פינוי מדירת חלמיש

דוגמא לפסק דין בנושא פינוי מדירת חלמיש: רקע ותמצית המחלוקת 1. בפני תביעה לסילוק ידה של הנתבעת מדירה שברח' ברוך קרוא 20, תל אביב, הידועה כחלק מחלקה 138, גוש 6999 (להלן: "הדירה"). התובעת השכירה את הדירה לה"ה ז"ל (להלן: "הדיירים החוזיים") בהתאם לחוזי שכירות מיום 16.7.1978 ומיום 9.6.1994 (להלן: "חוזי השכירות"). גב' אשכנזי נפטרה ביום 24.11.01. מר אשכנזי (להלן: "הדייר החוזי" או "אבי הנתבעת") נפטר ביום 23.7.05. הנתבעת הינה בתם של הדיירים החוזיים והיא מחזיקה כיום בדירה. 2. מלכתחילה, עתרה התובעת הן לסילוק ידה של הנתבעת מהדירה והן לחיובה בדמי שימוש ראויים בסך 83,251.78 ₪. בהודעה מיום 31.12.12, אשר צורפה לסיכומי התובעת, הודיעה האחרונה "על צמצום סעדיה אשר מבוקשים בתובענה דנן, כך שהסעד הכספי יימחק ויוותר הסעד לסילוק יד הנתבעת בלבד." על כן, יתמקד פסק הדין בתביעה לסילוק יד. 3. בטרם ייבחנו טענות הצדדים לגופן, ראוי לציין כי בתחילת ההליך היתה הנתבעת מיוצגת ע"י עו"ד ד"ר שמואל סעדיה (להלן: "עו"ד סעדיה"), אשר הגיש מטעמה כתב הגנה וכן תצהירי עדות ראשית. בדיון מיום 24.2.11 ביקשה הנתבעת לשחרר את עו"ד סעדיה מייצוגה והודיעה כי תייצג את עצמה. לאחר שעו"ד סעדיה נתן הסכמתו, נעתרה הבקשה כאמור בהחלטה מאותו מועד. במהלך ניהול הדיונים העלתה הנתבעת טענות שונות אשר הובילו לכך שבהחלטה מהדיון ביום 15.6.11 הוריתי על הפניית עניינה של הנתבעת לאפוטרופוס הכללי, לצורך קבלת עמדתו באשר למינוי אפוטרופוס לדין לנתבעת. לאחר קבלת עמדת האפוטרופוס הכללי, הוריתי בהחלטה מיום 5.12.11 כי: "בנסיבות הענין, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 32(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי... הריני ממנה לנתבעת... אפוטרופוס לדין, אשר ייצגה בתביעה הנדונה. מאחר שהנתבעת התייצבה לבדה בלא כל אדם קרוב, הריני מורה כי הלשכה לסיוע משפטי תמנה עורך דין מטעמה שישמש אפוטרופוס לדין לנתבעת. אציין כי הריני ערה לדבריה של הנתבעת כי איננה מעוניינת בייצוג, ואולם הריני רואה חובה למנות לה אפוטרופוס לדין." (עמ' 15 לפרוטוקול). לדיון מיום 2.12.12 התייצבה עו"ד ורוניק שעשוע-צבי, אשר הודיעה על בקשתה להתמנות כאפוטרופוס לדין עבור נתבעת. הבקשה התקבלה ועו"ד שעשוע-צבי ייצגה את הנתבעת במהלך ישיבת ההוכחות וכן הגישה את הסיכומים מטעמה. טענות התובעת 4. התובעת הינה חברה ממשלתית-ציבורית המוסמכת לנהל נכסים לצורך מתן פתרונות דיור לזכאים על פי קריטריונים אותם קובע משרד הבינוי והשיכון. התובעת הינה הבעלים של הדירה. התובעת השכירה את הדירה לדיירים החוזיים בהתאם לחוזי שכירות מיום 16.7.1978 ומיום 9.6.1994. מביקור מעגל שערכה התובעת בדירה בשנת 2007, נודע לה כי הדיירים החוזיים נפטרו וכי הנתבעת מתגוררת בדירה. הנתבעת פנתה בבקשה להקנות לה זכות שכירות בדירה כ"דייר ממשיך" על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"), אולם בקשה זו נדחתה על ידי הועדה להקניית זכויות אצל התובעת בהחלטה מיום 31.7.07 (להלן: "החלטת הוועדה"). על החלטת הוועדה הגישה הנתבעת ערעור לוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, אשר נדחה אף הוא בהחלטה מיום 9.12.08. (להלן: "החלטת הוועדה העליונה"). התובעת טוענת, כי חרף החלטת הוועדה והחלטת הוועדה העליונה, ממשיכה הנתבעת להחזיק בדירה שלא כדין, ללא רשות ובניגוד לרצונה של התובעת. בסיכומים מטעמה, טוענת התובעת כי אין להכיר בנתבעת כדיירת ממשיכה משני טעמים: ראשית, לשיטת התובעת, אין בית משפט זה מוסמך לבחון החלטות של גוף מינהלי (החלטת הוועדה והחלטת הוועדה העליונה), שכן רק בית משפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעניינים אלה. על כן, על בית המשפט לבחון את התביעה על בסיס החלטות הוועדות הקובעות כי הנתבעת אינה זכאית להיחשב כדיירת ממשיכה. בנוסף, טוענת התובעת, כי ממילא הנתבעת לא עומדת בתנאי החוק. טענות הנתבעת 5. הנתבעת טוענת כי הינה זכאית להתגורר בדירה מכוח היותה דיירת ממשיכה. הנתבעת היתה בדירה עם הוריה, סעדה וטיפלה בהם עד למועד פטירתם. הנתבעת מוסיפה כי לאור מצבה הכלכלי והרפואי, הרי היא זכאית לפי הקריטריונים לדור כדיירת מקורית בדיור הציבורי והינה זכאית ללגליזציה בדירה, מעבר להיותה דיירת ממשיכה. התובעת מושתקת מלהעלות כל טענה באשר למגוריה הנתבעת בדירה, שכן התובעת ידעה על כך, ולראייה, שלחה לה שוברי תשלום עבור דמי שכירות, בציון שמה של הנתבעת. עוד טענה הנתבעת בתצהירה כי זכות הוריה בדירה אינה רק מכוח הדיור הציבורי אלא גם זכות קניינית, שכן הם מסרו לתובעת דירה אחרת, ברחוב ענתבי, בה החזיקו בדמי מפתח (להלן: "דירת ענתבי"), ולא קיבלו עבור כך תמורה כלשהי. בסיכומיה טוענת ב"כ הנתבעת כי יש לפרש את חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי בצורה רחבה ולא מצומצמת ולקבוע כי לא נדרשים דווקא מגורים פיזיים בדירה לצורך קביעת מעמדו של הדייר הממשיך. במאמר מוסגר יצוין, כי במהלך הדיונים בהם לא היתה הנתבעת מיוצגת, הועלו על ידה טענות נוספות, כנגד אנשים פרטיים ואנשי ציבור אשר אינם בעלי דין, טענות אשר מצאו ביטוי בפרוטוקולים, אך לא מצאתי מקום להידרש להן במסגרת פסק דין זה. המסגרת הראייתית 6. מטעם התביעה העידו מר אלי שחר (עת/1) ומר מוטי בלנגה (עת/2). מטעם ההגנה העידה הנתבעת בלבד (ענ/1). דיון ומסקנות 7. לאחר שבחנתי את החומר שבפני, תוך התייחסות מעמיקה לכל אחת מטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. המסגרת הדיונית 8. בסיכומים מטעמה התמקדה הנתבעת בטענה, כי יש להכיר בה כדיירת ממשיכה לפי החוק, תוך שנזנחה הטענה הנוספת שעלתה בכתב הגנתה ובתצהיר מטעמה, לפיה להוריה ולה זכויות קנייניות בדירה מאחר שמסרו לתובעת את דירת ענתבי. לעניין זה קובעת ההלכה הפסוקה כי: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח')". (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)). משנזנחה הטענה המתייחסת לדירת ענתבי, אין להיזקק לה. 9. למעלה מן הצורך, יובהר כי גם לגופו של עניין לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת באשר לדירת ענתבי. הנתבעת טענה כי הוריה המנוחים מסרו לתובעת דירה שהחזיקו בדמי מפתח, היא דירת ענתבי, ובתמורה קיבלו את הדירה נשוא התביעה. בשל כך לשיטתה, זכותם בדירה נשוא התביעה הינה "זכות קניינית שהיא אף נעלה יותר מהזכויות לפי חוק הדיור הציבורי" (פסקה 10 לתצהיר הנתבעת). טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שנתמכה בתשתית ראייתית מינימאלית לביסוסה. לא זו אף זו. בין המסמכים שצורפו לתצהיר הנתבעת (נספח ח/1) צורף מכתב מיום 27.9.1978 המופנה למר דב גולדנברג, אשר היה הבעלים של דירת ענתבי (עדות הנתבעת, עמ' 28 שורות 17-18 לפרוטוקול). על פי המכתב, במבנה הנדון קיים מפגע ועל כן הוצא לו צו סגירה. לא הובאה כל ראיה לכך שהתובעת "קיבלה" את דירת ענתבי באופן שמצדיק להעניק להורי הנתבעת יותר מאשר זכות שכירות (בלתי מוגנת) בדירה נשוא התביעה. אשר על כן יתמקד הדיון בשאלת מעמדה של הנתבעת כדיירת ממשיכה. 10. בהקשר זה, העלתה התובעת בסיכומיה, את הטענה כי בית משפט זה אינו מוסמך לבחון את החלטת הוועדה והחלטת הוועדה העליונה, ועל כן "על בית משפט נכבד זה לבחון תביעה זו על בסיס ההחלטות הקיימות כמות שהן, הקובעות כי הנתבעת, אינה זכאית להיחשב כ"דיירת ממשיכה"." (סעיף 17 לסיכומי התביעה). טיעון זה של התובעת אינו מקובל עלי. אין חולק, כי החלטותיהן המנהליות של ועדות משרד הבינוי והשיכון, ניתנות לתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת מכוח הוראות סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס - 2000, אשר זו לשונה: "בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית)..." סעיף 13 לתוספת הראשונה, קובע כדלקמן: "דיור ציבורי - החלטה של רשות בעניין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 וכן עניני דיור ציבורי לפי כל נוהל". בתי המשפט שבו וקבעו כי במסגרת תביעת פינוי ניתן לברר את המסד העובדתי לצורך קיום תנאי הזכאות על פי החוק: "כאשר ישנה מחלוקת עובדתית יש לברר אותה עד תומה וראוי לעשות כן בבית משפט בו מתנהלת התביעה הרגילה ולא על דרך של העתירה..." (עת"מ (מינהליים חי') 1398/03 חסקל נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (2.1.05)). כך גם הביע כב' השופט מודריק את דעתו בעניין סמכותם של בתי המשפט האזרחיים בזו הלשון: "בשולי הדברים אני רואה להעיר שהעותרים שגו בכך שהסכימו להפסקת הדיון בתביעת הפינוי כדי להעביר את ההכרעה בשאלה העובדתית של זכותם למעמד של "דייר ממשיך" לבית משפט זה... התמודדות עם שאלות של עובדה שעל בסיסן הושתתה תביעת הפינוי צריכה היתה להתברר בבית המשפט שדן בתביעת הפינוי." (עת"מ (מינהליים ת"א) 1328/07 ברזילי נ' משרד הבינוי והשיכון (31.7.07)). על גישה זו חזר כב' השופט זילברטל בבר"ע (מחוזי י-ם) 870/09. בקשת רשות הערעור נסבה על החלטת בית משפט השלום, בפניו התבררה תביעת פינוי כנגד המשיבים, לדון בטענת המשיבים להיותם דיירים ממשיכים ולאפשר להם הצגת ראיות בעניין. כב' השופט זילברטל דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי ועדות משרד הבינוי והשיכון הינן גוף מינהלי, אשר ניתן לתקוף את החלטותיהן בתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים, אך דרך זו אינה פוגעת בסמכות בתי המשפט האזרחיים לדון באותן החלטות מנהליות בדרך של תקיפה עקיפה. כב' השופט זילברטל סיכם את דבריו בדברים אלה: "במקרה שבפנינו המחלוקת נוגעת למעמדם של המשיבים כדיירים ממשיכים על פי חוק זכויות הדייר. משום כך, מוסמך בית המשפט לדון בהחלטת הרשות בנוגע למעמדם, כעניין שבגררא ובמסגרת תקיפה עקיפה של החלטה זו, ולשמוע ראיות לשם כך. ... לא מצאתי פגם בהחלטת בית משפט קמא לאפשר למשיבים לטעון נגד החלטת הוועדה העליונה ולהציג ראיות במסגרת זו. ראיות אלה ניתן להביא בגדרה של הזכות לתקוף את החלטת הרשות בתקיפה עקיפה." (בר"ע (מחוזי י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול, פיסקאות 9-11 (1.9.09)). מן המקובץ לעיל עולה, כי במסגרת תביעת הפינוי, מוסמך בית משפט זה לדון בטענת הנתבעת כי רכשה מעמד של "דיירת ממשיכה". המסגרת המשפטית 11. המסגרת המשפטית הרלבנטית מעוגנת בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי התשנ"ח - 1998 (לעיל: "החוק"). "דייר ממשיך" על פי סעיף 1 לחוק הוא: "בן זוגו של זכאי שנפטר... לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי..." "זכאי" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". זכותו של דייר ממשיך נקבעה בסעיף 3 לחוק. בנוסחו המקורי של החוק, שחוקק בשנת 1998, נקבע כדלקמן: "3. (א) נפטר זכאי ... יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו... ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על הדייר הממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי... וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". 12. בשנת 2009, במסגרתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט- 2009 (להלן: "חוק ההסדרים"), הוכנס תיקון עקיף לחוק זכויות הדייר (תיקון מס' 3). בסעיף 69(2) לחוק ההסדרים תוקן נוסחו של סעיף 3, ונוסחו כיום הינו: "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי- יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים". הנה כי כן, סעיף 3 לחוק מנוסח כיום בצורה שונה וקובע תנאים מחמירים יותר מבעבר החלים על מי שהוכר כדייר ממשיך. בעוד שהנוסח הישן של סעיף 3 הקנה זכות אוטומטית לדייר הממשיך להמשיך ולהתגורר בדירה, הרי שנוסחו העדכני של סעיף 3 מחייב דייר ממשיך, שאינו זכאי באופן עצמאי לדיור ציבורי, לפנות את הדירה בתוך 9 חודשים מיום הודעת משרד הבינוי והשיכון בדבר אי זכאותו לדירה. 13. במקביל לתיקון החוק, קבע המחוקק גם הוראות מעבר בסעיף 70 לחוק ההסדרים: "70. (א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה. (ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות". על פי הוראות המעבר, קיימת הבחנה בין מי שהתגורר עם הזכאי, ביום הקובע (1.8.09) לבין מי שלא התגורר עם הזכאי ביום זה. לגבי מי שהתגורר עם הזכאי במועד הקובע, נקבע בסעיף 70(א) כי אם הדייר הממשיך התגורר בדירה 4 שנים ברציפות, הרי שיחול עליו ההסדר הישן, כפי שהורה סעיף 3 לפני תיקונו. חלופה זו אינה רלבנטית בענייננו, שכן הדייר החוזי נפטר בשנת 2005, דהיינו לפני המועד הקובע. לגבי מי שלא התגורר עם הזכאי במועד הקובע, נקבע בסעיף 70(ב) כי יחול עליו ההסדר החדש, הדורש גם זכאות של הדייר הממשיך עצמו לדיור ציבורי, אלא אם כן התגורר הדייר הממשיך לפחות 4 שנים רצופות בדירה "עם הזכאי או כדייר ממשיך", בין אם לפני פטירת הזכאי ובין אם לאחר מכן. על כן, בכדי לזכות בהגנת החוק, מחובת הנתבעת לענות על הגדרת "דייר ממשיך", דהיינו להתגורר עם אביה שלוש שנים טרם פטירתו, ובנוסף עליה לעמוד בתנאי המגורים בדירה במשך ארבע שנים ברציפות. נטל ההוכחה 14. נטל השכנוע מוטל על מי שדורש זכויות של "דייר ממשיך", ואם לא עלה בידו לעשות כן- אין הוא זכאי להחזיק במושכר. (ע"א (מחוזי ת"א) 2054/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ואחניש (12.2.05), וכן ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 348(2), להלן: "בר אופיר"). בכדי לזכות במעמד "דייר ממשיך", על הנתבעת להוכיח שלושה תנאים: היותה קרובת משפחה של הדייר החוזי. מגורים עם הדייר החוזי במשך תקופה של 3 שנים לפחות קודם פטירתו. היעדר דירה אחרת למגוריה. אין חולק כי מתקיימים בנתבעת התנאים הראשון והשלישי: הנתבעת בתם של הדיירים החוזיים, ואין חולק כי אין לה דירה אחרת למגורים. לעניין זה, העיד עד התובעת כי "לפי תעודת הזכאות, היא חסרת דיור". (עמ' 22, שורה 19 לפרוטוקול). אשר על כן, השאלה היחידה במחלוקת הינה האם הצליחה הנתבעת להוכיח כי התגוררה עם אביה, הדייר החוזי, במשך שלוש שנים רצופות טרם פטירת האב, דהיינו לפחות מיום 23.7.02. מגורי הנתבעת בדירה 15. הנתבעת סיפרה בתצהירה, כי היא מתגוררת בדירה משנת 1978 ועד היום, וכי היא גרה בדירה עם הוריה, סעדה אותם וטיפלה בהם עד למועד פטירתם. לתצהיר הנתבעת לא צורפה כל ראיה אובייקטיבית חיצונית היכולה ללמד על מגורי הנתבעת בדירה בזמנים הרלוונטיים. במהלך חקירתה הנגדית התברר כי במהלך השנים התגוררה הנתבעת בדירות אחרות, וכי למעשה, היא רק נהגה לבקר בדירה מידי פעם: "ש. מי התגורר בדירה ברח' ברוך קרוא בסמוך לפטירת אמך? ת. אבא שלי התגורר שם, אני הייתי הולכת לפעמים לישון שם. ... ת. אני גרתי ברח' ריינס בדירה שכורה. בגלל שאמא שלי היתה חולה מאוד, הייתי באה לדירה של ההורים וישנה שם..." (עמ' 25 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. הכתובת ברח' ריינס בתל-אביב מוכרת לך? ת. כן גרתי בשכירות בריינס 15. ש. עם מי התגוררת בריינס? ת. גרתי שם לבד 3 שנים, מ-2001 עד 2004. ... אחרי זה עברתי לתחנה מרכזית הישנה ברח' מטלון 87, בתל אביב, שם גרתי עד שאבי נפטר... ... ש. מה זו הכתובת ברח' תל גיבורים? ת. זה היה בשנת 1990-1991, גרתי שם עם חבר שלי..." (עמ' 26-27 לפרוטוקול). לבסוף, הודתה הנתבעת בהגינותה, כי עברה לגור בדירה רק לאחר פטירת אביה: "ש. מתי עברת לגור בדירה בברוך קרוא? ת. עברתי ממש אחרי שאבי נפטר ב-1.8.2005" (עמ' 26, שורות 3-4 לפרוטוקול). משאלה פני הדברים, והנתבעת עצמה מודה כי לא גרה בדירה אלא לאחר פטירת אביה, די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת לא התגוררה עם הדייר החוזי 3 שנים טרם פטירתו. הודאה זו של הנתבעת מתיישבת עם דו"ח ביקור מעגל שנערך מטעם התובעת בחודש אוקטובר 2003 (נספח י' לתצהיר מר אלי שחר) . דו"ח זה העלה כי בדירה מתגורר הדייר החוזי עם בת זוג, הגב' עדנה חנן, וכי הנתבעת לא מתגוררת בדירה. בראיה זו יש כדי לבסס את המסקנה כי הנתבעת לא התגוררה בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירת אביה. על יסוד האמור, הריני קובעת כי הנתבעת לא התגוררה עם אביה בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירתו. פרשנות החוק- רחבה או מצמצמת? 16. בסיכומיה, טוענת ב"כ הנתבעת, כי יש לפרש את חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי בצורה רחבה ולא מצומצמת, וזאת לאור תכלית החוק לתת מענה לאוכלוסייה שאין ביכולתה להשיג דיור בשוק הפרטי. ב"כ הנתבעת טוענת כי בשל נתוניה האישיים של הנתבעת, מצבה הבריאותי והנפשי והיעדר מקום מגורים חלופי, יש להכיר בנתבעת כדיירת ממשיכה. כמו כן נטען כי הביטוי "התגורר" בחוק אינו מחייב מגורים פיזיים בדירה, שכן ההחלטה האם קרוב משפחה התגורר בדירה ציבורית הינה גמישה בהתאם למטרות הסוציאליות של החוק. בנוסף, טוענת ב"כ הנתבעת כי על אף שהנתבעת התגוררה לסירוגין בדירה, יש להתחשב בזיקה העמוקה והחזקה שהיא חשה לדירה בה גדלה. מנגד טוענת התובעת כי יש ליתן לחוק ולהגדרת המונח "דייר ממשיך" פירוש מצמצם, שכן מטרתו העיקרית של ההסדר הינה לדאוג לבן משפחה נזקק שהתגורר יחד עם הזכאי. התובעת מוסיפה כי אחת מהתכליות העומדות בבסיס החוק הינה מתן אפשרות בידי התובעת לנצל בצורה מקסימאלית את הדירות הציבוריות שברשותה ועל כן יש לפרש את המונח "התגורר" פירוש דווקני. בהקשר לכך מפנה ב"כ התובעת לתיקון החוק (כפי שנסקר לעיל) אשר מצמצם כיום את זכאותו של הדייר הממשיך מעבר למה שהיה בעבר. 17. במחלוקת שבין הצדדים, מקובלת עלי עמדת התובעת. חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הינו חוק בעל תכלית סוציאלית, אשר נועדה ליתן מענה למצוקת דיור של מיעוטי יכולת, העונים על קריטריונים שנקבעו על ידי משרד הבנוי והשיכון. יש לזכור כי המשאבים העומדים לרשות התובעת הינם מוגבלים ולכן יש לעשות בהם שימוש זהיר. לאור מצוקת הדיור הקשה השוררת כיום במדינה ועליית מספרם של דורשי הדיור הציבורי, נכון יהיה לתת למונח "דייר ממשיך" פרשנות אשר מחד תביא להגשמת תכליתו של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, אך מאידך לא תיפגע בזכאים העונים על תנאי הזכאות לדיור בדיור הציבורי (ראה: עע"ם 8025/06 פלוני נגד עמיגור ניהול נכסים בע"מ (17.1.08). יוער כי פסק דין זה התייחס לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, אך העקרונות שהותוו בו ישימים גם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי). הקניית יתרון למי שאינו זכאי, מטעמי רחמנות גרידא, תביא להפרת עיקרון השוויון בחלוקת המשאבים ולפגיעה במי שזכאים לקבל דירה בדיור הציבורי. נוכח האמור, יש ליתן פירוש דווקני לדרישה המופיעה בסעיף 1 לחוק, לפיה דייר ממשיך הינו מי ש"התגורר עם הזכאי בדירה", ולהקנות זכויות לקרוב רק אם עשה שימוש בפועל בדירה באופן קבוע. פרשנות שונה תמנע מהמדינה בכלל ומהתובעת בפרט את האפשרות לנצל בצורה מיטבית את מלאי הדירות העומד לרשותן, אשר בוודאי אינו מספיק לכלל הנזקקים לדיור. כך נקבע, כי יש להעדיף את האינטרס של מי שנזקק לדירה בקביעות על פני מי שהשתמש בה באופן חלקי בלבד (בר אופיר, בעמ' 346(5)-346(6)). אשר על כן, ועם כל ההבנה למצוקת הנתבעת ולקשיים עימם היא מתמודדת, הרי משלא הוכיחה כי התגוררה בדירה עם אביה 3 שנים טרם פטירתו, אין לאפשר לה לחסות בצלו של החוק ויש לקבל את התביעה כנגדה. סוף דבר 18. תביעת הפינוי מתקבלת. על הנתבעת לפנות את הדירה ולהחזיר את החזקה בה לידי התובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ. בכדי ליתן לנתבעת זמן התארגנות הריני מורה, כי הפינוי יהיה בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין. התביעה הכספית - נמחקת. בנסיבות העניין, ולאור נסיבותיה האישיות של הנתבעת, אינני עושה צו להוצאות. פינוידירות עמידר / עמיגור / חלמישדייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעין