דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים על נזק לספינה במעגן: אין חולק כי במועד נשוא כתב התביעה, עגנה ספינת הדייג של התובע, שמספר הרישוי שלה הוא 71558, במעגן שבבעלות הנתבעת 1 בחיפה, הוא מקום עגינתה הקבוע, כאשר הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מנהלת במקום "מעגנה", כנקבע כחוק ובתקנות וכאשר המעגן נשוא ענייננו אף מופיע כמעגנה בתוספת לתקנה 1 לתקנות הנמלים (מעגנות), תשע"א-2010. כן אין חולק כי הנתבעת 2 היתה המבטחת של הנתבעת 1 במועד הרלוונטי. לטענת התובע, בתאריך 10.12.10, בשעת אחר הצהריים, לאחר שהתקבלו תחזיות בדבר מזג אוויר סוער במיוחד העומד להגיע אל האיזור, בא התובע למעגן כדי לבדוק את תקינות קשירת ספינתו לרציף, כאשר מלכתחילה היתה קשורה משני צידי ירכתיה לשני עמודי קישור שעל הרציף. התובע הוסיף חבלים נוספים לחבלים שכבר קשרו את ספינתו וכן הוסיף שני צמיגים, משני צידי הספינה, שיגבירו את הגיבוי מפני כלי שייט אחרים, אם יתקרבו לספינתו ועזב את המקום. בלילה, אכן התחוללה סערה חזקה. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, בעוד הסערה בעיצומה, חזר התובע למעגן ומצא כי 2 ספינות ישנות, גדולות וכבדות, "דולפין" ו"גלים", ספינות שאינן פעילות עוד והינן חסרות כושר שיוט ואשר עגנו לצד ספינתו - התנתקו ממקום ריתוקן ועגינתן, נסחפו אל עבר ספינתו שלו, נשענו עליה, קרעו את ריתוקיה של ספינתו לרציף וכל שלושת כלי השייט, נסחפו אל עבר דופן הרציף, לעברו השני של הרציף, כאשר שתי הספינות הגדולות הנ"ל נשענות על ספינתו שלו וגורמות לה לנזקים וכאשר אף ספינתו שלו נסחפה אל עבר ספינה אחרת, שאף לה נגרמו נזקים (להלן: "התאונה"). לטענת התובע, נגרמו לספינתו נזקים בגופה ואף בתחתיתה, כאשר נסחפה למקום שבו המים רדודים יותר ונפגעה מהקרקעית הסלעית שבמקום. התובע עותר כי ייקבע שהנתבעת נהגה ברשלנות והפרה את חובותיה כלפיו וכי הינה אחראית לפיצויו. כל זאת, כאשר לא וידאה כי שתי הספינות האחרות, שעגנו בסמוך לספינתו שלו, אכן היו קשורות כדבעי למקומן ובאורח שימנע היסחפותן בסערה וכאשר חובה זו היתה מוטלת עליה מכוח היותה מי שמפעילה את המעגן ומספקת שירותי עגינה לתובע ואף מכוח קביעות החוק. חובות בעלי ספינות ומי שמנהלים מעגנות, כדוגמת הנתבעת בענייננו, נקבעו והוסדרו בתקנות הנמלים (מעגנות) תשע"א-2010, שנכנסו לתוקפן בתאריך 10.12.10. תחילת התקנות נקבעה ל-60 יום מיום פרסומן ומשאלה פורסמו ביום 30.8.10 - נכנסו לתוקף ביום 30.10.10 ובעת התרחש התאונה - היו בתוקף. התקנות הרלוונטיות לענייננו הינן תקנות 21(ב) ו-25(א)(ב) וזו לשונן: תקנה 21(ב): "מנהל המעגנה רשאי לתת הוראות למשיט כלי שייט בדבר ציוד קשירה ודיפון שיתקין בכלי השייט בתוך המועד שיורה; לא קיים המשיט הוראה כאמור, יקיים אותה מנהל המעגנה ויחייב את המשיט בהוצאות ההתקנה". תקנה 25(א): "ראה מנהל מעגנה שיש הכרח בהרחקה מיידית של כלי שייט ממקום עגינתו במעגנה או בביצוע כל תמרון אחר בו, כדי למנוע או להפחית סכנה לחיים או נזק לכלי השייט, לכלי שייט אחר, למתקני המעגנה או לכל רכוש במעגנה, או כדי למנוע פגיעה בסביבה הימנית, רשאי הוא להורות לבעל כלי השייט או למשיט לנקוט כל פעולה כאמור". תקנה 25(ב): "לא ביצע משיט או בעל כלי שייט הוראה מהוראות מנהל המעגנה שניתנו לפי תקנת משנה (א), רשאי מנהל המעגנה לבצע את ההוראה בעצמו או על ידי אנשים מטעמו ובאופן שיראה לנכון". לקביעתי, בענייננו, בהתחשב במידע המוקדם בדבר הסערה הקשה העומדת להתחולל ובכך שענייננו בשתי ספינות ישנות העוגנות ללא שימוש במעגן במשך פרק זמן ארוך, יפורש המונח "רשאי" שבתקנות הנ"ל כ"חייב". הנני מקבלת כמהימנה עליי לחלוטין את גירסת התובע על אופן התרחש התאונה וגרימת הנזק לספינתו, כפי שהעיד עליה בביהמ"ש וכשהינה נתמכת ומתאשרת בקביעותיו ובמסקנותיו של מר שוקי אילת, השמאי המומחה מטעם התובע שהכין דו"ח וזה צורף, על נספחיו, לביהמ"ש וכאשר הנני מקבלת את קביעותיו ומסקנותיו בדו"ח ואף נותנת אמון בדברי עדותו בביהמ"ש. הנני לציין בהקשר זה, כי מקובל עליי שמר שוקי אילת הינו מומחה ושמאי לצורך מתן חוו"ד בעניין נזקי ספינת התובע. זאת ועוד, אופן קרות התאונה, כפי שנטען ומתואר על ידי התובע כי התרחשה - לא נסתר כלל על ידי הנתבעות, לא בטענות אחרות ולא בכל ראיות אחרות. כל זאת, פרט לכך שבכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעות כי התובע התרשל בקשירת ספינתו, כאשר חיברה לספינה אחרת. ברם, טענה זו לא הוכחה, אף לא בשמץ של ראיה והינה נותרת בבחינת אמירה סתמית, חסרת כל בסיס, הנדחית על ידי, בקובעי כי נתתי אמון בדברי עדות התובע בדבר אופן קשירת ספינתו לרציף ולא לספינה אחרת. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת לביהמ"ש, נטען על ידה כי הזהירה מבעוד מועד והתריעה באמצעות שלט גדול שהוצב בפתח המעגן, על כך שעומדת להתחולל סערה ובכך עמדה במלוא חובתה כלפי התובע, כאשר הינה נוהגת כפי שנדרש מכל מחזיק מעגן סביר וזהיר. כן טענה עוד כי מקום העגינה היה "מקום בטוח לחלוטין" (סע' 4(ג) לכתב ההגנה). הנני דוחה טענות אלה של הנתבעת מכל וכל. אין די באשר עשתה הנתבעת - פרסום מוקדם בדבר סערה העומדת להתרחש וכי אינה יוצאת ידי חובתה בפרסום בלבד. כאמור, היתה מוטלת על הנתבעת חובה לעשות להבטחת עגינת כלי השייט במעגן וזאת על ידי בדיקה מדוקדקת שלה את כלי השייט והאם הינם קשורים ומחוזקים כהלכה. במיוחד אמורים הדברים כאשר ענייננו בשני כלי שייט ישנים, העוגנים במקום תקופה ארוכה ללא כל שימוש ולנתבעת אין קשר קבוע עם בעליהם ולמרות כל זאת, אינה מוודאת אם בעלי אותן הספינות נענו לאזהרה הכללית שפירסמה ולא בודקת בעצמה את מידת בטיחות ריתוקן של ספינות אלה לרציף. לקביעתי, היתה מוטלת על הנתבעת חובה מיוחדת לבדוק את אופן ריתוקן של שתי ספינות אלה אל הרציף ואם היתה עושה כן, היתה נוכחת לדעת כי יש לעשות לחיזוק קשירתן ופועלת כך, דבר שהיה מונע את התאונה. אף טענת הנתבעת בכתב הגנתה כאילו החובה לבדוק את אופן קשירתן של ספינות אחרות במעגן, היתה מוטלת על התובע - נדחית על ידי. מטעם הנתבעת העיד מי שהיה מנהל המעגנה בעת האירוע, מר מרדכי חבר, אך אין בדברי עדותו כדי לשמש הגנה לנתבעת ובעיקרם הינם תומכים דווקא בטענות התובע לגבי חובות הזהירות המוטלות על הנתבעת. בנסיבות אלה כולן, טענתה של הנתבעת כי סיפקה לתובע מקום עגינה בטוח - נדחות על ידי. על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הוכחה אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה ולתוצאותיה. הוכח כי בתאונה נגרמו לספינת התובע נזקים שהוערכו על ידי השמאי בסך של 42,164 ₪. קביעה זו לא נסתרה בכל ראיה אחרת והנני קובעת אותה כמוכחת. הנני מקבלת את הסברי מר אילת בדבר הנסיבות שבהן הופקה חוות הדעת שלו במועד המאוחר, כאשר כל בדיקותיו ומסקנותיו נעשו בסמוך לאחר התאונה, אך הדו"ח נכתב באיחור רק לאחר שהתובע היה מוכן לשאת בהוצאות עריכתו ותשלום שכ"ט השמאי. לעניין טענות הנתבעת כי השמאי בדק את ספינת התובע רק כשהיתה בתוך המים, כך שלא יכול היה לקבוע את מלוא נזקיה, הרי שאין בהן ממש, כאשר עולה מדו"ח השמאי כי בדק את הספינה כשהיתה בתוך המים, אך לא היתה זו בדיקתו היחידה את הספינה. בשלב מאוחר יותר, משהוצאה הספינה והורמה אל מעל פני המים, בדק גם את תחתיתה, צילם את תחתית הספינה ונתן את מסקנותיו. התובע העמיד תביעתו על הסך של 32,700 ₪ וזאת על מנת להקנות סמכות לביהמ"ש לתביעות קטנות לדון בתובענה זו. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 32,700 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 2,500 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה. אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה. פיצוייםמשפט ימי - דיני ימאות