דוגמא לפסק דין בנושא עסקת רכישת יבול: רקע עובדתי וטענות הצדדים: 1. ענייננו בתביעה כספית על סך 177,500 ₪ בגין נזקים לכאורה שנגרמו לתובע (להלן: "חבר") במסגרת עסקה לרכישת מחצית יבול הבצל המצוי במושב מדרך עוז (להלן: "השטח" או "החלקה"), אשר היה, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, בחזקת הנתבעת, ואשר נזרע וטופל ע"י מר שמעון קדוש (להלן: "קדוש"). מדובר בשטח כולל של 180 דונם בצל ומתוכם 90 דונם שנמכר לכאורה לתובע ולצדדי ג' במשותף. יצוין כי צד ג' מס' 2 (להלן: "טומטו") היא חברה שבבעלותו של צד ג' מס' 1 (להלן: "מרדכי") ואשר פועל בשמה. 2. אין מחלוקת כי ביום 20.1.10 נחתם הסכם (להלן: "ההסכם הראשון") בין קדוש מחד, לבין חבר ומרדכי מאידך. נקבעו פרטי ותנאי העסקה, לרבות אופן תשלום התמורה שעמד על סך של 260,000 ₪. עוד הוסכם כי קדוש ימשיך לגדל את הבצל בכל השטח באופן היעיל והטוב ביותר עד למועד קטיף הבצל ושיווקו על ידי מרדכי וחבר. 3. אין מחלוקת כי למחרת, ביום 21.1.10, נחתם הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני") כאשר הצדדים לו הם הנתבעת וצדדי ג' בלבד. בתחתית ההסכם נכתב במפורש בכתב ידו של מי מהצדדים, כי חבר, אשר אינו עוד צד להסכם מבחינה פורמלית, ייהנה משותפות בפועל, על כל המשתמע מכך, עם צדדי ג'. עוד הוסכם כי הצדדים אינם רשאים להעביר את הזכויות בעסקה דנן לגורם אחר ללא הסכמה. 4. אין עוד מחלוקת כי במהלך העסקה התגלעו חילוקי דעות בין מרדכי לחבר, כאשר בין היתר, טוען האחרון כי מרדכי פלש לחלקו עת קטף כ- 55 דונמים מתוך 90 הדונמים השייכים לו ולמרדכי באופן שווה. התקיימו הליכים קודמים בין שניהם בת"א 36503-04-10 ובת"א 36573-04-10, במסגרתם נתבקשתי ע"י התובע, חבר, ליתן צו מניעה זמני המורה למרדכי ולנתבעת להפסיק את קטיף הבצל ושיווקו. לאחר דיון בפניי החלטתי לבטל את הצו כדי לאפשר קטיף, הובלה ושיווק של היבול, על מנת לשמור על ערכו, ולא לגרום נזק בלתי הפיך לכל המעורבים בדבר. 5. בהתאם להחלטתי בת"א 36503-04-10 מיום 3.5.10, מונה כונס נכסים לצורך יישוב המחלוקת בין חבר למרדכי, לשם כך הוזמן מודד אשר ביצע מדידות בשטח והסדיר את חלוקת השטח בין השניים. כפועל יוצא, נחתם הסכם פשרה, לפיו מרדכי ישלם לחבר סך של 50,000 ₪ בגין הקטיף שבוצע על ידו, ואשר חרג משטחו ונכנס לשטחו של חבר. הוסכם עוד כי הסכום ישולם למרדכי באמצעות החזרת השיקים שבוטלו ע"י חבר, אשר שולמו על ידו כחלק מההשקעה בעסקה. עוד הוסכם כי חלק מחלקה בגודל של כ- 33.5 דונם אשר נמצא בחלקה של הנתבעת, יועבר לידי חבר, וכי יתרת החלקה בשטח של 1.5 דונם, יקוזז התשלום מעסקה אחרת ביניהם. 6. ביום 23.5.10 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין, בעקבותיו, הגיע התובע לחלקה לצורך קטיפת היבול כמוסכם, אולם לטענתו של חבר, מנעה ממנו הנתבעת לעשות כן בטענה שקיימת יתרת חוב בגין העסקה אשר זכאית היא לקבל מצדדי ג'. אין חולק כי הנתבעת שלחה ביום 30.6.10 באמצעות בא כוחה, מכתב דרישה לצדדי ג', לתשלום יתרת חוב כאמור על סך של 20,745 ₪, וכן הודיעה כי לא תאפשר כניסה לשטחה לצורך ביצוע הקטיף, בטרם יוסדר החוב. מכתב כאמור נשלח אף לתובע ביום 1.7.10. 7. לטענת התובע, אשר באה לידי ביטוי גם במכתב התשובה ששלח בא כוחו לב"כ הנתבעת ביום 4.7.10, אין כל הצדקה למנוע את כניסתו לשטח, שכן הינו צד להסכם וחלק מהשותפות בינו לבין מרדכי כפי שידוע לנתבעת, וכי הוא פועל על פי ההסכמות אשר קיבלו ביטוי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. 8. עוד טוען התובע, כי ביום 1.7.10, לאחר שנמדדה החלקה בשנית ע"י המודד בנוכחות כל הצדדים לעסקה, התברר כי מרדכי קטף שתי ערוגות בצל אדום מתוך השטח שהוקצה לו במסגרת הסכם הפשרה. 9. לטענת התובע, בשל מעשיה של הנתבעת, עת מנעה ממנו להיכנס לחלקה לצורך ביצוע הקטיף, ובשל חלוף הזמן, נרקב הבצל, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים בלתי הפיכים. לאור זאת, נאלץ הוא לטענתו למכור את חלקו בשטח לסוחר בשם אבו חנין בסך של 50,000 ₪, אשר יבצע את הקטיף במקומו. אבו חנין העיד בפניי כאמור והוסיף כי ביצע בפועל את הקטיף, תוך שנדרש להוצאות, אך בפועל, משגילה כי מרבית מכמות הבצל נרקבה, נזקו היה גדול מתועלתו, ועל כן ביטל את העסקה מול חבר, ואת התשלום שהתחייב כלפיו. 10. בנוסף לכל האמור לעיל, טוען התובע, כי נגרם נזק לחלקים נוספים בשטח הבצל, בשל הריסוס שנעשה בשטח, ואשר היה באחריות הנתבעת. 11. הנתבעת, אשר שוללת כל חבות כלפי התובע, טוענת כי אין כל יריבות משפטית בינה לבין התובע, חבר. לדבריה, ההסכם הראשון בוטל, חבר יצא מהעסקה משיקולים שלו, וההסכם שמחייב אינו אלא ההסכם השני, אשר נחתם מול צדדי ג' בלבד. לראיה לכך מציינת הנתבעת כי כל התשלומים בעד העסקה שולמו לה על ידי "טומטו", וכי לא קיבלה לידה כל תשלום מחבר. 12. בעניין היריבות מול הנתבעת טוען חבר כי נשמט שמו כצד להסכם אך ורק מבחינה פורמלית, שכן היה עליו להסדיר תחילה את מערכת היחסים שלו עם מקום עבודתו הקבוע בשירותי הכבאות. לדבריו, הוסכם בינו לבין מרדכי, בידיעתה ובהסכמתה של הנתבעת, כי ימשיך להיות שותף בפועל, והדבר אף בא לידי ביטוי שחור על גבי לבן בתוספת בכתב יד בהסכם השני. יתרה מזו, מוסיף וטוען חבר כי שילם לנתבעת את חלקו בעסקה, על סך של 130,000 ₪ באמצעות מרדכי. 13. הנתבעת, אשר מטילה את האחריות על כתפיו של מרדכי, שלחה הודעת צד ג' בעניין, לפיה, ככל שתחויב לשפות את התובע, הרי שיש להטיל את מלוא האחריות על צדדי ג'. לטענתה, התנהגותו של מרדכי היא אשר הובילה למניעת כניסתם לחלקה, עת התעלמו צדדי ג' מדרישתה לתשלום החוב. לא זו אף זו, טוענת הנתבעת כי אינה חלק מההסכמה בעניין השותפות בין חבר למרדכי או מהסכם הפשרה אשר נחתם בין השניים, שכן לא ידעה על קיומם, ומשכך אין בכך כדי לחייבה. 14. לטענת הנתבעת, אף אם טוען חבר לשותפות עם מרדכי, הרי שלאור ההסכמה, אשר באה לידי ביטוי בהסכם השני, הצדדים אינם רשאים להעביר את זכויותיהם בעסקה לגורם אחר ללא הסכמתה, על כן, האחריות נופלת על מרדכי, אשר פעל בניגוד להסכם עת צירף את חבר כשותפו. 15. אם כן, המחלוקת העיקרית בענייננו היא ביחס לשאלה אם קיימים יחסים חוזיים בין התובע לבין הנתבעת, מכוחם זכאי התובע לפיצויים בשל הנזקים אשר לכאורה נגרמו לו. 16. צד ג' טוען כי חבר הינו שותפו, והדבר היה ידוע לנתבעת, על אף ששמו של חבר לא צוין בהסכם השני. הנתבעת היתה בקשר עם חבר, ובמסגרת ההליכים הקודמים שנוהלו בן הצדדים לא טענה הנתבעת כל טענה כנגד השותפות או בנוגע לכל חוב מול צד ג' אשר מונע את כניסתו של חבר לחלקה לשם הקטיף. על אף שידעה הנתבעת על קיום החוב הישן מול צד ג', לא כתבה בהסכם כי תשלום החוב יהווה תנאי להתרת הקטיף, והיא אף לא מנעה כלל מצדדי ג' (שהם החייבים בחוב הישן) להיכנס לחלקה כדי לבצע את הקטיף. צדדי ג' טענו כי עם חתימת הסכם הפשרה מול התובע בהליכים הקודמים יצאו הם מהתמונה. 17. צד ג' טוען כי הסיבה היחידה להגשת תביעה זו היא הירידה החדה באותה תקופה במחירי הבצל, כך שעלות קטיפתו עלתה לאין ערוך על התמורה או הרווח שהיה צפוי ממכירתו, ולכן לא היה כדאי לחבר לקטוף בכלל את הבצל, ולראיה מכר הוא את חלקתו לאבו חנין כדי לבצע את הקטיף. דיון והכרעה: 18. התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים ונשמעו עדויותיהם, כשמטעם התובע העיד הוא בעצמו, מר אבו חנין, ומטעם הנתבעת העיד מר שמעון קדוש. ב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. 19. לעניין קיומם של יחסים חוזיים בין חבר לנתבעת, קובעת הוראת סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. לשם יצירת הסכם מחייב דרושים שני יסודות - גמירות דעת ומסוימות, אשר שלובים ומשפיעים זה על זה, הן מהבחינה הראייתית והן מהבחינה המהותית. המבחן לגמירות דעתם של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי, והדגש הוא על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים, וכולל שתי דרישות משנה: דרישה פנימית של הכוונה, ודרישה חיצונית של ביטוי הכוונה (פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה), עמ' 87, 86). על כוונה כזו ניתן ללמוד מתוך המסמך עצמו, מנסיבות העניין, מהתנהגות הצדדים שקדמה לחתימתו, ומההתרחשויות במהלך ולאחר החתימה (ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח', פ"ד מט(5), 739, עמ' 744 (1996)). 20. בענייננו, עולה מהעדויות והראיות כי ההסכם הראשון, אשר התובע היה צד לו, מעיד לכאורה על גמירות דעת ומסוימות. יחד עם זאת, משהוכח בפניי כי למחרת חתימתו של ההסכם הראשון נחתם ההסכם השני (שחבר אינו צד לו), אשר משקף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במטרה להחליף את ההסכם הראשון, המסקנה המתבקשת היא כי ההסכם השני הוא ההסכם הקובע. 21. יחד עם זאת, ועל אף האמור לעיל, שוכנעתי כי ההסכם הראשון הינו חלק בלתי נפרד מההסכם השני, שכן נעשו שינויים בכתב יד על גבי ההסכם הראשון, אשר באו לידי ביטוי בהסכם השני. לא ניתן להתעלם מסעיפי ההערות שנכתבו בכתב יד על גבי ההסכם השני, בדבר ההסכמה לעניין השותפות בין מרדכי וחבר. אומנם לא נעלמה מעיני העובדה כי חתימתה של הנתבעת נעדרת מסעיפים אלו שהוספו בכתב יד, אך סבורני כי נסיבות המקרה והתנהגות הצדדים, קודם ולאחר חתימת ההסכם, תומכים במסקנה כי בפועל היה חבר שותף בעסקה, והנתבעת אף ידעה זאת והסכימה לכך. 22. הסבריו של התובע המתייחסים לשינוי של זהות הצדדים להסכם, בדבר מחויבותו לעבודתו ותפקידו באותה תקופה בשירותי הכבאות, ורצונו להסדיר תחילה את מערכת היחסים שם, נשמעו לי אמתיים, על אף הסתייגותי משיטת עבודתו של התובע בסוגיה זו. שוכנעתי כי על אף שהתובע לא היה צד פורמלי להסכם השני, היווה הוא חלק פעיל הימנו, שכן נכח במו"מ שהתנהל מול הנתבעת ביחד עם מרדכי, כתב וערך בעצמו את ההסכמים, ואף שילם למרדכי את חלקו בשותפות. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם אומד דעתם של הצדדים המשתקפת בפעולותיהם והתנהלותם לאחר חתימת ההסכם. נוכחתי כי התובע היה מעורב בפועל בעסקה, היה בקשר שוטף עם הנתבעת, ואף נכח בשטח בעת המדידות שנעשו על ידי המודד בנוכחות קדוש וצד ג' במסגרת ניהול הליכים הקודמים. 23. התובע העיד בפני בפרוטוקול מיום 30.4.12 עמ' 9 שורה 31 כך: "ש. כשכתבת במו ידיי מה זה ת. כתבתי והדפסתי אותם (ההסכמים) ש. כל מה שנרשם היה על דעת עצמך או שני הצדדים ת. ההסכמים לא נולדו באופן פתאומי בפגישה קטנה, היה מו"מ שנמשך חודש ימים, היו פגישות ויציאות לשטח, והיו מדידות ובדקנו את השטח, את המחירים ביחד עם קדוש, ואני מציין שלמחרת היום כשאני ביקשתי מקדוש שהשינוי יהיה השותף שלי, הוא אמר לי בצד בארבע עיניים לא כדאי לך תזהר ממנו. הוא אמר לי אני איתך ואין בעיות, הוא אמר לי גם אתה שותף". עדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה ע"י הנתבעת. 24. לעניין העדר החתימה של הנתבעת על גבי ההסכם השני ליד הכיתוב בכתב יד בדבר השותפות בין מרדכי לחבר, שוכנעתי כי העדר החתימה ליד הכיתוב אינו מהווה פגם מהותי שיכול להעיד על אי ידיעה או אי הסכמה מצד הנתבעת לשותפות בין חבר לצד ג'. בעניין זה אני מפנה לדבריו של הנשיא ברק (בהקשר שונה) בד"נ 40/80[15], עמ' 724-725: "אכן, אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות". וכן, כדברי המלומדים פרידמן -כהן בספרם "חוזים", חלק א' (תשנ"א), עמ' 454: "חסרונה של חתימת הנתבע לא יהיה קריטי, אם ניתן להוכיח גמירת דעתו בראיות חלופיות, למשל, שהמסמך הוכן על ידו, או שהוא ביצע את החוזה כולו או חלקו". 25. בענייננו, לא רק שיום קודם לחתימת ההסכם השני נחתם ההסכם הראשון מול הנתבעת כשהתובע, חבר, היה צד לו, אלא שהתנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם אף מוכיחה כי הנתבעת ראתה בתובע בעל עניין, שותף של צד ג', ומכוח זה בלבד, מנעה ממנו להיכנס לקטיף בגלל החוב של צד ג' כלפיה. הנתבעת גם התייצבה בהליכים שנוהלו ביו חבר לצד ג', ואף נכחה בעת המדידיות שנערכו לחלקות של שני השותפים. 26. כאן המקום לציין, כי ההסכם הראשון כלל בתוכו את כל פרטי העסקה, ולא שוכנעתי כי חבר יצא מהתמונה עם חתימת ההסכם השני. מהעדויות עולה כי ההסכם השני נוצר ונחתם לבקשתו של חבר, ונוכח תפקידו בשירותי הכבאות. ההסכם השני בא להחליף את ההסכם הראשון, משיקוליו של חבר, אך אין הוא הסכם חדש המנותק מכל מה שקדם לו. על כן, המסקנה המתבקשת היא כי הצדדים החליטו לשנות את זהות הצדדים להסכם אך ורק באופן פורמלי. 27. יתירה מזאת, מרדכי העיד בפניי כי חבר היה שותפו בעסקה, על אף שלא היה צד להסכם מבחינה פורמלית. לדבריו, חבר נכח אף בחתימת ההסכם השני, וכך העיד בישיבה מיום 30.4.12 עמוד 23 שורות 15-22: "ש. כשבאת לעשות עסקה היית עם התובע. ת. כן. ש. ניהלתם ביחד את המו"מ. ת. כן. ש. כל הזמן היית עם התובע. ת. כן, עשרות פעמים. ש. נכון שהתובע כתב את ההסכמים. ת. כן. כשהייתי מדבר עם קדוש הוא היה שואל אותי למה התובע לא היה בא לקטוף". 28. פועל יוצא מכל האמור לעיל הוא שיש לקבל את טענתו של חבר בדבר קיומם של יחסים חוזיים בינו לבין הנתבעת על פי ההסכם השני. 29. באשר להפרת החוזה ע"י הנתבעת, טוען חבר כי הנתבעת מנעה את כניסתו לחלקה לצורך קטיף היבולים, וכתוצאה מכך, בשל חלוף הזמן, נרקב מרבית הבצל בחלקה. הנתבעת אינה חולקת ממש על עובדו אלו, אך טוענת כי הוסכם בין הצדדים כי לא יתבצע קטיף כל עוד קיימת יתרת חוב לטובתה, ועל אף דרישותיה, לא שולמה יתרת החוב על ידי מרדכי, צד ג'. הנתבעת טוענת עוד, כי לא ידעה דבר אודות הסכם הפשרה אשר נחתם בין חבר למרדכי, ומשכך אין הוא יכול לחייב אותה. 30. הנתבעת כשלה מלהוכיח טענותיה, אלא להיפך, חיזקה היא את טענות התובע, שכן התרשמתי מההתכתבויות בין הצדדים, כי ביום 30.6.10 לכל המאוחר, במכתב שנשלח ע"י בא כוחה אל צדדי ג' ידעה אודות הסכם הפשרה, כאשר ציינה כי לא תרשה את הכניסה לשטח בהתאם להסכם הפשרה. וכך העיד בפניי מרדכי ביום 30.4.12, בפרוטוקול עמוד 25 שורות 16-19 לעניין מעורבותו של קדוש בהסכם הפשרה: "ש. אחרי שהיה הסכם פשרה בינך לבין התובע חילקתם את החלקה, נכון שקדוש לא היה חלק מהסכם בבימ"ש. ת. הוא היה צד, הוא בא לדיונים והראיתי לו את המסמך ההחלטה של בימ"ש. הוא גם הביא את המודד. הבאנו מודד שלא תהיה מחלוקת". 31. מעדויות הצדדים עולה כי קדוש הזמין את המודד ואף הכיר אותו, היה נוכח במדידות, בהן נוכחותו של התובע ניכרה אף היא, ומשכך, ברי כי ידע על מעורבותו של חבר בעסקה, או לכל הפחות היה עליו לדעת, שכן הסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד, כאשר אף במעמד זה, בסיבוב הקודם, היה נוכח. 32. ביחס לטענת הנתבעת לעניין החוב שנותר לטובתה, טוען התובע כי ככל שקיים חוב לטובת הנתבעת, הרי שהוא מתייחס לעסקאות קודמות שבוצעו בין הנתבעת לבין מרדכי, ומשכך, אין לו כל קשר לחוב הנטען. התובע העיד בפניי בפרוטוקול מיום 30.4.12 עמוד 10 שורות 6-9 כך: "ש. האם קדוש בא ואמר שאם הוא לא מקבל את החוב הישן אני לא מוכן לקיים את ההסכם. האם התנה את קיום ההסכם בתשלום החוב ת. בכלל לא. לא ידעתי על זה, הוא לא דיבר על זה מעולם, היו בינינו פגישות אחת לשבוע, ולא נטען שיש חוב, היו פגישות לבביות, שנגמרו במסעדה". 33. הנתבעת אינה חולקת על העובדה כי אותו חוב של כ- 20,000 ₪ היה מול צדדי ג' ולא מול התובע, כך שדרישת הנתבעת כלפי חבר לתשלום יתרת החוב דלעיל, לוקה בחוסר הגינות כלפיו, שכן לטענתה חבר אינו צד להסכם, אך בד בבד דורשת ממנו לשלם את יתרת החוב אשר לטענתה נובעת מעסקת הבצל. קדוש העיד בפניי בישיבה מיום 30.4.12, עמוד 17 שורות 14-16, עמוד 18 שורות 2-3 כך: "ש. מפנה לסעיף 8 לתצהירך ת. נכון כי הוא יצא מהחוזה ביום 21.1.10 ש. מצד אחד אתה אומר שלא קשור בכלל ומצד שני דורש ממנו שישלם את הכסף, תסביר. ת. מגיע לי כסף ממרדכי וכתוב בחוזה שכל עוד לא ישלם את החוב אסור לו למכור למישהו אחר. לא אכפת לי מי ישלם לי". וכך העיד בפניי מר שמעון קדוש בפרוטוקול מיום 30.4.12 עמוד 16 שורות 4-5: "ש. למה לא עצרת את מרדכי ונתת לו לקטוף אם הוא חייב לך כסף ת. גם למרדכי שלחתי מכתב אבל נתתי לו לקטוף". ובהמשך הפרוטוקול, בשורות 23-26: "ש. למה לא חשבת לעצור את מרדכי וחשבת לעצור את התובע ת. כל עוד יש לי בצל בשדה יש לי שליטה על השטח ועל גביית החוב ברגע שיקטפו את הכל לא יהיה לי כלום, לא עצרתי את כל הקטיף כי יש לי חוב של כ 20,000 ₪ מעסקת הבצל בלבד, ולכן השארתי את הכמות בסוף, לא ענינה אותי החלוקה ביניהם. ועד היום לא תבעתי אף אחד". 34. תמוהה התנהגותו של קדוש, אשר אפשר למרדכי (החייב על פי החוב כלפיו) לקטוף את חלקו בבצל, בעוד שמנע מחבר, שאינו קשור לחוב, לקטוף את חלקתו. חוסר בהירות עולה אף מהתנהגותו של קדוש עת סרב לקבל מידי מרדכי תשלום בסך של 8,000 ₪ על חשבון החוב. משכך, ומאחר והנתבעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין החוב הנטען לבין עסקת הבצל נשוא הסכם השני, הפרה היא בכך את ההסכם מול התובע. הנזק: 35. לטענת התובע, נגרם לו נזק כספי בגין השקעתו בעסקה בסך של 130,000 ₪, מתוכם יש להפחית 50,000 ₪, סכום שהושב לו ע"י מרדכי במסגרת הסכם הפשרה. לא שוכנעתי כי מלוא הסכום שולם למרדכי לטובת השותפות בעסקה. צירוף תצלומי השיקים על ידי התובע, המוכיחים לטענתו את ביצוע התשלום בפועל, אינו מוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי סכומי השיקים שולמו בגין אותה עסקה, או כי אכן שולמה מלוא התמורה על ידו. יתרה מכך, הרי גם אם היה עולה בידו להוכיח ביצוע התשלום בפועל, הרי שהדבר לא מעיד בהכרח כי ניזוק כתוצאה מהפרת ההסכם בגובה הסכום ששולם על ידו. חשוב להדגיש כי גם אם היה מוכח כי התובע שילם סכום זה, הרי אין חולק כי הסכום היה אמור להיות משולם למרדכי ולא לנתבעת, כך שאין מקום לחזור אליה בדרישה להחזרת הסכום לתובע. 36. התובע מוסיף וטוען כי הינו זכאי לפיצויים בסך של 70,000 ₪, בשל ההוצאות שנאלץ להוציא אבו חנין במהלך הקטיף, שכן הוצאות אלה יושתו עליו בסופו של דבר מאחר ואבו חנין ביטל את העסקה איתו. הלכה פסוקה היא כי לא ניתן לפצות בגין נזק עתידי שטרם התגבש ואולי יתגבש בעתיד. על אף תצהירו של אבו חנין, לא הוכיחו בפניי הצדדים כי קיים הסכם בין השניים, מהי התמורה שסוכמה ביניהם, ואם אכן בוטל התשלום בעדה על ידי אבו חנין, לאחר שהתברר לו, לטענתו, שמרבית הבצל נרקב. כן לא הוכחו הטענות לעניין גובה ההוצאות שהוצאו ע"י אבו חנין לצורך הקטיף, וכן לא הובאה חוו"ד שמאי להוכחת הנזק שנגרם לכאורה לבצל. 37. עוד טוען התובע לנזק שנגרם לחלקים נוספים בשטחו וזאת בשל הריסוס שבוצע אשר היה באחריות הנתבעת. לדבריו, נפגע חלקו ביבול הבצל בשטח של 2.5 דונם ואשר הוערך על ידו בסך של 12,500 ₪. הנתבעת העידה בפניי בעניין זה, כי לא נגרם כל נזק כפי שתואר על ידי התובע. מאחר וגרסתו של התובע אינה נתמכת בראיות כלשהן, לא הובאו עדים לשם כך ואף לא הוגש כל מסמך המאמת טענה זו, הרי שדין טענה זו אף היא להידחות. 38. התובע טען לנזק נוסף בשל קטיפת שתי ערוגות בצל אדום ע"י הנתבעת בגודל של כ-3 דונם, אשר לאחר הפחתת הוצאות הקטיף ושיווקו, מסתכם נזקו בסך של 15,000 ₪. לטענת הנתבעת, שטח זה שייך למרדכי והוא אף קטף בעצמו כ- 2/3 מהבצל, אך יתרת הבצל נקטפה על ידי הנתבעת שכן הפריעה לחריש. לדברי הנתבעת, הודיעה למרדכי להגיע ולקחת את הבצל והתבקש אף לשלם עבור הוצאות הקטיף, אולם מרדכי לא הגיע וכתוצאה מכך נרקב הבצל. בכל מקרה, לדבריה, החלקה מסתכמת ב-140 קרטונים במחיר של כ- 18 ק"ג לקרטון ובסך הכל 2,520 ק"ג כפול 0.5 ₪ לק"ג (ולא כטענת התובע 2 ₪ לק"ג) הרי התמורה מסתכמת לכדי 1,260 ₪. לא הוכח בפניי גודל שטח הבצל האדום אשר נקטף בפועל ע"י הנתבעת, ובכלל למי שייך השטח כאמור, ומאחר והנתבעת העידה כי נשאה בעצמה בעלויות הקטיף והאריזה, אשר במונחים כספיים עומד ערכם על סך של 1,212 ₪, איני רואה לנכון לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין טענה זו כלל. כאן המקום לציין כי שוכנעתי שאכן מחירי הבצל ירדו עד כדי כך שלא הייתה כל כדאיות כלכלית לבצע את הקטיף. 39. עולה מהאמור לעיל כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים אשר לכאורה נגרמו לו. יחד עם זאת, משקבעתי כאמור לעיל כי אכן נרקמו יחסים חוזיים בינו לבין הנתבעת, וכי הנתבעת הפרה את החוזה מול התובע בעת שמנעה ממנו לבצע את הקטיף של הבצל ללא סיבה מוצדקת, הרי יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת החוזה ללא קשר לנזקים הנטענים. בהתחשב בכל ההסכמות של הצדדים, ההתפתחויות לאחר חתימת ההסכם, לרבות העברת זכויות התובע בחלקה לאבו חנין על אף האיסור להעברת הזכויות על פי ההסכם לצדדים חיצוניים, וכן בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי יש בפיצוי בסך 20,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין. הודעת צד ג': 40. הנתבעת הגישה כאמור הודעת צד ג', בה טענה כי במידה ותחויב בפיצויים לטובת התובע, הרי שיש להטיל את מלוא האחריות על צדדי ג', שכן כל טענות התובע רלוונטיות למחלוקת ולחילוקי הדעות בינו לבין מרדכי, ואשר אין להם מקום להתברר אלא בינם לבין עצמם. 41. לטענת הנתבעת, צדדי ג' התחמקו מתשלום יתרת החוב בעד עסקת הבצל, על אף דרישותיה החוזרות ונשנות, הכוללות אף הוראה שלא להיכנס לחלקה בטרם יוסדר החוב, אשר כתוצאה מכך עמדה הנתבעת בדרישותיה ומנעה את כניסתם או מי מטעמם לחלקה. הנתבעת חוזרת ומדגישה כי כתוצאה מאי תשלום החוב, מנעה את הכניסה לחלקה ומשכך, על צדדי ג' לשאת באחריות כלפי התובע בגין הנזקים הנטענים על ידו או לכל הפחות בגין הפרת ההסכם עמו. 42. גרסתו של מרדכי תומכת בטיעוניו של התובע. לדבריו, חבר אינו צד להסכם השני, אך בפועל היה שותף בעסקה בידיעתה ואף בהסכמתה של הנתבעת. כמו כן טוען מרדכי כי הנתבעת ידעה אודות הסכם הפשרה, שכן היא עצמה הביאה את המודד על מנת שיבצע את מדידת החלקה בינו לבין חבר. לדבריו, אין לו כל אחריות למעשיה של הנתבעת שכן, לאחר הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד כאמור, קטף את היבול השייך לו ויצא מהתמונה. ביחס לחוב הנטען על ידי הנתבעת, טוען מרדכי כי מדובר בחוב ישן שאין לו כל קשר לעסקת הבצל, שהרי אחרת, הנתבעת הייתה מונעת גם ממנו את הקטיף בחלקה בטענה שקיים חוב כאמור. 43. הנתבעת לא הוכיחה את מקור החוב הנטען, מאיזה עסקה הוא נותר ומתי, והסתפקה בהצגת כרטסת חשבון שמראה יתרה לחובת צד ג'. אין חולק כי בין הנתבעת לצד ג' היו עסקאות קודמות וגם עסקאות מאוחרות יותר לעסקה נשוא התביעה, כך שלא נטען או הוכח כל קשר בין אותו חוב לבין העסקה נשוא התביעה. הנתבעת ידעה לכל אורך הדרך כי החוב הוא של צדדי ג' ולא של התובע. בנסיבות אלו לא הייתה רשאית הנתבעת לקשור בין החוב הנטען של צדדי ג' לבין כניסת התובע לחלקתו לביצוע הקטיף. 44. מאחר והנטל להוכיח את ההודעה לצד ג' רובצת על כתפי הנתבעת, ומשלא הוכח בפניי, ברמת ההוכחה הנדרשת, קשר סיבתי בין החוב הנטען לבין עסקת הבצל, אני מוצאת לנכון לדחות את הודעת צד ג'. 45. לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.11 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪. ההודעה לצד שלישי נדחית, ואני מחייבת את המודיעה, הנתבעת, לשלם לצדדי ג' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪. יבול