מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויי פיטורים שתי תקופות עבודה: התובע הועסק על ידי הנתבעת כמאבטח בשתי תקופות עבודה: מחודש 8/01 עד לחודש 8/05 ומיום 6.11.06 עד לחודש 7/08. לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת הגיש התובע תביעה זו לפיצויי פיטורים עבור שתי תקופות העבודה, וכן לפיצוי על הפרשות לגמל בחסר, פיצוי בגין אבדן זיכוי ממס, תשלום עבור ימי הכשרה וימי אימון, דמי חגים, פדיון חופשה, הפרשי דמי הבראה, תוספת ותק, דמי נסיעות, החזר ניכויים שלא כדין, גמול עבודה בשעות נוספות ובשבת, תשלום בגין תקופת פגיעה בעבודה והחזר דמי טיפול ארגוני מקצועי שנגבו ביתר. רקע עובדתי בתקופת עבודתו הראשונה הוצב התובע במשרד השיכון למשך שנה וביתרת התקופה הוא הוצב במשרד הפנים (עדות התובע, המקובלת עלינו, פרוטוקול דיון מיום 6.11.11, עמ' 7, שורה 3). התובע התפטר מעבודתו בסוף התקופה הראשונה על מנת לעבוד במשרד הביטחון. ביום 21.8.06 חתם התובע על כתב פשרה סילוק וקבלה על פיו שילמה הנתבעת לתובעת סך 3,069 ש"ח. בנוסף לכך שחררה הנתבעת לטובת התובע את כספים שנצברו לטובתו ב"מבטחים" בסך 9,663 ש"ח, כך שסך התשלום שקיבל התובע בעקבות חתימת כתב הסילוק היה 12,732 ₪. התובע התקבל לעבודה בנתבעת ביום 6.11.06 והועסק במשך תקופת עבודתו השנייה במשרד הפנים. עבודת התובע אצל הנתבעת בתקופת עבודתו השנייה הופסקה על רקע סיום החוזה של הנתבעת עם המדינה והתקשרות של המדינה עם חברת אבטחה אחרת למתן שירותי האבטחה והשמירה במשרד הפנים. בתום תקופת עבודתו השנייה קיבל התובע פיצויי פיטורים בסך 4,486 ש"ח. כמו כן, שוחררו לטובת התובע כספים בסך 2,117 ₪ מתוך כספי קופת גמל בחברת "מנורה מבטחים". אין מחלוקת כי תלושי השכר של התובע משקפים את הסכומים ששולמו לו בפועל. תלושי השכר של התובע מציינים סך 22 ₪ כשכרו השעתי של התובע. בנוסף לשכר השעתי, נכללו בתלושי השכר תוספות שכר שונות כדלהלן: "הסכם התמדה", "תוספת תפקיד", "תוספת ע"ח תנאים - ש.נ." תוספת "שעות שבת 1", תוספת "שעות נוספות". המחלוקות התובע טוען כי בחוזה בין הנתבעת לבין מדינת ישראל, על פיו העניקה הנתבעת למדינה שירותי שמירה ואבטחה במשרד הפנים, התחייבה הנתבעת כי השכר השעתי המינימלי שישולם למאבטחים שיעבדו במשרד הפנים בסניף מזרח ירושלים, לא ייפול מ-27 ₪ וכי כל הזכויות הנלוות הנגזרות מהשכר יחושבו על פי שיעור זה. לטענת התובע, מדובר בחוזה לטובת צד ג' שהופר על ידי הנתבעת בכך שהיא פיצלה באופן מלאכותי את רכיבי שכרו לשכר יסוד בגובה 22 ₪ בלבד, תוך "השלמת" השכר הכולל כך שיעמוד על 27 ₪ לשעת עבודה, באמצעות התוספות השונות שנכללו בתלושי השכר. התובע טוען כי בעשותה כן פגעה הנתבעת בזכויותיו הנלוות מאחר שהן שולמו על בסיס 22 ₪ לשעה בלבד במקום על בסיס 27 ₪. הנתבעת מכחישה את טענת התובע בדבר קיום חוזה בינה לבין המדינה על פיו התחייבה הנתבעת כי שכר היסוד המינימלי של המאבטחים במשרד הפנים יהיה 27 ₪ וטוענת כי התובע לא הוכיח טענה זו. מחלוקת נוספת בהליך נובעת מטענת הנתבעת כי התובע מנוע מלתבוע סכום כלשהו בגין תקופת עבודתו הראשונה, נוכח כתב הסילוק עליו חתם ולחילופין, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק נגדה סך 12,732 ₪ ששולם לתובע על פי כתב הסילוק. מעבר לכך עלינו לפסוק בתביעות התובע לסעדים הכספיים ברכיבי התביעה השונים שתבע ואשר עליהם עמד בסיכומיו (להבדיל מרכיבים שהופיעו בכתב התביעה ואשר נזנחו בסיכומי התובע). טענת התובע לזכאותו לשכר שעתי בסך 27 ש"ח להוכחת טענתו בדבר זכאותו לשכר יסוד שעתי בסך 27 ₪ מכוח החוזה שבין הנתבעת לבין המדינה, צירף התובע לתצהירו שני עמודים אשר לטענתו מהווים חלק מחוזה ההתקשרות בין המדינה לבין הנתבעת, על פיו נתנה הנתבעת למדינה שירותי אבטחה במתקני משרד הפנים. בתחתית כל עמוד מופיעה חתימה על גבי חותמת של חברת "מיקוד אבטחה שמירה שירותים וניקיון בע"מ". העמוד הראשון מסומן עמ' 12 והשני מסומן עמ' 39. בראש העמוד הראשון נכתב בכתב יד "חוזה של מיקוד מול משרד הפנים". העמוד הראשון כולל "סעיף 12" של חוזה בו מוסדרת התמורה שתשלם הממשלה ל"קבלן". סעיף 12(ד) קובע את שיעורי השכר שעל הקבלן לשלם למאבטחים, והוא מפנה לנספח י'1 לחוזה. העמוד השני מוכתר "נספח י1" ומופיעה בו טבלה הכוללת תעריפי שכר שעתי לתפקידים שונים במתקנים שונים בהם שוכנות יחידות של משרד הפנים, כאשר לגבי "מזרח ירושלים" כתוב שהשכר המינימלי הוא 27 ₪. התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע הוא סבור ששני העמודים שצירף לתצהירו מהווים חלק מהחוזה של הנתבעת עם המדינה ותשובתו הייתה כי "קיבלתי אותו מאחד המאבטחים בתום התקופה השנייה והעברתי אות לעורך דיני להתייעץ איתו". הנתבעת טוענת כי בראיות שהביא התובע הוא לא הרים את הנטל להוכחת טענתו בדבר התחייבות הנתבעת כלפי המדינה לשלם למאבטחים בסניף מזרח ירושלים שכר יסוד בגובה 27 ₪ לשעה. לעניין זה טוענת הנתבעת כי לא הוכח כי שני העמודים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר התובע מהווים חלק מחוזה של המדינה עם הנתבעת ואין לתת משקל כלשהו לשני העמודים האמורים. הנתבעת סבורה שיש לזקוף לחובת התובע אי הזמנת עד מטעם משרד הפנים לצורך המצאת החוזה. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי אין כל ערך ראייתי למילים בכתב יד שהוספו על ידי אדם לא נודע בראש עמ' 12 ל"חוזה", לפיהן מדובר בחוזה בין המדינה לבין הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי מאחר שהתובע העיד כי קיבל שני דפים אלה בסוף התקופה השנייה, אין הם רלוונטיים לגבי התקופה הראשונה וודאי שאין לו רלוונטיות לתקופת עבודתו של התובע במשרד השיכון, שאינה ידועה. התובע מנגד טוען כי בהתאם להוראות סעיפים 2(10) ו-5א לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, על הנתבעת מוטל להוכיח את גרסתה במחלוקת בין הצדדים, זאת מאחר שסעיף 2(10) לחוק הודעה לעובד מטיל על מעביד שהינו קבלן שירות להודיע לעובדו את תנאי עבודתו ככל שאלה הוסדרו בחוזה השירותים עם מזמין השירות, וסעיף 5א לחוק מטיל על מעביד שהפר את סעיף 2(10) לחוק את הנטל להוכיח את גרסתו, ובלבד שהעובד העיד על גרסתו במשפט. התובע מפנה לכך שהנתבעת לא התייחסה כלל לחוזה ההתקשרות שלה עם המדינה במסגרת הבאת ראיותיה. במחלוקת בין הצדדים בעניין טענת התובע לזכאותו לשכר יסוד בסך 27 ₪, החלטנו לקבל את עמדת התובע ולהעדיפה על עמדת הנתבעת. בהתאם לכך אנו קובעים שהחל מתחילת שנת עבודתו השנייה של התובע בתקופת עבודתו השנייה, היה התובע זכאי לשכר יסוד בסך 27 ₪. להלן נימוקינו: שני העמודים שהתובע העיד שקיבל לידיו מתאימים, מבחינת תוכנם, לגרסת התובע לפיה הם מהווים חלק מחוזה התקשרות בין המדינה לבין הנתבעת למתן שירותי אבטחה ושמירה במשרד הפנים. מקובלת עלינו עדות התובע כי הובטח לו בעת שיבוצו במשרד הפנים ששכרו יעמוד על 27 ₪ לשעה. טענת התובע בכתב התביעה ,לפיה שני העמודים שצירף לכתב התביעה מהווים חלק מחוזה ההתקשרות של הנתבעת עם המדינה, הוכחשה בכתב ההגנה באופן סתמי. על פי תקנה 29 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, על כתב הגנה לכלול "תגובה לכל טענה שנתעוררה בכתב התביעה, ולא די בהכחשה סתמית אלא צריך המגיש להרצות טענתו במפורש". ראויות לציון בהקשר זה גם תקנות 85-86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובמיוחד הוראת תקנה 86 האוסרת על טיעון על דרך ההתחמקות. כללי טיעון אלה, אשר יסודם, בין היתר, בעקרון תום הלב, צריכים לחול אף בבית הדין לעבודה. מן האמור נובע, שמשטען התובע כי שני העמודים שצירף לכתב התביעה מהווים חלק מחוזה ההתקשרות של הנתבעת עם המדינה לגבי מקום עבודתו של התובע, מוטל היה על הנתבעת להתייחס במפורש לשאלה אם שני עמודים אלה אכן מהווים חלק מחוזה ההתקשרות של הנתבעת עם המדינה, אם לאו. הנתבעת הסתפקה בהכחשה גורפת של האמור בסעיף 2 לכתב התביעה ובטענה הכללית ש"התובע קיבל מלוא שכר עבודתו כדין ובהתאם למוסכם עימו". אף בתצהיר עדותו של מר בונדרמן מטעם הנתבעת, לא נכללה כל התייחסות לטענת התובע בתצהירו כי שני העמודים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר התובע מהווים חלק מחוזה ההתקשרות של הנתבעת עם המדינה, על פיו נתנה הנתבעת למדינה את השירותים במסגרתם הועסק התובע. החוזה של הנתבעת עם המדינה אשר רלוונטי לתקופות עבודתו של התובע, הינו מסמך אשר יש להניח כי הוא מצוי בחזקת הנתבעת. לפיכך, אי הצגת החוזה על ידי הנתבעת תומכת בגרסת התובע כי העמודים שהוא צירף אכן מהווים חלק מחוזה ההתקשרות של הנתבעת עם המדינה על פיו הועסק התובע. לדעתנו, אי ההתייחסות המפורשת של הנתבעת לטענת התובע בעניין מהותו וזהותו של החוזה של הנתבעת עם המדינה, מהווה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות ביחסי עבודה המוטלות על הנתבעת (ולא רק הפרה של כללי הטיעון שבתקנות סדרי הדין). כידוע, גם התדיינות משפטית ואופן ניהולה כפופים לחובה לנהוג בתום לב (בר"ע 305/80 שילה נ. רצקובסקי, פ"ד לה (3) 449). לדעתנו, כאשר מדובר ביחסי עובד ומעביד המבוססים על נאמנות ותום לב, חובת ניהול התדיינות משפטית בתום לב משמעה, בין היתר, שיש לדרוש ממעביד לגלות בטיעון העובדתי שהוא פורש בפני בית הדין את העובדות הבסיסיות הידועות לו בקשר לטענה עובדתית ספציפית שעובדו העלה בתביעה שהגיש נגדו. הדברים אמורים במיוחד לגבי עובדה שנכונותה או אי נכונותה הינה עניין שאינו משתמע לשני פנים ואינו תלוי פרשנות כמו השאלה אם מסמך שצורף על ידי התובע מהווה חלק מחוזה ההתקשרות בין הנתבעת למדינה. בהתאם לכך, כאשר התובע טען כי שני העמודים שהוא צירף לכתב התביעה מהווים חלק מחוזה ההתקשרות של הנתבעת עם המדינה, מוטל על היה על הנתבעת לאשר את הטענה או לחילופין להכחישה תוך הצגת החוזה או החוזים הנכונים. היעדר כל התייחסות עניינית לטענת התובע מהווה הפרה של חובות הנאמנות ותום הלב של הנתבעת כלפי התובע. כידוע, תוצאות הפרת חובת תום הלב עשויות להיות מגוונות (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה (1) 828). בנסיבות ענייננו, תוצאת הפרה זו היא שאיבת תמיכה וביסוס לגרסת התובע. תמיכה נוספת לגרסת התובע בדבר פיצול מלאכותי של שכר היסוד של התובע לרכיבים שונים אנו מוצאים בעדותו של מר בונדרמן. לעניין זה התבקש מר בונדרמן בחקירתו הנגדית להסביר את מהות רכיבי השכר השונים. כאשר התבקש להתייחס לרכיב "ע.ח. תנאים ש.נ" המופיע בתלושי השכר, הוא טען שאין מדובר בגמול עבור שעות נוספות. לטענתו, רכיב זה "ניתן בשם הזה. זה לא שעות נוספות זה תשלום" (עמ' 20, שורה 30 עד עמ' 21, שורה 2). בנימוקים אלה די לבסס את מסקנתנו בדבר העדפת גרסת התובע, ללא צורך בהוראות חוק הודעה לעובד. עם זאת ייאמר, כי מקובלת עלינו טענת התובע כי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד אכן מעביר אל כתפי הנתבעת, לגבי תקופת עבודתו השנייה, את הנטל להוכיח את גרסתה וכאמור, הנתבעת כלל לא הביאה ראיות לגבי מחלוקת זו. במה דברים אמורים? סעיף 5א לחוק הודעה לעובד קובע: "בתובענה של עובד נגד מעבידו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 והמעביד לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971." הוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד הוספה לחוק בתיקון לחוק מיום 11.8.11 (ס"ח 2311), אך מאחר שעניינו בנטל ההוכחה, שהינו עניין פרוצדוראלי ולא מהותי, יש להחילו על תביעת התובע. אלא מאי? התיקון לחוק הודעה לעובד על פיו הוסף סעיף קטן (10) לסעיף 2 (ובכך הוטל על מעביד שהינו צד לחוזה למתן שירותים או שהינו קבלן כוח אדם לכלול בהודעה לעובד את תנאי העבודה שהמעביד התחייב כלפי המזמין לשלם לעובדיו), הינו תיקון מיום 24.10.07 (ס"ח 2114). תיקון זה הינו תיקון מהותי בדין שכן אין הוא מתייחס לאופן ניהול הליך משפטי אלא לחובות המהותיות החלות על מעביד ביחסיו עם עובדיו. תיקון זה נחקק במהלך תקופת עבודתו השנייה של התובע ועל כן רק לגבי תקופה זו ניתן לבסס את מסקנתו דלעיל גם על הוראות חוק הודעה לעובד. כנגד טענת התובע כי החוזה של הנתבעת עם המדינה מהווה חוזה לטובת צד ג' בכל הנוגע להתחייבות לשלם למאבטחים במשרד הפנים שכר יסוד בסכום 27 ₪, לא השיבה הנתבעת לגופו של עניין, שכן, כאמור, הגנתה הייתה מבוססת על הכחשת טענות התובע בדבר היותם של העמודים שהתובע הציג חלק מן החוזה של הנתבעת עם המדינה. לגופה, טענת התובע כי מדובר בחוזה לטובת צד ג' מקובלת עלינו. לסיכום, מקובלת עלינו עמדת התובע כי החל מהשנה השנייה לעבודתו בתקופת עבודתו הראשונה, אז עבר לעבוד במשרד הפנים, חלה על הנתבעת חובה לשלם לתובע שכר יסוד בסך 27 ₪, מכוח החוזה שלה עם המדינה. בהתאם לכך, מקובלת עלינו טענת התובע כי הנתבעת פיצלה באופן מלאכותי את תלושי השכר של התובע לרכיבים שונים תוך פגיעה בזכויות התובע וכי התובע זכאי להשלמות הנובעות מכך. נפקות כתב הפשרה, סילוק וקבלה הנתבעת טוענת כי התחייבויותיו של התובע בכתב הסילוק וביניהן הצהרתו כי "אין ולא תהיה לי או למי מטעמי או במקומי כל זכות או תביעה כנגדכם או מי מטעמכם במקומותיכם" חוסמות אותו מכל תביעה שעילתה בתקופת עבודתו הראשונה. כך במיוחד לאור העובדה ששולמו לתובע פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין, חרף התפטרותו. הנתבעת מסתמכת על פסיקה לפיה מעביד רשאי להתנות תשלום פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין בחתימה על כתב ויתור. כידוע, מגמת בית הדין היא ליתן נפקות לכתב וויתור רק בתנאים מסוימים הקשורים בין היתר להבטחת ההסכמה המודעת של העובד למכלול זכויותיו בעת חתימת כתב הוויתור, כאשר הוכחת התקיימותם של תנאים אלה מוטלת על הטוען לכך. לדעתנו, הנתבעת לא הוכיחה את התקיימות התנאים הנדרשים למתן תוקף לכתב הוויתור עליו חתם התובע. במה דברים אמורים? מר בונדרמן טען בתצהירו כי כתב הוויתור נחתם על ידי התובע לאחר מו"מ ארוך בו היה התובע מלווה בייצוג משפטי. דא עקא, מר בונדרמן כלל לא עבד בנתבעת בתקופת עבודתו הראשונה של התובע ואף לא במועד חתימת כתב הוויתור. מר בונדרמן אישר בעדותו שטענות אלה נטענו על ידו בתצהירו על סמך מידע שקיבל מגב' זאבי ממחלקת השכר של הנתבעת ולא היה לו כל הסבר מדוע גב' זאבי עצמה לא הובאה לעדות, חרף העובדה שהיא עדיין עובדת בנתבעת. בנסיבות אלה, אין מקום לתת משקל כלשהו לתצהירו של מר בונדרמן. אמנם מועד חתימת כתב הוויתור עשוי לתמוך בגרסת הנתבעת לגבי נסיבות חתימתו, אך לא די בכך כדי לקבל את גרסת הנתבעת. לעניין זה נציין כי בחקירתו הנגדית כלל לא עומת התובע עם הטענה שחתם על כתב הוויתור לאחר שקיבל ליווי משפטי. גם העובדה שהתובע התפטר וחרף זאת הסכימה הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, תומכת בגרסת הנתבעת. עם זאת, התובע הוכיח לפנינו כי בעת חתימתו על כתב הוויתור הוא לא היה מודע לכך שהנתבעת לא קיימה את חובתה לשלם לו שכר יסוד לפי 27 ₪ לשעה עבור עבודתו במשרד הפנים. בהיעדר מודעות כזו, מקובלת עלינו עמדת התובע שאין ליתן נפקות לכתב הוויתור. הנתבעת טענה כי אין לקבל את טענת התובע בעניין אי מודעותו לכלל זכויותיו מאחר שבמשך כל תקופת הצבתו במשרד הפנים בתקופת עבודתו הראשונה, הוא קיבל תלושי שכר בהם צוין שכר יסוד שעתי בסך 22 ₪. טענה זו אינה מקובלת עלינו ואנו מקבלים את עדות התובע כי חרף מודעותו להבטחה לשלם לו 27 ₪ לשעה, הוא לא הבין שפיצול רכיבי שכרו באופן שנעשה בתלושים פגע בזכויות הנלוות הנגזרות מגובה שכר היסוד. בנסיבות אלה, כאשר התובע מבקש לבצע חישוב של זכויותיו על פי תנאי העסקתו המחייבים, אין לחסום אותו בשל חתימת כתב הוויתור. עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבעת שמשמעות הגשת תביעת התובע היא ביטול ההסכמות המגולמות בכתב הוויתור, לרבות הסכמת הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים וכל סכום אחר על פיו. לפיכך, בחישוב מחדש של זכויות התובע במסגרת תביעתו בהליך זה, יש לקזז את הסכום שהנתבעת ביקשה בתצהירו של מר בונדרמן (סך של 7,159 ₪) לקזז מסכומים שייפסקו לתובע. התביעה לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה בחסר התובע הציג בכתב התביעה, בתצהירו ובסיכומי תחשיב של הפרשי הפרשות לפנסיה הנתבעים על ידו, המבוסס על שכרו השנתי במהלך שנות עבודתו. השכר השנתי הוא גבוה יותר מן השכר ששולם לתובע בפועל ולטענת התובע שכר זה נגזר משכר יסוד בסך 27 ₪ לשעה, במקום השכר ששולם לו בפועל. בהתאם לכך, גזר התובע את ההפרשים הנתבעים על ידו על ידי הפחתת סך ההפרשות ששולמו לו בפועל בגין תגמולים מסכום המהווה 6% מן השכר שהתובע פירט בטבלה כשכר השנתי שהיה צריך להשתלם לו לפי שכר שעתי בסך 27 ₪. הנתבעת התנגדה לתביעת התובע בנימוק שהסכומים הנתבעים נגזרים משכר "וירטואלי" שלא שולם לתובע בפועל. הנתבעת לא הציגה כל גרסה נגדית בדבר גובה השכר השנתי למקרה שתתקבל טענת התובע בעניין שכרו השעתי. בנסיבות אלה, משקיבלנו את טענת התובע בדבר זכאותו לשכר יסוד שעתי בשיעור 27 ₪, ובהיעדר גרסה נגדית של הנתבעת, אנו מקבלים את חישובי התובע באשר לגובה השכר ממנו יש לחשב את ההפרשות שהיה על הנתבעת לבצע עבור התובע בגין תגמולים. בשים לב לכך שהתביעה הוגשה ביום 15.9.09, התביעה לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה בחסר המתייחסת לתקופה שעד לחודש 8/02 התיישנה. לפיכך נאשר את ההפרשים הנתבעים על ידי התובע לשנים 2003 ואילך ולגבי שנת 2002 נאשר לתובע 25% מההפרשים הנתבעים. בהתאם לכך, ההפרשים המגיעים לתובע ברכיב תביעה זה הם בסך 9,718 ₪. התביעה לפיצוי בגין אבדן זיכוי ממס החלטנו לקבל את תביעת התובע לפיצוי בגין אבדן זיכוי ממס בגין ההפרשות החסרות לפנסיה. אכן, סעיף 45א(ב) לפקודת מס הכנסה מעניק זיכוי ממס בשיעור 35% מסכומים שהפריש לקופת גמל. התובע הציג חישוב של הפיצוי הנתבע שלא נסתר על ידי הנתבעת. בהתאם לכך נפסוק לתובע כמבוקש סך 3,721 ₪ כפיצוי על אבדן זיכוי במס. התביעה להפרשי גמול עבודה בשעות נוספות החלטנו לדחות את תביעת התובע להפרשים בגין גמול עבודה בשעות נוספות בהיעדר הוכחת הסכומים המגיעים לתובע. אמנם מקובלת עלינו טענת התובע שככל ששולם לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות, הוא שולם בחסר בשל הבסיס הנמוך ממנו נגזר התשלום (שכר יסוד בשיעור 22 ₪ במקום 27 ₪), ואולם החישוב שהתובע הציג שעל פיו תבע הפרשים אינו מבוסס על הפער האמור על פי גמול העבודה בשעות נוספות ששולם לתובע בפועל, אלא על הנחה, שלא התקיימה במציאות, כאילו התובע היה זכאי לתוספת 9% בגין שעות עבודתו הרגילות. לפיכך נדחית תביעת התובע להפרשי גמול בעד עבודה בשעות נוספות. תשלום בעד הכשרה התובע תבע השלמת שכר בגין השתתפותו בשתי הכשרות, אחת בתחילת עבודתו בנתבעת והשנייה בתחילת עבודתו במשרד הפנים. לטענת התובע, ההכשרה הראשונה הייתה משך 10 ימים והתקיימה במשך 13 שעות ביום ואילו ההכשרה השנייה התקיימה במשך 8 ימים ואף היא התקיימה משך 13 שעות ביום. החלטנו לדחות את התביעה בגין ההכשרה הראשונה מחמת התיישנות. אשר להכשרה השנייה, התובע העיד בחקירתו הנגדית כי ההכשרה התקיימה כשנתיים לאחר שהחל את עבודתו בנתבעת, כפי הנראה ב-2003. בגין ההכשרה השנייה התובע מבקש לפסוק לו 3,000 ₪, כולל שעות נוספות. מר בונדרמן העיד כי שעות הפעילות בימי ההכשרה אינן עולות על 8 שעות. התובע לא הוכיח את טענתו בדבר עבודה משך 13 שעות ביום הכשרה. מאידך הנתבעת לא הציגה כל הוכחה בדבר תשלום בגין 8 ימי הכשרה עבור ההכשרה השנייה. בהתאם לכך נפסוק לתובע על פי שכר 25 ₪ לשעה, כפי שתבע, בגין 8 ימים לפי 8 שעות ביום, ובסך הכל 1,600 ₪. התביעה להפרשי שכר בגין ימי אימון התובע טוען שהנתבעת חייבה אותו להשתתף בימי אימון אך שלמה לו עבורם באופן חלקי בלבד. לטענת התובע, ימי האימון התקיימו אחת לשלשה חודשים והיו באורך של 13 שעות. כמו כן התקיים אימון בן יומיים אחת לשנה. מר בונדרמן העיד כי ברשות הנתבעת דוחו"ת נוכחות של ימי האימון שהיא קיימה (פרוטוקול עמ' 22, שורה 29). אי המצאת דוחו"ת הנוכחות מהווה חיזוק לגרסת התובע ועל כן אנו מקבלים אותה. בהתאם לכך, מקובלת עלינו הטבלה שהתובע פירט בתצהירו בעניין מספר ימי האימון שביצע בכל שנה. עם זאת, אנו סבורים כי התובע לא הוכיח את טענתו בדבר עבודה במשך 13 שעות בכל יום אימון כזה. מעבר לכך, בגין אימונים שהתקיימו לפני 15.9.02, חלה התיישנות. בהתאם לכך, בגין שנת 2002 זכאי התובע לתשלום עבור 2 ימי אימון ואילו לגבי השנים הבאות, בהתאם למפורט בטבלה שפירט בתצהירו, ובסך הכל ל-23 ימי אימון. עבור 23 ימי אימון זכאי התובע ל-27X 8 X 23 = 4,968 ₪. הסכומים ששולמו לתובע בגין ימי אימון החל מ-15.9.02 הינם בסך 3,218. בהתאם לכך נותרה יתרה לתשלום בסך 1,750 ₪, אותה נפסוק לתובע. התביעה להפרשי דמי חגים התובע מבקש לפסוק לו 2,604 ₪ הפרשי דמי חגים עבור תקופת העסקתו הראשונה. מתוך סכום זה, 2,000 ₪ הם בגין השנים 2001 ו-2002. דא עקא, שעילות התביעה שקדמו ל-15.9.02 התיישנו. התובע לא פירט באלו חגים לא עבד ואף לא הוכיח כי אם עבד בחגים מסוימים העבודה בוצעה מתוך כורח. בנסיבות האמורות החלטנו לדחות את תביעת התובע לדמי חגים. התביעה לפדיון חופשה התובע מבקש לפסוק לו סך 9,337 כפדיון חופשה בגין תקופת עבודתו הראשונה. דא עקא, שנוכח הוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, תביעה זו התיישנה. נציין שאין בסיס לטענת התובע לאי תחולת ההתיישנות על תביעה זו (ועל אחרות) בשל "מרמה" של הנתבעת. עבודת התובע הסתיימה בשנת 2005. תביעה זו הוגשה בחודש 9/09. אין כל בסיס לטענת התובע ככל שהיא מכוונת להתקיימותם של התנאים שבסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות בעניין תביעתו לחופשה. התובע מבקש לפסוק לו סך 3,505 ₪ כפדיון חופשה בגין תקופת עבודתו השנייה. לטענתו, הוא לא קיבל תשלומי חופשה כלשהם בשנת עבודתו הראשונה בתקופה השנייה ואילו עבור 9 חודשי עבודתו בשנת עבודתו השנייה בתקופה השנייה שולם לו סך 2,088 ₪. בתקופת עבודתו השנייה צבר התובע 21 ימי חופשה. בהתאם לכך, הוא היה זכאי בגין תקופה זו לדמי חופשה בסך 4,536 ₪ (27*8*21=4,536). מאחר ששולמו לתובע תשלומי חופשה בסך 2,088 בתקופה זו (בחודש 7/08), ההפרש לתשלום הינו 2,448 ₪. התביעה להפרשי דמי הבראה התובע מבקש לפסוק לו 3,219 ₪, מהם 2,657 ₪ בגין תקופת עבודתו הראשונה ו-562 ₪ בגין תקופת עבודתו השנייה. מהנתונים שהתובע צירף לתצהירו עולה כי התובע קיבל את דמי ההבראה להם היה זכאי בשתי שנות עבודתו האחרונות בתקופה הראשונה. לפיכך דין התביעה בגין תקופה זו להידחות. החישוב של התובע לגבי תקופת עבודתו השנייה מוטעה, שכן הוא מבוסס על הנחה בדבר עבודה של שנה שלמה בשנת עבודתו השנייה. בפועל התובע עבד רק 9 חודשים, ולפיכך בתקופת עבודתו השנייה צבר 9.5 ימי הבראה לפי 331 ₪ ליום. לפיכך סך זכאותו לדמי הבראה בגין תקופת עבודתו השנייה הינו 3,144.50 ₪. לתובע שולם סך 3,079 ₪ ועל כן היתרה לזכותו היא 65.50 ₪. התביעה להחזר ניכויים שלא כדין התובע ביקש החזר סך 770 ₪ בגין ניכויים לקרן רווחה וכן ניכויים בגין פיקדון עבור ביגוד. הנתבעת מתגוננת בטענה שמדובר בניכויים מוסכמים לקרן רווחה, ואולם מקובלת עלינו עמדת התובע שמוטל על הנתבע להציג את הסכמתו בכתב של התובע לניכויים האמורים לאור הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. 455 ₪ מתוך הסכום הנתבע נוכו בתקופה שקדמה ל-15.9.02 והתביעה להשבתם התיישנה. לפיכך נפסוק לתובע סך 315 ₪ בגין החזר ניכויים. התביעה לתוספת וותק התובע מבקש לפסוק לו סך 5,430 ₪ בגין תוספת וותק בהתאם להוראות סעיף 67 להסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה, אשר אין חולק כי הוא חל על הנתבעת. הנתבעת טוענת כי תוספת הוותק נקבעה בלירות ולא עודכנה וממילא היא בוטלה בהסכם הקיבוצי הענפי החדש. כן טענה הנתבעת כי תוספת זו נבלעה בשכר המינימום. מקובלת עלינו עמדת התובע במחלוקת זו, הנסמכת על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעע 184/09 פיודור קרבצ'נקו נ. חברת השמירה (מיום 18.12.11). לעניין שיעור תוספת הוותק מסתמך התובע על הוראות של החשב הכללי מיום 10.5.09. הנתבעת טוענת כי הוראות אלה אינן חלות עליה וממילא אין הן רלוונטיות לתקופת עבודת התובע, אשר הסתיימה לפני 10.5.09. לדעתנו, אין בטענות שהעלתה הנתבעת כדי למנוע התבססות על התעריף של תוספת הוותק אשר נקבע בהוראות החשב הכללי. הוראות החשב הכללי הן חלק מהתכ"ם (תקנון כספים ומשק). מטרת ההודעה שצורפה לתצהיר התובע היא, כאמור בה (וכפי שפורסמה באתר http:// takam.mof.gov.il) "להציג למשרדים את מרכיבי השכר המינימליים שעל מעביד לשלם לעובד בתחום השמירה ..., על מנת שיוכלו לוודא כי המעביד מתחייב לשלם את כל מרכיבי השכר הנדרשים ללא מתן פרשנות וכי לא ייפגעו זכויות העובדים". כקבלנית שירותים שהתקשרה עם המדינה, הוראות התכ"ם מחייבות את הנתבעת ביחסיה עם המדינה כמעין הוראות ביצוע של החוזה ביניהן. לאור קביעתנו דלעיל כי חוזה זה הינו חוזה לטובת צד ג', התובע רשאי להסתמך על הוראה זו. אשר לטענת הנתבעת כי ההודעה של החשב הכללי היא מחודש 5/09, הרי שלדעתנו, משהביא התובע ראיה בדבר ערכה של תוספת הוותק ממועד שאינו רחוק מאד בזמן ממועד סיום עבודתו, נטל הבאת הראיות להראות ששיעור זה לא היה השיעור שבתוקף בתקופת עבודתו של התובע עבר לנתבעת, וזו לא הביאה כל ראיה בעניין. בהתאם לכך, מקובלת עלינו תביעת התובע לתוספת וותק ונפסוק לו סך 5,430 ₪ כמבוקשו. התביעה להשלמת שכר בתקופת אי כושר בשל פגיעה בעבודה דין תביעת התובע להשלמת שכר בתקופת אי כושר מחמת תאונת עבודה, בגין ההפרש בין 90% משכרו ל-75% משכרו ששולמו לו כדמי פגיעה, בסך 605 ₪ על פי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה - להידחות מחמת התיישנות, באשר תקופת אי הכושר הייתה בין 23.12.01 עד 14.1.02. התביעה להשבת דמי טיפול שנוכו ביתר לטענת התובע, הנתבעת ניכתה בשנים 2006-2008 סך 240 ₪ מעבר למותר כדמי טיפול. החלטנו לקבל תביעה זו מאחר שכעולה מעדותו של מר בונדרמן, אין מחלוקת שהנתבעת ניכתה מהתובע "דמי חבר" בשיעור 0.9% משכרו, בעוד שהתובע לא היה חבר ארגון עובדים, והנתבעת הייתה רשאית לנכות משכרו דמי טיפול בשיעור 0.8% משכרו בלבד. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי ניכוי "דמי חבר" נעשה בהסכמת התובע והיא לא הציגה תחשיב נגדי לתחשיב התובע. התביעה לפיצויי פיטורים דין התביעה לפיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה הראשונה - להידחות הואיל התובע התפטר מעבודתו ולא נטען כי התפטרותו הייתה בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. לגבי תקופת עבודתו השנייה החלטנו לקבל את תביעת התובע מאחר שנסיבות סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת מזכות את התובע בפיצויי פיטורים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי (השוו: דב"ע נה/3-105 צוות בטחון שירותי אבטחה בינלאומי נ אלי הורתי, פד"ע כט 115). הופנינו על ידי הנתבעת לפסק הדין בעע 280/08 זגורי נ. חברת השמירה בע"מ (מיום 31.5.10) אך הנסיבות דהתם - סירוב עובד להצעת עבודה של חברת השמירה לאחר סיום עבודתו ב"ישקר" על פי דרישת "ישקר", אינן רלוונטיות לענייננו, לגביו קיים הסדר מפורש בהסכם הקיבוצי הענפי. הצדדים חלוקים בשאלת משכורתו הקובעת לפיצויי פיטורים. לטענת התובע משכורתו הקובעת הייתה לפי 29 ₪ לשעה על פי משרה מלאה, קרי: 5,394 ₪. לטענת הנתבעת משכורתו של התובע הייתה 3,144 ₪ (לפי ממוצע משכורתו ב-12 החודשים האחרונים). בעניין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע מאחר שגרסת הנתבעת מבוססת על שכר יסוד נמוך מזה שהגיע לתובע, כמפורט בפסק דין זה לעיל. בהתאם לכך, בהתאם לתקופת עבודתו של התובע בתקופת עבודתו השנייה היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 9,440 ₪. הואיל ושולמו לתובע 4,486 ₪ וכן שוחררו לטובתו 2,117 ₪, נותרה יתרה לתשלום בסך 2,837 ש"ח. אין מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים הואיל ואי תשלום הפרשי הפיצויים בתקופה השנייה נבעה ממחלוקת של ממש לגבי זכאות התובע להפרש שנפסק. קיזוז בגין ביטול כתב הפשרה והסילוק, ביקשה הנתבעת בתצהירו של מר בונדרמן לקזז סך 7,159 ₪ ששולמו לתובע על פיו מכל סכום שייפסק לתובע. בקשה זו מקובלת עלינו כמוסבר לעיל. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.08 עד לתשלום בפועל: פיצוי בגין הפרשה בחסר לפנסיה בסך 9,718 ₪. פיצוי בגין אבדן זיכוי מס בסך 3,721 ₪. בגין הכשרה סך 1,600 ₪. בגין ימי אימון סך 1,750 ₪. בגין פדיון חופשה סך 2,488 ₪. בגין דמי הבראה 65.50 ₪. בגין תוספת וותק סך 5,430 ₪. בגין ניכוי דמי טיפול ביתר סך 240 ₪. בגין פיצויי פיטורים סך 2,837 ₪. הנתבעת רשאית לקזז מן התשלומים בהם חוייבה כאמור בסעיף 102 לעיל סך 7,159 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.9.06 עד למועד הקיזוז. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים