דוגמא להחלטה בנושא פסיקת הוצאות בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט: בקשה לפסיקת הוצאות לזכות המבקש. רקע עובדתי וטענות הצדדים מלכתחילה הוגשה עתירה לבית המשפט על ידי מר יוסי נאמן, בה עתר מר נאמן כי בית-המשפט יפרסם הוראה חדשה ביחס לזכותו של נכה צה"ל המתגורר בחו"ל לרכב רפואי בחו"ל. בית המשפט העליון קבל בזמנו את העתירה, וקבע בפסק דינו בעע"מ 4515/08 נאמן יוסי נ. מדינת ישראל ואח' מיום 6.10.2009 (להלן: "פסק דין נאמן"), כי המשיבים חייבים לפרסם את ההוראה החדשה בהקשר זה. לטענת המבקש בבקשה שהוא הגיש לפי פקודת ביזיון בית המשפט ביום 30.9.2012, המשיבים לא קיימו את הוראתו של בית המשפט העליון. הם הפרו וביזו את ההחלטה, בכך שלא פרסמו את ההוראה החדשה במשך פרק זמן של קרוב לשלוש שנים, תוך התעלמות מחובתם לעשות כן, מבלי לפנות לבית המשפט העליון בבקשה להארכת מועד. המבקש טוען כי ההוראה פורסמה בסופו של דבר רק ביום 9.4.2013 (הוראת אגף השיקום מס' 56.04 "רכב רפואי לנכים המתגוררים דרך קבע בחו"ל"). ההוראה פורסמה לטענתו רק לאחר הבקשה שהוא הגיש ובעקבותיה. לאחר פרסום ההוראה, התייתרה לגישת המבקש בקשתו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. אולם, כך הוא טוען, הוא זכאי לכך כי ייפסקו לזכותו הוצאות, שכן הסעד שהתבקש על ידיו ניתן בסופו של דבר על ידי המשיבים. המשיבים התנגדו לבקשה. לטענתם, הוראת אגף השיקום 56.04 פורסמה על ידיהם ללא קשר לבקשה שהגיש המבקש לפי פקודת ביזיון בית המשפט. הם טענו כי במרוצת הזמן מהכרעתו של בית המשפט העליון בפסק דין נאמן ונוכח המורכבות ביישומו, נערכה על ידיהם עבודת מטה מקיפה, אשר בסיומה גובשה טיוטת הוראת הנוהל. הטיוטה הועברה בשנת 2010 להתייחסות ארגון נכי צה"ל, שהוכרז כארגון היציג של הנכים. לכן, הלכה למעשה החל מחודש אוקטובר 2010 הוענקה הזכאות, ונעשו מאמצים במקביל להביא לגיבוש ופרסום הוראה בנושא. עוד טענו המשיבים, כי יש לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות גם משום שמלכתחילה לא היה מקום לכך כי המבקש יגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. זאת, הן משום שהמבקש לא היה צד להליכים המקוריים (כזכור - העתירה הוגשה על ידי מר יוסי נאמן), והן משום שהוא אינו נכה צה"ל המתגורר בחו"ל, ומשום כך הדיון בבקשה הוא תיאורטי ביחס אליו. המשיבים הוסיפו וטענו כי פקודת ביזיון בית המשפט אינה חלה על המדינה, וזאת, בין היתר, משום שהסנקציה המוטלת מכוחה היא מאסר או קנס לטובת אוצר המדינה. הם ציינו כי המבקש עותר לפסיקת הוצאות, בעוד שהתשלום מכוח פקודת ביזיון בית המשפט הוא תשלום עונשי של קנס לידי המדינה, ולא תשלום לידיו של הנפגע. עוד ציינו המשיבים כי על פי ההלכה הפסוקה השימוש בהוראות פקודת ביזיון בית המשפט ייעשה רק מקום בו היתה הפרה ברורה של החלטה חד משמעית ומפורשת, ולא כאשר פסק הדין ניתן לפרשנות. המשיבים ציינו כי אכיפת פסק דין נאמן היתה אפשרית גם באמצעות פנייה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, וכי גם מטעם זה פקודת ביזיון בית המשפט אינה ההליך המתאים. המבקש השיב לתשובת המשיבים. הוא טען כי תשובתם לא נתמכה בתצהיר, ולכן המשיבים לא הוכיחו כי מילאו את פסק דינו של בית המשפט העליון כבר מחודש אוקטובר 2010. עוד טען המבקש כי הסעד הראשוני לו הוא עתר בבקשתו היה לחייב את המשיבים לפעול לפרסום הוראה חדשה ביחס לזכותו של נכה לרכב רפואי כאשר הוא נמצא בחו"ל. המבקש טען כי המשיבים לא הכחישו את טענותיו, ובין היתר את הטענות לפיהן הם הטעו במשך שנים את ציבור נכי צה"ל לגבי זכויותיהם לרכב רפואי בחו"ל. בהעדר תצהיר לא הוכחה גם טענת המשיבים לפיה אין קשר בין פרסום הוראת אגף השיקום מס' 56.04 לבין הגשת הבקשה על ידי המבקש. לגישת המבקש העובדות סותרות את טענת המשיבים, משום שרק לאחר הגשת הבקשה לביזיון הוגש עותק מהנוסח הסופי של הוראה 56.04, מיום 13.11.2012. המבקש טען שמאחר שבסופו של דבר המשיבים פעלו בהתאם למבוקש על ידיו, אין צורך לדון בטענותיהם ביחס למעמדו לטעון טענות מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. יחד עם זאת, הוא טען כי יש לו מעמד להעלות טענות אלה, לאחר שהמדינה התעלמה מפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענתו, בהגישו את הבקשה הוא פעל לטובת כלל ציבור הזכאים לרכב רפואי. לכן, אי קיום פסק דין נאמן מהווה פגיעה ישירה באינטרס האישי של כל נכה צה"ל, ובפרט אלה שהם תושבי חוץ או מתעתדים לעבור לגור בחו"ל. לגישת המבקש, ההלכה הפסוקה מכירה בזכות עמידה - הן כאשר יש בנמצא עותר אחר בעל אינטרס ישיר שאינו מעוניין לפנות לבית המשפט כדי למצות את זכויותיו, והן כאשר לא קיים עותר כזה, כשמדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית כללית. לכן, זכותו של מי שלא היה צד לפסק הדין לפנות לבית המשפט מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. לגישת המבקש נקבע במספר פסקי דין של בית המשפט המחוזי כי פקודת ביזיון בית המשפט חלה על המדינה ועל האורגאנים שלה. המבקש הוסיף וטען כי מאחר שעמדה לו הזכות להגיש את הבקשה, לא היה מקום כי הוא יפנה לבג"ץ בטרם מיצה את ההליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט. דיון השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא השאלה האם כתוצאה מהגשת הבקשה על ידי המבקש, המדינה השלימה את תהליך אכיפתו של פסק דין נאמן, ופרסמה את הוראה 56.04 במועד בו היא עשתה כן, או שמא, כגישת המשיבים, לא היה קשר בין פעולותיה של המדינה בהקשר זה לבין הגשת הבקשה דנן. אני סבורה כי בנושא זה, הדין הוא עם המבקש. ראשית, המשיבים לא תמכו את עמדתם בתצהיר - הגם שמדובר בעמדה עובדתית. השאלה מה גרם למשיבים להשלים את תהליך פרסום ההוראה במועד בו התהליך הושלם, והאם להגשת הבקשה היתה השלכה על מועד הפרסום היא שאלה עובדתית. כדי להזים את טענות המבקש בהקשר זה, היה על המשיבים להגיש תצהיר מטעמו של מי שהעובדות ידועות ומוכרות לו. כאמור, תצהיר כזה לא הוגש. יתרה מזאת - העובדה כי המשיבים החלו בתהליך גיבוש ההוראה בדבר זכותם של נכי צה"ל לרכב בחו"ל כבר בשנת 2010, אין משמעה כי אין מקום לקבל את עמדתו של המבקש בהקשר זה. זאת, משום שהמבקש עתר לכך כי הוראת הנוהל תפורסם. על פני הדברים, לוח הזמנים אינו שולל את עמדת המבקש - שהגיש את בקשתו ביום 30.9.12, כאשר בסופו שלדבר פורסמה הוראה 56.04 ביום 9.4.13, כלומר מספר חודשים לאחר הגשת הבקשה. כאמור - כדי לשלול את הטענה לפיה קיים קשר בין הגשת הבקשה לבין הפרסום במועד בו הוא נעשה, היה על המשיבים להגיש תצהיר. מאחר שיש לקבל את עמדתו העובדתית של המבקש לפיה הגשת הבקשה הביאה לפרסום ההוראה, או לפחות האיצה את פרסומה, הרי שהמבקש זכאי להוצאות משפט. זאת, ללא קשר לשאלה האם - לו היתה בקשתו נדונה לגופה - היא היתה מתקבלת או נדחית. הטעם לכך הוא משום שהמבקש בהגישו את הבקשה הביא תועלת לציבור נכי צה"ל, כאשר בזכות בקשתו הסתיים תהליך פרסום זכויותיהם ביחס לרכב בחו"ל. כאשר מוגשת בקשה על ידי אדם אחד, המביאה - כמו במקרה דנן - תועלת לציבור גדול, וכאשר הגשת הבקשה כרוכה מצדו של המבקש בהוצאות, יש מקום "לפצות" את מגיש הבקשה ולפסוק הוצאות לזכותו. זאת, כדי שבנסיבות דומות, לאחד החברים ב"קבוצה הנפגעת" יהיה תמריץ לפנות לבית המשפט כדי לוודא שהתהליך שהחל בהגשת העתירה הראשונה, יושלם על ידי אכיפת פסק דינו של בית המשפט העליון. לטעמי, במקרים כמו המקרה דנן, תמריץ כזה הוא רצוי. כך, יתכן שלעותר המקורי, מר נאמן, לא היתה עוד מוטיבציה להוסיף ולקדם את זכויותיו של ציבור נכי צה"ל ביחס לרכב בחו"ל לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון. אלמלא היה נכה צה"ל אחר מבקש לקדם את הנושא, יתכן כי הוא היה מתעכב למשך פרק זמן נוסף, תוך פגיעה אפשרית בציבור נכי צה"ל, שחלקם היו עלולים שלא להיות מודעים לזכויותיהם. יוער כי טענת המשיבים בהקשר זה לפיה הם שלחו מכתבים לנכי צה"ל הזכאים לרכב רפואי המתגוררים בחו"ל - לא הוכחה: לא צורפה דוגמה של מכתב כזה שנשלח, לא הוגש תצהיר, ועל כל פנים, גם ציבור הנכים שאינו מתגורר עדיין בחו"ל זכאי היה לדעת על זכותו זו. הדין מבקש - באמצעים שונים - לתגמל את מי שמגיש תובענה לבית המשפט שיש בה כדי להועיל לקבוצה גדולה של אנשים אחרים שעניינם דומה לשלו. זאת, בעיקר באותם מקרים שאלמלא קיומו של תמריץ לעשות כן - ישנו חשש שאף אחד מחברי הקבוצה לא יפנה לבית המשפט. אחת הדוגמאות להליך כזה היא הדוגמה של תביעה ייצוגית, בה קבע המחוקק במפורש הסדר מפורט ביחס לגמול לו זכאי התובע הייצוגי, ושכר הטרחה לו זכאי בא כוחו. הגמול ושכר הטרחה האלה, נפסקים - בהליך של תביעה ייצוגית - בשיעור העולה על ההוצאות בפועל של התובע ושל בא כוחו, כדי ליצור את התמריץ הזה להגשת תביעה שתסייע באכיפת זכויות של קבוצה שלמה של תובעים פוטנציאליים. יוער כי בהליכים לפי חוק תובענות ייצוגיות, קבעתי במסגרת ההחלטה בת"מ 114/08 יוסי לוי ואח' נ. מדינת ישראל - צה"ל מדור תשלומים (החלטה מיום 10.12.12) כי בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לפסוק גמול לתובע ייצוגי ושכר טרחה לעורכי דינו, למרות שהבקשה לאישור תביעה ייצוגית שהגישו - נדחתה. באותו ענין, התייחסה הבקשה לגביית פרמיות ביטוח מנכי צה"ל והגמול ושכר הטרחה נפסקו לאחר שנקבע כי הבקשה - הגם שנדחתה - הועילה בשינוי המצב הקיים באופן ששיפר את מצב הקבוצה. המבקש במקרה דנן אינו עותר כי בית המשפט יפסוק לזכותו גמול העולה על הוצאותיו בפועל, אלא הוא מבקש כי ייפסקו לזכותו הוצאות. מכול הטעמים שלעיל, אני סבורה כאמור כי לבקשה זו יש להיעתר, לאור העובדה כי גם המבקש הועיל בהגשת הבקשה לשיפור מצבה של קבוצת נכי צה"ל הזכאים לרכב רפואי. עוד יש לציין כי המגמה לאפשר לאדם בודד להביא בפני בית המשפט את עניינו של ציבור גדול של בני אדם, עולה גם מגישתו של בית המשפט העליון בדבר אפשרות של הגשת עתירה מנהלית על ידי "עותר ציבורי". בית המשפט העליון קבע בהקשר זה כי: "מתפיסה צרה ודווקנית של דיני המעמד, אשר חייבו בעבר קיום אינטרס ישיר לעותר ביחס לנושא העתירה כתנאי לפתיחת שערי בית המשפט הגבוה לצדק, הרחיבה ההלכה הפסוקה במהלך השנים את זכות העמידה של העותר הציבורי כדי לאפשר ביקורת שיפוטית בעניינים בעלי אופי ציבורי הנוגעים לקידומו של שלטון החוק, לאכיפת עקרונות חוקתיים ולתיקון פגמים מהותיים בפעולת המינהל" (ר' בג"ץ 962/07 לירן נ. היועץ המשפטי לממשלה, מיום 1.4.2007). אינני מחווה כאמור עמדה ביחס לשאלה האם היה מקום להעניק לעותר זכות עמידה במסגרת בקשה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, חרף העובדה שהוא לא היה צד להליך המקורי. אולם, כאמור, יש להביא בחשבון את הפסיקה שצוינה לעיל, לאור המסקנה לפיה העותר (בין אם בחר בהליך הנכון ובין אם לאו), קידם ענין בעל אופי ציבורי, והביא לתיקון הפגם שבאי פרסום ההוראה. בשולי הדברים אעיר, כי אכן ספק בעיני אם ההליך של בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוא ההליך הנכון בנסיבות הענין. אמנם, מחד גיסא, אין ספק כי החובה לקיים פסקי דין חלה גם על המדינה כבעל דין. יחד עם זאת, ספק אם ההליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוא אפקטיבי, כאשר המשיבה היא מדינת ישראל, כאשר הסנקציה בהתאם להליך היא קביעה של קנס צופה פני העתיד שצריך להיות משולם לקופת אוצר המדינה. בהחלטות של בתי המשפט לא נקבעה הלכה פסוקה מחייבת בהקשר זה, לאחר שבאותם מקרים בהם הוגשו בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד המדינה, המדינה פעלה בסופו של דבר בהתאם לנדרש על פי פסק הדין עוד בטרם נדונה הבקשה לגופה (ר' למשל עת"מ (ת"א) 1283/04 דומבורובסקי נ. שר הפנים מיום 1.4.2004, שם נבחנה האפשרות לפעול מכוח הפקודה נגד האורגאנים של המדינה, וכן בג"ץ 247/97 סיעת מרץ נ. שר הפנים מיום 3.12.1998). בבחינת השאלה האם ההליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוא ההליך האפקטיבי, יש להשוות בין האפשרות לפנות לבית המשפט לפי הליך זה, לבין האפשרות של פנייה נוספת על ידי עותר נוסף במסגרת הליך מנהלי. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבים לשאת בהוצאותיו של העותר בסכום כולל של 6,000 ₪. ביזיון בית המשפטפסיקת הוצאות