מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקולים בגלל חובות מים: 1. בפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע אשר יורה לנתבעת להימנע מלנקוט עיקולים, ניתוק אספקת מים והליכי גביה אחרים נגד התובעת בגין צריכת מים במוסדותיה. כן מתבקש בית המשפט להצהיר כי על הנתבעת חובה לשלם לתובעת את הסכום המלא בגין הלוואת בעלים שנתנה לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ו/או ריבית פיגורים עד למועד התשלום בפועל, וכן להצהיר כי זכותה לקזז כל סכום המגיע לה מהנתבעת ולהפחיתו מסכומים אותם היא חייבת לנתבעת. 2. רקע עובדתי בתמצית: א. הנתבעת הינה תאגיד מים וביוב אזורי, אשר התאגד בהתאם להוראות חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א- 2001 (להלן: חוק התאגידים). בחודש יוני 2008 קיבלה הנתבעת מאת הממונה על תאגידי המים והביוב ברשות המים (להלן" "הממונה"), רישיון הפעלה אשר מכוחו הוטלה על הנתבעת האחריות למשקי המים והביוב של מספר רשויות, וביניהן התובעת. מאותו מועד, אחראית הנתבעת על ניהול משק המים והביוב בתחום שיפוטה של התובעת וזאת מכוח הסכם שנחתם בין הצדדים בחודש דצמבר 2006 (להלן "ההסכם"). ב. במסגרת ההסכם, הועברו לנתבעת ערב הקמתה כלל הנכסים התפעוליים ששימשו את משק המים והביוב של אותן רשויות כולל התובעת, וזאת עפ"י סעיפים 9(א) ו-11(א) לחוק התאגידים ולכללים שנקבעו בהמשך לסעיפים אלו ע"י שרי האוצר והפנים (להלן: "הכללים"). לצורך העברת הנכסים בין הרשויות המקומיות לתאגידי המים בנוגע למחלוקת, קובע סעיף 15 להסכם כי: "60% מכלל הנכסים המועברים לחברה, הינם בתמורה להקצאת מניות בחברה". בהמשך קובע סעיף 18 להסכם כי: "40% מכלל הנכסים המועברים לחברה, מועברים לחברה, כהלוואות אותן תפרע החברה לידי כל רשות בתשלומים שווים אשר יתפרסו על פני 15 שנה, במועדים ובצירוף שיעור הריבית, כקבוע בנספח ו' המצורף להסכם זה כחלק בלתי נפרד הימנו" (ראו נספח ב' לתביעה ונספח 8 לבקשה לביטול צו מניעה זמני). ג. אין מחלוקת בין הצדדים כי נכון למועד זה, טרם נפרע כל תשלום מאת הנתבעת לתובעת בגין אותם נכסים, אשר הועברו אליה כהלוואת בעלים. ד. מאז קיבלה הנתבעת את האחריות על משק המים והביוב של התובעת, היא מספקת, בין היתר, מים ושירותי ביוב למוסדות הציבור ולשטחי הגינון של התובעת, אשר עבור צריכתם שילמה התובעת כצרכנית של הנתבעת. החל מחודש מרץ 2011 הפסיקה התובעת לשלם עבור צריכת המים שלה. נוכח האמור, שלחה הנתבעת לתובעת פניות שונות ובהמשך הודעת דרישה לתשלום חוב, לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) (להלן: "הפקודה). בהמשך, לאחר שהחוב לא שולם, הוציאה הנתבעת צווי עיקול על נכסיה של התובעת. ה. ביום 5.10.11 פנתה התובעת לבית המשפט קמא בבקשה בהולה למתן צו מניעה זמני ולביטול עיקולים מינהליים במעמד צד אחד. בבקשה טענה כי למיטב ידיעתה, הוטלו על התובעת עיקולים בבנק לאומי בע"מ בסכום של 339,943, בבנק דקסיה בסכום של 344,723 ובבנק הפועלים בסכום שאינו ידוע. על יסוד הנטען בבקשה, אסרה כב' השופטת אלונה אריאלי בהחלטתה מיום 05/10/11 על הנתבעת לנקוט נגד התובעת בהליכי גבייה בכלל ועיקולים אצל צדדים שלישיים בפרט, עוד קבעה כי העיקולים אשר כבר הוטלו ע"י הנתבעת יוותרו על כנם בשלב זה ברישום בלבד ולא ימומשו. בהמשך הגישו הצדדים את כתבי הטענות בתיק. ו. לאחר שהתנהלו הליכים שונים בין הצדדים, הגישה הנתבעת ביום 20.2.12 בקשה להעברת הדיון לבית משפט זה מחוסר סמכות עניינית. נוכח הסכמת התובעת, העבירה כב' השופטת אריאלי את הדיון בתיק לבית משפט זה. ז. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 29.3.12, הודיעו הצדדים כי הם סבורים שהמחלוקת ביניהם הינה בשאלה משפטית, אשר נסמכת על מסמכים שצורפו לכתבי הטענות והתצהירים. נוכח האמור הודיעו כי הם מוותרים על חקירת המצהירים מטעם שני הצדדים וביקשו כי בית המשפט יכריע בסוגיה בהסתמך על המסמכים שהוגשו. לצדדים ניתנה האפשרות להגיש השלמות סיכומים בכתב, ואלו אכן הוגשו. במסגרת השלמות אלו הודיעו הצדדים מפורשות כי מוסכם עליהם כי בית המשפט יתן פסק דין אף בתיק העיקרי וזאת בהסתמך על כתבי הטענות, התצהירים והנספחים שהגישו. 3. טענות הצדדים בתמצית: א. אציין תחילה, כי מחד התובעת אינה חולקת על חובתה לשלם לנתבעת תשלום כספי עבור צריכת המים במוסדות הרשות ומאידך, הנתבעת אינה כופרת בחובתה לשלם לתובעת תשלום עבור הנכסים, אשר הועברו לה כהלוואת בעלים, כאשר ביחס לחוב זה אין בין הצדדים כל חילוקי דעות באשר לסכום הנומינאלי של הלוואת בעלים. בין הצדדים קיימת כאמור מחלוקת משפטית בשאלה האם הגיע כבר מועד פירעון הלוואת הבעלים והאם התובעת יכולה לערוך קיזוז בין סכומי החוב. ב. בכתב התביעה טענה התובעת, כי אין עוררין בין הצדדים כי הנתבעת חייבת לה סכומי עתק, עקב הנכסים שקיבלה כהלוואת בעלים, אולם היא נמנעת מלהחזיר הלוואה זו בטענות שווא, תוך פגיעה קשה וחמורה בזכויות התובעת, אשר סובלת בעצמה ממצב כלכלי קשה. התובעת הוסיפה כי מצב בו היא עומדת בהתחייבותיה ומעבירה למבקשת כספים עבור צריכת מים ומנגד זו נמנעת מלשלם לה את חובה, הינו מצב שאין הדעת יכולה לקבל. נוכח האמור טענה התובעת, כי קמה לה זכות מלאה לבצע קיזוז בין הסכומים. עוד הוסיפה התובעת כי דרישות התשלום שנשלחו אליה וכן צו העיקול אינם עומדים בדרישות הפקודה, מקום שאינן חתומות על ידי בעלי התפקידים המוסמכים ולפיכך גם מטעמים אלו יש ליתן צו מניעה ולבטל את העיקולים. הוסיפה וטענה כי אף קיימת מחלוקת לעניין גובה הסכום אותו היא נדרשת לשלם לנתבעת. עוד טענה התובעת כי העיקולים שהוטלו פוגעים באופן שעולה על הנדרש ביכולתה של התובעת לתפקד באופן תקין ולתת את השירותים המחויבים לתושביה, כאשר הם פוגעים ביכולתה לתשלומים לספקים שונים, לשכר עבודה לעובדיה ולהתנהלות מול בנקים ומוסדות המדינה. התובעת הסיפה כי מאזן הנוחות והמידתיות נוטים באופן מפורש לטובתה, כאשר הנזק שיגרם לה באם לא יבוטלו העיקולים עולה בעשרות מונים על הנזק שעלול להיגרם לנתבעת. ג. הנתבעת בכתב הגנתה הפנתה להשתלשלות העניינים. לשיטתה, בטרם שהועברו אליה שירותי המים והביוב מצב התובעת היה בכי רע, כאשר לתובעת התחייבויות כספיות רבות בגינם. נוכח האמור טענה הנתבעת כי , לתובעת כלל לא נגרם חסרון כיס ולמעשה העברת הנכסים לידי הנתבעת הטיב את מצבה הכלכלי. הנתבעת כאמור לא התנערה מחובתה להשיב את הלוואת הבעלים שניתנה לה ע"י התובעת בהתאם לכללים ולהסכם שנחתם בין הצדדים, אולם טענה כי טרם הגיע המועד לפירעונו וזאת בהסתמך על נוסח ההסכם בין הצדדים, אשר כלל לא קבע הוראה מפורשת בה עליה להשיב את ההלוואה. הנתבעת הוסיפה כי נוכח הפסיקה הנהוגה בעניין וכן נוכח נסיבות מתן ההלוואה והנתונים השונים האופפים אותה, הרי שטרם חלף "זמן סביר" לפירעון ההלוואה. בנוגע לכך הפנתה הנתבעת לעמדת הממונה אשר סירב לדרישת התובעת להורות לנתבעת לפרוע במועד זה את הלוואת הבעלים. הנתבעת הפנתה להליכי הגבייה שהפעילה וטענה כי לא נפל כל פגם בהודעות הדרישה ששלחה לתובעת או בצו העיקול שהוציאה על נכסיה. עוד הפנתה לסכומי הגבייה וטענה כי לא נפלה בהם כל טעות. 4. דיון והכרעה: 1. מועד פרעון הלוואת הבעלים: זוהי למעשה השאלה העיקרית אשר עומדת להכרעה במסגרת פסק דין זה. הצדדים כאמור, אינם חלוקים בשאלה האם קיימת חובה מצד הנתבעת לפרוע את הלוואת הבעלים ואף אינם חלוקים באשר לסכום הפירעון. המחלוקת היחידה בעניין זה נוגעת אך ורק לשאלה האם הגיע כבר מועד הפירעון והאם רשאית התובעת לערוך קיזוז בין הסכומים אותם היא חייבת לנתבעת אל מול סכום ההלוואה. לשם מתן מענה לסוגיה זו ראוי ראשית כל לבחון את ההסכם שנחתם בין הצדדים. הסעיף בהסכם שדן בסוגייה זו הינו כאמור סעיף 18 להסכם, שכותרתו "העברת נכסים כהלוואה לחברה". בסעיף זה נקבע כי: "40% מכלל הנכסים המועברים לחברה, מועברים לחברה, כהלוואות אותן תפרע החברה לידי כל רשות בתשלומים שווים אשר יתפרסו על פני 15 שנה, במועדים ובצירוף שיעור הריבית, כקבוע בנספח ו' המצורף להסכם זה כחלק בלתי נפרד הימנו". מהאמור ניתן להסיק, כי המועדים להחזרת ההלוואה, כמו גם שיעורי הריבית, היו אמורים להיות מפורטים בצורה מפורשת ובהירה בנספח ו', שיצורף להסכם. אלא שבבחינה לעומק של ההסכם ונספחיו עולה כי נספח ו' כלל לא נערך ואם נערך, כלל לא צורף להסכם. יתירה מזו, לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, כלל לא נערך דיון בין הצדדים בנוגע לפרטים שהיה אמור להכיל נספח ו'. לאור האמור, אין מנוס מלקבוע כי בפנינו הלוואה שמועד פירעונה לא נקבע. לעניין זה אוסיף ואציין כי לטעמי, העדרו של נספח ו' וכן העובדה שהצדדים כלל לא ניהלו מו"מ באשר לפרטיו, הינו מחדל ממשי של הצדדים, אשר רובץ בעיקרו לפתחה של התובעת, אשר לה היה את האינטרס הברור לדאוג לצירופו של הנספח. כאמור, נספח ו' הוא שאמור היה לצקת תוכן ממשי בשאלת מועדי פירעון ההלוואה, אופן פריסתה (מלבד עובדת חלוקתם על פני 15 שנה), אופן שיעורי הריבית ועוד. העובדה שנספח זה כלל לא נערך בסופו של יום, יש בה בכדי להוות סממן של ממש לעניין אומד דעת הצדדים בעת החתימה על ההסכם. מכל מקום, מאחר ונספח ו' כלל לא נערך, הרי שבפנינו הסכם הקובע חיוב, אולם אינו קובע את מועד פירעון החיוב. ההלכה לעניין פירעון החוב במצב זה נקבעה ע"י כב' השופט ברק (בתארו דאז) בד"נ 32/84, עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2) בעמ' 265 :   "מה הדין אם הנושה והחייב לא קבעו ביניהם כל מועד באשר לפירעון החוב? בהעדר הוראה חוזית, יש לפנות לעקרונות כלליים לפתרון השאלה. נראה לי כי בעניינו חלים שלושה עקרונות כלליים אשר כל אחד בנפרד ושלושתם גם יחד, מובילים למסקנה אחת: מועד הפירעון הוא תוך זמן סביר לאחר יצירת החוב. העיקרון הכללי הראשון הוא כי מטרתם של דיני החוזים היא להגשים את ציפיתם הסבירה של הצדדים. ההנחה היא כי אם נוצר חוב, הציפייה הסבירה אינה להשבתו המיידית, אלא להשבתו תוך זמן סביר. העיקרון השני הוא, שאם נקבעה פעולה שיש לבצעה ולא נקבע זמן לביצועה - בין בתחום החוזה ובין מחוצה לו - יש לבצע את הפעולה תוך זמן סביר (השווה סעיף 6 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש); סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א -1981). משלא נקבע מועד לפירעון ההלוואה, על החייב לפרוע ההלוואה תוך זמן סביר. העיקרון השלישי הוא עקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1975. מעקרון זה מתבקשת המסקנה, כי משניתנה הלוואה, ולא נקבע זמן לפירעונה, יש ליתן לחייב זמן סביר כדי לפרעה. משלושת העקרונות הכלליים מתבקשת גם המסקנה, כי מכיוון שהחייב אינו יכול לדעת מתי, בגבולות הזמן הסביר, עליו לפרוע את החוב, על הנושה מוטל הנטל ליתן לו הודעה מתי עליו להכין את עצמו לפירעון החוב. הודעה זו צריכה לאפשר לחייב זמן סביר לפירעון החוב". על האמור ניתן ללמוד גם מהוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז- 1973 , ובלשונו של כב' השופט ברק בד"נ 32/84 הנ"ל, בעמ' 279 הנ"ל: "... אם הצדדים לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ממשיכת היתר, במועד שיודיע עליו הנושה. זהו הדין המתבקש מעקרונות כלליים. זהו גם הדין הנוהג כיום, במסגרת חוק החוזים (חלק כללי). סעיף 41 לחוק קובע: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". אם כן, על פי הפסיקה והחוק, מקום בו ניתנה הלוואה ללא מועד לפירעונה, מועד הפירעון יחול זמן סביר לאחר שנוצר החוב ונערך הסכם ההלוואה. בנוסף על הנושה קמה החובה להודיע לחייב על המועד בו עליו לפרוע את ההלוואה ולתת לו זמן סביר להכין את עצמו לתשלום. בהתבסס על האמור, עלינו לבחון כעת את סוגיית סבירות הזמן, אשר נקבע בהתאם לנסיבותיו השונות והייחודיות של ההסכם גופו וכן בהתאם לאומד דעתם של הצדדים עת נחתם ההסכם. לעניין זה נאמר ע"י כב' השופט ברק בד"נ 32/84 הנ"ל: "מהו הזמן הסביר לפרעון החוב? לדעתי, זהו אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי, בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה." לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות העולות מן ההסכם שחתמו הצדדים, לרבות נסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, ההליכים אשר הביאו להסכם וכן שאר הנתונים שהובאו בפניי, נחה דעתי כי נכון למועד זה טרם חלף פרק זמן סביר מאת מתן ההלוואה וכי הצדדים, בעת מועד החתימה על ההסכם לא הניחו כי נכון למועד בפניו אנו מצויים כעת, יחלוף זמן סביר אשר יחייב החזר מיידי של הלוואת הבעלים, אסביר את דבריי: ראשית, לא ניתן להתעלם מן הנסיבות בגינן נחתם ההסכם בין הצדדים. כידוע, משקי המים והביוב ברשויות המקומיות נקלעו בעבר למשבר כלכלי חריף, אשר הביא בסופו של יום להוצאתם מידי הרשויות המקומיות והעברתם לניהול תאגידים נפרדים. נכונים הדברים אף באשר למצב משק המים והביוב בעת שהיו בשליטת התובעת, כאשר ממסמכים שונים שצורפו לכתב ההגנה עולה כי טרם העברת האחריות במשק זה לידי הנתבעת, הופעלו משקי המים והביוב של התובעת באמצעות חברה חיצונית (ס.ש.י.א יזמות וניהול פרויקטים בע"מ), אשר קיבלה לכיסה את כל הכספים אשר נגבו כתוצאה מן ההיטלים והאגרות הקשורות לניהול משק זה (ראו נספח 5 לבקשה לביטול צו המניעה). בנוסף, עולה כי בגינו של משק זה אף נותר לתובעת חוב עבר משמעותי לחברת צחר תשתיות זורמות בע"מ, אשר כוסה בהמשך, ולאחר ההסכם, ע"י משרד הפנים (ראו נספחים 3,4 ו-6 לבקשה לביטול צו המניעה), כך שלמעשה בעקבות ההסכם שחתמה התובעת עם הנתבעת, - על פיו כאמור הועברו 40% מנכסי משק המים והביוב לידי הנתבעת -, לא נגרם לטעמי לתובעת כל הפסד כספי מיידי, כאשר אין חולק על זכותה של התובעת לקבל בחזרה הלוואה זו בסופו של יום. עוד ראוי לזכור כי לשם שדרוג מערכות המים והביוב, נדרש היה להשקיע סכומים ניכרים. מפירוט ההשקעות שניתן על ידי אינג' האדי נעמנה- ראש חטיבת הנדסה ופיתוח בנתבעת עולה, כי סך כל הסכומים אשר הושקעו ויושקעו עד לסוף שנת 2013 במערכות המים והביוב בנתבעת, עומדים על סך - 16.77 מיליון ₪ (ראו נספח 22 לבקשה לביטול צו המניעה). סכום אשר בחלקו מגיע בזכות ההיטלים והאגרות אשר מטילה הנתבעת בגין שירותיה. מן האמור עולה, כי חיוב הנתבעת בפירעון הלוואת הבעלים לאלתר, אינו ראוי בנסיבות העניין, כאשר אין עוררין כי חיוב זה עלול לפגוע קשות במאמצי ההבראה של משק המים והביוב. לעניין זה עלינו לזכור כי אין עסקינן במקרה מבודד, כי אם אלא בשורה של תאגידים אשר חתמו על הסכמים דומים עם רשויות מקומיות וטרם החלו בהחזר הלוואת הבעלים. מכל מקום, לא הונחה בפניי תשתית ראייתית כלשהי המלמדת כי אכן תאגידים אחרים הדומים לנתבעת החלו להחזיר הלוואות בעלים לרשויות המקומיות במהלך תקופה זו. אוסיף כי שירותי מים וביוב תקינים הינם שירותים חיוניים מאין כמוהם ואספקתם התקינה לתושבים צריכה לעמוד בראש מעייניה של התובעת. בנסיבות אלה, ומטבע הדברים ובהעדר כל ראיה אחרת, ניתן להניח כי עובדה זו עמדה לנגד עיניהם של הצדדים בעת שבחרו שלא לנסח ולצרף את אותו נספח ו' להסכם שחתמו, מתוך הבנה כי אין אפשרות לפירעון ההלוואה, טרם תוכל הנתבעת לעמוד בכך מבחינה כלכלית. בהינתן האמור שוכנעתי כי בעת שחתמו הצדדים על ההסכם, הייתה בין הצדדים הבנה משתמעת כי הלוואת הבעלים אשר נקבעה בסיף 18 להסכם, לא תיפרע טרם תפתח הנתבעת יכולת כלכלית לעמוד בהחזר זה, ונוכח האמור אף נמנעה התובעת מלדרוש את חתימת נספח ו' להסכם. כיום, כשברור כי אין עדיין לנתבעת יכולת כלכלית לעמוד בפירעון ההלוואה, אין כל הצדקה לקבוע כי חלף "זמן סביר" ממועד מתן ההלוואה, אותו ראו הצדדים כפרק זמן ראוי בעת חתימת ההסכם. תמיכה לאמור ניתן לראות לטעמי בסעיף 19 להסכם אשר קובע "הצדדים יהיו רשאים להסכים ביניהם על תנאים לפרעון מוקדם של ההלוואה, בכפוף לכך שמצב החברה יאפשר ביצוע הפרעון המוקדם והממונה יאשר התנאים האמורים". סבור אני, כי ניתן לראות בסעיף זה כאישור על דרך השלילה את ההבנה שהייתה קיימת בין הצדדים, על פיה בטרם תוכל הנתבעת לעמוד בהחזר ההלוואה, לא תידרש ממנה החזרה של הלוואת הבעלים. התובעת בסיכומיה טענה כי הפרשנות שיש לתת לסעיף 19 הינה שונה, שכן הסעיף מלמד על מחשבה מראש לאפשרות של פירעון מוקדם להלוואה, אולם אין באמור בכדי ללמד דבר על שאלת החזר ההלוואה עצמה. עוד טענה כי מקום שלא הוסכם מפורשת בהסכם, כי החזר ההלוואה יותנה ביכולת כלכלית, אין לנתבעת כל זכאות לדחייה בהחזר ההלוואה. פרשנות זאת לא מצאתי לקבל, לטעמי חיבור בין סעיף 19 הנ"ל יחד עם העובדה כי נספח ו', אשר לתובעת היה את האינטרס הברור לצרפו להסכם, מעולם לא נדון או נערך, יש בהם בכדי להשליך אור על אומד דעת הצדדים באשר להחזר הלוואת הבעלים בעת חתימת ההסכם, דבר שמוביל בסופו של דבר למסקנה כי אלו פעלו תוך הנחה שההלוואה לא תוחזר אלא לאחר שהנתבעת תפתח יכולת כלכלית לעשות כן ובאישורו של הממונה. תמיכה נוספת באמור ניתן למצוא אף בעמדתו של הממונה, שהוא כאמור המופקד על ביצועו בפועל של חוק התאגידים. במכתב שנשלח לתובעת ע" מר אחמד אכתילאת, מנהל תחום חשבונאות ודיווח ברשות המים הוא הבהיר בצורה מפורשת וחד משמעית, כי פירעון הלוואת הבעלים מותנה בהיתכנות כלכלית ובכושר החזר של הנתבעת לפירעון הלוואת הבעלים, ובכפוף לאישור הממונה על התאגידים, כאשר הממונה מתנה את הסכמתו באישור החשב הכללי במשרד האוצר, אשר גם הוא מצידו מתנה את פרעון ההלוואות בהוכחת כושר החזר לפרעון ההלוואות. עוד הוסיף וציין כי למרבה הצער, הנתבעת נעדרת לפי שעה כושר החזר לעניין פירעון הלוואת בעלים (ראו נספח 10 לבקשה לביטול צו המניעה). עמדה זאת של הממונה הובאה בהמשך גם במכתבו של מר ישראל ענב, - מנהל מינהל המים והממונה על התאגידים -. במכתב לראש המועצה של התובעת קובע מר ענב מפורשות כי פירעון הלוואת הבעלים על ידי הנתבעת, מותנה באישורו, ומאחר והנתבעת הינה בראשית דרכה ולאור העובדה שהיא עדיין מקבלת סיוע ממשלתי לביצוע פעילות שוטפת, אין הוא מאשר לנתבעת לבצע פירעון של הלוואת המנהלים. מר ענב אף הוסיף כי האיסור לפרוע את הלוואת הבעלים אחיד שחל על כל הרשויות ללא יוצא מן הכלל, וכל עוד התאגיד אינו כשיר לכך כלכלית. (ראו נספח 11 לבקשה לביטול צו המניעה). התובעת בסיכומיה ביקשה שלא לקבל את עמדת הממונה לעניין זה, מקום שלטענתה הינו נעדר כל סמכות חוקית לאסור על הנתבעת להחזיר את ההלוואה. אף טענה זאת לא מצאתי לקבל. כאמור בעת בחינת התיק דנן יש לבחון את הנסיבות שהובילו לכריתת ההסכם. כפי שציינתי, עקב מצב משק המים והביוב בישראל, שינה המחוקק בחוק התאגידים אופן הפעולה של משק זה ובין השאר, קבע בחוק התאגידים גם את תחולתה של אותה הלוואת בעלים אשר מצאה את ביטוייה בסעיף 18 להסכם. הממונה הינו למעשה הגוף שמופקד על יישומו של חוק התאגידים, כאשר בין השאר נדרש אישורו לעצם קיומו של ההסכם שבין התובעת לנתבעת. מכל מקום, אף אם הייתי מקבל את עמדת התובעת כי לממונה אין כל סמכות חוקית לקבוע דבר באשר למועד החזר הלוואת הבעלים למעט פירעון מוקדם, ואיני קובע דבר זה, הרי שלא ניתן שלא לתת משקל ממשי לעמדתו, אשר מייצגת את האינטרס הציבורי שהביא לחקיקת חוק התאגידים ולהיווצרות ההסכם בין הצדדים מלכתחילה. לעניין זה יש אף לזכור כי הן התובעת והן הנתבעת הינן רשויות ציבוריות ולפיכך חלים עליהן במקרה זה גם עקרונות המשפט המנהלי, אשר מיוצג כאמור בעניינינו באמצעות הממונה. מעבר לכל האמור לעיל, מקובלת עליי עמדת הנתבעת כי מקום שהתובעת הייתה מעוניינת לערוך קיזוז בין הלוואת הבעלים ובין חובותיה לנתבעת, היה עליה להודיע על כך לנתבעת עוד בטרם הוטלו העיקולים ולפרט באופן מדויק את סכום הקיזוז. סוף דבר לעניין זה, מצאתי כי לאור הנתונים והנסיבות שהוצגו בפניי, טרם חלף פרק זמן אותו יש להניח כי הצדדים ראו כסביר בעת כריתת ההסכם, לשם פירעון הלוואת הבעלים שניתנה לנתבעת. בהינתן האמור, אין ביכולתה של התובעת לערוך במועד זה קיזוז בין הסכום אותו היא חייבת לנתבעת ובין הלוואת הבעלים. יחד עם זאת, מקובלת עליי טענת התובעת כי המצב בו היא נתונה כרגע, בו אין בידה כל מידע באשר לזמן בו תושב הלוואת הבעלים בעתיד, למעט קביעה כי זו תחול בהיתכנות כלכלית, אינו מצב סביר וראוי כשלעצמו ויש בו כדי לפגוע בזכויותיה של התובעת ובאפשרויותיה לתכנון כלכלי תקין. בנסיבות אלה, מוטב יהא אם כל בעלי הלוואת הבעלים, יגיעו לידי הסכמה עם הנתבעת אודות מועדי החזר ההלוואה וידאגו לערכת הנספח "ו" כמפורט בסעיף 18 להסכם, היה ובאם לא יצליחו,יפנו לממונה אשר יתן דעתו לסוגיה זו ויקבע כללים ברורים וחד משמעיים לעניין זה, אשר ישלימו את החוסרים אשר נגרמו בשל אי צירוף נספח ו' להסכם. 2. חוקיות הליכי הגבייה: טענה נוספת בפיה של התובעת הייתה כי יש לבטל את העיקולים שהוצאו נגדה וזאת עקב פגמים בולטים בהליכי הגבייה שננקטו ע"י הנתבעת. התובעת כאמור טענה כי, דרישות התשלום שנשלחו אליה בגין צריכת מים פגומות מקום שאינן חתומות וזאת בניגוד לפקודה ואין עליהן כל סימון תאריך. התובעת, בסיכומיה, הפנתה לפגמים נוספים החלים לטענתה בדרישת התשלום ואף צירפה "טופס נכון" לשם השוואה. בנוסף טענה התובעת, כי צו העיקול שנשלח אליה הינו פגום מקום שאינו חתום ע"י פקיד הגביה המוסמך לתת צו עיקול וכן נכתב בראשו כי נשלח ע"י מחלקת הגבייה של גוש חלב, ועל כן הוא בטל מעיקרו. בחנתי את טענות התובעת בעניין ומצאתי כי אין להן משקל ממשי, ודינן להידחות. אשר להודעת הדרישה לתשלום (ראו נספח 19 לבקשה לביטול צו המניעה), אף שאין אישור תאריך בראש הדף, הרי בהודעת הדרישה עצמה מפורט באופן ברור ומודגש גובה הסכום אותו חייבת התובעת נכון ליום 1.9.11. הנתבעת בסיכומיה ביקשה כי אתעלם מנתון זה אולם אין אני רואה סיבה לעשות זאת, מקום שכל משמעות הדרישה הינו הודעה לצד השני לשם תשלום חוב. אף את הטענה להעדר חתימה על המסמך לא מצאתי לקבל. ראשית המסמך עצמו חתום על ידי מחלקת הגבייה, שנית, המדובר במסמך ממוחשב סטנדרטי המהווה מסמך אלקטרוני כקבוע בפקודה, אשר חתום כאמור על ידי מחלקת הגבייה, על כן דינן של טענות התובעת בהקשר זה להידחות. מכל מקום, גם אם אקבל את טענת התובעת במלואה ואקבע כי בהודעת הדרישה לתשלום נפלו הפגמים האמורים, אין בכך לטעמי להועיל לתובעת, מקום שמדובר בפגמים טכניים שאינם מהותיים כלל. אין חולק כי מטרת הודעות התשלום הינה יידוע הצד המקבל אותו באשר לחוב כספי, אשר במידה ולא ישולם עלולים להינקט כנגדו הליכים נוספים. בעניינינו, אין איש חולק כי בעקבות הודעות התשלום, הייתה התובעת מודעת היטב לחובה אצל הנתבעת ואף הודתה בקיומו (אם כי ביקשה לערוך קיזוז). בנסיבות אלה, הפגמים שנפלו בהודעת דרישת התשלום כאשר ספק רב בעיני אם אכן נפלו, הינם לטעמי פגמים טכניים ושוליים, חסרי משמעות מהותית, לפיכך אין בהם להביא לשלילת תוקפה של ההודעה. אשר לצו העיקול (ראו נספח 20 לבקשה לביטול צו המניעה), הרי שזה חתום ע"י מר אדי שוסב, אשר מונה ע"י שר האוצר לממונה על הגבייה לחובות הנתבעת (ראו נספח 21 לבקשה). על פי סעיף 12ג לפקודה "סמכויותיו של פקיד הגביה לפי פקודה זו יהיו נתונות גם לממונה על הגביה" ולפיכך אין ממש בטענת התובעת כאילו נפל פגם בצו העיקול היות ולא נחתם על ידי פקיד הגבייה. אשר לטענה הנוספת, אכן בראש הדף מופיע שמה של מחלקת הגבייה של גוש חלב, אולם שוב אין מדובר ביותר מפגם טכני בלבד, אשר אין בו בכדי להביא לבטלותו של הצו וזאת מקום שהשם והלוגו של הנתבעת רשומים מפורשות על הצו ואף בבנק אליו נשלח הצו לא הייתה כל אי הבנה באשר לעובדת היותו של הצו בגין חובות התובעת אצל הנתבעת. סוף דבר, לא מצאתי כל פגם ממשי בהליכי הגביה שננקטו על ידי הנתבעת, ומכל מקום גם אם נפלו פגמים, הרי שמדובר בפגמים טכניים ולא מהותיים, אשר אין בהם בכדי להביא לביטול הליכי הגביה. 3. גובה חובה של התובעת בנתבעת: בכתב התביעה טענה כאמור התובעת כי קיימת מחלוקת של ממש לעניין הסכום שעליה לשלם לנתבעת בגין חובות המים והביוב. לטענתה סכומי החיוב השונים שנשלחו אליה שונים זה מזה ומהנתונים שבידה, בנוסף לטענתה הינה זכאית לזיכוי עקב חיוב שגוי. אוסיף כי במסגרת השלמת הטעונים שהגישה התובעת, לא התייחסה לנושא זה. אציין כבר עתה כי בהעדר טענות של ממש, המגובות במסמכים מתאימים, אין בכוונתי להיכנס למחלוקת האמורה, וזאת בעיקר לאור העובדה כי בהסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בישיבה שהתקיימה ביום 29/03/12, הצהירו הצדדים כי אין מחלוקת לגבי החוב של התובעת כלפי הנתבעת. אוסיף, כי אף לגופה של הטענה, התובעת העלתה טענה כי החיובים שנשלחו אליה אינם תואמים לאלו שבידה, אולם למעט העלאת הטענה באופן כללי לא העלתה או הציגה כל טענה ממשית כנגד גובה החיוב. במצב זה יש לראות את כרטיסי החיוב של הנתבעת כמחייבים. לא ניתן לצפות, בהעדר טענה ממשית ומסמכים מתאימים, כי בית המשפט עצמו ידרוש לקבל את כל המסמכים שבידי הצדדים, יברור מהם את העובדות הרלוונטיות ויערוך עבור התובעת בדיקה מתמטית בנוגע לגובה חובה. חרף האמור, בחנתי את המסמכים שצירפה הנתבעת באשר לגובה סכום החוב (ראו נספחים 13,14,15,16 לבקשה) ומצאתי אותם מפורטים, בהירים ואמינים. אף באשר לטענת התובעת בנוגע לסכום הקיזוז, מצאתי כי המסמכים שצורפו (ראו נספחים 17,18) נותנים מענה מספק לשאלה זו, מקום שהזיכוי המגיע לתובעת הינו בגין תקופה בה טרם ננקטו הליכי הגביה והיא זכתה לקבל את הזיכוי בחשבונותיה. 5. סוף דבר, לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להידחות וזאת מקום שאין לתובעת הזכות לבצע קיזוז, במועד זה, בין חובותיה לנתבעת לבין הלוואת הבעלים שניתנה לנתבעת. עם זאת, וכפי שציינתי קודם לכן, דעתי אינה נוחה מן המצב שנוצר בו אין כל קביעה ברורה ונהירה באשר למועדים בהם תתאפשר החזרת הלוואת הבעלים, וכן באשר ליתר הפרטים הרלוונטים שהיו אמורים להיקבע במסגרת נספח ו'. נוכח האמור, הנני מפנה פסק דין זה לממונה, תוך בקשה כי ייתן דעתו לבעיה זו, יתרום את חלקו ויסייע לצדדים להגיע להסכמות, היה והדבר לא יסתייע בידיו, ייבחן את האפשרות לקבוע ולפרסם כללים ברורים ואחידים בעניין. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה. צו המניעה הזמני שניתן ביום 5.10.11 ע"י כב' השופטת אילונה אריאלי, בטל בזאת. 6. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ נכון להיום. עיקולמיםחוב