דוגמא להחלטה בנושא שחרור חשוד מתחנת המשטרה: לפניי בקשה מטעם המבקשת לשחרור בערובה של המשיב (להלן - הבקשה והחשוד, בהתאמה). במהלך הדיון, שנערך לפניי ביום 9.10.12, הוריתי על שחרורו של החשוד תוך ציון כי נימוקי ההחלטה המפורטים יישלחו מאוחר יותר לצדדים. להלן נימוקים אלה, שיש בהם גם משום הנחיה כללית באשר להתנהלות משטרת ישראל במקרים כגון דא; וזאת לנוכח ריבוי המקרים בהם מוגשות בקשות דומות. א. הבקשה דנא: על פי האמור בבקשה, החשוד נחשד בביצוע עבירות של גניבה ושל החזקת נכס החשוד כגנוב, בניגוד להוראות סעיפים 384 ו-413 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת לאחר שנעצר כשברשותו רכוש החשוד כגנוב. כפי שעלה במהלך הדיון שנערך לפניי ומתוך עיון בתיק החקירה, החשוד נתפס על ידי שוטרים כשבידיו מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת (להלן - מכשיר הטלפון). מכשיר הטלפון הונח על ידי המתלוננת על ספסל בגינה ציבורית (להלן - הגינה). לאחר שהמתלוננת לא מצאה את המכשיר - וגם לא הבחינה בחשוד כלשהו - היא פנתה למשטרה. מכשיר הטלפון אותר לאחר זמן מה על ידי שוטרים, באמצעות תכנת איתור, כשהוא בידיו של החשוד. השוטרים עצרו את החשוד - שהינו בעל עבר פלילי - ובחקירתו הוטח בו כי הוא גנב את מכשיר הטלפון. כמו כן נשאל החשוד, במסגרת חקירתו, באשר לאופניים שהיו ברשותו והוא נתבקש להמציא קבלה על רכישתם. החשוד מצידו טען כי האופניים הם שלו וכי את מכשיר הטלפון מצא בגינה. לאחר חקירתו הובא החשוד בפני קצין ממונה, אשר החליט לעוצרו לתקופה של עד 24 שעות, וזאת בעילות מעצר של "שיבוש הליכי חקירה" ו"סיכון ביטחונו של אדם". והנה, לא זו בלבד שלא הוצגה לפניי כל פעולת חקירה נוספת שנעשתה בתיק לאחר חקירת החשוד, אלא שבבקשה אף לא נטען כי נדרשת בתיק השלמת חקירה כלשהי וכאמור נתבקש דווקא שחרורו של החשוד. לא ברור אפוא מה היה היסוד לעילת המעצר של שיבוש הליכי חקירה, כאשר החקירה הסתיימה; ובה במידה לא ברור מה היה היסוד לעילת המעצר של סיכון ביטחונו של אדם, בפרט כאשר המשטרה עצמה הגישה זמן לא רב לאחר מכן בקשה לבית המשפט לשחרורו של החשוד. לא למותר לציין עוד, כי בנסיבות העניין עסקינן בעבירת רכוש המצויה במדרג הנמוך של סוג עבירות זה; וזאת אף אם תאמר כי יש יסוד להניח, מכוח חזקת ה"החזקה התכופה", שהחשוד אמנם גנב את מכשיר הטלפון. לפיכך, על פני הדברים לא מדובר בעבירת רכוש שנעברה בנסיבות העשויות לגבש עילת מעצר לפי הוראות חוק המעצרים (ר' בש"פ 5431/98, 5571 רוסלן פרנקל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (4) 268, 272). לא זו אף זו - ונקודה זו ראויה להדגשה מיוחדת - חקירת המשטרה בתיק הסתיימה. לפיכך, על פי הוראותיו המפורשות של סעיף 17(ד) רישא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), היה מקום להורות על שחרורו של החשוד. פשיטא, אפוא, שמדובר במקרה מובהק שבו היה על הקצין הממונה - כהגדרתו בהוראות סעיף 25(א) לחוק המעצרים - להורות על שחרורו של החשוד בתחנת המשטרה, ולא היה כל מקום להורות על הארכת מעצרו של החשוד לתקופה נוספת של עד 24 שעות לצורך הבאתו לבית המשפט לשם הגשת בקשה לשחרורו. ב. הארכת מעצר לצרכי חקירה: הארכת מעצרו של חשוד לצרכי חקירתו אינה בבחינת הליך משפטי מובן מאליו. במשפטנו לכל חשוד עומדת, על פי הדין, חזקת החפות וממילא נקודת המוצא היא - בוודאי בטרם הסתיימה חקירת החשדות - כי ככלל אין מקום להורות על מעצרו של מי שהינו חשוד בדבר עבירה. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי במדינת חוק הדין מגן גם על זכויותיהם של אלה שעניינם אינו מעורר בהכרח אהדה. גם מי שנמצא אשם בדין זכאי להגנה על זכויותיו (כגון הגנה מעונש אכזרי או מהתעללות); קל וחומר נאשם שטרם הורשע בדינו; קל וחומר בן בנו של קל וחומר מי שהינו רק חשוד במעורבות בדבר עבירה. אין תמה, אפוא, שיש המטילים ספק בעצם הלגיטימיות של מעצר כאמצעי לחקירתו של חשוד בדבר עבירה (לדיון ביקורתי ר' ר' קיטאי סנג'רו, "שאלת חוקיותו של מעצר לצורך חקירה", עלי משפט ו' (תשס"ז) 47). הוראות סעיף 13(א)(3) לחוק המעצרים אמנם מכירות בעילה של מעצר לצרכי חקירתו של חשוד, אך זאת רק כאשר, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, יש צורך לנקוט בהליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר. מכאן, שנוחות חקירת החשוד כשלעצמה - שלעולם תהא רבה יותר כאשר החשוד נתון במעצר - אינה יכולה לשמש כעילה להארכת מעצרו. זאת ועוד: הוראות סעיף 13(ב) לחוק המעצרים מחייבות, גם בהתקיים עילת מעצר, את בחינת אפשרות השימוש בשחרור בערובה ובתנאים שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה. לפיכך, בנסיבות המקרה דנא - כאשר, כאמור, העבירות שבביצוען נחשד החשוד לא גיבשו עילת מעצר וחקירת התיק כבר נסתיימה - על פני הדברים הוראות הדין חייבו את שחרורו של החשוד בתחנת המשטרה. ג. הגשת בקשה לשחרור או להארכת מעצר של חשוד כאשר ניתן לשחררו בתחנת המשטרה: מכל האמור לעיל גם נובע, שכאשר על פי הדין יש לשחרר חשוד בערובה, אין כל מקום להביאו למחרת היום לבית המשפט ולהגיש בקשה לשחרורו, שכן המשמעות המעשית של הדבר היא הארכת מעצרו של החשוד לתקופה של עד יממה נוספת, ללא כל צורך וללא עיגון הולם בהוראות חוק המעצרים. הוראות סעיף 42 לחוק המעצרים נותנות בידיו של הקצין הממונה סמכויות נרחבות ביותר לקביעת תנאי שחרורו של חשוד; וכאשר יש מקום לשחרורו של חשוד רק במקרים יוצאי דופן אין די בסמכויות אלה. יתר על כן, הוראות סעיף 20 לחוק המעצרים מסמיכות קצין משטרה להורות על שחרורו של חשוד אף במקרה בו צו המעצר ניתן על ידי שופט, וגם במקרים כאלה על הקצין לעשות שימוש בסמכויותיו. אמנם אין להגדיר את הארכת מעצרו של החשוד דנא לצורך הבאתו לבית המשפט למטרת שחרורו כ"מעצר שווא" - שהרי עסקינן בחשוד שקיים נגדו חשד כי ביצע עבירה פלילית - אך בהחלט מדובר במעצר שניתן להגדירו כ"מעצר מיותר"; ועל כן חובת המשטרה היתה להימנע ממעצר כזה. ואכן, במספר החלטות שיפוטיות, שניתנו על ידי מותבים שונים בבית משפט זה, נמתחה ביקורת חריפה על התופעה של הגשת בקשות לבית המשפט לשחרורם של עצורים שניתן היה לשחררם בתחנת המשטרה. חרף זאת, תופעת המעצרים המיותרים ממשיכה להתקיים, והמקרה שלפנינו יוכיח. בנוסף, כנראה בעקבות החלטות בתי המשפט שאוזכרו לעיל, מוגשות לאחרונה בקשות להארכת מעצרם של חשודים גם במקרים שבהם ברור כי על פי הדין יש לשחרר את החשודים בערובה ובתנאים שבסמכות קצין ממונה לקבוע. ראוי אפוא להבהיר, כי אין כל הבדל מהותי בין הגשת בקשות לבית משפט לשחרורם של חשודים לבין הגשת בקשות להארכת מעצרם של חשודים; והכל באותם מקרים שבהם ברור כי ניתן לשחרר את החשודים בתחנת המשטרה. אלה כאלה הן בקשות המביאות למעצרים מיותרים ועל כן יש להימנע מהגשתן לבית המשפט. ד. המשטרה - חשיבות תפקידיה ומגבלות סמכויותיה: אין כל ספק שפעילות המשטרה באכיפת הדין הפלילי היא פעילות בעלת חשיבות חברתית מן המעלה הראשונה. כבר שנו רבותינו שאלמלא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת אבות ג', ב'); ופשיטא שפעילות שיטתית, יוזמת ונמרצת של המשטרה היא חיונית לקיומם של חיי חברה תקינים. ואולם, על פעילות המשטרה להתבצע אך ורק ב-ד' האמות של סמכויותיה לפי הדין; ודווקא הרשות אוכפת-החוק צריכה ליתן דוגמא בהתנהלותה בהיבט זה. לפיכך, לענייננו, כל עוד לא שונו דיני המעצרים באופן שיתיר או יחייב מעצר לצרכי חקירה של חשודים בביצוע עבירות בנסיבות כגון דא, על המשטרה להימנע מהגשת בקשות לבית המשפט בין לשחרורם ובין להארכת מעצרם של חשודים בביצוען של עבירות כאמור. מתוך ריבוי הבקשות האמורות נראה כי יחידות המשטרה סבורות שבהגשתן הן מביאות לידי ביטוי את פעילותן. ואולם, כמעט למותר לציין שהדין אינו מכיר ב"מעצר לצרכי סטטיסטיקה" ועל כן מעצרים מיותרים אינם יכולים להוות קנה מידה כלשהו לפעילות יחידות המשטרה השונות באכיפת הדין הפלילי. יתר על כן - ואף היבט זה ראוי להדגשה - על פי הוראות הדין בכל מקרה מעצרים לצרכי חקירה אינם יכולים לשמש כמעין מקדמה על חשבון העונש, וזאת גם במקרים בהם חוקרי המשטרה משוכנעים באשמתו של החשוד. ה. סוף דבר: הגיעה אפוא העת שהקצינים הממונים בתחנות המשטרה יחלו לעשות שימוש נרחב וראוי בסמכויות, שהמחוקק הקנה להם בהוראות חוק המעצרים לצורך קביעת תנאי שחרורם של חשודים, ויימנעו מהבאת חשודים לבית המשפט - בין במסגרת הגשת בקשות לשחרורם ובין במסגרת הגשת בקשות להארכת מעצרם - וזאת כאשר על פי הדין והפסיקה מדובר בחשודים שניתן לשחררם בתחנת משטרה. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים. בנוסף, המזכירות תשלח העתק ההחלטה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל במטה מחוז תל אביב; וזאת לצורך הנחיית יחידות המשטרה והקצינים הממונים במחוז בהתאם. משטרהחשוד