דוגמא לפסק דין בנושא שחרור מוקדם של אסיר עם עבר פלילי: כב' השופט בנימין ארבל: 1. בקשה לשחרור מוקדם של העותר - אסיר השפוט לתקופת מאסר בפועל של 13 שנה - נדחתה על ידי ועדת השחרורים. בהחלטתה, קבעה ועדת השחרורים כי לעותר עבר פלילי עשיר ביותר, המשתרע על פני עשרות שנים. העותר ריצה מספר עונשי מאסר לתקופות ממושכות קודם לריצוי עונשו הנוכחי. אף התנהגותו בעת ריצוי העונש היתה רצופה עבירות משמעת והוא אף הורשע בביצוע שתי עבירות אשר בוצעו משך תקופת מאסרו. עבירה אחת בוצעה בחודש ינואר 2004 ואילו בגין השנייה - הנוגעת להברחת סמים מסוכנים אל בין כתלי בית הכלא - הוא נשפט והורשע בחודש נובמבר האחרון. ועדת השחרורים עמדה על כך כי המשטרה מתנגדת באופן חד משמעי לשחרורו המוקדם, וזאת נוכח מסוכנותו. הועדה עיינה בחומר מודיעיני רב הנוגע לעותר, ממנו עולה חשד לביצוע מעשים פליליים חמורים בעת ריצוי עונש המאסר. ועדת השחרורים נתנה דעתה לחוות דעת פרטיות שהגיש העותר, הכוללות הערכת מסוכנות ותוכנית שיקום. הועדה נתנה דעתה לטיעוניו המפורטים של הסניגור, ולאחר שחזרה ועיינה בכל החומר, היא קבעה כי החומר המודיעיני שהוצג בפניה מצביע - בצורה חד משמעית - כי העותר ממשיך לעבור עבירות כל תקופת מאסרו ואין בתוכנית השיקום כפי שהוצגה כדי לאיין את המסוכנות בעתיד. ועדת השחרורים ציינה כי היא בחנה "בצורה אוהדת" אפשרות שחרור מוקדם, אך לנוכח החומר שעמד לפניה ולאור העובדה כי העותר ביצע עבירות חמורות במהלך מאסרו, אין אפשרות להעתר לבקשתו ובהתאם היא נדחתה. 2. כנגד החלטת הועדה הוגשה העתירה שלפנינו. בכתב העתירה אין התעלמות מעברו המכביד של העותר ומחומרת העבירות בהן הורשע. עם זאת, טוען הסניגור כי מאסריו הקודמים של העותר רוצו בעבר הרחוק, כאשר מהלך מאסרו הנוכחי הוא ביצע בסה"כ שתי עבירות, שאינן אלא מעידות חד פעמיות שאינן חמורות. כיום, יש לזקוף לזכותו תוכנית שיקום רצינית שנערכה עבורו על ידי הגב' מיכל לובלסקי, דו"ח הערכת מסוכנות, המלמד על כך שמסוכנותו תפחת לו תערך לו תוכנית הולמת, וכן תוכנית עבודה ומגורים בקיבוץ רביבים שבדרום - הרחק מזירת הפשע (וכדברי סניגורו בפנינו, במקום בו נמצאים רק יחמורים, עורב קצר זנב וזנבן). לשיטתו של הסניגור, מרובבת החלטתה של הועדה בטעויות שונות. . בין אלה, הוא מונה טעויות הנוגעות לחומרת העבירות שעבר בין כתלי הכלא, תוך התעלמות מהעובדה שבדיקות השתן שלו נמצאו נקיות; טעות הנוגעת למאסריו הקודמים - שרוצו בעבר הרחוק; וטעויות הנוגעות לאי מתן משקל הולם לתוכנית השיקום שהציג ולהערכת המסוכנות. עוד טוען הסניגור, כי העובדה שהעותר ריצה כבר 11 שנות מאסר מתוך 13 השנים שנגזרו עליו, הינה עובדה הראויה להתחשבות הועדה, כשיקול נכבד בין שיקוליה. בנוסף לכך יש להביא בחשבון במכלול השיקולים, אף את העובדה כי הוא עושה מאמצים אדירים להשתקם, כי שינה את תפיסת עולמו ורצונו העז הוא לחיות חיים נורמטיבים. 3. הקשבנו קשב רב לטענותיו הארוכות והמפורטות של הסניגור. במקביל, קראנו את החומר הגלוי והסמוי אשר עמד נגד עיני הועדה והועמד גם לנגד עינינו. כן קראנו את תוכנית השיקום, הערכת המסוכנות ומכתב המעסיק שהציג הסניגור. ולאחר שבחנו כל זאת, סבורים אנו כי לא הובא בפנינו כל נימוק של ממש, אשר יהא בו כדי ללמדנו כי אכן לוקה החלטתה של ועדת השחרורים בחוסר סבירות כלשהו, עד כדי כך שיהא בו כדי להביא להתערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטה זו. יש לזכור, את אשר מזכירים אנו מעת לעת, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיה של ועדת השחרורים. כל שעושה בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, הינו לבחון את סבירותה של ההחלטה ולהעבירה תחת שבט ביקורתו, רק אם יסתבר לו כי החלטה זו הינה כה בלתי סבירה, עד שכל ועדת שחרורים סבירה לא הייתה מגיעה אליה. עלינו לציין, כי ועדת השחרורים נתנה דעתה לכל הטיעונים שהובאו בפניה, ולאחר שעשתה שקלול ואיזון נאותים, תוך התייחסות להוראות המחוקק, הגיעה למסקנה כי שחרורו של העותר יסכן את שלום הציבור. בכך פעלה הועדה במתחם הסמכויות הנתון לה. 4. יש לזכור, כי על פי הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א - 2001, מוטלת על אסיר, המבקש להשתחרר שחרור מוקדם ממאסרו, להוכיח כי נתקיימו שני תנאים מוקדמים: האחד - כי הינו ראוי לשחרור ואילו השני, כי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. צודקת הועדה בקביעתה כי במקרה שלפנינו, לא נתקיים ולו תנאי אחד מבין שני התנאים. לגבי התנאי הראשון, עולה מן החומר המצוי לפנינו, כי התנהלותו של העותר בין כתלי הכלא, לא היתה ראויה. פרט לחומר המודיעיני - ממנו עולה התנהלותו הלא ראויה של העותר בין כתלי בית הכלא - הרי העותר הורשע פעמיים בעבירות שבוצעו בעת מאסרו. העבירה האחרונה נעברה כשנה קודם לעמידתו בפני ועדת השחרורים. אין המדובר בעבירה של מה בכך. העובדה כי הסניגור מקל ראש בעבירה זו, מלמדת על כך כי העותר אינו מסוגל להפנים את הרע שבמעשיו, והוא ממזער מן העבירה בה הורשע. סבורים אנו כי עבירה של הברחת סמים אל בין כתלי בית הכלא, הינה עבירה חמורה, אשר פגיעתה בסדרי המשטר והמשמעת שבין כתלי הכלא, חמורה שבעתיים. ולגבי התנאי השני, החומר המודיעיני שהועמד לרשות הועדה, בין על ידי משטרת ישראל ובין על ידי שלטונות שב"ס, מלמד על המשך התנהלות חמורה ומסוכנת של העותר. לכך אף מצטרפים חומרת העבירות שעבר, אין ספור העבירות בהן הורשע בעבר, והמשך התנהלותו הפלילית בין כתלי הכלא. אין ספק כי בדין ראתה ועדת השחרורים בחומר זה, כחומר בעל משקל מכריע לחובתו של העותר. לכך אף מצטרפת התנהגותו הרעה של העותר בין כתלי בית הכלא, משך כל תקופת מאסרו, המלמדת על כך כי אינו ראוי לשחרור, וכי הוא ממשיך בעיסוקיו בפלילים גם במהלך תקופת המאסר באופן המעיד על מסוכנותו. על כן, אין לומר כי נפלה שגגה כלשהיא בהחלטתה של ועדת השחרורים, אשר קבעה כי אין בטיעוני העותר כדי ללמדה שתוכנית השיקום שהוצגה בפניה, תאיין את המסוכנות העתידית הטמונה בו. 5. סוף דבר - אנו מחליטים לדחות את העתירה. בית סוהר / כלאמשפט פליליאסיריםשחרור מוקדם מהכלאעבר פלילימאסר