ביום 26.8.02, עת עבד התובע באחד המבנים בפרויקט הבניה, קרסה לפתע רצפת המבנה עליה הוא עמד והוא נפל לפתע ארצה מגובה של כשלושה מטרים לקומת הקרקע ונפגע בגופו. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קריסת רצפה באתר בניה בראשון לציון: לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת עבודה שארעה לו ביום 26.8.02. התובע יליד 25.1.46, עבד בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו כטפסן בניה בפרויקט בניה "נוף ים ראשון לציון". הנתבע 1 הוא קבלן בניין והוא העסיק בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו את התובע.הנתבעת 2 היא הקבלן הראשי בפרויקט הבנייה והיא התקשרה בחוזה לביצוע עבודות בניה עם הנתבע 1. הנתבעת 3 היא מזמינת הבנייה, מפקחת על הפרויקט ועסקה בהקמת פרויקט הבניה בו עבדו כמה קבלנים ומי שהייתה בעלת השליטה במקום. הנתבעת 4 היא מבטחת אחריותם של נתבעים 1-3 מכוח פוליסת אחריות צד ג' שמספרה 50223295587. נסיבות התאונה כפי שתוארו בכתב התביעה הם כדלקמן: ביום 26.8.02, עת עבד התובע באחד המבנים בפרויקט הבניה, קרסה לפתע רצפת המבנה עליה הוא עמד והוא נפל לפתע ארצה מגובה של כשלושה מטרים לקומת הקרקע ונפגע בגופו. רצפת המבנה עליה עמד התובע הייתה עשויה לוחות עץ ללא תמיכה מספקת לדריכת אדם. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים "וולפסון" כשהוא סובל מחבלות. בבית החולים אובחן שבר מרוסק ונפיחות ניכרת בקרסול שמאל. בוצע ניתוח לצורך קיבוע השברים בקרסול ביום 9.9.02 בניתוח בהרדמה מלאה על ידי ברגים. רגלו של התובע קובעה בסד גבס והומלץ לו להימנע מדריכה. התובע נבדק ביום 25.9.03 על ידי רופא תעסוקתי אשר קבע כי התובע איבד את כושרו לחזור ולעבוד כטפסן וכן את כושרו לעבוד בתחום הבניה. התובע טוען כי התאונה ארעה בשל רשלנותם של הנתבעים כלפיו, בשל העובדה כי התאונה ארעה בשל פגמים וכשלים בסביבת העבודה, בשל אי הנהגת שיטות עבודה בטוחות, בכך שלא סיפקו לתובע סביבת עבודה בטוחה ואמצעי בטיחות, בהיות "הרצפה" דבר מסוכן על פי סעיף 38 לפקנ"ז והכל כפי המתואר באריכות בסעיף 27 לכתב התביעה. דיון: המחלוקות הדורשות ביאור והכרעה הן: נסיבות התאונה. האם הופרה חובת הזהירות ביחס לכל אחד מהנתבעים. רשלנות תורמת. נזקיו של התובע. נסיבות התאונה: לגבי נסיבות התאונה העיד התובע: שהוא בעל ניסיון של שלושים שנים בבנייה. תמיד באתרים יש לוחות ודיקטים והוא לא יכול לבדוק כל קרש וכל דיקט שמונחים באתר. התובע העיד כי אם היה מעקה התאונה הייתה נמנעת. התאונה התרחשה כי היו דיקטים מפוזרים בשטח , כאשר עמד דיקט בצד התובע העיד כי לא שם לב דרך עליו ונפל ממנו שלושה מטרים למטה, על גבי רצפת בטון. התובע התבקש לעשות חגורת בטון במקום התאונה. כל הרצפה עליה דרך הייתה מכוסה בדיקטים ובקרשים והיא הייתה עשויה מבטון למעט החלק שכוסה בלוחות עץ שהושאר כנראה כפתח. התובע העיד כי, את הדיקטים שהיו מפוזרים לא היה צריך לצורך עבודתו. הפתח כנראה הושאר להעברת צינורות אולם כוסה על ידי לוחות עץ אולם לא היה שלט ולא היה מעקה. נשלח לעבוד על יד מנהל העבודה מטעם נתבע 1 והיו במקום מפקחים מטעם נתבעת 2 וקבלן נוסף. התאונה התרחשה בסביבות השעה שלוש בצהריים, אחרי יום שבו עסק בהכנת חגורות בטון, למעשה התאונה התרחשה ביום הראשון שבו עבד בפרויקט הזה. לאחר עיון בכתבי הטענות בכללם ובסיכומי הצדדים, עולה כי אין מחלוקת של ממש באשר לנסיבות התאונה. השתכנעתי כי התובע עבד באתר הבניה, במקום בו מתבצעת בניית בית, נדרש לבצע חגורת בטון, התהלך על גבי רצפת בטון שהייתה בנויה ועליה היו מפוזרים לוחות עץ רבים. ברצפת הבטון היה פתח שכנראה שימש מאוחר יותר להכנסת צינורות או שימוש מקובל אחר, פתח זה כוסה בלוחות עץ והוסתר, ללא סימון נוסף. עת התובע דרך על גבי לוח העץ מעל הפתח, לפתע נפל התובע לקומה התחתונה מגובה של שלושה מטרים ובשל כך נחבל. נסיבות התאונה הללו מקובלות עליי ככל העולה מעדותו של התובע בבית המשפט, מהתימוכין למנגנוני החבלה ככל העולים בתיעוד הרפואי, באין סתירה מהותית לגרסה זו על ידי הנתבעים. דיון והכרעה: טענות הצדדים לשאלת האחריות: אחריות נתבע 1: הנתבע 1 , מעסיקו הישיר של התובע, לא הגיש כתב הגנה מטעמו עד לכתיבת פסק דין זה. משכך אני מקבל את התביעה כנגדו, ומשקיבלתי את גרסת התובע לנסיבות התאונה אני סבור כי הנתבע 1 הפר את חובת הזהירות כלפי התובע, בכך שלא נקט בכל אמצעי הזהירות הראויים ובכללם: הדרכות מתאימות, פיקוח וציוד ביטחון, כמו גם וידוא כי סביבת העבודה בטוחה ביחס לנסיבות העניין. אחריות הנתבעים 2-4: התובע פרט באריכות את סעיפי הרשלנות אותם הוא מייחס לנתבעים בכתב תביעתו ובסיכומיו ובהם: העדר הדרכה ופיקוח, העדר התקנת משטחי דריכה יציבים, אמצעי למניעת נפילת התובע, העדר רתמות לקשירת התובע, חשיפתו לסכנה מיותרת, העדר גידור פתחים ברצפת המבנה בו נפגע התובע ועוד. התובע טוען כי, הנתבעת 2 אחראית כלפיו בגין העובדה כי לא שמרה על רמת בטיחות נאותה בפרויקט בניה שלה, ומתוקף היותה הקבלן הראשי על פי תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה, לפיה יש לראות בה כמבצעת בניה וכל החובות שמוטלות על מבצע בנייה, חלות גם עליה כקבלן ראשי. התובע טוען משבחרה הנתבעת 2 להעסיק את הנתבע 1 כקבלן משנה לתקופה זמנית באתר היה עליה לוודא קיום של אמצעי בטיחות באתר. התובע טוען כי ישנה חובה חוזית ונזיקית כלפיו, הן מכח חוזה ההתקשרות בין הנתבעים 2 ל-1 והן ככל העולה מפקודת הנזיקין. הנתבעת 2 הפרה את חובותיה לשיטת התובע, בכך שעל פי הסכם ההתקשרות היה עליה להחזיק באתר מנהל עבודה מורשה ומנוסה, התחייבה לשאת באחריות לכל מעשה או מחדל של קבלני המשנה וכן להבטיח תנאי בטיחות ותנאים לשמירת שלומם של העובדים. התובע טוען כי נתבעת 3 היא היזם והמחזיק במקום לצורך ביצוע פרויקט הבניה ועליה היה לדאוג לחובת הפיקוח ולמנות מפקח מטעמה לפרויקט. באשר לנתבעת 4 היא חייבת לפצות מכח הפוליסה התקפה לזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. הנתבעים טוענים כי התובע מייחס לפתחם סעיפי רשלנות שאין בהם ובמקרה דנן דבר. הנתבעים טוענים כי במקרה שלפנינו הרצפה לא קרסה ואין המדובר בעובד חדש, מבקר מזדמן או ילד. במקרה דנן מדובר בתובע בעל ניסיון וותק של למעלה משלושים שנים שעבר באתר הבניה הספציפי במהלך חודש וחצי לפני התאונה ואשר ידע כי ברצפת הבטון עליה דרך, קיים חור לצינור. למרות זאת החליט להימנע מלבדוק מה יש תחת לוח העץ עליו דרך ודרכו נפל. על כן לאור הוותק של התובע מה יועילו האזהרות שכן ידע את הסיכונים. הנתבעים טוענים כי גם הטענה, לפיה מנהל העבודה לא היה בשטח ובכך לא היה פיקוח מתאים, נסתרה בעדותו של התובע אשר העיד כי באתר הבניה היו מפקחים מטעם הנתבעת 2 אשר היו באים לבדוק אותו מידי פעם בעבודתו. הנתבעים טוענים כי התובע לא טרח להביא תמונות של מקום הפגיעה היכול להוכיח את קיומו של בור לא מגודר כפי טענתו. טענת הנתבעים היא כי מטרת אותם לוחות עץ ודיקטים שהיו פזורים במקום, הייתה לגדר את אותו בור שהיה בפינת הקומה. אותם לוחות עץ ודיקטים הונחו על מנת להסב את תשומת לב העובדים לאותו בור - שהרי אין כל סיבה או טעם שקרשים ודיקטים יונחו במקום שכבר נבנה בבטון. גם התובע העיד כי הוא לא נדרש לקרשים אלו לשם ביצוע עבודתו. לאור כל האמור מבקשים הנתבעים מבית המשפט לא לקבל את טענת האחריות ולדחות התביעה נגדם. הכרעה בשאלת האחריות: הלכה היא כי בין מעסיק למועסק חלה חובת זהירות מושגית. (ראה ע"א 663/88, שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3), 225, 229.) על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. קיומה של הוראה חקוקה מהווה אינדיקציה לאמת מידה ראויה של התנהגות שסטייה ממנה יכולה להצביע על התנהגות רשלנית (ע"א 741/83, גוריון נ' גבריאל, פד"י לט (4), 266, 271, 274). על המעביד חלה חובת זהירות מוגברת כלפי העובד שלו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להדריך לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה (ע"א 7895/08, קלינר אליעזר ובניו נ' מוחמד יאסין ואח'). בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01, סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח (1), 1). בבואי להכריע האם הופרה חובת הזהירות כלפי התובע עליי לבחון את נסיבות המקרה הקונקרטי כפי שהוכח לפני. סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו בכך שלא גידרו כהלכה ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים את הפתח ברצפה, אלא כיסוהו באופן רשלני בלוחות עץ אשר לא מהווים סימן מקובל וידוע (לא הוכח) לסימון פתחים מהסוג הזה. באופן זה אני מאמין לתובע שלא ידע כי תחת לוחות העץ נפער בור ממנו עלול ליפול- כפי שקרה בפועל. מה יותר פשוט מלשים שלט או לסמן הפתח באופן ברור על מנת שיוכלו העובדים להיזהר ולא להיכשל בצעדיהם מבלי לשים לב? השתכנעתי כי המדובר בסכנה מיותרת אשר היה ניתן למונעה באמצעים זולים וזמינים. מה יועילו שנות הוותק והניסיון של העובד אם הפתח והמכשול הוסתרו? אני מקבל את טענת התובע לפיה קרשים ולוחות עץ היו מפוזרים בכל אתר הבניה כך שלא יכול היה להבחין בסימון זה. עצם קיומם של מנהלי עבודה באתר הבניה מטעם הנתבעים לא הועילו להם שכן, עדיין הפתח ברצפה לא גודר כהלכה, לא הוכח על ידי עדים כי ניתנה הדרכה לעובדים בדבר כיסוי הפתחים על ידי לוחות עץ כאמור, לא ידוע אם פתחים אלו כוסו לראשונה על ידי לוחות עץ ביום האירוע או שזו הייתה שיטת העבודה. לאור כל אלה אני קובע כי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים התרשלו כלפיו וחייבים לפצותו על נזקיו ככל שיוכיחם. רשלנות תורמת: ככלל, על כל מעביד לקחת בחשבון שעובד עלול להיות בלתי זהיר בעבודתו, ובלהט עבודתו לא לשמור על כל אמצעי הזהירות, גם כאשר הוא נזהר בקשר לסיכונים אפשריים (ע"א 662/89, מ"י נ' קרבון, פד"י מה (2), 593, 597). הנתבעים טוענים כסיכומיהם כי רשלנותו של התובע היא זו שגרמה לתאונה באופן מכריע. מדובר בתובע ותיק בעל 30 שנות ניסיון אשר ידע כי אתר בניה הוא מקום מסוכן וישנה חובה לשים לב לכל צעד וצעד. ולמרות שהיו במקום דיקטים , שלא ניתן לדעת מה יש מתחתם ולמרות שידוע כי כאשר בונים בית תמיד נותרים פתחים לצינורות, לחלונות, למעלית וכדומה, עדיין התובע לא נהג בזהירות הנדרשת ועל כן נפל. הנתבעת טוענת כי התובע העיד כי ידע שבאתרי בניה עושים הכנות לצינורות וגם באתר הבניה בו עבד ועל כן יכולים להיות חורים לצינורות במקום העבודה ועל כן אל להסיר אחריות מהתובע עצמו אשר התהלך כסומא בארובה. שיטת העבודה לא הוכחה כבטוחה ולמעשה מנסיבות המקרה עולה כי הונח בפני התובע מכשול אשר עלול היה לפגוע גם בעובד המיומן ביותר. אני מקבל את טענת התובע וסבור כי לא היה עליו החובה לבדוק מה מסתתר תחת כל לוח עץ באתר הבניה. היה על מפקחי הבניה שהיו במקום להורות על סילוק לוחות עץ מיותרים וסימון מכשולים בדרך נאותה ואפקטיבית לעובדים. לפיכך, בנסיבות המקרה איני קובע אשם תורם לתובע ואיני סבור כי יש מקום להפחית מרשלנותם של הנתבעים כלפיו. שיעור נזקיו של התובע: נכות רפואית: חוות דעת ד"ר הורוביץ סוזנה: התובע צרף לכתב תביעתו חוות דעת מומחית בתחום האורטופדיה מטעמו, שנערכה על ידי ד"ר סוזנה הורוביץ. בחוות דעתה ציינה המומחית כי בבדיקתה התובע התהלך בצליעה על גבי רגל שמאל. נמצאה רגישות והגבלה קשה בתנועות המפרק הסובטלרי של כף הרגל. נמצאה גם נפיחות של הקרסול משמאל עם רגישות בקצה הדיסטלי של גיד האכילס. קיים דלדול של שרירי השוק השמאלית, המלמד על שימוש מופחת ברגל שמאל. המומחית ציינה כי ככל העולה מצילומי הרנטגן שנתיים לפני בדיקתה, ניתן לצפות בהם שינויים ניוונים במפרק הסובטלרי. שינויים ניווניים אלה, לדעת המומחית, גורמים לרגישות מקומית ולהגבלה קשה בתנועות המפרק הסובטלרי. לדעת המומחית התובע סובל מנכות צמיתה בשל ההגבלה בתנועות המפרק הסובטלרי המלווה בכאבים בשיעור של 20% על פי תקנה 49 (2) ו' לתקנות המל"ל. בנוסף המומחית סבורה כי בשל עבודתו כטפסן, עבודה שאליה הוא מתקשה לחזור עקב התאונה, יש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה. חוות דעת פרופ' יעקב נורובאי: הנתבעים צרפו חוות דעת מטעמם שנערכה על ידי פרופ' נורובאי, מנתח אורטופד, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי, בבדיקה התובע התהלך חופשי עם דריכה מלאה על גבי שתי הרגליים. עמידה על רגל ימין או שמאל בלבד תקינה. עמידה על קצות האצבעות או העקבים תקינה, המומחה לא מצא דלדול שרירים. המומחה ציין כי התובע התלונן בפניו על קושי בהליכה ממושכת המלווה בכאבים. בבדיקתו אבחן הגבלה מזערית ללא דלדול שרירים עם מנח רגל זהה בשתי הרגליים. לשיטתו התאחות השבר בעצם העקב מלאה ללא דחיסה וללא שינויים ניוונים. המומחה סבור כי אין הוא מקבל את חוות דעתה של ד"ר הורוביץ מטעם התובע היות ובבדיקתו לא מצא הגבלה בתנועות. העריך את נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה בשיעור של 5% בלבד על פי סעיף 35 (1) בין א' ל-ב'. סבור כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 הואיל והתובע לשיטתו יכול לחזור למתכונת עבודה ללא הגבלות. הכרעה שיעור הנכות הרפואית: התובע טוען כי יש לקבל את חוות דעת המומחית מטעמו במלואה. התובע מצביע על העובדה כי המומחית מטעמו קבעה אחוזי נכות בגין מגבלה במפרק הסובטלרי המלווה בכאבים ולא בגין מגבלות בתנועות הקרסול כטענת מומחה הנתבעים. מנגד, טוענים הנתבעים כי יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעמם במלואה, שכן, ד"ר הורוביץ העניקה לתובע נכות בגין מחלה ממנה אין הוא סובל ועל בסיס תקנה שאינה מתארת את ממצאיו. הנתבעים טוענים כי פגיעתו של התובע היא במפרק הסובלטרי, קרי בתנועת כף הרגל ימינה ושמאלה. משקבעה ד"ר הורוביץ כי תנועות הקרסול תקינות ומשלא ציינה את טווחי התנועות החסרות בחוות דעתה, לא ניתן לקבוע תימוכין לשיעור הנכות אשר העניקה לתובע. כמו כן גם החלטתה להפעיל את תקנה 15 אינה מן המציאות שעה ששב התובע לעבודתו כטפסן וממשיך לעשות זאת עד ליום זה. ככל העולה מעדותו של פרופ' נובוראי, הוא בדק את התובע כמחצית השעה, בתנאי בדיקה רגילים, כלומר בישיבה, בהתפשטות בעמידה והליכת מספר צעדים בחדר.המומחה סבור כי ישנו הבדל ברמת הכאב בין חולים אשר מחלימים משבר ללא תזוזה ברגל לבין חולים שמשתקמים לאחר פגיעת שבר מרוסק בעקב. המומחה סבור כי כאבים של כף רגל יכולים להשפיע על מוגבלות של החולה. המומחה סבור שאין הגבלה תנועתית בקרסול. המומחה הסביר כי לא מצא ממצאים בבדיקתו דומים לממצאיה של ד"ר הורוביץ. אישר כי ד"ר הורוביץ ציינה שאין הגבלה בתנועות הקרסול אולם יש הגבלה בתמועות המפרק הסובלטארי. ככל העולה מעדותה של ד"ר הורוביץ, בבדיקתה לא מצאה כמעט תנועה במפרק שבין הקרסול לעקב ועל כן הסיקה כי המפרק לא מתפקד. התנועה החסרה זקוקה ליציבות הרגל גם על גבי חולות וגם על גבי כבישים ומדרכות לשם יציבות מרכזית בקרסול. לגבי חוות דעתו של פרופ' נורובאי המומחית קבעה כי פרופ' נורובאי לא ציין התנועות של המפרק הסובליטארי אלא של כף הרגל בכלל. המומחית ציינה כי היא בדקה את התובע ארבע שנים לאחר התאונה כשמצבו הרפואי כבר קבוע ויציב ולא השתפר. מבחינתה יש צפייה להחמרה ולא לשיפור. לגבי ממצאי הועדה הרפואית של המל"ל ציינה המומחית כי הועדה טעתה בסעיף הנכון , הם לא ציינו את הסעיף המתייחס למפרק הסובטאלרי אלא לסעיף המתייחס לקיבוע כף הרגל, קיבוע כף הרגל זו הגבלה בתנועה. כלומר הועדה התרשמה שהתובע סובל מהגבלה בתנועה רק העניקה אחוזי נכות על פי סעיף לא מתאים. נכותה נקבעה על בסיס תקנה יחידה שעוסקת במפרק הספציפי שנפגע אצל התובע למרות שאין לתובע את הפסקווס המצוי בסעיף. המומחית הסבירה מדוע השתמשה בסעיף 49 לתקנות המל"ל בקובעה נכות צמיתה. מן הטעם כי התובע סובל מעיוות מסוים, יש לו שינוי ניווני על פי ממצאי הרנטגן וגם כאבים. התקנה בה פרופ' נורובאי השתמש מלמדת על קישיון ללא כאבים. ומצב זה אינו מתאים לתובע שכן ישנם פרמטרים נוספים כגון: כאב. המומחית סבורה כי אם היו מקבעים לתובע את הפרק הסובטאלרי בצורה ישרה וטובה והוא היה מתהלך ועומד באופן יציב ללא כאבים היה מקום להשתמש בסעיף בו עשה שימוש פרופ' נורובאי. המומחית סבורה כי התובע שיש כאבים בכף הרגל וקשה לו לדרוך עליה והוא מוגבל בפעילות שלו, זכאי לקבל נכות בשיעור גבוה מעשרה אחוזים בלבד, על כן עשתה שימוש בתקנה אחרת אשר כן מתייחסת לכאבים. התקנה בה עשתה שימוש, היא תקנה שמתייחסת לכל המבנה התלת מישורי ועל כן מתייחסת גם למפרק הסובטאלרי. המומחית העידה כי אבחנה צליעה אצל התובע. התובע אובחן כמי שדורך פחות על רגל שמאל , הוא דורך על כף הרגל אבל במידה פחותה ומבחינים בצליעה שלו. המומחית ציינה כי לאחר שעיינה בתיעוד רפואי מעברו של התובע לא הייתה משנה את קביעותיה בחוות שעתה. בנוסף ציינה המומחית כי אין בתקנות המל"ל סעיף ספציפי המתאים למצבו של התובע. כלל הוא כי לבית המשפט סמכות לקבוע את שיעור הנכות הרפואית על בסיס מכלול הראיות והנסיבות שהובאו בפניו. התרשמתי כי יש מקום לקבל באופן חלקי את טענות התובע וכן באופן חלקי את טענות הנתבעים ולקבוע כי התובע סובל מעשרה אחוזי נכות לצמיתות עקב התאונה. אני מקבל את עדותו של התובע לעניין סבלו וכאביו, אשר תלונות אלו מהוות חלק בלתי מבוטל בבואו של המומחה לקבוע את אחוזי הנכות הצמיתה בהתחשב בממצאי בדיקותיו. מסקנתי זו נובעת מתשובותיהם של שני המומחים, באריכות ובפירוט בעדותם בפניי. כך למשל הסבירה מומחית התובע מדוע השתמשה בסעיף 49 לתקנות המל"ל על אף שאינו מתיישב בדיוק במצבו של התובע. בהתאם, איני מתעלם מן העובדה כי פרופ' נורובאי לא מצא בבדיקתו כאבים והגבלות. נכות תפקודית: התובע העיד כי הוא סובל מכאבים ברגליו. כאשר הוא נפל הוא נחבל בשתי רגליו אולם הרופאים התייחסו רק לרגל המנותחת. לגבי החבלות בידיים אין לו כל מסמך רפואי שתומך בטענתו למרות שהתלונן בפני רופאיו על כך. התובע העיד כי הוא סובל מהעמסת משקל על רגל ימין לאור גרירת רגל שמאל. התובע העיד כי הוא דורך על גבי רגל שמאל אבל סובל מכאבים. התובע העיד לגבי תפקודו כיום: התובע העיד כי בסמוך לאחר התאונה לא יכול היה לעבוד אולם אין לו אישורי אי כושר מהתקופה האחרונה. היה שבוע בטורקיה בטיול מאורגן. היה בתאילנד שבועיים לפני עדותו שם שהה 15 ימים בטיול מאורגן. באשר לחזרתו לעבודה העיד התובע כי: חזר לעבודה אחרי שנה וחודשיים, עבד אצל קבלן בשם יעקב, במהלך ארבעה חודשים. לאחר מכן חיפש עבודות מזדמנות ומצא עבודה אצל אדם אחר אבל העבודה לא נמשכה פרק זמן ארוך. בזמן עדותו עובד אצל מעביד בשם מזמה מנובמבר 2005 בתור טפסן. עבודות קלות. במהלך עבודתו נדרש לסמן גבהים, לחתוך לוחות על פי מידות, למסור הלוחות בעת העבודה לעובד אחר. עבודה בסגנון נגרות בשטח. בסיכומיו טוען התובע כי, הוא עבד כטפסן במשך למעלה משלושים שנים עובר לתאונה. טפסן הוא פועל בניין אשר מתקין תבניות ליציקות במקומות גבוהים. מדובר בעבודה פיסית קשה המצריכה טיפוס על סולמות, עבודה על פיגומים, הדורשת מאמץ והרמה ונשיאה של חפצים כבדים ועמידה ממושכת על הרגלים. התובע טוען כי העבודה מצריכה כשירות גופנית גבוהה וזו נפגעה באופן ברור כפועל יוצא מהנכות האורטופדית. התובע טוען כי בשים לב לסוג ולחומרת פגיעתו, לטיב עבודתו כפועל בניין ובנכותו הוא אינו מסוגל לטפס על סולם או להרים משאות ועל פי נסיבותיו האישיות אין ספק כי נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית ועל כן מבקש מבית המשפט לקבוע נכות תפקודית בשיעור של 50%. מנגד, טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי, כשניזוק בגילו של התובע, שב לעבודתו כטפסן בניין שהיא במהותה עבודה פיסית ומתמיד בה כעשר שנים לאחר התאונה משמע כי הוא מסוגל לעשות כן. הנתבעים טוענים כי התובע לא הראה ירידה בשכר, לא הצביע על תקופות בהן נבצר ממנו לעבוד, לא הזמין עדים שיעידו בדבר קושי שהוא נתקל בעבודתו. התובע לא הראה כי עבר ממקום למקום בשל קשייו בביצוע העבודה אלא לאחר תקופות אי הכושר עבד בעבודות מזדמנות ומאז שנת 2005 הוא עובד אצל אותו מעביד בשכר שככל הנראה גבוה משכרו עובר לתאונה. הנתבעים סבורים כי כשם שאין התובע מוגבל בתפקודו בעבודה כך אינו מוגבל בחייו האישיים, שכן אין לו כל בעיה לטייל בעולם ולתפקד כרגיל. הנתבעים טוענים כי אין משמעות תפקודית לנכותו הרפואית של התובע ומכל מקום בחישובי הפסדי שכר לעתיד מוצע לפצות את התובע בסכום גלובלי שישקף נכות נמוכה ומספר שנים מצומצמות בהן נותרו לו לעבוד לאור גילו המתקדם. הכרעה: הנכות התפקודית: מומחית התובע העידה באשר להיבט התפקודי כי קבעה שיש מקום להפעיל את תקנה 15 בחוות דעתה היות שמדובר בתובע העובד במקצוע פיסי קשה , התקשה לבצע את העבודה שלו עם הפגיעה בכף הרגל כמו שהוא ביצע אותה לפני התאונה. המומחית הסיקה כי היא לא מכירה אנשים רבים שעם פגיעה כזאת שחזרו למקצוע. עצם העובדה כי התובע השתלב חזרה במקום עבודה אחר יכול להיעשות מחוסר ברירה ובגילו יכול להיות שאינו יכול לעשות הסבה לעבודה פקידותית, אבל זה לא אומר שהוא לא סובל. מנגד, מומחה הנתבעים העיד כי, התובע אינו מוגבל ולמעשה יכול להשתלב בעבודתו כטפסן. סבורני כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור נכותו הרפואית, קרי, עשרה אחוזים לצמיתות בלבד וזאת מן הטעמים הבאים: התובע שב לעבודתו לאחר תום תקופת ההחלמה ולמעשה התמיד בה למעלה מעשר שנים. מאידך אין להתעלם מעדותו (היחידה) לפיה הוא עובד בעבודות קלות יותר ולא כמקודם. על כן חרף העובדה כי מדובר בפגיעה שאינה קלה לעניות דעתי ברגלו של התובע, משלא הוכחה פגיעה משמעותית בתפקוד התעסוקתי של התובע, עולה המסקנה כי שיעור נכות תפקודית של 10% הולמת את המקרה. התובע העיד כי הוא סובל מכאבים ומתקשה בהליכות ממושכות ובעמידה ממושכת, נסיבות גילו ומקצועו של התובע מקשות על תפקודו אף הן. מאידך התובע העיד כי הוא מטייל בעולם ולמעשה לפני מועד עדותו שב מטיול מאורגן בן שבועיים בתאילנד. עדותו ממחישה כי אכן התובע מוגבל במידת מה אולם לא כפי טענתו. התובע לא הביא ראיות נוספות לבד מעדותו אשר יכולות לשכנע בית משפט זה בצדקת שיעור הנכות התפקודית לה הוא טוען. מנגד, אין להתעלם ממקצועו של התובע וממנגנון החבלה ומההליך השיקומי שהוא עבר ועל כן שיעור הנכות התפקודית שקבעתי ראויה בעיני. בסיס השכר: לגבי שכרו העיד התובע כי אמנם על פי התלושים השכר הממוצע אינו 9000 ₪ ברוטו, אולם התאונה התרחשה בחודש השני לעבודתו. בחודש הראשון עבד רק במחצית החודש ובחודש התאונה עבד שלושה שבועות, ואת שאר הכסף הקבלנים סיכמו איתו בע"פ על פי התקדמות העבודה. התובע מציג את תלושי השכר עובר לתאונה ומבקש לקבוע כי שכרו החודשי היה בסך של 7,113 ₪ ברוטו ובערכו המשוערך- 8,126 ₪. מנגד, טוענים הנתבעים כי טענות התובע בדבר שכר שהובטח לו בע"פ ללא תימוכין בכתב לא מתיישבות עם תלושי שכרו בפועל כפי שהוצגו. הנתבעים טוענים בהתבססם על תלוש שכר חודש עובר לתאונה, כי שכרו של התובע עובר לתאונה הנו בסך של 5,840 ₪ ברוטו. על פי נתוני השכר הרבע שנתי עובר לתאונה ככל שדווח במסמכי המל"ל, עולה כי התובע השתכר בעבור תקופה של שלושה חודשים עובר לתאונה שכר של- 21,339 ₪ ולחודש- 7,113 ₪ ובשערוך ליום זה (בתוספת הצמדה בלבד מיום התאונה) - 8,906 ₪ ברוטו.מקום לא הוכחה תוספת השכר שהובטחה לו בע"פ כטענת התובע, אין להתחשב בטענה זו. הפסד השתכרות לעבר: התובע הוכיח כי נעדר מעבודתו לאחר התאונה במהלך חמישה חודשים מפאת אי כושר, על כן זכאי לפיצוי בסך של : 5 חודשים X 8,906 ₪ = 44,530 ₪. מעבר לתקופה זו לא הוכח הפסד בפועל. הפסד השתכרות לעתיד ואובדן זכויות סוציאליות: ראש נזק זה הנו בכפוף לפרק הנכות התפקודית ולא אחזור בשנית על נימוקי שם. אני מקבל את שיטת הנתבעים וקובע כי בנסיבות תיק זה יש מקום לפיצוי גלובלי. בנסיבות העניין אני סבור כי פיצוי בראש נזק זה בסך של 60,000 ₪ הנו ראוי בהתחשב בגילו של התובע. כאב וסבל: בעקבות התאונה התובע סבל משבר מרוסק בעקב ומנפיחות בקרסול שמאל. התובע נזקק לניתוח לצורך קיבוע השברים ולנוכח הנפיחות בקרסול נאלץ להמתין שבועיים בסבלו לשם ביצוע ניתוח זה. התובע אושפז ונותח בהרדמה מלאה לצורך קיבוע השבר באמצעות שני ברגים. התובע טוען כי הוא סובל מכאבים ומתהלך בצליעה. מתקשה בתפקודו. נזקק לטיפולים רפואיים ולמשככי כאבים. אני סבור כי מנסיבות תיק זה יש מקום לקבוע פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין פרק זה. עזרת צד ג': בהעדר ראיות אחרות למעט עדותו של התובע לעניין זה, ופני עבר בלבד בהתחשב בתקופת אי הכושר ובמהלך ההחלמה, אני קובע פיצוי בסך של 10,000 ₪ לפרק זה. הוצאות נסיעה, ניידות , רפואיות ושונות: לא הוכח בפני כי התובע מוגבל בנהיגה או יזדקק פני עתיד להוצאות בגין פרק נסיעות וניידות. כיום התובע אף אינו מצוי בטיפולים רפואיים ולא נראה כי צפויות לו הוצאות רפואיות מיוחדות עקב האירוע. מדובר בתאונת עבודה ולא ידוע אם התובע פנה או מתכוון לפנות להחזרים מטעם המל"ל. אני קובע פיצוי גלובלי פני עבר בפרק זה בסך של 10,000 ₪ בלבד. סכום התביעה: 224,530 ₪. ניכויים: יש לנכות את הסכומים שהתובע קיבל בעבור דמי פגיעה ומענקי הנכות: דמ"פ בסך של 15,363 ₪ נכון ליום 22.11.06 משוערך להיום לסך של 20,817 ₪, גמלת נכות מהעבודה , תשלומים חודשיים לתקופה שבין 12/02-04/03 בסך של 12,358 ₪ משוערך להיום לסך של 20,106 ₪ (בתוספת ריבית לחצי תקופה), תשלומים חד פעמיים מ- 12/02 עד 10/05 בסך של 57,751 ₪ משוערך להיום לסך של 89,908 ₪ בתוספת ריבית לחצי תקופה. סך הכל ניכויים משוערכים: 130,831 ₪. סוף דבר: התביעה מתקבלת. הנתבעים 1-4 ישלמו יחד ולחוד את סכום התביעה לאחר הניכויים בסך של : 93,699 ₪. בנוסף יישאו הנתבעים יחד ולחוד בהוצאות המשפט של התובע לרבות, אגרות שכר טרחת מומחים מטעמו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום שבו נשא בהם התובע ועד ליום התשלום בפועל על ידי הנתבעים. הנתבעים 1-4 ישאו ביחד ולחוד, בשכר טרחת עו"ד התובע בשעור 20%. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין ע"י ב"כ הצדדים. אתר בניהבניהרצפה