פסק-דין השופט שמואל צור 1. האם זכאי המערער כי "תוספת הניהול" לה הוא זכאי תכלל בשכר היסוד, באופן המשפיע על ערך שעה עבודה ועל רכיבי שכר אחרים? בית הדין האזורי השיב על השאלה זו בשלילה ומכאן הערעור בעניין זה בפנינו. הרקע העובדתי 2. המשיבה 1 (להלן - רשות הנמלים או הרשות) הינה תאגיד סטטוטורי, המופקד על תפעולם של נמלי ישראל ובהם נמל אילת. המערער הועסק במחלקת גוררות ברשות הנמלים באילת משנת 1970. 3. ביום 28.7.2002 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין רשות הנמלים - נמל אילת ובין הסתדרות העובדים הכללית ונציגות עובדי הגוררות בנמל אילת, בעניין תנאי עבודתם של עובדי הגוררות (להלן- ההסכם הקיבוצי). 4. בהמשך לאותו הסכם קיבוצי נחתם מכתב נלווה, בו נקבע בין היתר כי למערער ולעובד נוסף בשם יחזקאל סמאורה, הנמנה אף הוא על צוות הגוררות (להלן - מר סמאורה), תינתן "תוספת ניהול" בסך 815 ₪ לחודש, בתחולה מיום 1.8.2002 (להלן- המכתב הנלווה; נספח ב' לכתב התביעה). המכתב נחתם על ידי מר פנחס חזן, ראש מחלקת משאבי אנוש בנמל אילת. במכתב הנלווה לא נאמר דבר לעניין דרך חישוב תשלום תוספת הניהול. 5. ההסכם הקיבוצי והמכתב הנלווה הועברו לאישורו של מר שאול רותם, אשר שימש באותה עת כסמנכ"ל למינהל ומשאבי אנוש ברשות הנמלים במשרד הראשי (להלן- מר רותם). מר רותם אישר את מתן תוספת הניהול, אך ציין בכתב ידו על גבי המכתב הנלווה כי התוספת האמורה ניתנת "לא לשכר יסוד, לא לשיפטינג. תוספת שקלית העומדת ללא תלות ברכיב שכר כלשהו". 6. ביום 6.11.02 כתבה גב' אידה שפירא (להלן- גב' שפירא), ממלאת מקום ראש אגף משאבי אנוש ברשות הנמלים, למנהל נמל אילת ולראש אגף הכספים בנמל כי על פי אישורו של מר רותם "תוספת הניהול תהווה שכר לגמל אך לא כרכיב לערך השעה. התוספת תשולם בשורה נפרדת בתלוש השכר ותקרא "תוספת מיוחדת" (נספח ג' לתצהירה). 7. ביום 27.11.02 הודיע מר חזן, ראש מחלקת משאבי אנוש לראש מחלקת כספים כי, בהתאם להסכם הקיבוצי, ניתן אישור לתשלום תוספת הניהול למר סמאורה באופן שהתוספת תהווה שכר לגמל בלבד ולא תכלל בחישוב ערך שעה. עוד צויין באותו מכתב כי "התוספת תשולם בשורה נפרדת בתלוש השכר ותקרא "תוספת מיוחדת" (נספח ה' למוצגי הרשות). 8. על אף האמור במכתבים הנ"ל, שולמה למערער תוספת הניהול בדרך של תוספת לשכר היסוד במשך מספר חודשים מ- 11/02 עד 4/03. 9. משנודע הדבר לרשות הנמלים, הוציא הסמנכ"ל למינהל ומשאבי אנוש ברשות הוראה לנמל אילת לתקן את הטעות ולנכות את ההפרשים אשר נבעו מהתשלומים העודפים (נספח ד' למוצגי הרשות). החל בחודש מאי 2003 החלה רשות הנמלים לשלם למערער את תוספת הניהול כ"תוספת מיוחדת אישית" ולא באופן המשפיע על ערך שעה ועל רכיבי שכר אחרים. רשות הנמלים טענה כי התשלום בעבר היה מוטעה ובניגוד להנחייתו של מר רותם, להוראות הנוהל ולהוראות ההסכם הקיבוצי. 10. עם שינוי אופן התשלום דרש המערער להמשיך ולשלם לו את תוספת הניהול כחלק משכר היסוד כפי שנעשה משך מספר חודשים. לטענתו, כך סוכם בין הצדדים במהלך המשא ומתן עבר החתימה על ההסכם הקיבוצי. דרישה זו נדחתה ובשל כך הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בבאר-שבע. 11. המערער טען בבית הדין האזורי כי הוא זכאי לתשלום תוספת הניהול בדרך של תוספת לשכר היסוד. לטענתו, זכות זו קמה לו מכוח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים עם החתימה על ההסכם הקיבוצי. כן טען המערער כי תוספת הניהול שולמה לעובדים נוספים בנמלים אחרים כחלק משכר היסוד ולא כתוספת בפני עצמה ועל כן הוא הופלה לרעה. עוד טען המערער כי אמנם למר סמאורה הופסק תשלום תוספת הניהול כחלק משכר היסוד החל בחודש מאי 2003, אך לאחר שפרש לפנסיה, נכללה התוספת בשכר היסוד שלו לצורך חישוב גמלתו. בשל עילה זו תבע המערער הפרשי שכר לרבות פיצויי הלנת שכר ופיצוי על עוגמת נפש. 12. רשות הנמלים לא חלקה על זכאותו של המערער לתוספת הניהול, אך טענה כי המערער אינו זכאי לתוספת זו כחלק משכר היסוד אלא כ"תוספת אישית" נפרדת. לטענתה, גם אם ניתנה למערער הבטחה לכלול את התוספת בשכר היסוד, הרי שזו ניתנה בחוסר סמכות וקיים צידוק חוקי לבטלה. עוד טענה הרשות כי הממונה על השכר אישר את התוספת כתוספת אישית, אך לא נתן אישור לתשלומה כחלק משכר היסוד, כטענת המערער. הממונה על השכר הצטרף להליך בבית הדין האזורי ותמך בטענות רשות הנמלים. הממונה טען כי תשלום תוספת הניהול במשך מספר חודשים נעשה שלא כדין, שכן היה מדובר בהסכם אשר יושם באופן הנוגד את עמדת הרשות ולא אושר על ידיו. כן טען הממונה כי מדובר בתוספת שכר חריגה שאינה נהוגה בקרב עובדי המדינה ולא היתה פניה לקבלת אישור התוספת כחלק משכר היסוד וממילא לא ניתן לכך אישור. פסיקת בית הדין האזורי 13. בית הדין האזורי (סגנית השופט הראשי יהודית גלטנר-הופמן; עב' 2678/04) דחה את תביעת המערער. בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח זכאות לכלול "תוספת הניהול" בשכר היסוד. בקשר לזה קבע בית הדין כי המערער לא הוכיח כי המכתב הנלווה נחתם על דעת כל הצדדים להסכם הקיבוצי ותוך הסכמה מפורשת שהתוספת תשפיע על ערך שכר שעה. כן נקבע כי אין זה סביר והגיוני שהצדדים לא מצאו לנכון לפרט את אופן חישוב התוספת במכתב הנלווה, בהסכם הקיבוצי או בנספחיו, שעה שמדובר בתוספת כה מהותית מבחינת ערכה הכספי ושעה שהטבות שונות אחרות ואופן חישובן פורטו בנספחים להסכם הקיבוצי. כן צויין כי המכתב הנלווה אינו נושא תאריך ואין בו חתימות כל הצדדים להסכם הקיבוצי. עוד נקבע כי התוספת שולמה למערער במשך מספר חודשים כחלק משכר היסוד בטעות ואין הדבר מקים לו זכות להמשיך ולקבלה באותו אופן. 14. בית הדין פסק כי כל התשלומים על פי ההסכם הקיבוצי ונספחיו היו טעונים אישורו וחתימתו של מר רותם. בית הדין קיבל את עדותו של מר רותם לפיה סוכם בין הצדדים שתוספת הניהול תינתן במתכונת של תוספת עצמאית בלבד וככזו היא אושרה על ידי הממונה על השכר. עוד נקבע כי מר רותם היה מודע למחלוקת בעניין אופן חישוב התוספת ובשל כך הוא כתב את הערתו על גבי המכתב הנלווה. בית הדין אימץ את עדותו של מר רותם וקבע כי לא הוכחה גמירת דעת משותפת לעניין אופן חישוב תוספת הניהול על פי גירסת המערער. כפועל יוצא מכך דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער לכלול את תוספת הניהול בבסיס השכר. 15. בית הדין קבע כי לא הוכח שניתנה הבטחה מינהלית מפורשת וברורה במסמך כתוב המחייבת תשלום תוספת הניהול כחלק משכר היסוד. לדעת בית הדין, אף אם היתה הסכמה בין נציגות העובדים ובין המעסיק, כטענת המערער, אין דרך חוקית לשלם לו את המבוקש באין אישור לכך מאת הממונה על השכר. בית הדין דחה גם את טענת המערער על הפלייתו ביחס לעובדי נמלים אחרים וכן ביחס למר סמאורה. בית הדין קבע כי המערער לא הניח תשתית עובדתית לטענת ההפליה. בהקשר לזה קבע בית הדין, בהסתמך על עדותו של מר רותם אשר לא נסתרה, כי אין מקום להשוות את תנאי עבודתם של עובדי נמל אילת לאלה של עובדי נמלים אחרים. בתוך כך נדחתה טענת המערער כי הופלה בשכרו בשל היותו יו"ר ועד עובדים. אשר למר סמאורה קבע בית הדין, כי אכן הופסק תשלום התוספת כחלק משכר היסוד, בדומה למערער, אך מר סמאורה קיבל את מרכיב תוספת הניהול בגמלתו, מאחר ותנאי פרישתו סוכמו עימו בנפרד, במסגרת הסכם שנערך עימו לעידוד פרישה ובכך שונה עניינו מזה של המערער. הערעור 16. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבית הדין האזורי. לטענתו, סוכם בין הצדדים במהלך המשא ומתן עובר לחתימת ההסכם הקיבוצי ובמכתב הנלווה, כי תוספת הניהול תינתן "כפי שנהוג בנמלים אחרים", היינו - כתוספת לשכר היסוד המשפיע על חישוב ערך שעה ולא כתוספת בפני עצמה. לטענתו, הסכמה זו מצאה ביטוי במכתב הנלווה המהווה חלק בלתי נפרד מההסכם הקיבוצי. בתמיכה לטענה זו מסתמך המערער, בין השאר, על עדותו של מר גילרון, ראש מחלקת הים בנמל אילת, אשר היה בין החותמים על המכתב הנלווה. עוד טוען המערער כי ניתנה לו הבטחה מחייבת לקבלת תוספת הניהול כחלק משכר היסוד. המערער חוזר וטוען כי הוא הופלה לרעה ביחס לעובדי הנמל אחרים ובהם מר סמאורה. 17. רשות הנמלים תומכת בפסיקת בית הדין האזורי וטוענת כי ערעור המערער מבוסס - בעיקרו - על תקיפת ממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. מוסיפה הרשות וטוענת כי משבחר המערער לערער, מן הדין לחייבו, מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, להשיב לידיה סכומים שקיבל ביתר. הממונה על השכר תומך בפסיקת בית הדין האזורי, על קביעותיו והנמקותיו. וזו פסיקתנו 18. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולחומר שבפנינו, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי ראוי פסק דינו להתאשר, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. נעמוד להלן על מספר נקודות הנוגעות לעניין. 19. זכאות המערער לתשלום תוספת הניהול מעוגנת במכתב הנלווה להסכם הקיבוצי. באותו מכתב נאמר כי תינתן למערער "תוספת ניהול" בגובה 815 ₪ לחודש אך לא נאמר בו דבר לעניין "מיקום" התוספת בבסיס השכר או כל הוראה היכולה ללמד כי התוספת תשולם באופן המשפיע על ערך השעה. בדרך כלל "תוספת" לשכר - כשמה כן היא - באה בנוסף לשכר היסוד ולא כחלק ממנו, אלא אם נאמר במפורש אחרת או שניתן ללמוד על כוונה אחרת מן ההסכם היוצר את התוספת או מראיות אחרות הנוגעות לדבר. בקשר לכך טען המערער כי סוכם בין הצדדים, במהלך המשא ומתן לחתימת ההסכם הקיבוצי ובמכתב הנלווה, כי תוספת הניהול תינתן כפי שנהוג בנמלים אחרים - כתוספת המהווה רכיב לערך השעה ולא כתוספת בפני עצמה. שאלת הסכמת הצדדים באשר לאופן תשלום תוספת זו עמדה לדיון בבית הדין האזורי ונקבע, עובדתית, כי המערער לא הוכיח שכוונת הצדדים היתה לשלם לו את תוספת הניהול באופן שישפיע על ערך השעה. זוהי קביעה עובדתית מבוססת ולא הובא בפנינו כל טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בה. בקשר לכך קיבל בית הדין האזורי את עדותו של מר רותם כי מדובר היה בתוספת נפרדת וככזו גם קיבלה את אישורו של הממונה על השכר (סעיף 14 לעיל). אין לנו כל יסוד להתערב בקביעות אלה המפריכות את טענות המערער. 20. זאת ועוד, הממונה על השכר אישר את ההסכם הקיבוצי, אליו צורף המכתב הנלווה. אישורו של הממונה על השכר התבקש, בין היתר, לתשלום תוספת הניהול ולא התקבל אישורו לתשלום התוספת המופיע על ערך שעה. מדובר בתוספת שכר חריגה לה נדרש אישור מפורש של הממונה על השכר. באין אישור לכלול את התוספת בשכר היסוד, אף אם היתה הסכמה בין הצדדים לתשלומה, כטענת המערער, אין דרך חוקית לשלמה. 21. אין לקבל את טענת המערער כי ניתנה לו הבטחה מחייבת לקבלת תוספת הניהול כחלק משכר היסוד. כפי שנאמר, על מנת שהמערער יהא זכאי לתוספת השכר באופן המשפיע על ערך שכר השעה, יש צורך בהוראה מפורשת. המערער לא הוכיח קיום הוראה כזו. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכחה הבטחה מנהלית מפורשת וברורה במסמך בכתב ולא הוכח כי נציגיה המוסמכים של רשות הנמלים נתנו הסכמתם לשלם את התוספת כגרסת המערער. לפיכך דין הערעור גם בנקודה זו להידחות. 22. יש לדחות גם את טענות המערער כי הוא מופלה לרעה ביחס למר סמאורה. כפי שראינו, מר סמאורה קיבל את התוספת הניהולית באותה מתכונת שניתנה למערער (נספח ה' לתצהירה של גב' אידה שפירא). עם פרישתו של מר סמאורה לגמלאות, ניתנה לו התוספת בבסיס השכר כחלק מהסדר של עידוד פרישה מוקדמת ולאחר שהתקיים משא ומתן אישי עימו ועם קבוצה גדולה של העובדים במסגרת הליך ההפרטה ולאחר שהתקבל אישור לכלול את התוספת כרכיב לערך השעה (סעיף 8 לתצהירה גב' שפירא). כפי שנמסר לנו במהלך הדיון הוצע גם למערער לפרוש בתנאים דומים אך הוא סירב. קיימת אפוא בהבחנה עניינית בין עניינו של המערער ובין עניינו של מר סמאורה המבוססת על מעמד שונה שלהם. מעדותה של גב' שפירא עולה בבירור כי התוספת לגימלאי קטנה ביחס לתשלום התוספת לעובד פעיל (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 6.2.06) וגם נתון זה מסביר את הצדקת ההבחנה בין השניים. מעבר לכך המערער גם לא הוכיח כי הופלה לרעה ביחס לעובדי נמל אחרים. 23. סוף דבר - הערעור נדחה. המערער ישלם לכל אחד מן המשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל. גמול ניהולתוספות שכר