דוגמא לפסק דין בנושא שיהוי בהגשת בקשה להארכת מועד עקב התכתבויות בין הצדדים: 1. ערעור שהוגש על ידי המערער על החלטת כב' הרשמת מיום 19.9.12 (כב' השופטת תמר שרון נתנאל), אשר דחתה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית על ידי המערער. 2. הבקשה להארכת מועד הוגשה לעניין עתירה כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה בשומרון וכן כנגד מועצה מקומית פרדס חנה ומר יצחק חנוביץ בנושא היטל השבחה בגין המקרקעין הידועים כחלקה 28 גוש 10096 בפרדס חנה (להלן: "המקרקעין"). 3. העובדות הצריכות לעניין בתמצית 3.1 בשנת 1984 רכשו המערער ומר חנוביץ יחדיו מחצית מהזכויות במקרקעין, שהיא קרקע חקלאית ושטחה כ-20 דונם. המערער ביחד עם חנוביץ ואחרים יזמו באמצע שנות התשעים את תוכנית ש/557 אשר שינתה את ייעוד הקרקע מחקלאות לבית הורים הכולל 175 יחידות דיור ולבית לגיל הזהב הכולל כ - 120 יחידות דיור. דבר אישורה של התוכנית ש/557 פורסם ביום 30.6.96 . 3.2 ביום 16.9.96 , כחודשיים וחצי לאחר אישור התוכנית לשינוי היעוד, נחתם הסכם בין חנוביץ למערער (להלן:"ההסכם"), לפיו רכש המערער מחנוביץ רבע מחלקה 28 בגוש 10096. המערער אשר החזיק עוד משנת 1984 בזכויות באותה חלקה הגדיל בכך את זכויותיו במקרקעין. המערער הצהיר בהסכם כי ידוע לו שמדובר בחלקה חקלאית ומחיר התמורה שנקבע היה 100,000$. מתוך התמורה 20,000$ הופקד בנאמנות אצל עורכת דין עידן עד לאחר המצאת כל האישורים הנחוצים על ידי המוכר, לרבות אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה לגבי "העדר חוב בגין היטל השבחה". 3.3 על פי סעיף 10(א)(4) להסכם על המוכר היה לשאת בהיטל או מס השבחה, אם הוטל עד מועד חתימת ההסכם. 3.4 ביום 19.9.96 דהיינו 3 ימים לאחר חתימת ההסכם פנתה עורכת דין עידן לועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון, על מנת לקבל אישור כי העסקה פטורה מהיטל השבחה מכיוון שמדובר בקרקע חקלאית. יוזכר, כי כך הוצהר על ידי המערער בהסכם עליו חתם. 3.5 הועדה המקומית לתכנון ובניה הודיעה במכתב מיום 22.11.96 כי המקרקעין נשוא ההסכם כלולים בתב"ע ש/557 ולכן נערכה בגינה שומה להיטל השבחה. דהיינו, הבקשה לאישור פטור נדחתה. השומה בגין 20 דונם בחלקה 28 היתה כ-2.5 מיליון ₪ נכון לתאריך 15.7.96. 3.6 ביום 17.12.97 הוגשה שומה נגדית על ידי השמאי אבני, לחלקה 28 ולחלקות הוספות שבתב"ע, 29,52,55,32. נרשם בה כי הוא מוגשת לבקשת המערער, ואחרים. השומה הנגדית לחלקה 28 עמדה על 729,000 ₪. 3.7 ב- 2.8.11 נטען כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה גובה השומה יעמוד על כ- 3.6 מיליון ₪ בהתייחס לכל בעלי הזכויות בחלקות 28,29,52,55 . או אז הודיע השמאי אבני במכתב מיום 30.8.11 כי הוא מייצג רק חלק מבעלי הזכויות ובכך למעשה נפלה ההסכמה. 3.8 באפריל 2011 פנה ב"כ המערער לועדה המקומית לתכנון ובניה וביקש אישור להעברת הזכויות במקרקעין על שמו תוך שהוא טוען כי מי שהיה אמור לשלם את היטל ההשבחה הוא מר חנוביץ , שכנגדו ניתן צו כינוס על נכסיו ביום 24.1.11. 3.9 ביום 11.10.11 חזרה והודיעה הועדה המקומית כי היא דוחה את בקשת המערער לקבל אישור לשם רישום בטאבו כל עוד לא ישולם החוב בגין היטל השבחה שעל קיומה של חובת התשלום ידע המערער במהלך 15 השנים שחלפו מאז רכישת הנכס. דהיינו, הבקשה לאישור פטור נדחתה. באותו יום ממש שלח ב"כ המערער מכתב כי הוא ממתין לאישור ורק בגין זה לא הוגשה על ידו עד עתה עתירה מנהלית נגד הועדה. 3.10 המערער שב ופנה ביום 16.10.11 וחזר וציין כי מר חנוביץ הוא זה שחייב בהיטל השבחה והוא פושט רגל. על כך נענה במכתב הועדה מתאריך 16.10.11 כי מדובר בחלקת אדמה בה קיימים שותפים במושע וכל עוד לא יתבצע תשלום היטל ההשבחה לא יוענק האישור. 3.11 ביום 30.5.12 הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ביחד עם בקשה להארכת מועד. הבקשה נידונה בפני כב' הרשמת. 4. החלטת כב' הרשמת כב' הרשמת סקרה את העובדות בתמצית ואת טענות הצדדים לעניין הבקשה להארכת המועד. הועדה ביקשה לדחות את העתירה על הסף בטענת שיהוי וחוסר ניקיון כפיים. כב' הרשמת קבעה כי את תשובת הועדה מיום 16.10.11 יש לראות כתשובה סופית שמניין 45 ימים להגשת עתירה מתחיל ממועד זה, ולפיכך חלף המועד להגשת עתירה. הרשמת ציינה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד גם בשל סיכויי העתירה. צויין כי סעיף 10 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה התשכ"ח 1965 קובע כי לא תרשם בפנקסי המקרקעין פעולה שהיא בבחינת מימוש זכויות במקרקעין אלא לאחר שהוצג אישור יו"ר הועדה המקומית כי הסכומים המגיעים באותה שעה כהיטל החל המקרקעין שולמו. כב' הרשמת ציינה כי האופן שהצדדים קבעו מבחינה חוזית את הנשיאה בתשלום מבחינתם איננה מעניינה של הועדה ואם הפר חנוביץ התחייבות כלפי המערער, פתוחה בפניו הדרך לפתוח בהליכים כנגדו. עוד ציינה כי המקרקעין אינם נכס בהליך של פשיטת רגל ולפיכך אין מקום גם להסתמך על פסקי דין שונים שהובאו בנושא זה . לפיכך , נדחתה הבקשה להארכת מועד. 5. טענות הצדדים 5.1 המערער טען בערעור כאן כי יש לראות בהתכתבויות בין הצדדים ניהול והדברות בתום לב ולפיכך אין לקבוע שיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד. עוד טען המערער כי הוא רוכש המקרקעין ואיננו צד לתשלום היטל ההשבחה וזאת מהטעם כי תוכנית ההשבחה אושרה בטרם רכישת המקרקעין וכן מהטעם כי חוב היטל ההשבחה מוטל מכח החוק וההסכם על המוכר. המערער הוסיף כי מאזן הנוחות פועל לטובתו, שכן ייגרם לו נזק גדול אם תחסם דרכו בשל טענת השיהוי, כל זמן שמצב המשיבה לא ישתנה לרעה. המערער טען 3 טענות חדשות בשלב הערעור אשר המשיבה התנגדה להם בשל הרחבת חזית שכן לא נטענו בפני כב' הרשמת והן: (א) לא חלף המועד להגשת העתירה שכן החוק איננו קובע מועד בו על האזרח לרשום את זכויות הבעלות על שמו בלשכת רישום המקרקעין, ולכן מדובר בבקשה שניתן להגישה מחדש מידי יום. (ב) חלה התיישנות לגביית החוב האמור. (ג) על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 שתוקפה מיום 25.10.12 חובה על הרשות לבצע גבייה אקטיבית ללא שיהוי כתנאי לגבייה פסיבית. (טענות אלו אכן לא נטענו בפני כב' הרשמת, והמערער עצמו הוא זה שפנה בבקשה להארכת מועד להגשת העתירה.) 5.2 המשיבה 1 טענה כי המערער לוקה בחוסר נקיון כפיים שכן היה מעורב בעצמו בשינוי הייעוד של המקרקעין קודם לחתימת ההסכם ולא חשף עובדה זו בעתירתו. כי העתירה לבית המשפט לוקה בשיהוי של 15 שנים מהסרוב הראשון ושיהוי של 7 חודשים מהסרוב השני . עוד מציינת המשיבה כי סיכויי העתירה אינם מצדיקים את הארכת המועד שכן סעיף 10(א) לתוספת השלישית מקנים בחוק אפשרות לדרוש את תשלום ההיטל כתנאי להנפקת האישור. מדובר בכספים ייעודיים המועברים לצורך מטרות ציבוריות. וכן הוסיפה כי אין מדובר במקרקעין המהווה נכס של קופת פירוק ולכן אין מקום להתייחס לפסקי הדין שהובאו בעניין זה. 6. שיהוי 6.1 מסגרת הדיון היא ערעור על החלטת כב' הרשמת בשאלה אם להאריך את המועד להגשת העתירה, אם לאו. 6.2 תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א 2000 קובעת כי העתירה תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין ולא יאוחר מ- 45 יום מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. תקנה 3(ג) קובעת כי בית המשפט רשאי להאריך מועד להגשת עתירה כאמור לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת הארכה, אם ראה הצדקה לכך. המבחן להארכת המועד גמיש יותר מהמבחן הנקוט בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 ובמסגרת שיקול הדעת להארכת המועד יביא בית המשפט בחשבון שיקולים שונים וביניהם סיבת העיכוב להגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות, לרבות סיכויי העתירה. המחברים שרגא ושחר בספרם המשפט המינהלי, כרך 6, עמ' 161, מצביעים על שיקולים על פי יסודות השיהוי (שיהוי סובייקטיבי, אובייקטיבי ויסוד הפגיעה בשלטון החוק). בפרט יהא נכון לתת משקל כבד לשיהוי אובייקטיבי העוסק בשאלה אם חלו שינויים באינטרסים של הרשות או של צד שלישי ממועד ההחלטה ועד להגשת העתירה. יש להביא בחשבון את עוצמת הפגיעה בשלטון החוק ומשך הסטייה ממועד הקבוע בתקנה. 6.3 בדיקת המועד הרלוונטי לספירת תקופת השיהוי מלמדת כי כבר ביום 22.11.96 קבלה באת כח המערער את החלטת הועדה כי לא ינתן אישור לפטור מתשלום היטל השבחה. כבר אז היה המערער ער לכך שקיימת חובת התשלום. כבר אז ידע המערער כי הוא לא יקבל אישור מבלי שהמוכר (שלגרסתו הוא החייב) ישלם את סכום ההיטל. המערער איש עסקים שעיסוקו ברכישת נדל"ן, בצע 3 עסקות רכישה נוספות ממר חנוביץ במקרקעין אחרים בשנים 1998, 1999, 2000, עסקאות שהושלם רישומם בטאבו, והמערער היה מודע לצורך באישורי הרשויות לצורך הרישום בטאבו. גם ההסכם עליו הוא חתום מלמד שהיה מודע לצורך באישור כזה, ואף הפקיד חלק מהתמורה בנאמנות אצל עורכת הדין, על מנת לעשות בו שימוש לצורכי תשלומים שידרשו. המערער, לא קבל ולא מחה באותו מועד על כך שלא ניתן לו אישור לפטור לצורך העברת זכויותיו בטאבו, על אף שגם אז חובת התשלום לטענתו חלה על המוכר ולא עליו. המערער גם לא נקט בכל פעולה לצורך רישום זכויותיו בטאבו. ניתן לראות את תקופת השיהוי כמתמשכת על פני 15 שנה. ראו דברי כב' הנשיא שמגר בבגץ 2285/93 אוסי נחום נ. גיורא לב ואח' 27.12.94 - "השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי. פנים רבות לנזק כזה. ...... בית המשפט שוקל אינטרסים אלה כנגד האינטרס של העותר. בשקלול האינטרסים, בית המשפט נותן דעתו לחשיבות היחסית של האינטרסים, לעוצמת הנזק שייגרם לאינטרס זה או אחר וכן, במסגרת השקלול, לסיבת השיהוי בהגשת העתירה, אם היא מצביעה על רשלנות או הזנחה מצד העותר. בסופו של חשבון, שקלול האינטרסים הנוגעים לעניין עשוי להכריע את הכף נגד העותר. או אז יהיה בית המשפט נוטה לדחות את העתירה בשל שיהוי " 6.4 מתי עורר המערער את נושא האישור לראשונה אחרי שנת 1996 ? רק כ-3 חודשים לאחר שהוצא צו כינוס לנכסיו של מר חנוביץ. במצב דברים זה ברור כי גבייה ישירה מחנוביץ הפכה להיות לא מעשית. נגרם נזק לקופת הציבור, אשר לא רק שחסרה את סכום ההיטל מהלך 15 השנים של השיהוי, אלא כעת נתקלת המשיבה בקושי של גבייה ישירה מהחייב חנוביץ. 6.5 ההודעה החוזרת של הועדה מיום 16.10.11 בתגובה לפניה חדשה של המערער הוותה חזרה על אותה החלטה מיום 22.11.96- עד שלא ישולם היטל השבחה אין אישור לטאבו לצורך העברת הזכויות. גם מיום זה עברה תקופה של 7 חודשים בלתי מוסברת, קודם שפעל המערער להגשת העתירה. 6.6 המערער לא הסביר על מה ולמה השתהה בהגשת העתירה שנים כה רבות. אם מלכתחילה סבר כי מגיע לו לקבל אישור פטור כי חובת התשלום היא על המוכר ולא עליו - היה אמור להגיש את העתירה כבר אז. וגם עם חידוש פנייתו בשנת 2011 אין הסבר לדחייה בהגשת העתירה מהלך של כ-7 חודשים. במכתב מאוקטובר 2011 מודיע בא כוחו של המערער כי הוא ממתין לתשובה כדי להגיש עתירה מנהלית, תשובה שקיבל אותה ביום 11.10.11 ושוב ביום 16.10.11. אין כל הסבר מטעם המערער מדוע היו צריכים לחלוף כ-7 חודשים נוספים עד שתוגש העתירה. 6.4 על חשיבות מועד הגשת העתירה ניתן ללמוד מע"א 6365/00 בר-אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון (26.3.02). "התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללית להפעלתו של שיקול הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על פי כלל זה, רשאי בית המשפט לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים". 6.8 חלוף הזמן והשיהוי הרב מצד המערער גרם לשינוי נסיבות ופגיעה באינטרסים הראויים להגנה הן של הועדה המחוזית והן של הציבור בכללותו. 7. העדר נקיון כפיים 7.1 חוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 דוחה את מועד תשלום היטל ההשבחה ממועד אירוע המס שהוא אישור התוכנית המשביחה למועד "מימוש הזכויות", שם הנישום "נפגש עם הכסף" ובידו לשלם את ההיטל. (יובהר כי דחיית תשלום ההיטל למועד מימוש הזכויות הינה בבחינת זכות ולא חובה והנישום רשאי לשלם את תשלום ההיטל מיד לאחר אירוע המס.) בתוספת השלישית הוגדר מימוש הזכות במקרקעין, בין היתר, בסעיף קטן 1(3) כמועד העברת הזכות הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין בתמורה או ללא תמורה. פסק דין ע"א 1321/02 נווה בניין ופתוח בע"מ נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה (26.5.03 ) קבע כי הכוונה בסעיף זה למועד החתימה על הסכם המכר (להבדיל ממועד גמר הרישום בטאבו). דהיינו, חובת התשלום של היטל ההשבחה חלה לכאורה כבר במועד עריכת ההסכם בשנת 1996. הנימוקים לתשלום ההיטל במועד מימוש הזכויות אוזכרו בע"א 6126/98 חברת חלקה 510 בגוש 6043 (בפירוק מרצון) נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון (2.7.01) ואלו הם: עיקרון הנזילות, עיקרון האומדן הנכון, ועיקרון הוודאות שהתוכנית גרמה להתעשרות. 7.2 מכאן שחובת התשלום קמה כבר לכאורה כבר בחודש ספטמבר 1996 ומכל מקום נשלחה דרישה לתשלום בנובמבר 96. המערער אשר חלק מסכום התמורה ששלם הוחזק בנאמנות לצרכים כאלו ממש, ואשר היתה לו התחייבות חוזית מהמוכר, שקט על שמריו, ולא עשה מאום כדי לקדם את חובת התשלום, על אף שידע כי הוא זה אשר יינזק מאי קיום חובת התשלום. סעיף 10(א) לאותה תוספת קובע : "לא תירשם בפנקסי המקרקעין פעולה שהיא בבחינת מימוש זכויות במקרקעין, אלא לאחר שהוצגה בפני הרשם תעודה החתומה ביד יושב ראש הועדה המקומית או ביד מי שהסמיכו לכך, המעידה כי שולמו כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין על פי תוספת זו, או ניתנה ערובה לתשלומו, כולו או מקצתו, הכל כנדרש על פי תוספת זו". סעיף זה מאפשר על פי חוק באופן מפורש דרך של גבייה פסיבית על ידי הועדה. הוראה זו מיועדת לייעל ולהקל על הליכי הגבייה של הועדה . מדובר באמצעי אכיפה מנהלי פסיבי עקיף, הנבדל מאמצעי גביה רגילים מול החייב (רע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית ר"ג. (18.1.99 ), וראו דברי כב' השופטת ארבל בעעמ 1164/04 עירית הרצליה נ. יצחקי 5.12.06 - "לרשות המקומית ניתנו אמצעי גבייה נוספים על ידי המחוקק, אמצעים שהדין נמנע מלהקנות לבעל דין "רגיל" המבקש לפרוע את חובותיו, וזאת בכדי לסייע בידה באכיפת חובותיה. ההצדקה להרחבת קשת האמצעים הנתונים בידי הרשות ברורה. לרשות המקומית חייבים רבים והיא מהווה "שחקן חוזר" בנעליה כנושה. כוח האדם האמון על אכיפת החובות מטעם הרשויות מוגבל בכמותו ופיתוח מנגנוני אכיפה אקטיביים עשוי לגזול משאבים רבים מתקציבה. כמו כן, להבדיל מנושה "רגיל", הנהנה בעצמו מזכייתו בהליך המשפטי, הכספים הנגבים אמורים לשרת את כלל הציבור ולספק שירותים מוניציפאליים בסיסיים לתושבים. אינטרס זה מצדיק כשלעצמו את יצירת מנגנוני האכיפה המפורטים, תוך מתן יתרון דיוני לרשות המקומית על פני בעל דין אחר המבקש לגבות את חובותיו והפרת האיזון האדוורסרי בין הצדדים. אמצעי האכיפה המנהליים מאפשרים לרשות להפעיל מנגנון גבייה אפקטיבי, ללא השקעה רבה של כספי ציבור, על ידי ניצול ה"צמתים" על ציר הזמן בהם נזקק החייב לשירותי הרשות (כלשונו של חברי, השופט מ' חשין (כתוארו אז), בבג"צ 779/92 סלאמה נ' ראש עירית נצרת, פ"ד מז (5) 183, 186). "צמתים" כגון העברת זכויות במרשם המקרקעין (המותנית, כאמור, באישור הרשות בדבר היעדר חובות הרובצים על המקרקעין) וקבלת היתרים שונים מידי הרשות וועדת התכנון." המערער ידע על קיומה של הוראה זו, ובחר להחריש במשך שנים ארוכות. 7.3 המערער לא חשף בפני בית המשפט את העובדה שהוא עצמו היה בין היזמים לשינוי היעוד של המקרקעין, אשר הוא, לאחר הסכם המכר עם מר חנוביץ החזיק בסה"כ במחצית החלקה, ובשטח של 10 דונם ממנה. למרות זאת, ולמרות שהתוכנית לשינוי הייעוד אושרה כחודשיים ומחצה קודם לכן ,עסקת המכר ציינה את הממכר כקרקע חקלאית. הפניה של המערער לרשויות לאחר ההסכם (לרבות מנהל מיסוי מקרקעין) דווחה על הממכר כקרקע חקלאית. התמורה בהסכם היתה 100,000$ בעוד שהשמאי מטעם המערער, מר אבני, העריך בדיון משפטי (עמש 5138/99 חנוביץ ונעים נ. מנהל מיסוי מקרקעין חדרה 10.8.2000 ) את התמורה בעבור הקרקע שיעודה שונה ב-175,000$. (35$ למ"ר). מכאן ניתן לכאורה להסיק כי מי שנהנה למעשה מהשבחת המקרקעין הוא המערער עצמו ולא חנובי., שכן שילם לחנוביץ רק כמחצית מהשווי הנכון של הקרקע שרכש, שמגלמת בתוכה את ההשבחה. 7.4 אם אכן היה המערער מעונין שישולם על ידי חנוביץ היטל ההשבחה, היו שלוש עסקאות מכר נוספות ביניהם, מאוחרות להסכם משנת 1996, במהלך השנים 1998,1999,2000 ,במסגרתן היה יכול להבטיח את התשלום של היטל ההשבחה בגין ההסכם מושא דיון זה. 7.5 המערער הגיש שומה נגדית להיטל ההשבחה כבר בשנת 1997 , ולמרות זאת לא פעל על מנת שישולם אותו סכום מהיטל ההשבחה שאיננו שנוי במחלוקת. 7.6 חובת התשלום הינה על פי חוק על הבעלים של הקרקע. למערער כל האמצעים להבטיח כי הסכום ישולם על ידי חנוביץ, והוא לא נקט בכל צעד שהוא. לא ניתן לפסול את הסברה ששאננותו נבעה מהסכמים כאלה או אחרים בין המערער וחנוביץ. 7.7 חובת התשלום בהיטל השבחה היא של האזרח. הרעיון המרכזי בהטלת היטל ההשבחה הוא להטילו על מי שמתעשר מן ההשבחה שהוא בדרך כלל הבעלים של הקרקע. (ראו סעיף 2 לתוספת השלישית) וכפי שנקבע בפסק דין נווה :"היטל ההשבחה מיועד להגשים רעיון של צדק חברתי, לפיו ראוי כי מי שהתעשר בשל פעילות נורמטיבית של רשויות התכנון, ישתף את הציבור בהתעשרותו זו, בדרך של תשלם היטל, המשתלם לאותה רשות תכנון, והמשמש אותה להכנת תכניות וביצוען. תכלית זו , מתיישבת היטב עם דחיית תשלום ההיטל עד למועד שבו מתקיים, הלכה למעשה, מימוש של הזכויות שהושבחו וההתעשרות קורמת עור וגידים". הרציונל הוא כי הנהנה מהשבחה של נכס, מחזיר מהנאתו לקהילה באמצעות תשלום ההיטל. זוהי החובה הבסיסית מצד האזרח, שיש לקיימה. ואילו בערעור כאן בקשה ב"כ המערער להעביר את מרכז הכובד של הדיון מנטל החובה הבסיסית של האזרח ,כאילו יש להמעיט בחשיבותו ,ולראות את חובת הגביה האקטיבית של הועדה כמרכז הדיון. ראשית, הטענה בפני כב' הרשמת התייחסה רק לכך שהמשיבה לא הגישה תביעת חוב לנאמן, ולא מעבר לכך. לא נטען מאום כנגד העדר גביה אקטיבית על ידי הרשות כל אותן השנים. שנית, הנושא של גביה מנהלית , שיהוי בגביה אקטיבית והסתפקות בגביה פסיבית הוא נושא כבד בפני עצמו, ראוי לדיון מעמיק אך אין לראות אותו בנסיבות של מקרה זה, כנושא שמכשיר את עתירתו הספציפית של המערער, למרות שהיה שיהוי ממושך מצידו והעדר נקיון כפיים. 7.8 ב"כ המערער ביקשה להתייחס להנחיות היועץ המשפטי לממשלה שתחולתן מ- 25.10.12 , לעניין שיהוי בגביית חובות בהליכים שונים של רשויות וציבור, אך אני מוצאת לנכון שלא להתייחס כלל וכלל לעניין זה מהנימוקים המצטברים הבאים: א. תחולת ההנחיות מאוחרת לערעור בפני כב' הרשמת ולאירועים שהם מושא הדיון. ב. לא נטענה טענה כזו בפני כב' הרשמת וזאת טענה חדשה שאין להיזקק לה בשלב זה. ג. שאלה שיש להתייחס אליה, האם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את המשיבה כרשות . ד. שאלה נוספת היא משמעות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בהיררכיה של הדין ועד כמה בית המשפט אמור להסתמך עליהן בפסיקתו. 8. צו כינוס נכסים לחנוביץ - דיון שאיננו נחוץ לצורך דחית הבקשה להארכת מועד . 8.1 המערער בקש להסתמך על בגץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (9.3.89 ) שם נמכר נכס של חברה בפירוק. נקבע כי אין הועדה רשאית לעכב את מתן האישור, אם היא נדרשת למסרו על ידי מפרק של חברה או נאמן של פשיטת רגל, ויש להגיש הוכחת חוב למפרק. העקרון שנקבע שם הוא שאין הועדה יכולה להביא להעדפתה כנושה, על פני נושים אחרים. כאן הנכס שנמכר ,נמכר כ-15 שנה קודם להליכי הכינוס. מכירתו איננה לצורך החזר החובות לנושים, והאישור איננו נדרש כאן על ידי המפרק. תשלום היטל ההשבחה על ידי המבקש במסגרת הליך הגביה הפסיבית, איננו גורע מקופת הכינוס, והוא זר להתחשבנות עם סכום החוב המוחזר לנושים. 8.2 אך מעבר לאמור לעיל, ולדיון שניתן לערוך בנושא, ממילא, משהוחלט כי עתירתו של המבקש לוקה בשיהוי ובהעדר נקיון כפיים - אין מקום להעמיק בו. 8.3 תשומת הלב היא לכך כי המבקש מנסה להיבנות בטיעונו זה, מאותו מצב ממש בגינו נפסדה זכותה של המשיבה. השיהוי הממושך, במהלכו לאחר כ-15 שנה נקלע חנוביץ למצב של כינוס, הוא המצדיק בין היתר את דחיית התביעה בשל שיהוי. 9. לסיכום 9.1 לא מצאתי לנכון ליתן למערער הארכת מועד להגשת העתירה. 9.2 המערער ישא בשכ"ט ב"כ המשיבה בסכום של 7,500 ₪. 9.3 המזכירות תודיע לצדדים על החלטה זו. הארכת מועדשיהוי