד דופש. פסק דין דופש הוא מיום 2.6.08 ואילו פניית העותר למשרד הפנים נעשתה שנתיים לאחר מכן. אין הסבר להשתהות זו זולת השלמה של העותר עם המעד של תושב ארעי שהוא נהנה ממנו. שיהוי, במובנה הפורמאלי של תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים ( סדרי דין) תשס"א - 2000, התרחש לאחר שניתנה החלטת הרשות. העתירה הראשונה הוגשה ביום 24.1.11 כמעט ששה חודשים לאחר שניתנה החלטת הרשות. עוצמת השיהוי גדלה אם מצטרפת לכך ההשתהות בפנייה למשרד הפנים. עיקר טענות העותרים העותרים טוענים כי העותר היה זכאי, עובר להחלטה 1813 ולחוק הוראת שעה, לקבלת אזרחות ישראלית. חוק הוראת שעה אמנם מונע את שדרוג מעמד העותר אך לאור הלכת דופש אין החוק חל על נסיבותיו של העותר. פסקי דין רבים שנפסקו בעתירות מנהליות שונות בעקבות פס"ד דופש בנסיבות דומות לפרשה זו, מאששת את טענות העותר. העותר היה זכאי להענקת אזרחות קודם לחוק הוראת שעה בקשת העותר להענקת מעמד בישראל היא משלהי שנת 1995. בשנת 1996 התגבש במשרד הפנים נוהל טיפול בבקשות למתן מעמד בישראל על בסיס קשר של זוגיות עם אזרח ישראל (להלן: "נוהל-96"). הנוהל כלל הסדר מדורג דו שלבי; בשלב ראשון (27 חודשים) הוענק למבקש היתר מת"ק לשהייה בישראל ובשלב שני (3 שנים) מעמד של תושב ארעי. בכל שלב נבחנים כנות נישואין, מרכז חיי המשפחה, העדר מניעה ביטחונית או פלילית. בסיום התהליך שמשכו הכולל - 5 שנים ושלושה חודשים (לעיל והלן: "תקופת ההכשרה") בהעדר טעם מצדיק למנוע, זכאי המבקש לקבלת מעמד של תושב קבע בישראל. הסדר מדורג זה אושר בידי בית המשפט העליון (בג"ץ 2950/96 חנא מוסא נ' שר הפנים). בשנת 1999 גובש נוהל חדש להסדר מדורג אולם משרד הפנים המשיך לטפל בעניינו של העותר על פי נוהל-96. מאחר שהתהליך המדורג שננקט כלפי העותר החל בפברואר 1996 (הענקת היתר מת"ק ל-27 חודשים) היה העותר זכאי להענקת מעמד קבע בישראל בחלוף תקופה של 5 שנים ושלושה חודשים ממועד זה; היינו במאי 2001. הווה אומר העותר היה זכאי למעמד המשודרג כשנה לפני שהתקבלה החלטה 1813. אכן בתום תקופת ההכשרה לא שודרג מעמדו של העותר והטיפול בעניינו על פי נוהל -96 נמשך. במרץ 2002 הוארך רישיון הישיבה שלו כתושב ארעי למשך שנה נוספת. מציאות זו אינה שוללת את זכות העותר לשדרוג מעמדו בתום תקופת ההכשרה אם אין הסבר מניח את הדעת לאי השדרוג [ראו: עת"מ (י-ם) 7887-07-10 תופאחה נ' משרד הפנים]. חוק הוראת שעה, הלכת דופש ויישומה החלטה 1813 וחוק הוראת שעה כוללים הוראת "הקפאה" של בקשות של "תושב אזור" באופן שמאפשר הארכה מעת לעת של המעמד הקיים אך אינו מאפשר את שדרוגו. העותר "נתפס" בהוראת ההקפאה שבחוק הוראת שעה ונותר במעמד של תושב ארעי המוארך מעת לעת. אלא שלטענתו פסיקת בית המשפט העליון בעניין דופש פתחה עבורו פתח לחידוש הטיפול בעניינו. בעניין דופש פסק בית המשפט העליון: ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב. ההנחיה העולה מפסק דין דופש יושמה בכמה פסקי דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים [עת"מ (י-ם) 8436/08 עוויסאת נ' משרד הפנים; עת"מ (י-ם) 8228/08 חרבאווי נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 413/03 סעדה נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 8759/08 עראמין נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 422-05-10 אבו קלבין נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 7887-07-10 תופאחה נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) פרעון נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 735/06 שהאבי נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 1953-05-11 נתשה נ' שר הפנים]. נסיבות העניין דנן עולות בקנה אחד עם הנסיבות שהתבררו באותן עתירות. מן הראוי לנקוט עם העותר אמת מידה שווה. העדר שיהוי העותרים סבורים שיו"ר ועדת ההשגה שגתה בהשתיתה את דחיית ההשגה על טעמי שיהוי. ראשית, משרד הפנים לא העלה טענת שיהוי בתגובתו לעתירה הראשונה. טענת שיהוי, כמוה כטענת "התיישנות" יש להעלות בהזדמנות הראשונה (ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון פ"ד מ(2) 802, 809-810). על כן לא היה מקום להעלות טענה כזאת בהליכי ההשגה וממילא לא היה מקום שיו"ר ועדת ההשגה תסמוך יתדות החלטתה בטענה זו. שנית, הגשת העתירה הראשונה לא לקתה בשיהוי כל עיקר. בא כוח העותרים קיבל למשרדו ביום 28.12.10 את החלטת הרשות מיום 2.8.10. ממועד זה ועד להגשת העתירה הראשונה חלף פחות מחודש ימים. משרד הפנים אינו יכול להטיח בעותרים שיהוי המבוסס על השתהותו שלו בהמצאת החלטה ובהבאתה לידיעת בעל הדבר. שלישית, שיהוי הוא מצב משפטי המשקף מציאות בת שני אפיונים. האפיון האחד סובייקטיבי. עניינו בהתנהלות העותר. האפיון מתקיים שעה שממחדל ההשגה של העותר נשקפת הסכמה עם החלטת הרשות המנהלת וזניחת האפשרות להשיג עליה. אין זה המצב בעניין דנן. לא ניתן להצביע על מציאות שבה השלים העותר עם החלטות הסירוב השונות. האפיון השני הוא אובייקטיבי. עניינו בהשלכות האובייקטיביות פרי ההימנעות מהשגה על החלטת הרשות. במקום שהחלטת הרשות משליכה על זכויותיהם של צדדים נוספים או על פעולות הרשות עצמה או על תקציבה או על תכנון המדיניות שלה, עשוי השיהוי לגבש מצב בלתי הפיך או מצב שהיפוכו כרוך בנזקים לגורמים אחרים. אפיון זה אינו מתקיים בענייננו. העובדה שבקשתו של העותר עומדת לבחינה תריסר שנים לאחר שהסתיים התהליך המדורג אינה בת השלכה מבחינה אובייקטיבית. עיקר טיעוני המשיב המשיב טוען כי החלטת יו"ר ועדת ההשגה מוצדקת מטעמיה; היינו, משום שחל שיהוי משולש השומט את הקר3קע מתחת לפני העתירה הראשונה וממילא גם מתחת לפני ההשגה והעתירה דנן. וכן הוא טוען שהעותר אינו בא בגדרה של הפרשנות המקלה שבפס"ד דופש ועל כן לא ניתן לשדרג את מעמדו. שיהוי משולש שיהוי בהגשת העתירה הראשונה העתירה הראשונה הוגשה כששה חודשים לאחר שניתנה החלטת הרשות. יו"ר ועדת ההשגה קבעה שהחלטת הרשות נשלחה אל בא כוח העותרים ביום נתינתה. קביעה זו מבוססת על חזקת התקינות. חזקה זו לא נסתרה שכן לא נמסר תצהיר אימות לטענת העותרים שהמסמך הגיע למשרדי בא כוח רק בדצמבר 2010. אימות הטענה אפשרי על ידי תצהיר של בא כוח העותרים (או מי ממשרדו). תצהיר כזה לא הוגש. הגשת עתירה חצי שנה לאחר שהתקבלה החלטת הרשות מושא העתירה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות סדר הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים. היא עולה כדי "שיהוי סטטוטורי" שנודעת לו חשיבות מן המעלה הראשונה (עע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח נ' מ"י). שיהוי בהשגה על הימנעות משדרוג מעמד העותר סברת העותרים היא שלעותר קמה זכאות למעמד של קבע עם הגשת הבקשה בשנת 1996 או כחלוף ½4 שנים לאחר שהגיש את הבקשה (בהתאם לנוהל 99) או לכל המאוחר כחלוף 5 שנים ושלושה חודשים מיום הגשת הבקשה (נוהל 96). סברה זו לא באה לעולם (או לתודעת העותרים) בעקבות פס"ד דופש. אם הבנתם את המציאות הנורמטיבית היא שהזכאות למעמד משודרג התגבשה בכל מועד שהוא משנת 1996 ועד שנת 2001 היה על העותר לדרוש את השדרוג לעת ההיא ולהשיג על החלטת סירוב אילו הייתה כזאת בעת ההיא. העותר לא עשה דבר. הוא לא פעל לשדרוג מעמדו במשך יותר מחמש שנים שבהן שהייתו הייתה על פי היתר מת"ק ולאחר מכן במעמד של תושב ארעי. יתר על כן גם לאחר שלשיטתו חלף - עבר המועד המאוחר ביותר להשלמת תקופת ההכשרה (מאי 2001) הוא קיבל בהשלמה וללא כל הסתייגות את הארכת היתר השהייה במעמד תושב ארעי למשך שנה נוספת. החלטה 1813 וחוק הוראת שעה "תפסו" את העותר זמן רב לאחר שלשיטתו היה מקום להעניק לו מעמד של תושב קבע. הוא השתהה כל אותה תקופה ולא פנה בדרישה ולא עורר כל השגה בעניין זה. זה שיהוי מובהק [ עת"מ (י-ם) 4879-09-11 רדאד נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 1527-05-11 ודאר נ' שר הפנים]. שיהוי בהגשת בקשת שדרוג לאחר פס"ד דופש פסיקת בית המשפט העליון בעניין דופש ודאי שאינה מהווה הסבר להימנעות העותר ממיצוי הדרכים לשדרוג מעמדו לפני שהתקבלה החלטה 1813. בא כוח משרד הפנים טוען שפס"ד דופש אינו יכול לשמש כסות למחדלי העותר גם בשנים שלאחר החלטה 1813 וחוק הוראת שעה. שכן כבר בשנת 2002 נקבעו בפסק דין של בית המשפט העליון עקרונות דומים לאלה שבפס"ד דופש [בג"ץ 5315/02 חתו נ' שר הפנים וראו גם עת"מ (חי') 24780-05-10 ד.ש נ' יחידת עוז]. אפילו לא תאמר כן ואפילו תניח שפס"ד דופש קבע הלכה ש"חידשה את המשפט בישראל והקנתה זכויות למי שלא היו להם זכויות אלה קודם לכן" [עת"מ (מר') 28024-03-10 דסוקי נ' משרד הפנים], אין הסבר לשיהוי שחל בהגשת העתירה, שנתיים לאחר שפס"ד דופש בא לעולם. בלשון יו"ר ועדת ההשגה: "לא ניתן להעלות על הדעת אפשרות ש[משרד הפנים] יצפה לעתירות למימוש זכויות בכל עת וללא הגבלת זמן. אפשרות כזאת מנוגדת לדין, לעמדת הפסיקה ולהגיונם הטבעי של הדברים". אין יסוד לדרישה לשדרוג מעמד העותר בא כוח המשיב הקדיש טיעון תשובה ארוך שתכליתו לדחות את טענת העותרים שמשרד הפנים היה צריך לבחון ולטפל בבקשות העותר על פי נוהל 99 ולא על פי נוהל 96 שהיה בתוקף בעת הגשת הבקשה המקורית בשנת 1996. אני סבור שבירור סוגיה זו כלל אינו נחוץ לצרכיה של עתירה זו (ראו להלן) . על כן אמנע מפירוט הטענה ופירוט התשובה. הטיעון העיקרי של בא כוח משרד הפנים הוא שבכל שלבי הטיפול בבקשה העותר לא חלה "טעות" מצד משרד הפנים ולא התרחש "עיכוב בלתי מוצדק " שמשרד הפנים או שלוחות כלשהן של הרשות המנהלית אחראים לו. תהליך הבדיקה הראשוני של הבקשה התנהל משך כ-4 חודשים. יו"ר ועדת ההשגה ראתה בכך משך זמן סביר שכן תהליך הבדיקה כלל דרישת התייחסות של המשטרה (נמסרה תוך 10 ימים) ושל שירת הביטחון הכללי (נמסרה תוך כחודשיים). כמו כן נדרש משרד הפנים לבירור כנות קשר הנישואין ובדיקת קיומו של מרכז חיים משותף בישראל. היתר מת"ק ניתן לעותר לתקופה של 27 חודשים ומיד בתום התקופה, ביום 26.5.98, ניתן לו רישיון ישיבה ארעי. מכאן, במשך 3 שנים, (עד מאי 2001) התנהל תהליך ההולם את הנוהל ואיש אינו טוען לפגם במהלך תקופה זו. אשר להתנהלות המשיב לאחר מאי 2001 טוען בא כוח משרד הפנים טענה כפולה. ראשית, ממרחק זמן העולה על 10 שנים קשה מאד לבדוק ולברר את טעם ההחלטה שקיבל משרד הפנים בשנת 2001 להאריך את רישיון הישיבה הארעי. כיון שבמשך השנים הללו לא היה פוצה פה ומצפצף מצד העותר מוחזק משרד הפנים כמי שקיבל החלטה המושתתת על טעם מוצדק. שנית, והוא אולי עיקר, הנוהל דאז, כמו גם הנוהל המאוחר יותר, לא הקנה זכאות לשדרוג מעמד עם סיום תקופת ההכשרה, ממנה ובה. בתום התקופה היה על המבקש להגיש בקשה מתאימה ובהעדר מניעה היה על משרד הפנים לשדרג את מעמדו. בלי בקשה כזאת העותר לא יכול היה לצפות לקבלת מעמד משודרג. לשון אחר. בכל שלב שבו מוגשת בקשה להענקת מעמד בישראל לזר, על הבקשה לעבור את מבחניה של בדיקת סיכון פלילי וביטחוני ובדיקת קיום מרכז חיים וקשר נישואין כן ויציב. אלא שבעוד שבתקופת ההכשרה עומדת הבקשה בבחינה ארוכת זמן, בתום תקופת ההכשרה צריכה להתקיים בדיקה מהירה ואם אין מניעה כאמור יש להיעתר לבקשה. אם מתברר שקיימת מניעה מסוימת או שחל שינוי נסיבות רלוונטי, אפשר שהבקשה תסורב או שתעוכב לזמן מה נוסף לשם בירור הנסיבות. העותר לא הגיש כל בקשה בתום תקופת ההכשרה וגם לא במועד כלשהו עד להחלטה 1813. על כן אין לומר שחלה "טעות" בהקשר להחלטת הרשות להאריך את רישיון ישיבת הארעי שלו או שחל עיכוב בלתי סביר בטיפול בבקשה. דיון טענת העותרים בכל תמציתה היא שלכל המאוחר מתום חמש שנים ושלושה חודשים של תקופת הכשרה (מאי 2001) היה העותר זכאי למעמד של תושב קבע. משרד הפנים, בן בשל טעות ובין בשל התרשלות לא העניק לעותר מעמד משודרג ובמקום זה האריך את רישיון הישיבה הארעי שלו בשנה נוספת. כך אירע שבשל החלטה 1813 וחוק הוראת שעה נחסמה לפני העותר, שלא בעטיו, אפשרות שדרוג המעמד. מעוות זה ניתן לעת הזאת לתיקון על פי כללי פס"ד דופש. בפי המשיב תגובה משולשת. ראשית, כללי השיהוי הקבועים בדין מקימים מניעות כנגד העתירה. שנית, במאי 2001 לא התגבשה לעותר זכאות על אתר (אוטומטית) לשדרוג המעמד. שלישית, מצד המשיב לא הייתה כל טעות ולא התרחשה התרשלות בטיפול בעניינו של העותר. אפתח בבירור סוגיית השיהוי שהיא קודמת לחזית העימות שבין טיעוני העותרים לטיעוני התגובה. שיהוי תגובת סף שאינה מסכלת את לטענת הסף יו"ר ועדת ההשגה הצביעה - ובא כוח המשיב החרה - החזיק אחריה - על שלושה מיני שיהוי העומדים לפני העותרים למחסום. בא כוח העותרים טען שוועדת ההשגה הייתה מנועה מדיון בסוגית השיהוי וממילא אין מקום לדון בה בגדרה של עתירה זו. טענת המניעות של העותרים מבוססת על כך שהמשיב לא טען לשיהוי בהזדמנות הראשונה; היינו במענה לעתירה הראשונה. על כן בדומה לטענת "התיישנות" שסר כוחה אם לא נטענה בהזדמנות הראשונה האפשרית, כך גם דין שיהוי. אכן יש דמיון מסוים בין התיישנות לשיהוי. שתיהן טענות התגוננות שאינן שוללות את בסיסה המהותי של התביעה או העתירה אך מקימות מחסום דיוני כנגד בירורה. לכן מתקבל על הדעת שהטוען לשיהוי יציג טענתו בקדמת טענות ההתגוננות שלו. אי העלאת טענת שיהוי כטענת התגוננות ראשונה עשויה לשקף ויתור על הטענה. עם זה אינני מכיר הוראת דין או פסק דין המונע הצגת טענת שיהוי אם זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה האפשרית. העותרים טוענים שההזדמנות הראשונה שנקרתה לפני המשיב לטעון שיהוי הייתה בתגובה לעתירה הראשונה ושהמשיב החמיץ את ההזדמנות. עלי להעיר שהעתירה הראשונה נמחקה בהסכמה קודם לדיון בעתירה. חזקה שלמלא נמחקה העתירה היה המשיב מעלה את טענת השיהוי ששימשה בידו לאחר מכן בהליכי ההשגה. שלוש טענות שיהוי וחולשה בכל אחת מהן שיהוי ראשון - לשיטת העותרים היה העותר זכאי לשדרוג מעמדו לכל המאוחר במאי 2001. העובדה שמשרד הפנים לא העניק לו את המעמד המשודרג עד למועד ההוא יסודה בטעות או בעיכוב חסר הצדקה מצד הרשות המנהלית. אולם העותר לא כיהה בידו של המשיב וכמו "עבר לסדר היום" על מהלכיו. שנה תמימה חלפה עד שהעותר "נתפס" בהחלטה 1813 ולא יכול היה עוד להשיג את המעמד המשודרג. בשנה הזאת לא נקט שום צעד כדי להשיג על הטעות או העיכוב חסר ההצדקה במהלכי משרד הפנים. אין הסבר בעניין ישיבה זו של העותר בין המשפתיים. גדולים חקרי לבו. לכן, לכאורה, אפשר לומר שהעותר כבש בלבבו את טענותיו ו"השתהה" בנקיטת מהלכי השגה. שיהוי במובן פורמאלי יש בכך. אולם אני מוצא חולשה לא מבוטלת בהצבת שיהוי זה כטריז לפני בירור העתירה. אפשר לשער שכאשר התבשר העותר בתום תקופת ההכשרה שרישיון ישיבת הארעי שלו מוארך בתקופה נוספת, העדיף להמתין עוד זמן מה במקום להתעמת עם הרשות. רישיון הישיבה הארעי מקנה לעותר זכויות רבות. ניתן לקיים אורח חיים תקין, לרבות חיי משפחה בישראל על בסיס רישיון ישיבה כאמור. אין זה אומר שהעותר ויתר על קבלת רישיון ישיבת קבע ואף על בקשה להתאזרח. אולם הוא החליט להמתין עוד שנה בתקווה שההליך יסתיים באורח חיובי מבחינתו. נניח לרגע שהחלטה 1813 לא באה לעולם. בשנת 2001 מוארך רישיון הישיבה הזמני של העותר בשנה נוספת והוא כמו אומר לעצמו "לו יהי כן. נחכה ונראה מה תלד שנה נוספת". כתום אותה שנה הוא מתבשר שהרישיון הזמני מוארך שוב בשנה. הפעם הוא מחליט שלא להחשות. לאחר שנקט בכל הצעדים המקדימים הנדרשים מובא עניינו לפני בית המשפט במסגרת עתירה מנהלית. האם היה מקום לטענת שיהוי? באורח פורמאלי, כן; אך שיהוי מהותי לא נוצר. שיהוי שני - השיהוי השני נעוץ בכך שהעותר השהה את פנייתו לבית המשפט משך שנתיים לאחר שהתפרסם פס"ד דופש. לדעתי אין זה שיהוי כל עיקר. שיהוי מתרחש כאשר ניתנה החלטה של רשות מנהלית ומי שההחלטה משפיעה על זכויותיו נמנע מלהשיג עליה משך יותר מ-45 ימים מיום שניתנה ההחלטה או מיום שדבר קיומה נודע לבעל הדבר. פס"ד דופש אינו החלטה של הרשות המנהלית. פסק הדין איננו חוק או תקנה המשנה את זכויותיו של אדם. אכן פסק הדין פתח צוהר מסוים לציבור של מבקשי איחוד משפחות להיחלץ מן ההקפאה הכלולה בחוק הוראת שעה. ייתכן לומר שבשלב מסוים סיים קולו של פסק הדין להדהד מקצה ארץ עד קציה ואין מי ששמעו של הפסק לא הגיע לאוזניו. בנסיבות אלה השתהות נוספת בהגשת עתירה עשויה להיחשב כוויתור ולהקים מניעת כנגד עתירה מאוחרת מאד. אינני סבור שניתן לומר שבאמצע 2010 הגיע פסק הדין אלי מיצוי התהודה שלו. שיהוי שלישי - החלטת הרשות שעל בסיסה הוגשה העתירה הראשונה היא מיום 3.8.10. העתירה הראשונה הוגשה ב-24.1.11 היינו כחצי שנה לאחר שהתקבלה ההחלטה. זה, לכאורה שיהוי ברור. אלא שגם בטענה זו יש חולשה מסוימת. העותרים טוענים שהחלטת הרשות הגיעה למשרדו של בא כוחם ביום 28.12.10. אם טענה זו נכונה אזי הגשת העתירה הראשונה פחות מחודש לאחר שהתקבלה החלטת הרשות לא לקתה בשיהוי. יו"ר ועדת ההשגה פתרה את הסוגיה העובדתית באמצעות "חזקת התקינות". המסמך שבו כלולה החלטת הרשות נושא תאריך 3.8.10. חזקה שזה גם מועד שליחתו לנמענים. שהרי על דרך הכלל הרשות נוהגת על פי השגרה הנקוטה בידה ובגדר שגרה זו מקובל מן הסתם להמציא מכתבים סמוך למועד הוצאת המסמך. העותרים לא הפריכו את חזקת התקינות שכן לא הוצג תצהיר מטעם בא כוחם המאמת את מועד קבלת המסמך. חזקת תקינותו של המעשה המנהלי או של פעולת המנגנון המנהלי היא "חזקה עובדתית". זו חזקה הנשענת על ניסיון החיים והיא ניתנת להפרכה. קיומה של חזקה כזאת מעביר את נטל השכנוע לשם הפרכתה אל כתפי הטוען למופרכות בנסיבותיו של עניין קונקרטי. לפיכך מוצדקת הייתה יו"ר ועדת ההשגה בקביעתה שלפתחם של העותרים רבץ הנטל להפריך את החזקה ולהוכיח כי החלטת הרשות הגיעה לידיעת בא כוחם באיחור רב. לעומת זה קביעת יו"ר הוועדה שההפרכה אפשרית רק באמצעות תצהיר של בא כוח העותרים מוטלת בעיניי בספק. כתב ההשגה נתמך בתצהירה של העותרת. העותרת הצהירה בו שהעובדות הכלולות בפרק העובדתי של ההשגה ידועות לה בידיעה אישית. בכלל זה גם העובדה שהחלטת הרשות הגיעה בסוף דצמבר 2010. איש לא טרח לבדוק את מקורה של אותה "ידיעה אישית". אני מוכן להניח שהמודעות לעובדה הקונקרטית הזאת נוצרה מפי בא כוח העותרים. הוא גילה את אוזני העותרת שהחלטת הרשות הגיעה במועד שהגיעה. עדותה - תצהירה של העותרת על כך היא בגדר עדות מפי השמועה. לא ברור שעדות מפי השמועה אינה קבילה בהליך מעין שיפוטי. יו"ר הוועדה נשענת בהחלטותיה גם על "ראיה מנהלית". לא מן הנמנע לראות בעדות "עד מפי עד" בהליך כזה כראיה שדי בה כדי להקהות את עוקצה של חזקת התקינות. הדברים אמורים במיוחד כאשר מצד הרשות אין אפילו ראשית ראיה על מועד שליחת החלטת הרשות. על כן לדעתי יש חולשה רבה בכל אחת מטענות השיהוי. זכויות העותר והתנהלות הרשות - השלכות פס"ד דופש עמדת המשיב שסיום שלב ההכשרה אינו מקנה, ממנו ובו, לעותר זכות לשדרוג מעמדו, מקובלת עליי. אין לעותר זכות קנויה למעמד בישראל מכוח נישואיו לאזרחית ישראלית. לפי הדין ובהתאם לנהלי משרד הפנים הענקת המעמד מותנית בהעדר טעמי מניעה שונים (סיכון פלילי, סיכון ביטחוני, קיום מרכז חיים וניהול תא משפחתי, כנות קשר הנישואין, שלילת מצב של ביגמיה וכיו"ב). הנהלים תחמו את פרקי הזמן לבחינת טעמי המניעה הללו. משמעות פרקי הזמן התחומים היא שהם יוצרים "נקודת החלטה" שבה על הרשות לגבש את החלטתה ובהעדר טעם מצדיק לא תוכל הרשות להאריך את תקופת הבחינה. אין לומר שפרקי הזמן התחומים קובעים את נקודת הזמן שבה יוענק המעמד באורח אוטומטי. הווה אומר שגם בתום תקופת ההכשרה, במאי 2001, לא קמה לעותר זכות קנויה לקבלת מעמד משודרג מיידי. היה עליו להגיש בקשה ולצפות להחלטה מהירה של הרשות. העותר לא הגיש בקשה כזאת וגם בחר שלא להשיג על הארכת המעמד הארעי שלו בתקופה נוספת. על כן אין לומר שהעובדה שהעותר לא זכה בתושבות של קבע במאי 2001 היא בגדר פעולה מוטעית או לא מוצדקת של הרשות המנהלית. פס"ד דופש כולל הוראה מנחה לאמור: ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב באשר להתנהלות משרד הפנים במהלך תקופת ההכשרה לא מצאתי כל פגם. אפילו היה זעיר פה זעיר שם עיכוב כלשהו, לא היה זה אלא עיכוב מזערי שבוודאי אינו מצדיק את הענקת השדרוג בניגוד לחוק הוראת שעה. גם לאחר תקופת ההכשרה לא נפלה טעות בכך שבהעדר בקשה מתאימה לא הוענק לעותר מעמד משודרג. העובדה שמשרד הפנים החליט לקיים תקופת בחינה מוצדקת אינה מעידה כשהיא לעצמה על עיכוב בלתי מוצדק. חזקה שהייתה הצדקה לתקופה הנוספת. השלמתו של העותר עם התקופה הנוספת מעידה על כך שלא הייתה לו התנגדות כלפיה או כי היה לה טעם מוצדק מסוים. אילו עתר העותר במועד כנגד הארכת תקופת הישיבה הארעית אפשר שהיה מתברר שנוצר עיכוב חסר הצדקה. משלא נעשה כן ומשקמה לעת הזאת מניעה חוקית מפני שדרוג המעמד, אין מקום לדרוש מן הרשות לפשפש ברישומיה ובהחלטותיה מלפני תריסר שנים כאשר הנסיבות אינן מראות על טעות מובהקת או על עיכוב בוטה בטיפול בבקשה (שכלל לא הוגשה). אני סבור שבנסיבות העניין דנן אין מקום לבחינה מחודשת של שדרוג מעמד העותר והוא כל עוד חוק הוראת שעה בעינו עומד. פסקי הדין הרבים שיצאו מלפני בתי המשפט לעניינים מנהליים לאחר פס"ד דופש נשענים על כרעי נסיבותיהם. לא ניתן לגזור מהם גזרה שווה לענייננו הניצב על קרקע המציאות העובדתית המסוימת שלו. התוצאה העתירה נדחית. העותר והעותרת ישלמו, ביחד, למשיב 7500 ש"ח כהוצאות. משרד הפנים